מחבר: אבנר

הוצאת חרגול, 178 עמ'. ,פורסם בידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, 24 באוקטובר 2003

"המחשבה לכתוב אוטוביוגרפיה תמיד הרתיעה אותי" – כך נפתח ספר האלף-בית של דן צלקה, שהוא מעין אוטוביוגרפיה, או שמא נסיון התחמקות מתמשך מפני כתיבת אוטוביוגרפיה. צ'סלב מילוש, שכתב לכסיקון אוטוביוגרפי אלפביתי, העניק לו, לדבריו השראה לנסות שוב. המבנה הזה, כותב צלקה, מעודד התרכזות בפרטים, בבחירתם ובעיצובם, אך פוטר את הכותב מן הצורך במתן צורה למכלול. כל זה אמור בכותב – אך מה באשר לקורא? התחושה הראשונה – אולי בעיקר עבור מי שמכיר את צלקה – היא של פיתוי, ורצון לעלעל, כי מן הדפים עולה תחושה של שפע מעורר תאבון, של מטמון גנוז עם שכיות חמדה קטנות וחבויות. ואכן, אפילו דפדוף מהיר מגלה עושר גדול: היסטוריה, אמנות, שירה, מפגשים עם דמויות נודעות ואלמוניות. המבנה האלפביתי מעודד את העלעול הקופצני הזה, את הקריאה הבלתי מסודרת, שרק מעצימה את עונג הקריאה.

צלקה הוא בבירור אחד מאותם יוצרים שרק על עצמם לספר לא ידעו, או ליתר דיוק לא רצו לספר; הוא מעדיף את עמדת המשקיף, המתאר, מתבונן, המהרהר. יש כאן כמובן קטעים ביוגרפיים מובהקים – למשל הקטע, המשולב באות "ק" "קוליבייל" מספר בתמצית הקיצור את קורות חיי סבו ואביו, בני עיירה שזה שמה, והסיפור מצמית, רב-עוצמה, ויכול לפרנס רומן או שניים; וכך גם, מן הסתם, סיפור ימיו של דן צלקה עצמו בפאריס, או בלונדון, וקודם לכן, כילד, ברפובליקות של מרכז אסיה, בפולין שלאחר המלחמה; אבל צלקה נמנע במכוון מעלילה לינארית המתארת את קורותיו; והוא עצמו נותר דמות לא נהירה לחלוטין, חמקמקה קצת – אפשר היה לומר שהוא מספק לנו רק חרכי הצצה אל חייו, אבל זה אינו הדימוי הנכון, או הדרך הנכונה להתייחס אל הספר הזה: כיוון שהקטעים בו אינם שרירותיים ואינם מקריים, אלא נבחרו בקפידה ולוטשו במיומנות, ובכולם יש אמירה, מבט, אבחנה. וכולם מגלים דבר-מה על הכותב אותם.

צלקה הוא קונוסר של אזוטריה תרבותית, בעל ידע אנציקלופדי, מסוגל לצטט שורות שירה נידחות – והוא גם מתאגרף, כידוע. זהו אחד הניגודים החביבים המתגלים לא אחת בספר. צלקה כותב, למשל, על ספרייה אידיאלית. "בחלום הספרייה יש משהו ציורי. חפצי אמנות בחדר העבודה של ההומניסט או הקדוש הלמדן…הקרטוגרף שידו מונחת על גלובוס שמצוירות עליו דמויות מגלגל המזלות ומפלצות של יבשה וים…ספרי פוליו בכריכות שגוניהן צבעי שלכת עמוקים, מהדורות ראשונות..ספריה אוניברסלית בזעיר אנפין, ספרייה של אי, של אונייה, של ספינת חלל." (עמ' 102) תיאור רומנטי, נשגב – ואז באה האירוניה הרכה, המשווה את האידיליה למציאות. צלקה לא מסתיר את ערגתו לחלום, אבל מביט בעולם בפיכחון שהוא, ודאי, גם תולדה של הזמן והמקום שבהם צמח. אם מחפשים היטב, אפשר למצוא גם מילה או שתיים על השקפותיו; הוא פוגש את אלכסנדר פן. "באוזני הצטלצלה המילה קומוניסט כמו המילה קתולי, רחבה וגמישה, אם כי הפליאה אותי קצת העובדה שאדם יהיה קומוניסט בישראל מרצונו החופשי." (119) ואם נעבור אל הערך "קתוליות" נמצא תיאור של שיחה עם כומר ברומא, שבה חושב צלקה על כך שאינם מדברים על אותו דבר: "אני, אתיאיסט יהודי, מתייחס לדת כמו אל אמנות, ולתיאולוגיה, בדומה לבורחס, כאל ענף של ספרות פנסטית." (155).

