רוסנדיסקו

הסוכן שלי בגרמניה (לא, אני לא רציני) מוסר לי כי הלהיט האחרון שם הוא ספר בשם "רוסנדיסקו" מאת ולדימיר קמינר, שכולם ממליצים עליו כעל ספר מצחיק, מבריק וכ'. קמינר הוא יהודי רוסי שהיגר למזרח ברלין ב-1990. כבר בעמודים הראשונים הוא מסביר שכאשר התברר, בברה"מ לשעבר, שפספורט שבו מודפסת המילה "יהודי" מאפשר ניידות מוגברת, התחילו כולם לשלם שוחד כדי שגם להם ידפיסו "יהודי" בדרכון (יהודים ניסו במשך 50 שנה למחוק את המילה מהדרכון שלהם) על מנת להגר. בעיר קלן ניסה הרב המקומי לברר את מידת היהדות של כמה מהגרים (הם נזקקו לאישורו לגבי יהדותם.) "מה אוכלים בפסח?" שאל אשה אחת, והיא ענתה לו "מלפפונים, ועוגת-פסח." "למה מלפפונים?" תהה הרב, והאשה נזכרה פתאום: "מצות!" "ואת יודעת מה הן מצות?" שאל הרב, והאשה ענתה לו בהקלה "כן, נו, אלה העוגות שאנחנו מכינים עם דם של ילדים."

עוד דוגמיות:

"אשתי אולגה נולדה על האי סחאלין, בעיר אוצ'ה. 1000 קילומטר מטוקיו, 10,000 קילומטר ממוסקווה, 12,000 קילומטר מברלין. היו שם שלושה בתי ספר יסודיים, מספר 5, 4, ו-2. 3 היה חסר, אבל על פי השמועה באוצ'ה לפני שלושים שנה גרפה אותו סופת שלגים אל הים, כיוון שהייתה בו קומה אחת יותר מדי…בזמן סופות שלג נסגרו בתי-הספר, או כאשר ירדה הטמפרטורה למטה מ-35 מעלות מתחת לאפס. אז ישבו כולם בבית וחיכו לחופשת הסתיו. היו רק שתי עונות בסחאלין, החורף הארוך ואז, כשהשלג נמס כולו בסוף יולי, סתיו. בגיל 12 ראתה אולגה לראשונה, בשדה התעופה בצ'אבארובסק, דרור. "תראי, מאמא, זבובים ענקיים," צעקה…"

"במקום שממנו אני בא, החיים אינם ראויים לחיותם. בגלל הרוח החזקה והתחבורה הציבורית העלובה, כל פעולה הופכת מייגעת במידה מפלצתית. בגיל 14 האדם כבר תשוש מעייפות, והמנוחה אפשרית רק בגיל 45. לא פעם הולך אדם לקניות ואינו שב, או כותב רומן, מבחין בעמוד 2000 עד כמה הסתבך העניין, ומתחיל מחדש מאפס."

 

חוץ מזה קמינר הוא גיבור-תרבות אופנתי ויש לו אתר, אבל בגרמנית. וכאן ראיון באנגלית.

 

 

בתים וגנים: בילוי כפרי עם הפיהרר

הסיפור הזה פורסם בהבלטה בגארדיאן אבל לא ראיתי איזכור שלו בעיתוני ארצנו. נדמה לי שרק בזכות הפנינים שלהלן הוא ראוי לתשומת לב:

 

 "…הבית לא היה בעבר אלא בקתה, אבל הֶר היטלר יכול היה לפתח אותו מכיוון שספרו "מיין קמפף" הפך לרב-מכר כה מדהים…מערך הצבעים בכל חדריו של בית-הכפר הבהיר והמרווח הזה הוא ירוק-ירקן בהיר. הפיהרר עצמו אחראי לעיצוב, לדקורציה ולריהוט, והוא גם האדריכל. יש לו תשוקה מיוחדת לפרחים טריים בביתו…רק לעתים נדירות הוא לבדו במסתור ההררי שלו. הוא מתענג על חברתם של אורחים מבריקים, בעיקר ציירים, מוזיקאים וזמרים. כמארח, הוא מספר-סיפורים משעשע…מוזר לראות את דמותו החסונה של פילדמרשל גרינג, מפקדו של חיל-האוויר האימתני ביותר באירופה, יורה בתורו בחץ-וקשת אל דמויות-קש במטווח 25 רגל…"

הציטוטים לקוחים מכתב-העת האנגלי "בתים וגנים,"  נובמבר 1938; לאחר האנשלוס, לאחר הפלישה לצ'כוסלובקיה ושבועות ספורים לפני ליל-הבדולח.

