גם אני קראתי את טולקין, וזה היה, צריך לומר, די מזמן; אהבתי בכל לבי את ההוביט, ופחות מזה את "שר-הטבעות," שיצא לראשונה בעברית אי-אז בשנות השבעים, בטרם תפח המוניטין שלו לממדי צונמי. קראתי אפילו, תאמינו או לא, את "הסילמריליון," ובאנגלית. אוקיי, לפחות חלק ממנו; לא קראתי את המחקר "אוצר-מלים של האנגלית התיכונה" בתוך "שירה ופרוזה מן המאה ה-14" שפורסם ה-1922. עדיין אני סבור שטולקין הוא במיטבו לא כשהוא מפליג אל הארץ-התיכונה שלו, אלא כשהוא מתאר את מה שהוא מכיר באמת – את הפלך, שאינו אלא פלך אוקספורד, אוקספורדשייר בלע"ז; ואת ההובּיטים, האוהבים יותר מכל עישון מקטרת ותה מנחה ליד האח, ארוחה דשנה וסיפורי הרפתקאות; כלומר ג'נטלמנים אנגליים מנומסים, נעדרי דחף מיני ואקצנטריים-במידה.
כך או אחרת, הארץ התיכונה כבר מזמן הופקעה מידיו של הפרופסור לבלשנות, חובב הסאגות הנורדיות (מחר, אגב, יום ההולדת שלו.) כמו כל יצירה המצליחה לפרוט על המיתרים הנכונים אצל המונים שלא יספרו מרוב, היא פתוחה לפרשנויות שונות; הפרשנות המתבקשת ביותר בעיני היא תולדה של הזמן בו נכתבה הטרילוגיה, שנות הארבעים: רבים רואים בה אלגוריה גדולת ממדים על מלחמת העולם השניה, ואולי רמז למלחמה הקרה. ברור שחוויות המלחמה של טולקין, שהשתתף בקרב הסוֹם ב-1916, (60,000 הרוגים בריטיים ביום הראשון) שולבו בכתיבתו. אבל גם ההיפּים אהבו אותו מאוד, ואילו היום האורקים והסרומנים עשויים להיות בן-לאדנים וטאליבאנים, וקצת קודם הם היו זיהום הסביבה והאיום האקולוגי, או הטכנולוגיה והחומרנות – דור דור ודורשיו.
שומר החותם הנוכחי של טולקין הוא כמובן הבמאי פיטר ג'קסון, העומד בראש צבא מעריצים אדיר, כמו איזה גנדלף שחור-זקן. אתמול ראיתי את הסרט השלישי בטרילוגיה, ואי אפשר להגיד שנסחפתי. זה גדול, מרשים, מרתק, ולנופי ניו-זילנד באמת אין תחרות (מלבד אולי מזבלת חיריה לפני הפינוי.) הכל נכון. ובכל זאת התאפקתי שלא לפלוט בדיחות ירודות לחלל האולם, ברגעים שבהם הסרט לוקח את עצמו ברצינות מופרזת לגמרי. הייתי מעדיף, למשל, שבאחד משבעה-עשר קטעי הסיום הגרנדיוזיים ינשק אראגורן, בפרץ של תשוקה לוהטת, דווקא את לגולס. אבל זה רק אני. ובאותו הקשר,אני חש חובה לצטט את מבקר הגארדיאן, שכתב (זה יהיה מובן, מן הסתם, רק למגזרי אוכלוסיה מסויימים) "זה היה פרק סיום ארוך, ארוך, ואף פעם לא משעמם – למרות שלפעמים חשת כפי שודאי הרגישו חובבי רוק-מתקדם שהאזינו לצד השני של "יֶססוֹנְגס," פוזלים לעבר מחט הפטפון העושה דרכה על התקליט ומבינים שלא, זה עוד לא נגמר – רחוק מזה."
במקרה, באמת במקרה, שבוע לפני כן הייתי באותו אולם (בכך, אגב, עברתי את ממוצע הביקורים השנתי שלי בקולנוע) ועם עוד ארבעה צופים ראיתי את "אדון ומפקד." גם הוא סרט עתיר השקעה ומרשים מאוד. וגם שם לא נסחפתי. ב"אדון ומפקד" – המפליא לברוא שחזור הסטורי מדוקדק של אניית מלחמה אנגלית במאה ה-18 – נואם ראסל קרואו נאום פטריוטי נלהב ואומר למלחיו האומללים ש"האנייה הזאת היא אנגליה," ולכן, במקום לחזור הביתה, ימשיכו במרדף חסר סיכוי אחרי אנית רפאים צרפתית (בספר היא אמריקאית, אבל משיקולים שיווקיים של רוח-הזמן שינו את הפרט הזה) כי אחרת יזכו לראות גיליוטינות בכיכר טרפלגר, או משהו ברוח זאת. אין ספק שדרך ארוכה עבר הבמאי, פיטר וויר, מאז "גליפולי," סרט שממנו אני זוכר במיוחד סצנה מבריקה אחת: שני נערים אוסטרליים, בדרכם להתגייס לצבא, מנסים להסביר לאיזה איכר אוסטרלי זקן בחווה נידחת משהו על הפוליטיקה הגלובלית שבעטיה הם יוצאים למלחמה. "תחשוב," אומר אחד מהם לזקן, "אם לא נעצור אותם [את התורכים] הם עלולים להגיע עד לכאן." הזקן מביט בו, ואחר כך מביט בשממה האוסטרלית השחונה והאינסופית שמסביב, ומהנהן, ספק בהשתאות, ספק בפקפוק.
