שיער על העיניים… בקושי ראו אותה. היה איזה ריח באוויר, אבל הקור עמעם אותו, ואולי גם הריח שעלה ממני, אחרי שבועיים של פעילות מאומצת, עטוף מעילים עבים, ובלי מקלחת. הממותה עמדה בשלווה מולי, פתיתי שלג דקיק על פרוותה הצמרית. היא הפנתה אלי מבט, אבל עם כל עם כל הפוני הזה, היא בכלל רואה משהו?

"רואה מספיק." הממותה התיישבה ושילבה רגל על רגל כמי שמוכנה לנהל שיחת נימוסין עם תייר מזדמן.

"קר, מה?" לא יכולתי לחשוב על משהו יותר נבון לומר, אבל על מה כבר אפשר לדבר בסיביר.

"רוב הזמן קר מאוד, אבל כמובן שזה עניין זמני. אנחנו מחכות שזה יעבור."

"כמה זמן את כבר כאן, בקרח?" שאלתי. הבל נשימתי נישא באוויר והיא נרתעה קצת. לא צחצחתי שיניים, חשבתי, מתבייש בעצמי.

"מי סופר? יש לנו תפישת זמן שונה משלכם. עכשיו זאת תקופת המתנה, אז ממתינים. זה לא גורם לי סבל. טוב לי עם עצמי ואין לי צורך נואש בפעילות, באינטרקציה חברתית וכל הדברים האלה שהופכים אותך לתזזיתי כל כך. ככה זה אצל ממותות – לפחות אצל רובן."

"ואיפה רובן נמצאות?" שאלתי בנימוס.

"אתה יודע שבבני האדם הקדומים האמינו שממותות חיות מתחת לאדמה – מין חפרפרות ענקיות. זאת האמת, במידה רבה. אנחנו סמויות מהעין כי לא השאירו לנו הרבה ברירות. הפטנט הזה של אכילת בשר – המלכודות הענקיות, הרמחים הניאנדרטליים עם ראשי-החץ הבלתי קונבנציונליים…"

"פטנט? יש המון אוכלי בשר. זה לא משהו יוצא דופן." הבטתי בגוף הענק, שחלקו האחורי נראה קטן ומנוון יחסית, יוצר חזות מגושמת, כמעט גרוטסקית.

"מספרית, זה די יוצא דופן. תחשוב על כל עדרי הענק אוכלי-העשב בסוואנות, וכמה טורפים על כל ההמונים האלה. אוכלי בשר הם בסופו של דבר מין טפילים, בסך הכל. טפילים גדולים ומתוחכמים, אבל טפילים."

הרהרתי בטעמו של בשר הממותה. לא מפתה במיוחד, אלא אם כן אתה באמת רעב, וכמות אדירה של בשר, לך ולכל המשפחה המורחבת לכל החורף, נראית כמו אוצר אגדי. אבל לא אמרתי כלום, רק הנהנתי.

"אתה מבין" – היא התרווחה וניערה את ראשה הענק, הצמר הגולש ממצחה מתפזר לצדדים וחושף את עיניה הכהות – "אכילת עשב היא עניין הגיוני בהרבה – הוא זמין, הוא לא בורח. נכון שצריך להקדיש הרבה זמן למרעה, אבל מה כבר עושים טורפים כשהם לא מקדישים את זמנם לצייד? ישנים, לא? המרעה הוא סוג של מנוחה פעלתנית, או פעילות נינוחה, אם תרצה, המשחררת את המחשבה, אם לא את הגוף."

"בכל זאת, נדמה שהאסטרטגיה הזאת לא כל כך עבדה. לא רואים אתכן כבר."

"כמו שאמרתי" – היא חייכה באיפוק -"לא רואים אותנו, אבל זה לא אומר שאנו לא קיימות."

"המון אנשים חיפשן אתכן כל השנים."

"הממ – היא כחכחה בגרונה. "כן. זה ידוע לי. לא רצינו להתגלות. נוח לנו – אני מדברת בשם רוב הממותות כרגע, אם כי יש זרמים אופוזיציוניים, מיליטנטיים, משני הקצוות – שחושבים אחרת. מדבריות הקרח הענקיים הם אידיאליים לצורך זה. כמובן שאנחנו עוקבים אחרי המתרחש. מאז הפיתוחים הטכנולוגיים האחרונים – בורות ענקיים עם כלונסאות מחודדים וכל זה – אנחנו יוצאות מנקודת הנחה שינסו לגלות אותנו בכל מיני אמצעים מתוחכמים."