סיימון ולדמן, איש הגארדיאן, נתקל במאמר באקראי ופירסם אותו בבלוג  שלו, ואז גילה שמספר הכניסות עלה מכמה מאות ל-10.000 ביום. בתמימותו, כתב לעורכת כתב-העת "בתים וגנים", שעדיין מוסיף לצאת לאור, נשען על מסורת מפוארת. התשובה לא אחרה לבוא: העורכת כתבה לו שפרסום צילומי המאמר באתר שלו הם הפרה של זכויות יוצרים, והוא מתבקש להסירם…

ולדמן השיב לה בנימוס: הוא אמר שהוא מתייחס ברצינות רבה לעניין זכויות יוצרים, אבל נדמה לו שהם קצת כבדים בעניין הזה – אחרי הכל זהו מסמך היסטורי; חוץ מזה רבים ודאי כבר העתיקו את הדפים. הוא הציע לכתב-העת לפרסם את המאמר באתר שלהם, עם כל אזהרות הנחוצות בדבר זכויות יוצרים. את ההתכתבות כולה פירסם בבלוג שלו – וזכה למבול אדיר של תגובות: האשימו אותו בנאציזם מצד אחד, והוא זכה לנאצות אנטישמיות מצד שני. הוא אומר שכצפוי הדפים הועתקו לאתרים רבים, כולל ישראליים.

בין השאר כתב לו היסטריון בשם אריק ברוק שהתמונות במאמר לא צולמו ע"י "בתים וגנים" אלא ע"י צלם-החצר הנאצי היינריך הופמן. ומי כתב את הטקסט? ולדמן אומר שלא היה מתפלא לגלות שזה היה גבלס. אחר כך נכנסו לתמונה עוד גופים מכובדים, בהם חוקרי שואה, וכתב-העת נאלץ להודות שלמען האמת אין שום דרך לוודא למי שייכות זכויות היוצרים לאחר 65 שנה. עדכונים אחרונים לפרשה: היא כבר "נחשפה" בשנת 1998, והדבר פורסם בכמה עיתונים; אחת ההשערות היא שהטקסט נגנב מכתב-עת אחר שערך ביקור נימוסין אצל הפיהרר, "חיי כפר," במרץ 1936.

 

(עכשיו מתבקשת הערה מהורהרת, או מרירה, או שנונה, על עוורונם המטופש, או הזדוני, של עיתונים, עיתונאים ואמצעי-תקשורת מזן מסויים. אבל אין לי כוח לזה. והמגיב יגיב.)

המאמר בגארדיאן

צילומי המאמר המקורי

דילן תומס

אני לא חסיד גדול של "יום ההולדת ה-243" של אמן זה או אחר, אם כי אני מבין את ההגיון שמאחורי ההאחזות בתאריכים כדי לציין את פועלם של כל מיני אנשי-שם. ה-.B.B.C, לא מפתיע, עושה את זה בגדול – כל מה שרציתם, אם רציתם, לדעת על האיש שנתן את שמו לבוב דילן, לכבוד היובל למותו או משהו כזה.

http://www.bbc.co.uk/wales/dylanthomas/

ורק כדי לסבר את האוזן והעין, שני שירים שלו – בלי תרגום, אולי בפעם אחרת. (מי שרוצה לתרגם, מוזמן, כמובן.)

The Hand that Signed the Paper Felled a City

The hand that signed the paper felled a city;
Five sovereign fingers taxed the breath,
Doubled the globe of dead and halved a country;
These five kings did a king to death.

The mighty hand leads to a sloping shoulder,
The finger joints are cramped with chalk;
A goose's quill has put an end to murder
That put an end to talk.

The hand that signed the treaty bred a fever,
And famine grew, and locusts came;
Great is the hand the holds dominion over
Man by a scribbled name.

The five kings count the dead but do not soften
The crusted wound nor pat the brow;
A hand rules pity as a hand rules heaven;
Hands have no tears to flow

Poem in October

It was my thirtieth year to heaven

Woke to my hearing from harbour and neighbour wood

And the mussel pooled and the heron Priested shore

The morning beckon

With water praying and call of seagull and rook

And the knock of sailing boats on the webbed wall

Myself to set foot

That second

In the still sleeping town and set forth.