רומנטיות ללא-תקנה, לכאורה, עולה גם כשהוא מתאר סיפור שכתב, "ילדי השמש," שבו צעיר בוּר ביפו העות'מנית עמל שנים על ספר אסטרונומיה, כדי לזכות באהבתה של זונה פרסייה בשם נור ג'יהאן; העירו לו שהסיפור לא סביר, אבל צלקה אומר שהעלילה הזאת נראית לו פשוטה, כמעט אקסיומטית, ומביא סיפור היסטורי דומה, על הצייר הפלמי קוונטין מאטסיס, שהיה נפח, והתאהב בבחורה יפה, שאחריה חיזר גבר נוסף, צייר. לבה של היפה יצא אומנם אל קוונטין, שהיה נער חמודות, אבל היא העדיפה בסופו של דבר את הצייר, בגלל מקצועו; "לב פצוע, לבטים, לילות ללא שינה. לבסוף השליך קוונטין את הפטיש והצבת, ואחז במכחול." (42) ולעומת זאת, הנה שבב הזיכרון הזה: "דירה תל-אביבית…יגאל אלון, חולה…מוסר מין סקירה היסטורית על מצב האומה..רהוט, ברור, נוקב, חביב, בטוח בעצמו. כעבור שנה או שנתיים כל נבואותיו, כל הנבואות, אחת לאחת, מתבדות." (135)

הרביתי בדוגמאות מפני שיותר מכל מדבר הספר הזה בעד עצמו ואינו זקוק באמת לתאורים או ניתוחים, אולי רק להמלצה לקרוא אותו לאט, כדי לא להחמיץ משהו. אוטוביוגרפיה? מובן שכל דבר שאדם כותב מעיד גם עליו ועל אישיותו, ולו בעקיפין ובדרכים עקלקלות – וכך הדבר גם באוטוביוגרפיה הבלתי-אוטוביוגרפית שלפנינו, שבה עמל צלקה לשלוט היטב במה שהוא חושף. מתוך קשת הזיכרונות, המפגשים, תיאור החוויות החושניות והאינטלקטואליות, מצטייר, אמנם במרומז, דן צלקה עצמו – כאיש חם, פתוח, סקרן, תאב-דעת, אוהב חיים, מוקסם מן האמנות ומן העולם, ומעדיף להתבונן בצדדיו המוארים ולהתחקות על סודות את יופיו, אף על פי שהוא מודע היטב גם לאפלה והצללים שבו.

אני לא בטוח שהדבר ידוע ברבים, אבל יש בארץ לא מעט שְוֵוייקוֹלוֹגים, כלומר מעריצים נלהבים של החייל הטוב שווייק, גיבורו של יַארוֹסלַאב הַאשֶק. אני עצמי איני יכול להתהדר בתואר הזה: חסרה לי הבקיאות המופלגת בכתבי הקודש. אבל אני מחבב מאוד את שוויק. לצד שתי יצירות בעלות רוח דומה – מילכוד 22 והרפתקאות החייל איבאן צ'ונקין – שווייק היה עבורי חוויה מעצבת, בעיקר בזמן השירות הסדיר.

