חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי
4.1 הסופרת יעל ישראל מחתה נמרצות על הביקורת שנכתבה על ספרה ב"ספרים" של הארץ. תמצית המחאה: המבקרת לא קראה את הספר עד תומו, ובכך מעלה בתפקידה ופגעה פגיעה מכאיבה ובלתי צודקת בסופרת וביצירתה.
djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.2 לא קראתי את הספר, ולא את הביקורת. אבל, עד כמה שזה נשמע משעמם, אני מסכים עם הסופרת. התנסיתי בשני התפקידים, וכתיבת ביקורת היא קלה לעין ערוך מכתיבת ספרות. אפילו ספרות גרועה, איומה, קלוקלת וחסרת כל ערך, אפילו – בעצם, במיוחד – ספרות בוסר גימנזיסטית, השתפכויות-נפש יבבניות ומעוררות לעג, פלגיאטים אינפנטיליים או התחכמויות יהירות של מי שיהיו קופירייטרים כשיהיו גדולים, דורשת מידה כלשהי של תעצומות נפש, של מאמץ, ריכוז וחשיבה; ביקורת של 500 מילה דורשת הרבה פחות, מה גם שהאופציה "ספירת מלים" הקיימת היום ברוב מעבדי התמלילים המובילים בשוק, הופכת את האתגר העיקרי ברשימות מן הסוג הזה – ספירת המלים כדי לעמוד בדרישות העורך – לזניח.
djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.3 תחשבו על זה: שבועות, חודשים או שנים של התחבטויות פנימיות, התמודדות נפשית, הבזקים של תובנה ויצירתיות לצד עבודת נמלים פיזית ממש של הקלדה, ההליך האינסופי והמפרך של הוצאת הספר – והכל מתנקז לפתע לכתבונת במוסף הספרות של סוף השבוע, שבו איזה חמור מנתח את היצירה ניתוח-אינסטנט על מנת להפגין את כושר הביטוי שלו, שליטתו בז'רגון, חוש הבקורת המחמיר שלו ודאגתו הכנה למצב התרבות והספרות בארץ, ובעיקר על מנת לקבל את ה-400 שקל שלו, מינוס מס. את הכתבונת יקראו, מן הסתם יותר אנשים מאלה שיקראו את הספר – חלק ימנעו מקריאת הספר בגלל קריאת הכתבונת. לא הוגן.
djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.4 אבל ככה זה עובד, ועליכם, סופרים צעירים, להבין את המצב ולמצוא דרכים יצירתיות להתמודד עמו.
djttdhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhhtgkjhkjrtrdtrtrd
4.5 נירה, למשל, החליטה בשלב מוקדם יחסית – קצת אחרי ששלחה את הסיפור שלה ל"תחרות הספור הקצר" – לעקוף את התיווך הביקורתי הממסדי ולהגיע ישירות אל קהל קוראיה, בתהליך איטי ומחלחל, על בסיס הכרות אישית, כמו בימים שלפני גוטנברג. היא עברה מבית לבית והציעה את הספר שלה לקהל הקוראים באופן פרטני. היא בחרה כמובן בקהל יעד שפולח באורח מדעי, מתוך מאגר מידע גנוב של חברה להפצת סחורות יוקרתיות; היא שיווקה אותו באמצעות מכתב ובו טקסט שכלל בליל תיאורטי חסר-שחר אבל משכנע למדי שפרט על מיתרים רגישים של לקוחותיה: היותם יחידים במינם, עידית תרבותית ומנטלית, בעלי כושר שיפוט חריף ועצמאי ויכולת להעריך מוצרים יוקרתיים, מעודנים ואיכותיים שקהל צופי "הכספת", שעדיין הייתה אז רק זיק בעיניו של ארז טל הצעיר מאוד, לא יוכל להעריך לעולם. המחיר, כמובן, לא היה זול, אבל התמורה אדירה: השתייכות למועדון אקסקלוסיבי ומצומצם של אנשי תרבות שהינה ההפך הגמור של תרבות-ההמונים, קבוצה המתייחסת בלעג קריר לתפיסות פוסט-מודרניות המתיימרות לבטל את ההיררכיה שבין גבוה לנמוך, את הסולמות והמדדים לאיכות שבלעדיהם הופכת התרבות האנושית לכאוס ימי-ביניימי. היא הציעה להם פרק אחד במחיר נמוך, כמאה שקל בערכים של 1988. היא לא ציינה את מחיר היצירה כולה, אבל רמזה שערכה, כפריט לאספנים, צפוי לעלות עם השנים. 54 איש קנו ממנה את הפרק הראשון. 3 ביקשו את ההמשך. הרווח שלה מן הספר היה גבוה באחוזים ניכרים מזה של רוב הסופרים הצעירים שחלפו על פני משוכות הלקטורים והעורכים של הוצאות הספרים והגיעו לכלל הוצאת ספר ממש והתמודדות עם מערכת הנהלת החשבונות של הוצאות הספרים הגדולות. שאר הלקוחות, כמובן, השאילו את הספר מעמיתיהם למועדון האליטסטי. איש לא כתב, או קרא, ביקורת על הספר. כל זה התרחש רגע היסטורי קצר לפני פרוץ השלב החדש של "עידן השעתוק הטכני", האינטרנט. אחר כך הכל נראה אחרת.
–