My birthday began with the water-

Birds and the birds of the winged trees flying my name

Above the farms and the white horses

And I rose

In a rainy autumn

And walked abroad in shower of all my days

High tide and the heron dived when I took the road

Over the border

And the gates

Of the town closed as the town awoke.

A springful of larks in a rolling

Cloud and the roadside bushes brimming with whistling

Blackbirds and the sun of October

Summery

On the hill's shoulder,

Here were fond climates and sweet singers suddenly

Come in the morning where I wandered and listened

To the rain wringing

Wind blow cold

In the wood faraway under me.

Pale rain over the dwindling harbour

And over the sea wet church the size of a snail

With its horns through mist and the castle

Brown as owls

But all the gardens

Of spring and summer were blooming in the tall tales

Beyond the border and under the lark full cloud.

There could I marvel

My birthday

Away but the weather turned around.

It turned away from the blithe country

And down the other air and the blue altered sky

Streamed again a wonder of summer

With apples

Pears and red currants

And I saw in the turning so clearly a child's

Forgotten mornings when he walked with his mother

Through the parables

Of sunlight

And the legends of the green chapels

And the twice told fields of infancy

That his tears burned my cheeks and his heart moved in mine.

These were the woods the river and the sea

Where a boy

In the listening

Summertime of the dead whispered the truth of his joy

To the trees and the stones and the fish in the tide.

And the mystery

Sang alive

Still in the water and singing birds.

And there could I marvel my birthday

Away but the weather turned around. And the true

Joy of the long dead child sang burning

In the sun.

It was my thirtieth

Year to heaven stood there then in the summer noon

Though the town below lay leaved with October blood.

O may my heart's truth

Still be sung

On this high hill in a year's turning.

לשווק את שווייק

שוויק בתנוחה אופיינית. איור של יוזף לאדה.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.


זיכרון קולקטיבי – פתרון?

עידכון לרשימה על חנה סנש:

שוחחתי זה עתה עם גב' מרים נאמן מקיבוץ שדות-ים, האחראית על עזבונה של חנה סנש.

לדבריה, הנוסח שפורסם בכתב-עת "ים" ב-1945, הוא נוסח שנמצא ביומנה של חנה סנש. ואולם חנה סנש העתיקה, בטרם יצאה לשליחות, שירים שונים למחברת נפרדת, בשם "ללא שפה." היא נתנה את המחברת לחברה מקיבוץ חצור. במחברת זו מופיע השיר בגירסה הידועה לנו.

סופית: הנוסח שלעיל הוא נוסח מוקדם, מעין טיוטה.
חנה סנש עצמה תיקנה את את השיר וניסחה את גירסתו המוכרת.

24

ראינו את העונה השניה של "24". ב-DVD, ברצף, בלי פרסומות. אני מניח שאם היינו קבוצת מיקוד התסריטאים היו די נבהלים מכך שלפעמים פרצנו בצחוק לבבי כשהתרחשה עוד אחת מהתהפוכות הדרמטיות, שמופיעות שם כל חמש דקות בערך. ואולי לא – הם די מתוחכמים ואולי צפו את זה שהשעיית אי-האמון (זה המינוח העברי?) תימתח אל הקצה, ומעבר לו.

בשלב מסוים נזכרתי בספר שקראתי לפני שנים, מאת אומברטו אקו. לא אחד מספריו הפופולריים – עבודה אקדמית. סמיוטיקה, נו. הוא הסביר שם באופן משכנע וחינני מדוע הסיפור של הסרט E.T. אינו אלא חזרה על הנאראטיב הבסיסי של חיי ישו בברית החדשה. אני לא זוכר את הפרטים, אבל בקווים כלליים: אי.טי., כמו ישו, יורד מהשמיים; יש לו קשר מיוחד עם ילדים ("אֹמֵר אֲנִי לָכֶם אִם־לֹא תָשׁוּבוּ לִהְיוֹת כַּיְלָדִים לֹא תָבֹאוּ אֶל־מַלְכוּת הַשָׁמָיִם" – הבשורה על פי מתי, י"ח, 3); הוא עושה נסים ויש לו כוחות ריפוי אלוהיים (האצבע הזוהרת, זוכרים?) מהרגע שנחת כאן, אי.טי נרדף – ע"י מדענים ופקידי הרשויות, כמו ישו בזמנו ע"י המלך הורדוס. ובסופו של דבר אי.טי מת – כמו ישו על הצלב – וקם לתחייה, ולבסוף עולה השמיימה. מסתבר שגם נוצרים מאמינים מאמצים בחיבה את הרעיון הזה.