לפני שנתיים בערך שמעתי הרצאה של רות בּוֹנְדי על שווייק. בונדי דיברה מעט על חייה בפראג ועל שנותיה בגטו טרזין; היא סיפרה שבילדותה שווייק היה כמעט בבחינת ספרות אסורה לילדים מבית טוב. הוא היה פרוע מדי, גס וחתרני. יארוסלאב האשק עצמו לא היה דמות מופת, אחרי הכל: שתיין, בדחן של בתי מרזח, אנרכיסט ואחר כך קומוניסט, ואם לא די בכך, גם ביגאמיסט. אשתו הראשונה, יארמילה, הייתה יהודייה מבית בורגני טוב, והוא ניסה לשנות את דרכיו למען משפחתה. אומרים שהיא עזרה לו לעתים לסיים את הפיליטונים שכתב, כשהיה שיכור מדי. אבל אחרי שנתיים התמוטטו הנישואין, ולאחר שגוייס לצבא ועבר הרפתקאות במלחמת האזרחים ברוסיה (עליהן כתב ב"מפקד העיר בּוּגוּלְמָה", קובץ הכולל פנינים מופתיות וגם כמה "בְּקַרוֹבִים" של החייל הטוב) חזר האשק לצ'כיה, נשוי בשנית, מבלי שטרח להתגרש.שווייק התקבל בקרירות, שלא לומר בבוז, על ידי משכילי פראג ואניני-הטעם שלה. לעזרתו נחלץ מגלה גאונים נודע, מקס ברוד – כן כן, האיש שלא שרף את כתבי קפקא. ברוד טען, לתדהמת הממסד הספרותי המקומי, ששוויק הוא יצירת מופת גאונית, במסורת הקומית הדגולה של דון-קישוט, גרגנטואה ופנטגרואל, טריסטרם שנדי וגוליבר – לא מין קומיקס ירוד להמונים. (שוויק נכתב בהמשכים, בחוברות מאוירות שנמכרו מבית לבית. יוזף לַאדָה, שאיוריו הפכו עם הזמן מזוהים לחלוטין עם שווייק, קיבל בשכרו כמה תחתונים וגרביים.) האשק כתב לברוד מכתב תודה קצר ומנומס, ולחבריו לשתייה אמר בערך כך: "עד היום הייתי כלומניק, אבל עכשיו, כשאני בידיים יהודיות, אני בדרך למעלה."חלק מצמרר ומרתק בשיחתה של בונדי הוקדש למקומו של שווייק בגטו טרזין. בתוך הטרוף האבסורדי והסבל הקיצוני של החיים במחנה, העניקה כנראה רוחו של שוויק סיועי מורלי מסוים. היא סיפרה על פֶּפֶּק טאוסיג, חוקר הומור שתכנן לכתוב את המשך עלילות שווייק בגטו: סיפור על אזרח פראג תמים העומד בתור לא נכון כשהוא בא לשלם עבור רישוי הכלב שלו בעירייה. בטעות מטביעים לו את האות J בתעודה, הוא נאלץ להיסחף בנחשול שגרף את יהודי פראג, ומגיע לגטו. אותו פפק ידע לצטט בעל-פה קטעים שלמים משווייק, ופעם נשא את ההרצאה הקצרה ביותר שהושמעה בגטו, שכידוע היו בו חיי תרבות עירניים: "קל להיכנס, אבל קשה לצאת" – ציטט פפק מתוך שוויק, מקדים את YNET בכמה עשורים – "לצאת בזמן, זוהי אמנות המלחמה האמיתית." עצה נצחית ואקטואלית תמיד, כמובן; ההרצאה הזאת נישאה כאשר הגיעו הידיעות על תבוסת הנאצים בסטלינגראד. פפק נשלח לאושוויץ, שרד גם את צעדת המוות, אבל מת ימים מספר לפני השחרור. ייתכן שכתב היד של עלילות שוויק בגטו שרד את המלחמה אבל הושמד ע"י הקומוניסטים – וייתכן שהוא עדיין מונח באיזה ארכיון במוסקבה. עוד על פפק טאוסיג אפשר לקרוא כאן.

בונדי הופתעה לגלות, לאחר שעלתה ארצה, ששווייק נהנה כאן מפופולריות ניכרת, בעיקר בזכות העיבוד לבמה של מקס ברוד, ובזכות השחקן מאיר מרגלית בתפקיד חייו. הפופולריות הזאת ראויה, אני חושב, לעיונם של מבקרי-תרבות, כי היא דוגמה לאיזו אנומליה, או פיצול-אישיות מקומי, אבל זה כבר עניין לדיון נפרד. למרות ששווייק היה מוכר כל כך, ההתרגום היחיד של הספר לעברית היה חלקי ביותר ולא מדויק, וכעבור שנים ארוכות, בשיתוף עם חיים איזק, פירסמה בונדי את התרגום המלא של שווייק לעברית, בשני כרכים.

הסרת הלוט מעל פסל ברונזה של החייל הטוב שוויק בסנט פטרבורג, באפריל 2003. האיש הבריא משמאל הוא ריצ'רד האשק, נכדו של יארוסלאב.

כתבתי רשימה קטנה על אותה הרצאה של רות בונדי. כעבור זמן מה – הזמן שלקח אז לגוּגל לאַנְדֶקס דף נידח ברשת – קיבלתי דוא"ל נרגש ונפעם מאדם בשם זני סדלון. הוא הפנה אותי לאתר האינטרנט שלו (הסובל מעיצוב מוזר וחובבני) ופרש בפנַי את כל פרטיה של סאגה מייגעת. סדלון, שוויקולוג נלהב, הוא אמריקאי ממוצא צ'כי. הוא טוען – כנראה בצדק רב – שהתרגום האנגלי הקיים של עלילות שוויק, בהוצאת פינגווין, הוא גרוע ומסורס. המתרגם היה השגריר הבריטי בצ'כוסלובקיה, ססיל פּארוֹט, ויש אומרים ששליטתו בצ'כית הייתה מוגבלת. הוא גם צינזר את הטקסט ונקט סגנון בריטי נקי מגסויות. לדברי אחד מהמאמרים המשבחים באתר של סדלון, החייל שווייק בתרגום פארוט אינו אלא טיפש, בשעה ששווייק האמיתי, וכך גם בתרגום של סדלון (במשותף עם מייק ג'ויס) רק מתחזה לטיפש –  וההבדל הוא עולם ומלואו. התרגום של פארוט, לדברי רבים, הביא לכך שדוברי האנגלית אינם מכירים את גדולתו של האשק. "תארו לכם," כותב סדלון בהתרגשות, "שבגלל תרגום קלוקל היה נמנע מן העולם שאינו דובר אנגלית להכיר בגאוניותו של מרק טווין!" וסדלון החליט לתרגם מחדש את שווייק, תרגום מדויק ואולטימטיבי, וגם לשווק את התרגום שלו, שהוא מכנה "נוסח שיקגו",באמצעות הרשת.