אצל הקפטן קרואו מאבד ילד צעיר את זרועו בקרב, אבל לא מזיל אפילו דמעה אחת – הוא רק רוצה להיות נלסון כשיהיה גדול; ב"שר הטבעות" מתים לוחמים כמו זבובים, אבל לא מישהו שאנחנו מכירים באמת. המתים כולם חסרי פנים, חוץ מהמלך ההוא, שכבר היה די זקן גם ככה. (על המלוכנות הבלתי מתפשרת של תעשיית הקולנוע, מאז מלך האריות ועד שובו של המלך, צריך לכתוב משהו בנפרד.) בקיצור, מלחמה זה דבר נורא, אבל ממש כף לראות אותה.
שני הסרטים הללו כאחד – ולא כל כך חשוב איזו פרשנות תעמיס עליהם, וכמה מרהיבים האפקטים המיוחדים – מדיפים ריח עבש של סרטי מלחמה הוליוודיים ישנים. אלה סרטי-בּנים קלסייםׁ(ג'קסון ניפח כידוע באופן משמעותי את תפקידי הנשים בעיבוד לקולנוע, כי אצל טולקין הן כמעט ולא קיימות) והם עסוקים בלהט בהאדרת המלחמה, שהיא ספקטקל נהדר, מין בלט אקסטרווגנטי עם אפקטים פיצוציים. דם וטסטוסטרון ניגרים כמים. אני הולך לראות "נשים קטנות" עכשיו. או לשמוע משהו בלי תופים.
אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בכפר האנגלי יארנטון, הסמוך לאוקספורד, מקום ששמו נמסר מפה לאוזן בחרדת קודש בקרב כת סתרים קטנה, אין בעלי חיים רבים, פרט לכבשים וסנאים. ושני סוסים שרועים בשלווה מול האחוזה, ומישהו מכסה אותם במעיל סוסים כשיורד גשם. וכמה כלבים. ייתכן שהחמצתי משהו מכיוון שמאז שהגעתי ליארנטון ביליתי את רוב זמני ספון בין כותלי הקוטג' הישן שלי, שהיה פעם בית הספר של הכפר, שוקד בחריצות עמלנית משחר עד ערב על המשימה שלשמה באתי לכאן, מגיח מהבית רק כדי לאסוף את הדואר שלי – טוב, זאת לא האמת המדויקת; אבל, כך או אחרת, הטרידה אותי עובדת העדרם של חתולים. במשך שבועות אחדים נתקלתי בשני חתולים בדיוק: אחד, שפרוותו מעוטרת דגם המכונה כאן "שריון צב", חלף דרך החצר שלי ונעלם ללא שוב. חתולה שנייה ראיתי ליד התעלות המובילות לאוקספורד. היא היתה חתולה שחורה, קטנה ויפה, שעמדה על אחת מסירות המגורים העוגנות לאורך התעלה. הסירה עצמה, מהמוזנחות והישנות שבהן, היתה נעולה ובעליה לא היו שם. החתולה השחורה חיפשה חברה וחיבה וליטפתי אותה כמה דקות, וכשהמשכתי ליוותה אותי למרחק קצר אבל חזרה להתיישב לצד הדרך, מחכה למטייל הבא או לבעליה שישובו לסירה שלהם. סמוך לשם ניצב גלעד – הגה של ספינת נהר, צבוע בגוון לילכי ומעוטר ציורי פרחים פסיכדליים, ועליו שלושה שמות – שרה, פין, לינדסי. איש מזוקן עם עיניים לוהטות, שישב ליד כמה צריפים הרוסים למחצה, צבועים בגרפיטי צבעוני טרי בנוסח שנות השבעים, כמי שיושב בגן ביתו המרווח, הסביר שהמציבה הוקמה לזכר שתי נשים וגבר שנספו בשריפה בסירה שלהם לפני שש שנים. השעה היתה עשר בבוקר, והוא לגם בירה מפחית ירוקה גדולה ועיין במגזין עיצוב. "הם כנראה מתו משאיפת עשן. בשריפה, בדרך כלל, זה גורם המוות, לא החום או הלהבות. הם לא הצליחו 
פתוחים. סימן לציוויליזציה למלוא רוחב העין. השהות בחיק טבע מסתברת כעניין קל, טבעי ושגרתי. שדות, אפרים, טלאים של יער על גבעות נמוכות, ואין אדם או עקבות אדם: אפשר ללכת שעות במשעולים מסומנים בין השדות, בלי לראות פחיות בירה ריקות או בקבוקים, בלי שקיות במבה נישאות ברוח או מצבורי חיתולים משומשים. משהו ורדרד ודמוי נייר שהרוח מעיפה איננו, כצפוי, טישו משומש, אלא עלה כותרת של ורד. נדמה שהאפשרות הזאת – להיות לגמרי לבד בלב נוף ירוק ומסביר פנים ובחיקו של טבע מתון ובלתי עוין – אפשרות שאיננה פתוחה לפני האזרח הישראלי – היא מרכיב בעל חשיבות מסוימת לבריאות הנפש. כמו ויטמינים ותרכובות-קורט אחרות, צריך רק מעט ממנו, אבל העדרו עלול לגרום לתופעות חמורות, מעין צפדינה של הנפש. נדמה שכל ה"ישראליות" הזאת, שהרבה ישראלים מדברים עליה בשאט נפש ובוז מריר, נובעת ממחסור מתמשך במרחבים פתוחים, ריקים ונקיים מפסולת אנושית. אפילו נוכחותם המתמדת של חתולים בישראל לא מחפה על כך.
