מחבר: אבנר

מרטין איימיס, סופר-בן-סופר, פירסם סיפור קצר בגארדיאן, בשם In the Palace of the End. סיפור-סיוט על עולם אכזרי וגרוטסקי; מבעית וקצת מצחיק. זהו מונולוג של כפיל מקצועי, בן-דמותו של אחד, נאדיר, בנו המפלצתי של רודן מפלצתי – שניהם מעלים מיד על הדעת את סדאם חוסיין ובניו.

הכפיל של איימיס הוא רק אחד מרבים: לבנו של הרודן יש מחויבויות רבות, לאומיות ואחרות, ולא די לו בכפיל יחיד. אחר-הצוהריים מתקבצת אם כן חבורת הכפילים לשתות קפה בצוותא, לפני שהיא מתפזרת לה – מי לקומפלקס-העינויים המתועש שבארמון, מי לבילוי עם נערה חטופה. ככל שנמשך המונולוג מתגלים עוד פרטים מרהיבים, ומי שמוכרח לקרוא יכול למצוא את הסיפור כאן (בקֶש של גוגל). איימיס הוא סופר וירטואוזי ויש לו תובנות מעמיקות, אבל הסיפור שלו הביא אותי להרהר, שוב, בשאלה שאולי נטחנה כבר עד דק בכל מיני דיונים מלומדים שלא יצא לי לקרוא. ואולי לא. והשאלה היא: למה אני צריך את זה? ואם לדייק: בקטע מסוים, במשפט מסוים אחד, מעלה בפני דמיונו הקדחתני של איימיס סיוט-בלהות שמעתה והלאה נגזר עלי לחיות אתו, גם אם ייטמן אי-שם במעמקי האגף הסגור של מוחי שלא על מנת לראות אור.

כך, בערך, הרגשתי לא מכבר בשעה שהגעתי לקטע מסוים אחד ב"חלקיקים אלמנטריים" של וולבק. בעקבותיו חשתי תיעוב כלפי הספר כולו, ועמו שבה  התהייה הזאת: למה זה מגיע לי? בגילי? החסר אני סרטי תעודה ודוחו"ת של אמנסטי? או סתם כתבות-עומק במוספים? והעור אינו מתעבה באמת עם השנים. לפעמים ההפך הוא הנכון. כן, אני יודע שזאת ספרות, והיא אמורה לערער ולהרעיד את שורשי הנפש. אבל האמנם דווקא באמצעים כאלה, קיצוניים-מעודנים כל כך? העולם מלא בלהות, אימה חשיכה ויגון. צריך לכתוב על זה, אבל האם צריך לכתוב את זה? שלא לדבר על לקרוא את זה?
בסיפור השחור של איימיס יש מין הבהוב של אופטימיות. הכפיל סבור, על פי השינויים בדרישות ובהנחיות הזורמות מן הממונים (ואובדן הדרגתי של איברים שונים בגופו) שבנו הפסיכופת של הרודן, שנפצע שוב ושוב בניסיונות התנקשות, סובל – ועם הסבל, מַפְציעות אצלו הבְלחות קלושות של אמפתיה לקורבנותיו. אבל המסר של פיסקאות הסיום אבד לי הרבה לפני כן, כשאיימיס הסביר לי בפרטנות מה בדיוק היה בשק ההוא. משם והלאה קראתי ברפרוף ובזהירות, מסרב, כביכול, להישיר מבט בכתוב. המציאות, די והותר בה. תחי האייסקפיזם.  

[ היום ב"הארץ": אולי בכלל ישו נולד בבית לחם הגלילית?]

אני יוצא מהמנהרה לערב צונן ליד תחנת גן-האם, ועוצר מונית. אני ממהר הביתה.

– לבית-לחם, אני אומר לנהג. הוא צעיר, זקנקן מטופח, ז'קט ג'ינס.

– בית-לחם בירושלים או בית-לחם גלילית? הוא שואל. אני מוודא במבט שהוא מתבדח, ולא שם לב שהוא מזמין שיחה:

– רק לא מזמן שמעתי שיש מקום זה, בית-לחם גלילית, הוא אומר לי. הייתה לי נסיעה לשם, פעם ראשונה ששמעתי על המקום הזה.

– אה, לא הכרת? אני אומר. מקום נחמד. הייתי שם הרבה פעמים.