(להלן, אגב, ספוילר, למי שלא ראו את הסדרה. לא שאכפת לי באמת. 24 לא ממש שווה את זה.)

נזכרתי ב-ET מכיוון שבאחד הפרקים הסוכן המיוחד ג'ק בּאוּאֶר – שכבר הציל, שעה שעתיים קודם, את אוכלוסיית לוס אנג'לס מהכחדה – נתפס על ידי הרשעים, ועובר ענויים קשים. הוא תלוי, עירום, בפרקי-ידיו, ומענהו חותך אותו, בין השאר, בצד שמאל של חזהו – כאן התחלתי לחשוב על פצעיו של אדוננו ישוע – ואחר כך, כמובן, מת מוות קליני, וקם לתחייה. בּאוּאֶר, אין ספק, הוא ישו המושיע. אני תוהה מיהו הנשיא השחור הראשון, פלמר, בסיפור הזה.

דרוש מחולל פיתול-ממדים

שתי הודעות, מאוד מעניינות, שקיבלתי לאחרונה בדואל:

א. עקרון אי-הודאות הוא מופרך. (1)

 

נא לענות לhdgbyi@public.guangzhou.gd.cn 

תודה.

ניתוח מחודש של ניסוי מיקרוסקופ קרני-הגמא של הייזנברג, והנסוי המחשבתי שממנו נבע עקרון אי-הודאות, מעלים שלמעשה לא ניתן להסיק את עקרון אי הודאות מן הניסוי, ולכן הוא מופרך…

…מכניקת הקוואנטים לא מסתמכת על גודל האובייקט אלא על ניסוי מיקרוסקופ קרני-הגמא של הייזנברג. השימוש במיקרוסקופ חייב להתייחס לגודל האובייקט. גודל האובייקט הנראה במיקרוסקופ חייב להיות גדול מ-, או שווה, לגבול dx של המיקרוסקופ, כך שהנתון הלא-ודאי של מיקום האלקטרון לא קיים. קרן הגמא המוחזרת על ידי האלקטרון תוחזר בכל זווית בתוך קונוס בזווית A2, ושם ניתן למדוד את התנע של האלקטרון. אלקטרון שיש לו מיקום כלשהו, dx = 0 …כך שבשום מקום אחר לא ניתן למדוד את התנע שלו. במכניקת הקוואנטים ניתן למדוד במדויק את התנע שלו, ואנו מקבלים dPx = 0…ו- dPx dx =0.6 …

…ניתוח מחודש של ניסוי-המחשבה – החלקיק יכול להיות במיקום מסויים בחריץ והנתון הלא-ודאי של המיקום הוא dx =0…עפ"י החוק הראשון של ניוטון..התנע של החלקיק בכיוון X לא משפיע על החלקיק והתנועה בכיוון Y לא השתנתה…התנע יהיה Px =0., ומכאן: dPx dx =0.6…

מסקנה: עקרון אי-הודאות מופרך .

מאת: גונג בינגסין

כתובת:  P.O.Box A111 YongFa XiaoQu XinHua HuaDu
GuangZhou 510800 P.R.China

E-mail: hdgbyi@public.guangzhou.gd.cn
Tel: 86—20—86856616

(1) הנוסח המלא שמור במערכת.

ב. דרוש מחולל פיתול-ממדים

שלום,
אני נוסע בזמן ואני תקוע כאן ב-2003. כיוון שאף אחד כאן בסביבה לא מסוגל כנראה להשיג לי את מה שאני צריך, אני נאלץ לבנות מעגל פשוט של מסע-בזמן כדי להגיע לאן שאני צריך בעצמי. אני זקוק לדיאגרמה פשוטה וקלה לביצוע של מעגל מסע-בזמן שניתן לבנות מחלקים זמינים כאן ב-2003. אנא שילחו בדואל כל סכמה שיש בידכם. אשלם כסף טוב עבור כל דבר שתשלחו לי ושאוכל להשתמש בו. או, אם יש לכם במקרה את יחידת שעון-היד AMD עם מחולל פיתול מימדי, ואתם בטוחים ב-100% שיש לכם אמצעי (בטוח) לשלוח אותו אלי, אנא ענו לי. שלחו הודעה ל- webmaster@custompaintshop.net.
אל תענו ישירות כיוון שתקבלו דחייה.