אחד מספיחי מסע קידום המכירות שלו נגע לרשימה שלי. לא אחת, כתב סדלון, העלו בפניו מוציאים-לאור פוטנציאליים הסתייגות מפרסום מחודש של שוויק. אחת הטענות הייתה שיש בספר נימות אנטישמיות. בונדי, אגב, סבורה שהאשק לא היה אנטישמי: הוא לעג לכל מגזרי החברה באופן שוויוני לגמרי. ובכל זאת יש שם כמה יהודים חרדים שאינם מוצגים באור נאה, וכמובן הכומר המומר אוטו כץ, דמות גרוטסקית ודוחה. סיפורה של בונדי על שוויק בגטו היה, לדעת סדלון, הוכחה ניצחת למופרכותו של טיעון האנטישמיות. הוא ביקש שאעזור לו ליצור קשר עם רות בונדי, ועשיתי זאת ברצון. סדלון כתב אחר-כך שבונדי פטרה את טענת האנטישמיות של האשק בביטוי הצ'כי "To je volovina!" שפרושו, בערך, בּוּלְשִיט.

רות בונדי כתבה לי מאוחר יותר (בכתב יד זעיר ויפה) ששוחחה עם סדלון בטלפון ואמרה לו את דעתה, כלומר: שהתרגום שלו לא יזכה להכרה אצל מבקרי ספרות ובאקדמיה אם לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ומכובדת. שהרי קורא רגיל ישאל בודאי, לפני הכל, מדוע תרגום מעולה כל כך של יצירת מופת נתקל בדחייה של בתי-הוצאה מכובדים, ויוצא לאור כספר אלקטרוני או בהוצאה אלמונית.

ואכן המפץ התקשורתי שאליו שאף סדלון מבושש לבוא. אם לא די בכך, ראיתי, לצד התשבחות, כמה ביקורות לא מחמיאות על התרגום החדש. התרגום "פשוט נורא," כותב מישהו באמזון, אבל לידו משבחת אמריקאית ממוצא צ'כי את התרגום החדש. נראה שהבריטים נוטרים לו, וחושבים שהתרגום שלו אמריקאי מדי. סדלון עצמו כתב לי עכשיו שלמרות שאינו עומד בלוח הזמנים שקבע לעצמו, מסע-הצלב הדון-קישוטי שלו נמשך במלוא עוזו. הוא משתתף בכנסים על שווייק, מרצה על בעיות התרגום ואוסף חיזוקים ומחמאות מחוקרים, אנשי אקדמיה וסתם קוראים. הוא שלח אלי את הרצאתו בכנס על שווייק שנערך בליפּנִיצֶה, שם הזכיר את בונדי, תקף את תרגום פארוט ומגיניו הבריטיים, תאר את הדילמות שלו כמתרגם, התפלמס עם מבקריו והתפלסף על אודות שווייק. האם שווייק יכבוש את אמריקה? ספק גדול. האמריקאים ימשיכו לשתות בירה באדוויזר, בלי לדעת שהיא קרויה על שם העיירה באדוויס, ששמה הצ'כי הוא בּוּדְיוֹבִיצֶה, המקום בו הוצב גדודו של שוויק וממנו יצא להרפתקאותיו. הבירה שם, די בטוח, טעימה יותר.

לסיום, אני מרגיש חובה להעיר ששווייק של האשק עוסק במלחמת העולם הראשונה, בממלכה טוטליטארית רקובה ושוקעת באירופה. הוא עוסק בהתעמרות, אכזריות ושרירות-לב בשם החוק והאידיאולוגיה; בטמטום וקהות חושים של בעלי שררה ומפקדים; בשנאה אתנית, בשחיתות וחוסר מוסר המסתתרים מאחורי מסווה דק של מדים ותקנות; בקבלה ללא עוררין של הסדר הקיים; ובאדם קטן הנשחק בין גלגליה של מערכת ברוטלית ומנוכרת; בקיצור, אין לו שום זיקה או רלוונטיות למציאות של ישראל 2003. איזה מזל.

ועוד הערת אגב לסיום, יצא ספר חדש של רות בונדי, בשם נחמות קטנות. לא קראתי אותו, אבל זה לא ימנע ממני להמליץ עליו בחום.