– כן, הוא מאשר, אבל חותר לעניין שעליו הוא רוצה לדבר: מה אתה אומר, אולי זאת בית-לחם האמיתית? איפה שישו נולד?

– טוב – אני מתרברב בידענותי, עדיין לא מבין לאן הוא מוביל – זה מאוד הגיוני, זה קרוב לנצרת, קרוב לכנרת, בטח שהגיוני יותר שזאת בית-לחם של ישו – –

– עושה להם בלגן, לנוצרים, מה? אם זה נכון? איזה בלגן זה יעשה להם? שכל הסיפור שלהם ככה לא נכון?

– תשמע – אני מצנן אותו – זה סיפור מאוד ישן. וממשיך ואומר לו שהתאולוגיה הנוצרית התמודדה עם טענות כאלה ואחרות כבר אלפיים שנה בערך ולא נראה לי שיש להם בעייה. הכס הקדוש לא ירעד מהתגלית שלו.

– לי בטח אין בעייה עם זה, הוא אומר. אצלנו אומרים שישו חי עד מאה ועשרים. ואחר כך קברו אותו בהודו. שם נמצא הקבר שלו.

אני מעכל את המידע החדש ומנסה למקם את עיקר-האמונה המוזר הזה בתוך בסיס-המידע החלקי, הפגום והמעורפל שלי על אמונות ודתות אזוטריות.  

– מה זה "אצלנו"? אני שואל בשיא הנימוס.

– אחמדים, הוא אומר לי. אנחנו בכסאח עם כולם. עם הנוצרים, עם המוסלמים. עם כולם. יש בו גאווה רבה, בעיקר בגלל הכסאח, כך נדמה. אני מנסה לגרד פרורים מתחתיתה של חבית הזיכרון:

– אז ישו הוא, באמונה שלכם, אחד הנביאים, כן? כמו אצל המוסלמים?

– כן, הוא נביא של היהודים. הכל בסדר, אחלה נביא, אבל לא עשו לו כלום. הצלב וכל זה, זה לא קרה כמו שהם אומרים. הוא חי עד מאה ועשרים. תראה, הנוצרים, מתי הם התחילו לכתוב את כל הסיפורים על ישו? איזה מאתיים שנה אחרי שהוא חי, כן? אין להם מושג מה קרה באמת. אנחנו לא מאמינים בכל האגדות האלה, שהוא הבן של אלוהים, שעלה לשמיים. אין בכלל דבר כזה, שמיים. מה זה שמיים? אלוהים לא נמצא בשמיים. הוא בכל מקום. לא עולים לשמיים —

– ומה עם מוחמד, ואל-בוראק?

הוא רק חיכה לשאלה הזאת. סוף סוף הבנתי שהוא מנהל אותי, מפתה אותי במיומנות כדי לפרוש בפני את עקרונות הפילוסופיה האחמדית, לשיטתו:

– אנחנו אומרים שהכל היה בחלום, אתה מבין. (עכשיו הוא מדבר מהר וברצף, כי אנחנו מתקרבים לרחוב בית-לחם) זה היה חלום שהוא חלם. בגלל זה אנחנו בכסאח לא נורמלי עם המוסלמים. כי אנחנו אומרים, מה זה לטוס בשמיים עם סוס? עכשיו טסים במטוס יותר מהר. לא חוכמה. אצלנו מאמינים ש —

– תעצור לי פה בבקשה, אני אומר. 

מסתבר שסרטו מעורר המחלוקת של מל גיבסון על ישו – דובר ארמית. לא ידעתי. הגארדיאן מספק שיחון שימושי קצר לצופים. הנה מבחר. (אני לא יודע ארמית, ולכן הכל מלא שגיאות. הבקיאים בארמית מוזמנים לתקן.)

בחירות ריניא לא קליה צורתא חטיפתא, אלא זיינא מקטלאנא תריאנא ליתו !
[הוא אמנם עושה שימוש חסר-פשרות באלימות גרפית, אבל בכל זאת זה לא "נשק קטלני II"]

איכה בית תדקיתא? צדק לי ד'אשיג אידי מן פרדי דבשניה הלין!
[איפה השירותים? אני צריך לשטוף ידיים מהפופקורן.]

ד'אק טליפון מתטנאנאק, פקוד. גודפו!
[בבקשה לכבות טלפונים ניידים. זה חילול השם!]

שבוק שואחרא דיל. מאן אתנגד אודמשא?
[סליחה שאחרתי. פספסתי את המלקות?]