תודה לכם,
בריאן אפל.

גברים ממאדים

עוד משהו קטן בעקבות התצפית במאדים, מעל גג תל-אביבי:

 

סוויפט, מחבר מסעי גוליבר, כתב על חכמי האי המעופף לאפוטה: "הם גילו שני כוכבים קטנים, או לוויינים, הסובבים סביב המאדים, הפנימי שבהם מרחקו מהמרכז פי שלושה מקוטרו, והחיצוני – פי חמישה: הראשון משלים סיבוב בתוך עשר שעות ומשנהו בעשרים ואחת וחצי שעות…"

שני הירחים, פובוס ודמוס (פירוש שמם: אימה ופחד) התגלו בפועל מאוחר יותר; כדי לענות על השאלה כיצד ידע עליהם סוויפט, התפתחה ספרות ענפה, שטענה בין השאר שסוויפט היה איש-מאדים. נראה שסוויפט קיבל את הרעיון מיוהנס קפלר, שב-1610 פרסם פענוח של הודעה מוצפנת – אנאגרמה – ששלח גלילאו למכותביו. נכתב שם כך:
s m a i s m r m i l m e p o e t a l e u m i b u n e n u g t t a u i r a s
הפרוש הנכון של האנאגרמה היה Altissimum planetam tergeminum observavi , כלומר (בערך) "צפיתי בפלנטה הרחוקה ביותר (שבתאי) והיא כפולת-שלוש." אבל קפלר פענח אחרת:
Salue umbistineum geminatum Martia proles.
קרי, בערך – "הידד, שני מלווים, ילדיו של מאדים." מכך הסיק קפלר שגלילאו גילה שני ירחים של מאדים, והמסקנה הזאת התגלגלה אל סוויפט.

 

[לקוח בעיקר מכאן.]

אבל צריך לומר שגוליבר, גיבורו של סוויפט, לא התרשם מחכמי לאפוטה, שהעסיקו אנשים שתפקידם היחיד היה לטפוח על פיהם ואוזניהם בשלפוחית מנופחת, כדי לקטוע את חוט-המחשבה הנשגב שלהם ולהחזירם לרגע אל קרקע המציאות. הוא תעב את שחצנותם ונרגנותם, ושוחח שם רק עם "נשים, סוחרים.." הוא הרגיש עצמו בזוי, אבל רק מהם יכול היה לקבל תשובה לעניין. 

יש כמובן יותר מדרך אחת להביט במאדים. נסו את הדרך הזאת.

 

בנג'מין סמוֹק

שוב "יס" זורקת לחלל העולם כל מיני סרטים ללא התראה: הפעם סרט תעודי בשם בנג'מין סמוק, על זמר ודראג-קווין מן הדרום העמוק של ארה"ב. הוא כבר הוקרן בעבר, ואז התברר לי שכמעט בלי ששמתי לב הדהדה לי בראש השירה שלו ושל הלהקה שלו, סמוק, ימים ארוכים אחר כך.
סמוק בא ממקום שנקרא קאבאג'טאון, באטלנטה, ג'ורג'יה – סלאם סוריאליסטי המתייחד בתחביב שבו עוסקים שם רבים, קארטינג. הסרט צולם כשסמוק גסס מאיידס (הוא מת ב-1999) וקשה לעמוד בפניו: צעיר, רזה ונוטה למות, ופעמים נדמה שזה כמעט משעשע אותו, אבל לא באמת. זה סרט קורע לב. ומעל הכל מרחפת המוזיקה, וקולו הצרוד של בנג'מין סמוק, שבשמיעה ראשונה עשוי להשמע כמו הכלאה של ניק קייב, לו ריד ותום וויטס (אני מתנצל בפני ציבור הקוראים שהשמות הללו לא אומרים לו כלום. זה קורה לי הרבה כשאני קורא ביקורות מוזיקה.) בעיקר תום וויטס, צריך לומר – בכמה מקומות ברשת מזכירים את הדמיון, או ההשפעה – בקול ובסגנון המוזיקלי, בשימוש בכלים כמו צ'לו, בנג'ו וקורנט (יש לזה שם עברי?); אבל אם וויטס מאמץ תדמית קלאסית של נווד שיכור, דמות עם מסורת אמריקאית ארוכה ומכובדת, אבל היסטורית, אפשר לומר, סמוק הוא דמות-שוליים מעודכנת לסוף שנות התשעים: לא וויסקי אלא ספיד, ומריחואנה, שהיא, כך אמר בסרט, כמו אוויר לנשימה, ו-HIV, כמובן.
לסמוק יש שני עדי אופי מוזיקליים, פטי סמית המופיעה בסרט ומדברת עליו בהערכה עצומה, וגם הקדישה לו שיר, ומייקל סטייפ מ-REM. אבל משום מה קשה מאוד להשיג דיסק שלו: בסניף האוזן השלישית הסמוכה למקום מגורי הוא לא מופיע אפילו בקטלוג הממוחשב, ומשתמשי קאזא לא מכירים בקיומו. יש אתר המוקדש לזכרו אבל אלא שהוא לא עולה בדרך כלל. אבל אפשר להשיג אותו ברשת, כאן.