חיישני אינפרא אדום…הרהרתי לי. אבל פרט לגני חיות וכל מיני פרקים, וכמובן הסרט השפילברגי על החייאת הממותה, האטרקציה תיעלם במהירות. בהשוואה לטפילים מרשימים כמו הטי-רקס, פיל גדול עם פוני הוא לא אטרקציה מי יודע מה. אבל היה בה משהו מצודד – קל היה להפוך אותה לדמות מצויירת חמודה, סמל המשחקים האולימפיים של וולדיווסטוק. הבטתי בה ושוב חשתי את קרקורי הרעב בבטני. קנאתי בה על כך שהקור לא הפריע לה כלל.

"אז יוצא לכן לפגוש בני אדם לפעמים?" חקרתי, רק כדי לצאת ידי חובת שיחה.

היא נשמה עמוקות ונאנחה. "מדי פעם. ומי שפוגשת, ונשארת בחיים, מספרת – יש לנו רשת תקשורת פעילה. האחרון שפגשתי היה קרופוטקין -"

"קרופוטקין? נשמע מוכר. האנרכיסט?" השווצתי בידע שלי בטריוויה.

"הזואולוג, למעשה. אבל כן, זה אותו פרט. אתה מכיר את התיאוריה שלו?"

"לא ממש  –" המהמהמתי. התחלתי להשתעמם. היא היתה טרחנית קצת, כמו אותם מלומדים רוסיים תמהוניים, מיסטיקנים למחצה, שפוגשים לפעמים בערי המדע המתפוררות של האימפריה לשעבר.

"הוא הציג תיאוריה שקראה תיגר על הדרוויניזם. הוא סייר בסיביר, והתצפיות שלו העלו שבעולם החי קיימת מידה רבה של שיתוף פעולה ואלטרואיזם. הוא הסיק מכך מסקנות אידיאולוגיות, דבר שדרווין נמנע ממנו בחוכמתו, ולכן דרווין הוא הוגה מהפכני, וקרופוטקין לכל היותר מהפכן הגותי -"

היא מדברת כמו שמעון פרס, חשבתי. עייפות השתלטה עלי. עפעפי נדבקו. הלכתי דרך ארוכה בקור, בלי מנוחה, מזון או משקה חם. אבל היא הפתיעה אותי עכשיו בשאלה: "למה באת לסיביר?"

למה באתי? לחפש אהבה אבודה, עבר אבוד, טעם, הרפתקה, יופי, עולם ריק ונקי – התנשמתי עמוקות כשחלפה במוחי סדרת הטעמים האפשריים למסע שלי, כולם שקרים. לא ידעתי כלום על סיביר. לא ידעתי מה לומר לה. אבל היא מצמצה ולא הבחינה בעייפות שלי או בקוצר הרוח; לא הציעה לי תה חם או דייסה. הבטתי סביבי ולא מצאתי מקום לשבת, ולבסוף כרעתי על הקרקע הקפואה.

"אולי את יודעת איפה יש כאן משהו לשתות?" לא עניתי על שאלתה. היא הצביעה בשתיקה, בחדק האפרפר והדק שלה, מערבה. "יש מקדונדלדס בצומת הבאה. המבורגרים מכלבי-ים. אומרים שלפעמים יש להם קפה."

הישיבה לא היטיבה אתי. כל גופי כאב, ואז עלה בי רעיון חדש: הרי לפני בהמת רכיבה מצויינת. אם אנשים רוכבים על פילים, אין שום סיבה שלא אוכל לטפס – נאחז בשיער העבות – אל גבה המשופע, ולדהור אל המרחבים, עד לסניף הקרוב. ברגע שעלתה המחשבה על דעתי ציפיתי, משום מה, שתקרא את מחשבותי, תכרע ותציע את עצמה ככלי-רכב, אבל הדבר כלל לא עלה בדעתה. היא המשיכה להביט בי, מנופפת בשלווה איטית את חידקה כמטרונום מדובלל וגמיש. לא היתה בה טיפת הענות לצרכים שלי, שום אמפטיה, שום הבנה. היא רצתה לבנות את הקשר בינינו על בסיס אינטלקטואלי גרידא, והפגינה קרירות מוחלטת כלפי הצרכים הרגשיים והפיסיים שלי. הכאב וחוסר הנוחות הפכו לכעס מתגבר, אבל השתדלתי להדחיק את הדברים. החלטתי לגשש בנימוס. שאלתי אם ידוע לה על קשרים נוספים בין בני מינה לבני האדם.

