תגית: דן צלקה

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

קיבלתי את ספר האלף-בית של דן צלקה (הוצאת חרגול): קטעים אוטוביוגרפיים קצרים, ערוכים בסדר אלפביתי. בהקדמה כותב צלקה שקיבל עידוד לכתוב כך מן הספר "האלף-בית של צ'סלב מילוש." אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר עצום, יקום מקביל, כאילו לא נוגע כלל לקיום המדכא של המציאות שלנו. 

צלקה כותב, למשל, על סיפור שלו, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, והוא כותב "לי נראית העלילה הזאת פשוטה, כמעט אקסיומטית," ומביא סיפור דומה, על "קוונטין מאטסיס, צייר מרתק בן אנטוורפן, שהושפע מליאונרדו ומההומניזם של ארסמוס. כשהיה נפח, התאהב מאטסיס בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו. לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול."

ועל הספרייה האידיאלית שלו –
"בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל."

וגם זכרונות מן היקום הנוכחי:
"דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות."

 

ועוד כהנה וכהנה – מפגשים, זכרונות, תובנות. 
 

הוצאת חרגול, 407 עמ'

דוד אבידן כתב פעם על הפוליטיקאים של הלשון, על כוחם הגדול של אנשי המילה הכתובה בעיצוב המציאות. הייתה זו ספק הזייה מגלומנית, ספק משאלה גדולה; בספר של דן צלקה יש גיבור מרכזי שהוא בלשן של שפות שמיות, וגיבור שני שהוא היסטוריון. צלקה מטיל אותם ממגדל השן הנידח, ובימינו האנטי-אינטלקטואליים אפילו מבוזה, אל מרכזה של קלחת פוליטית חברתית שנועדה להוביל מהלך גדול מאוד. צלקה מציב אם כן את הלשון וההיסטוריה ככוחות מרכזיים בעולם של דימויים חזותיים, עילגות ושעטנז לשוני, ותקשורת המונית בעלת זיכרון היסטורי של שבוע וחצי. שני הנציגים
הללו של האליטות האינטלקטואליות הישנות שונים מאוד זה מזה: יותם ניניו הבלשן, כפי שמצטלצל משמו, הוא איש תם וישר, יש בו טוהר פנימי עקרוני בכל גלגוליו המשונים; ההסטוריון, ינאי ולדמן, הוא איש מבריק ואפל, קל לאבחן אותו כסובל ממניה-דפרסיה (הוא נוהג להעלם כשגובר עליו הדכאון) נהנתן עד שחיתות. שני אלה חוברים ברומן המשעשע, העשיר, המורכב והמעניין של צלקה לפרוייקט שאפתני ומטורלל, שנועד להמליך בישראל נצר לבית דוד.

ישראל של שנות התשעים מצטיירת אצל צלקה כמקום רוחש מוזרויות אקסצנטריות. גלים מתגברים של אי-רציונליות, מיסטיקה חדשה וישנה, מתוצרת עצמית או מיובאת מאסיה או מאמריקה, חברה שסועה, אלימה, מבולבלת. להיסטוריון ולדמן יש רעיון: לרכב על הגל במקום לטבוע בו. צלקה פורש עלילה מפותלת, בעלת קצב של מותחן, מותיר פה ושם פערים המחייבים את הקורא להשלים דברים
בעצמו, וכל אלה כמעט אינם משאירים, בקריאה ראשונה, שהות להרהר במשמעויות-העל, או במה שחבוי מתחת לטקסט. יותם ניניו הבלשן פורש מן האקדמיה, חווה התגלות ואהבה, הופך לנרקומן וחוזר כסוכן-כפול ואיש מפתח בפרוייקט הבלתי אפשרי שאותו מנהל ינאי ולדמן.

ומיהו ולדמן? ואיך התחיל הרעיון המשונה הזה להתגלגל? לא הכל נהיר וגלוי לגמרי, אבל בתכלית הקיצור: החבורה המסתורית שולדמן בראשה מוצאת לה בחור צעיר ונחמד, גולנצ'יק משוחרר, שאילן היוחסין שלו שורשיו בבית-ישי, מה שאמור להעניק לו לגיטימיות שאין דוגמתה ולהמליך אותו על ישראל בתמיכה עממית רחבה וחסרת תקדים. כך יווצר גשר מאחד גדול מעל השסעים וקטבים בעם. ומכיוון שמדובר באנשים נבונים ויודע דבר, ברור להם שעל המלך המיועד לעבור הכשרה מאומצת וארוכה ובעיקר להפוך אותו למוצר בר-קיימא הניתן לשיווק בשוק שבו יש תחרות חריפה וקשה על לבבותיהם ונפשם של אזרחיה המבולבלים והתוהים של מדינת ישראל.

על הטראגיות של הקיום הישראלי מרבים לכתוב, והרבה פחות מכך על ההיבטים הקומיים שלו. אולי מפני שהרעיון להמליך על ישראל את חוטר ישי נראה מצחיק עד דמעות לאנשים רציונליים ומיושבים בדעתם – במידה מסוימת, חלקית, מייצגים אותם כאמור יותם וינאי – אבל אין בו שום דבר מצחיק עבור נתחים נכבדים בחברה הישראלית; זה מה שכל כך מצחיק, זה מה שכל כך מפחיד. את התובנה הזאת – שהמיתוסים הסהרוריים ביותר עדיין חיים בעוצמה רבה – מעניק צלקה לולדמן (שהיה מקורב, על פי הסיפור, לישעיהו ליבוביץ') וגם ליותם, ודרכם גם לקורא. בכוחה של הרציונליות הישנה
הם מנסים לעשות סדר חדש במציאות מטורפת וחסרת הגיון, מתוך אמפטיה וחיבוק של הזרמים הקמאיים החזקים המניעים צבורים רחבים כל כך. בחור חילוני צעיר וריקני למדי, חובב מכוניות ספורט וטיס, אמור להפוך למנהיגם האהוב והמקובל של כ-ו-ל-ם, מרבני האורתודוכסיה ועד מגלגלי ג'וינטים ממלמלי מנטרות. אפילו של אנשים כמו ינאי ויותם, המודעים עד כאב לאבסורד המופלא שהם מניעים.

תהלוכה גדולה וצבעונית של דמויות מצעיד כאן צלקה, החל בטייקונים יהודים אמריקאים וכלה בטוענים לכס-המלכות, עם שמות לא נשכחים כמו ירמיהו ענבים, טייך-בואנו, הרוזן סולארו, ריטר ברנקטי ועוד; המצפים לחייזרים ירוקים פוגשים כאן את המצפים למשיח, נציגי הותיקן עם זקני-ציון, התנועה המלוכנית והמוארים מהודו. בכל מערבולת המעמקים הזאת נעדרת כמעט ישראל של הזרם המרכזי, כאילו נעלמה לחלוטין -ישראל של כותרות העיתונים, של פוליטיקת היומיום המייגעת: היא נוחתת בסופו של דבר על עולם הבועה של גיבורי הספר עם רצח רבין. הרצח מתברר, ברגע האחרון, כציר מרכזי של הספר; הלעג הפראי נחנק לפתע.

צלקה מצליח, כמו אשף מיומן, להציג בפנינו מחזה תעתועים מבריק ומסנוור, להניע את הדמויות הרבות הנכנסות ויוצאות לעלילה שאין בה רגע של רגיעה, וגם לרגש ולהפתיע בתובנות יפות ובפכים קטנים מכל קצוות הידע האנושי.

פורסם בידיעות אחרונות, ספטמבר 2002