מישהו קרא את החדש של משה אופיר בעם עובד?

הנה קטע ממש מֶטַא-ספרותי; בעצם, רכילותי לגמרי. בנסיבות לא שגרתיות הגעתי לא מכבר לאולפן מוסיקה נודע בתל-אביב – לא בדיוק המילייה הטבעי שלי. תוך כדי האזנה לקטעים של מוזיקת-מדף מתועשת שנועדה ללוות איזו מצגת, שוחחתי עם מ. האחראית החביבה, תוך שהיא שולפת דיסקים ומשמיעה לי אותם. חיש מהר – הכל יחסי כמובן – הגענו לענייני ספרות; ואז אמרה לי מ.: אתה מכיר את הספר החדש של משה אופיר, "ללכת יומם ולילה"? הודיתי בבורותי. זה יצא בהוצאה מכובדת, עם עובד, היא אמרה; הסופר הוא הגרוש שלי. הוא ממש מבריק, וגם הספר שלו. אבל היה לי קשה לקרוא אותו, הוסיפה: העברית שלו עוד קצת קשה מדי בשבילי. (מ., מוזיקאית ואמנית, היא עולה חדשה-ישנה מסרביה. היא נתנה לי אישור לכתוב את הקטע הנוכחי.)

כמובן שלא התאפקתי והצצתי בספר בחנות הקרובה. המספר מזכיר שם את גרושתו, לא בחיבה – אבל מ. אמרה שהם ידידים טובים – היא אפילו הייתה בארוע השקת הספר; מ. עבדה פעם בחנות פרחים, וכך גם אחת הדמויות בספר, נטשה – שנדמה כי הגיבור אוהב אותה מאד — בקיצור, לא יצאתי חכם יותר, וברור שרפרוף חפוז, כשממהרים לרכבת, ומחפשים בעיקר משהו מסויים, כמו איזה מתבגר שמחפש קטעי-סקס אצל ד.ה. לורנס (מודה, זה דימוי מיושן ולא רלוונטי) לא נותן תמונה ממשית על רומן. והרי זה רומן, כלומר בדיון ספרותי, ואם גיבורו הבדוי של רומן אומר משהו על גרושתו, אסור לי בעצם להסיק שום דבר על הדמויות האמיתיות – אסור, אבל מפתה.

עוד טרם הספיקותי, כמו שאומרים, לקרוא את הספר, הוא כבר זכה לכמה רשימות – ב"הארץ", פורסם מאמר מעניין, של אריק גלסנר, כולל הרבה מחמאות, שגם משרטט איזו תזה ששווה עיון. ורשימה מלאת חיבה של טלי וישנה באוקפי (עם התייחסות לכתבה ב"ידיעות".)

אז אין לי מסקנות, רק תובנה קטנה: כשספר, לכאורה סתם עוד כותר מני רבים, פולש לרגע לחיים האמיתיים באורח חוץ-ספרותי, הוא מקבל פתאום משמעויות אחרות לגמרי. הכל נהיה אישי, כשמכירים מקרוב את הסופר, או את אחד הגיבורים הבדויים-לכאורה, או כשהספר נופל לך על הראש. זה לא צריך להיות ככה, כמובן, ויצירות אמורות להתקיים בזכות עצמן, ולהפוך אישיות לגמרי עבור הקורא גם אם נכתבו במאה ה-18, או בסין – אבל לא אחת זה חזק מאתנו.

ואת הספר של אופיר אקרא, והוא ראוי להתייחסות עניינית יותר. אולי בפעם אחרת.