"ממותות מתות הן פופולריות למדי במוזיאונים. מאד לא נוח לרכב עלינו מסיבות אנטומיות – השיפוע של הגב -" היא ענתה, מדעת או שלא מדעת, על מחשבותי – "הצמר שלנו גס מדי לעיבוד, אי אפשר לחלוב אותנו או לרתום אותנו. נשארו כמובן הבשר והחטים" – היא פזלה אל שני החטים המרשימים שלה – "אבל יש לנו דעות קדומות נגד מי שמנסה לקחת אותם בשלב מוקדם מדי, כלומר, כשאנחנו בחיים."

הנהנתי בהבנה מעושה. די התייאשתי ממנה, אני חייב לומר. לא שאין זה מפליא ומעורר רגשות עזים לפגוש יצור ענק ונבון שנעלם מן העולם המוכר לנו לפני דורות רבים, אבל רגשות של התפעמות מול הבריאה מתעוררים באדם על פי רוב כשאינו רעב ועייף. החלטתי לסיים את השיחה. שלפתי את האם-16, דרכתי במהירות ויריתי פעמיים אל העין הכהה. האדמה הקפואה רעדה כשפגעה בה המסה האדירה. הוצאתי את המשורית ועמלתי שעה ארוכה, מקלל ומזיע, על ניסור החט הימני. כשסיימתי, העמסתי אותו על כתפי – אורכו היה כמעט שני מטרים – והתחלתי ללכת מערבה. ערך השוק שלו עתיד היה לקנות לי הרבה ארוחות עם תוספת מוגדלת.

אלסדייר גריי הוא סופר סקוטי, יליד 1934. הוא למד ציור באקדמיה לאמנות של גלזגו, היה מורה לאמנות ועסק בציור תפאורות לתיאטרון וציורי קיר. הוא מעטר ומעצב את ספריו. יצירתו הבולטת היא הרומן "לאנארק, חיים בארבעה ספרים", שאותו החל לכתוב בשנות החמישים, אך פורסם רק ב-1981.
נתקלתי בו באקראי: קניתי כמה ספרים משומשים, אחד מהם קובץ דקיק בהוצאת פינגווין, שעל כריכתו דיוקן מוזר ומטריד; הסיפורים הדהימו אותי. הספר אבד לי, ומדי פעם חיפשתי אותו, אבל חלפו שנים עד שהשגתי עותק נוסף, וניסיתי לדלות מעט יותר מידע על גריי ויצירתו.

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית

מתוך: סיפורים לא-סבירים, בעיקר

מאת אלסדייר גריי

פורסם בכתב העת מסמרים, גיליון 10

להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אמא יקרה, אבא יקר,מתברר לי שאני עדיין אוהב אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אוהב את הפמלייה שלי, אבל הם משרתים ואינם יכולים לדבר אלי. אני אוהב את המפקח-על-הספרות, אבל הוא מדבר רק על שירה. אני אוהב שירה, אבל טרם כתבתי אותה. אני אוהב את הקיסר, אבל לא ראיתי אותו מעולם. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אמא יקרה, אבא יקר,

אני מלא רגשות מבולבלים. ראיתי את הקיסר לפני יומיים. הוא איננו מה שחשבתי. אם אתאר את הכל בזהירות רבה, במיוחד עבורכם, אולי לא אשתגע. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אמא יקרה, אבא יקר, אני חייב לחזור אליכם תמיד, כך נראה. האהבה, הזעם, הכוח הממלא אותי כעת לא ישקטו בטרם ישלחו זרם של מילים אליכם. כתבתי את הפואמה הגדולה שלי, אבל לא את הפואמה שנדרשה. אסביר את הכל. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב רביעי

הערכה  ביקורתית של הפואמה מאת המשורר הטראגי בוהו
הקרויה "אי הצדק של הקיסר"
נמסר לאקדמיה הקיסרית של המפקחים, האוניברסיטה בארמון החדש. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

באיחור אופנתי קל [שלוש שנים ומשהו?] נפל לידי כתב-העת "אלפיים" ובו מאמר מלומד של שגית בלומרוזן-סלע, העורך השוואה בין שתי יצירות: אותו הים של עמוס עוז ופינגנס ווייק של ג'יימס ג'ויס. כפי שמצהירה המחברת מיד בפתיחה, על פניה נראית ההשוואה די מופרכת, אבל היא ממשיכה משם לסדרת הקבלות ארוכה ומאלפת.