הן, יהודאי נא, אלא בהאי יומא לא הוית במדיתא.
[כן, אני יהודי, אבל לא הייתי שם באותו יום.]

כתבא טאב הוי מניה.
[הספר היה יותר טוב.]

שגיא שפיר! לא צאבי נא דאסכי למפקתא תריאנאיתא. 
[נהדר! אני כבר לא יכול לחכות לחלק השני.]

לבא דיל דליק, אלא טיזא דיל דאמיק.
[לבי בוער, אבל נרדם לי התחת.]

פלתא כולאה ד'קרבי כוכבֵּיה.
[הכל אלגוריה על מלחמת-הכוכבים.]

בסים. אלא סבר נא ד'אצטבית יתיר בלבה ד'גברא!
[לא רע, אבל אני חושב שאני מעדיף את "לב אמיץ."]

וכמובן:

מאהד לי קליל ד'חיי ד'בריאן, אלא דלא גוחכא. 
[זה קצת מזכיר לי את בריאן כוכב עליון, אבל זה בכלל לא מצחיק לעומתו.]

ועוד בגארדיאן בענייני סוף העולם.
 
 

חיפושיות

אני יודע שיש רבים שנמאס להם מן המיחזור האינסופי של הביטלס, אבל זה רעיון מבריק שעוד לא נתקלתי בו: ספנסר לי מבי.בי.סי. ליברפול עורך את האלבום האחרון של הביטלס, זה שמעולם לא נעשה. קוראים לו 'Finishing School' והוא מבוסס על שירי סולו מהתקופה שמיד לאחר הפירוק. הכנתי לי עותק אחד במזקקה הביתית שלי, והתוצאה, לדעתי, נפלאה. בעיקר האריסון. מן הסתם רק לחסידים מובהקים.

פרושים 

אתמול היה יום ההולדת של צ'רלס דארווין. אמנם מנחם בן ודרעי לא מחזיקים ממנו, אבל אחרים דווקא כן. אחד מהם הוא פיטר סינגר, (אבי זכויות בעלי החיים.) כמה אירגונים הכריזו על מסע לקידום דמותו ורעיונותיו. בויכוח, שלמרבה התמיהה עדיין מתנהל פה ושם, אפילו בלהט, בין דארוויניסטים ל"בריאתנים", יש שתי נקודות יתרון לדארווין. האחת, שהוא צודק. השנייה, שנותרה מוצנעת משום מה, חשובה לדעתי לא פחות – שסיפור החיים-עלי-אדמות שהוא סיפר הרבה יותר מעניין מכל השאר. הנאראטיב, זה כל העניין.   

לוויתנים

לפני כמה ימים נסחף לוויתן מת לחוף חיפה. כנראה שהסתבך ברשת דייגים. נסעתי לראות אותו אבל אחרתי – לקחו אותו לביופסיה במכמורת. זאת היה לוויתנית מן הסוג "מינקה" (Minke). אלה הקטנים ביותר, הנפוצים ביותר, ובין הניצודים ביותר מכל הלוויתנים. מסתבר שיפן ונורווגיה, ציידות הלוויתנים הגדולות, טוענות שהן צדות רק אותם; אבל כשעושים בדיקות די.אן.איי. לבשר לוויתני "מינקה" שנקנה בשווקים ביפן מוצאים שבעצם הבשר שייך לזנים אחרים, נכחדים. ציטוט ממכתב שקיבלתי: "גם דולפינים הם בעצם לוויתנים. וגם רוב האנשים שאתה פוגש היום – מתבודדים, נמצאים בסכנת הכחדה, ולא יכולים למצוא בן-זוג בגלל הרעש המחריש של מכונות הסחר."

דימה (שם בדוי) לבוש בגד עבודה כחול בהיר, קצת בלוי, נועל נעלי ספורט וכפפות-מנתחים לבנות על ידיו. הוא גבוה ואתלטי (ותיכף יוכיח את זה) ומרחוק נראה כמו טכנאי בנאס"א, אבל הוא מחזיק מגב מגומי וגורף מים מן הרציף אל התעלה. כן, מים מחלחלים אל מנהרת הכרמלית: בימים גשומים מציבים בתחנות דליים וסמרטוטים, מתחת לדליפות, כמו בבית מט-לנפול בשכונת עוני טרופית.
האם זה קורה גם בפריז, בלונדון, בניו-יורק, או בתחתית המפוארת מכולן, כך אומרים, במוסקווה? בינתיים, אני שומע את דימה מדבר עם איש קטן וחייכן שיושב על הספסל וממתין לכרמלית הבאה. שניהם נראים משועשעים. אני מתקרב כדי לשמוע. למרות המבטא המודגש והשגיאות הצצות מדי פעם, העברית שלו ברורה לגמרי. הוא מדבר מהר מאוד, ובלהט, כי יש לו זמן רק עד שיפתחו הדלתות והמאזין יבלע בקרון. הציטוט לא מדוייק, זאת רק רוח הדברים:

"אני טכנאי מכונות, ועבדתי בצ'רנוביל. באזור של הכור. היינו קבוצה של שמונה-עשר, נשארנו שבעה. כולם חלו במחלות שקשורות לקרינה שספגנו. אני עובר בדיקות תקופתיות, ובפעם האחרונה שעשיתי בדיקה, במרפאת מכבי, אמרו לי שוב שהכל בסדר, אני בריא, ושמעכשיו והלאה אני יכול להמשיך בחיים שלי בלי דאגה, לא לחיות על זמן שאול, כי אם עד עכשיו לא התגלה נזק מהקרינה ההיא, כנראה שיצאתי ממנה בשלום. ועכשיו התחלתי לחשוב על אשה. היו לי חברות, אבל עד עכשיו לא רציתי אשה ומשפחה, כי אמרתי לעצמי, בשביל מה, לא הייתה לי פרוגנוזה טובה, מתוך שמונה-עשר נשארנו רק שבעה. אני בן 43, אבל במצב טוב, אתמול ישבתי עם כמה חברה, צעירים, אחד בן עשרים ושלוש, שתינו קצת, אמרתי לבחור הזה, אתה בן עשרים ושלוש, אבל ככה.." (דימה מניח את המגב, גוחן בזריזות לשכיבות-סמיכה על האריחים האפורים והלחים של התחנה, יורד, ובעלייה מקפל במהירות רבה את ידיו העטויות כפפות גומי לבנות ומוחא כפיים, וחוזר על כך כמה פעמים) "..ככה אתה יכול לעשות? אני בריא, בחיים שלי לא אכלתי בשר, אני לא נוגע בבבשר, רק ירקות, עושה ספורט, רואה? עכשיו אני יכול לחפש בחורה. להתחתן. לעשות ילד."

מניין הנוסעים הממתינים בתחנה מביטים בדימה המתעמל בסקרנות מחוייכת. הוא ממשיך במונולוג שלו, מהיר ונחוש, אבל אז מגיע הקרון ומאזיניו נבלעים פנימה. גם אני נוסע משם; מבעד לזגוגית אני רואה אותו, עכשיו רציני וקפוץ שפתיים, ממשיך לעבוד. רציתי לשאול אותו עוד כמה שאלות, אבל כמעט לא יוצא לי לרדת או לעלות בתחנת הנביאים. בכרמלית, כמו באינטרנט, הכל קצר, דחוס, ולפעמים, כשחוזרים לאותו אתר, כבר לא מוצאים את מה שמבקשים.

מכיוון שבכמה וכמה התייחסויות תקשורתיות צויין, בעקשנות מסויימת, שאתר "רשימות" הוא אתר של בלוגים, וכך הוא גם מסווג במדריכים הרלוונטיים, אני חש חובה למהר ולדווח שבסערה של הלילה נפל דוד-השמש שלנו, עם הקולטים, מן הקומה השביעית לגינה, קורע בדרכו מתקני כביסה וגגונים. ירדתי בלילה כדי לסגור את השִיבֶּר (הצינור התלוש הרעיף מים כמו עורק קרוע) וכמה דקות אחרי שעליתי בחזרה נפל גם הדוד של השכנים, נוחת בערך במקום שבו עמדתי. בבוקר הגיע "הארץ" ובו נכתב כי כפי שסברתי גם אני,"העולם הנורא והמדהים שאנחנו חיים בו הוא אכן גחמני ושרירותי מבחינות רבות", אבל "היכולת לדבר על החוויה האישית נותנת מוצא למשבר הייצוג הריאליסטי. ייתכן שאיני יודע לפרש את המציאות החיצונית. אך מה שאירע לי, שחזיתי מבשרי, ודאי שעליו אני יכול להעיד."