השתאיתי במיוחד לנוכח מה שלא נאמר במפורש אלא רק במשתמע: המחברת קראה את פיניגנס וייק, מהחל ועד כלה (אף על פי שכידוע אין בו בעצם התחלה וסוף, והמשפט האחרון נקטע וממשיך במשפט הראשון). לא נותר לי אלא להאנח בקנאה. אני עצמי ביליתי כמה וכמה שבועות מצטברים של שלווה מתמשכת ונטולת מטלות, באוויר-הרים צלול, באדיבות חוק שירות הבטחון תש"י או משהו כזה, עם עותק תכלכל בהוצאת פינגווין, אבל אני לא יכול להתנאות בהישג כזה. ניסיתי, כן, טעמתי, עלעלתי, לעלעתי, דִפדפתי ורִפרפתי, תהיתי, בהיתי, עיינתי ומיינתי, פִּענחתי ונחתי, הפכתי בו וחפרתי שם, שגיתי בו נוּמם בָּלַילה, שברתי שמירות ושיניים, עפרוני ריחף על העלים וניקר הערות ומארות, סימֵן מילמולים וסינן קללות, משכתי בכנפיים, גירדתי בפדחת שמעל ומתחת, קיפללתי אוזני-חמור ועיילתי פיל בקוף של מחט, יגעתי ולא מצמצתי, פיתחתי דַלֶגֶת פרקים, שחפתי על מיטה משונה ונִדְפָּס לי הגף, ומרחתי מה שקורין במאמעלוּשֵען בּוֹדִילוֹשְן על האגזמה הפראית שאיצטומכא בין העמודים, חשבתי שכּוּלם פאדי, שפיניגנס רֵיק, נואשתי ונועצתי בחכמי פו"מבדיתא ובגאוני הקיר"ה לממכר גרעינים, פיצחתי לאיטים איזה גלעין אטוּם ולרוב הטחתי את האוֹיש בקיר, הייתי מתגולל על גוּגל אבל טרם המציאו לי את הזפזפן אז חרשתי ודשתי קנוט-מצח ושמוט-אברה בקירקוּרדנציות עם אותיות טַלוּמָטַרִיוֹת ואיטריות-מלים חלקמקות וצוטתתי לקָלָטות קֶלְטִיוֹת – ועדיין איני יכול להטריז בפה מלא מים שקראתי את פיניגנס.

משום כך, גם לאחר שסיימתי את המאמר הארוך והמנומק העומד על נקודות הדימיון הרבות בין שתי היצירות, ויותר מכך: בין שני היוצרים – נראה לי שהניסיון להשוות בין ג'ויס לעויז הוא, לכל הפחות, הירואי. לך תשווה בין הטֶלֶפּוֹרְטָצְיָה של הקרנף המכונף מגלקסיית אנדרומדה למכסחת-דשא יפנית. אחרי הכל, איש לא התלונן אי-פעם על כך שעמוס עוז לא קריא או לא מובן, בשעה שכמה מענקי הרוח של התקופה התפתלו וקבלו מרות על פיניגנס, או טענו שאינו אלא נזיד אירי של גיבובי מילים חסרות פשר.

באתר חביב בשם straight dope בו עונים על שאלות בתחומים שונים, שלח גולש אחד את השאלה הבאה: האם זה נכון שפיניגנס וייק הוא רק בדיחה גדולה של ג'ויס על חשבון מבקרי ספרות וחוקרים? האתר עונה לו, בשיקול דעת אופייני, שיש כאלה שסברו כך: עזרא פאונד, למשל, אמר שלדעתו "שום דבר בעולם, לבד מחזון אלוהי או תרופה חדשה לזיבה, אינו שווה פריפריזציה הולכת סחור-סחור שכזאת." אולי גם האיגרת של דיקסון – שזכתה לתרגום עברי חינני – מייצגת השקפה כזאת; אחרים סברו שזה ספר מאוד משעשע, אבל איש לא טען שאפשר לקרוא בו ולזהות עלילה או גיבורים: הוא לא כתוב בשפה מוכרת כלשהי, אחרי הכל, אלא בשפה המתבססת באופן רופף על אנגלית ומכילה עוד מי-יודע-כמה שפות אירופיות ואחרות, בשטף בלתי פוסק של מילים מעוותות, מבועתות, מלים נרדפות עד חורמה, לשונות משונות, הרמזים והרגזות. השורה התחתונה של תשובת האתר לשואל התם: ג'ויס עבד על הספר כ-16 שנה, בעוד ראייתו הולכת ומדרדרת; הוא תיקן אינספור טיוטות וטרח על איותה של כל מילה – כך שאם זאת בדיחה, היא בלי ספק הבדיחה המורכבת ביותר, העמוקה ביותר והספרותית ביותר שנוצרה אי-פעם. ומשום כך היא ניצבת למעשה, מניה וביה, בתחומי הספרות הדגולה.

תשובה נאה; היא לא עוזרת במיוחד למי שאינו יודע כלל במה מדובר, אבל לשם כך יש לא מעט מבואות, תקצירים והסברים מלומדים, ברשת ומחוצה לה. גירסה נפוצה מנסה להסביר, בהיסוס מתבקש, שפינגנס וויק הוא תיעוד מחשבות-החלום של אדם המזוהה לרוב בראשי התיבות HCE, שיש להן אינספור פירושים, אבל כשהוא ער שמו אולי פורטר, והוא בעל פאב. אשתו שמה אן, או אנה-ליביה, והיא גם נהר ומקור החיים; בתו איזבל ובניו התאומים מרובי השמות מייצגים את כל הכוחות המנוגדים ביקום. זהו סיפור או משל על תולדות האנושות. הגיבור בונה ערים, בתו יורשת את האם, כל הנהרות הם נהר הליפי וכל הערים הן בסופו של דבר דבלין. המממ. לא ממש מובן. אולי עדיף להישאר עם "חידת תשבץ עצומה ורבת לשונות שנושאה תחיית המתים על ידי הויסקי או בידי שמיים." אבל ניסיון לפשט את פינגנס לכמה משפטים תיאוריים בדרך כלל נכשל. רעיון מקורי אחר הוא שהחלום הוא של לאופולד בלום, גיבור יוליסס, והוא נחלם בלילה שבין ה-16 ל-17 ביוני 1904. ויש אומרים שהגיבור האמיתי הוא בפשטות אותו טים פיניגן, עוזר-בנאי ושתיין מבלדת-ויסקי אירית שממנה שאב ג'ויס את שם הספר. אפשר לשמוע כמה ביצועים שלה ברשת:


אגב, אולי מישהו יודע אם יש באמת גירסה עברית של יעקב שבתאי, בביצוע הדודאים? "הלוויתו של פיניגן" מופיע באחד התקליטים שלהם, אבל באתר אחד כתוב שזה בעצם השיר "קנקן תירוש". אלא ש"קנקן תירוש" לא דומה – במנגינה או במילים – לפיניגנס וייק.)

והנה הגרסה העברית של יעקב שבתאי בביצוע הדודאים

הדודאים – הלויתו של פיניגן

(עוד אגב,יש ביצועים שבהם סירסו את המילים. הבלדה על טים פיניגן יש בה משהו חתרני ומחלל קודש: השתיין העליז קם לתחייה, ומותו הבנאלי ותחייתו הגרוטסקית מושווים במרומז לתחיית ישו. קשה לטעות בשורה שבה נאמר Timothy rising from the bed, המזכירה לכל נוצרי הגון את  Raising from the dead. לא פלא שג'ויס בחר בבלדה הזאת כמוטו ליצירה שלו: גם יוליסס פותח בפארודיה על על טקס קתולי.)

גו'יס אמר שכתיבתו לא תחדל לספק עבודה לאקדמאים, וכך היה. לאקאן מצטט את האמירה הזאת, וממליץ לקרוא את פיניגנס בלי לנסות להבין אותו – עצה מצויינת, תיכף אסביר למה אני סבור כך. אגב, אולי זה תופס גם לגבי הטקסטים של לאקאן. אומברטו אקו, כצפוי, מדבר על פיניגנס בהקשרים של הפילוסופיה של ימי-הביניים, וזה רק קצה הקרחון – העיסוק בפיניגנס הוא ענף-תעשייה אקדמי שעדיין נמצא בצמיחה, וזאת כמובן המסגרת שבה נכתב המאמר של בלומרוזן-סלע על ג'ויס ועוז. אין סיבה לא להשוות בין הגיבור המשוער של פיניגנס וויק וצללי משפחתו המיתית הלובשים ופושטים צורה, לבין אלבר דנון מבת-ים; אפשר להשוות הכל להכל. העניין הוא שכל ניסיון לצייר איזו תמונה כוללת של פיניגנס טובע בשפע המטורף של הפרטים הקונקרטיים. המילה ההולמת ביותר לתאור מצב העניינים הזה היא כֵּאוֹסְמוֹס, מילה שהמציא כמובן ג'ויס עצמו בפיניגנס, צירוף של כאוס וקוסמוס, תוהו-ובוהו וסדר. על קטע הפתיחה של של הספר אומר גבלר דיוויס, הביוגרף של ג'ויס, שלגירסה מוקדמת שלו צורף מפתח, שהסביר ש"סר אֶמורי טריסטראם, הרוזן הראשון של הַאוֹת', שהחליף את שמו לסנט לורנס, נולד בבריטני, המכונה צפון ארמוריקה; שהייתה חברת "דבלין" בג'ורג'יה, שנוסדה על ידי דבלינאי ושמו פיטר סוייר וסיסמתו היתה "doubling all the time". הגירסה הסופית, שאינה שונה בהרבה, עוסקת באופן כללי בימי-קדם, שבהם "סיר טריסטראם עדיין לא שב ובא מברטני, סוייר עדיין לא ייסד את דבלין, פטריק הקדוש עדיין לא הטביל את עובדי האלילים ואף איזאק בּאט עדיין לא נאבק בפארנל, ונסה וסטלה לא פגשו בסוויפט, ג'ון ג'יימיסון לא זיקק ויסקי וארתור גִינֵס אף הוא לא ייצר בירה. פשוט מאוד באמת, חוץ מכמה עניינים דקים אחרים זה כמעט כל מה שכתוב בחצי העמוד הראשון של פיניגנס וויק ולא נותרו לך אלא 627 וחצי עמודים בלבד."

עם זאת, הדמוקרטיזציה של האינטרנט – ובמידה מסויימת, זה הנושא המובלע של הרשימה הזאת, עתירת הלינקים, שאני לא בטוח לאן היא מושכת – הופכת את פיניגנס לנגיש הרבה יותר מאי פעם, לא עוד נחלתם הבלעדית של אקדמאים. הטקסט – כמו בתנ"ך, כל משפט מזוהה במספר – מצוי ברשת, כולל הארות ופרשנויות בהיפרטקסט; אי-אז בראשית ימי הגלישה שלי חיפשתי ברשת הדלילה של אמצע שנות התשעים וכתבתי על מה שמצאתי; מאז גדל ההיצע לאין שיעור.

השאלה, שאני צריך להפנות בעיקר לעצמי, היא למה צריך להתאמץ כל כך עבור המונומנט הבלתי נתפס הזה. אולי יש יחידי סגולה שעשויים לקרוא ביצירה להנאתם, אבל בשביל זה צריך יכולות מנטליות כמו אלה של, נניח, מאריי גל-מן, המכונה בעל-חמשת-המוחות, שקרא בספר להנאתו וגם מצא שם את השם "קווארק" (שאותו המציא עוד קודם עבור החלקיקים התת-אטומיים שלו, למרות שברוב הספרים כתוב שהוא שאל את המילה מג'ויס.) יש קוראים – ה.ג'. וולס למשל – שאמרו, במידה של צדק, שהיצירה הייתה משעשעת יותר בשעת כתיבתה מאשר תהיה אי-פעם בשעת קריאתה. אומרים שג'ויס הירבה לצחוק בקול כשכתב, וגם כשקרא קטעים בפני קהל מעריצים המום ומבולבל. ג'ויס טען שאם קוראים את פיניגנס בקול, הדברים מתבהרים. "הם אינם מתבהרים," מעיר ביובש גבלר דייוויס, אבל מודה שאפשר להאזין לקריאה בספר בהנאה. זאת תגלית מאוחרת שלי, והיא קשורה לאמירה ההיא של לאקאן:

כששומעים את ג'ויס קורא קטע מהספר, שהוא אולי שיחה בין שתי כובסות איריות על גדת הנהר, גם אם לא מבינים מילה, קל להיתפס לניגון, למבטא, לרי"ש האירית המתגלגלת, ולהתענג עליהם. פיניגנס הוא פשוט מוסיקה טהורה במילים, ולא צריך להבין מוסיקה.