מחבר: אבנר

"..ומיני קולות משונים עולים עד לשמים: קולות קטועים ומבולעים, פגומים ומגומגמים, וקשה להכיר למי הם ולמה הם? חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים, אף-על-פי שאין אתה מהם ולא תדע לשונם, מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים. ובהתאסף בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם, האסיפה למה והקולות מה הם?! כולם כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים."

(מסעות בנימין השלישי – מנדלי מוכר-ספרים)

– "יִרְאֶה נָּא אֲדוֹני" – הִמְשִיךְ פַּרְנַס הַחֲתוּלִים –  הוּא יוֹדֵעַ וּמַכִּיר אֶת הַחַיוֹת הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל רוֹפְאֵי הַחַיוֹת וְהַבְּהֵמוֹת בִּמְקוֹמֵנוּ. הַסֵּפֶר, אֲשֶר כָּתַב על הַחֲתוּלִים, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוא! אני אָמְנָם אֵינֶנִי יוֹדֵע קְרֹא וּכְתֹב – לוּ יָדַעְתִּי, כִּי אָז כָּתַבְתִי מִכּבַר כּמה וְכַמָּה סְפַרִים! וְאוּלָם אִשְתִּי תֵיאוֹדוֹסִיָּה הִיא אִשָּה מְלֻמֶּדֶת וְהִיא קָרְאַה לְפַנַי אֶת סִפְרוֹ. אָמְנָם כֵּן, הַפְלֵא וָפֶלֶא הוּא סִפְרוֹ, אַחֶרֶת אֵין לְהַגִיד – הַפְלֵא וָפֶלֶא! כּאִילוּ הוּא עַצְמוֹ הָיַה חָתוּל – כֵּן יוֹדֵע הוּא אֶת נֶפֶש הַחֲתוּלִים. וְעַתָּה לוּ יִשְמָעֵנִי: אוֹצְרוֹת זָהָב וָכֶסֶף נָכוֹנוּ לו, אִם יַתְחִיל לְרַפֵּא אֶת הַחַיוֹת. הַהֵבִין לִדְבָרָי? אֶת כָּל הַנָּשִים, אֲשֶר חַתוּלֵיהֵן אוֹ כַלְבֵיהֶן חָלוּ, אֶשְלַח אֵלַיו. וְאִם לֹא יֶחֱלוּ, וְשַמְתִּי בַּבָּשָר, אֲשֶר אֶמְכֹּר לַהֶן, דְבַר-מָה מְעוֹרֵר כּאֵב".

"לֹא, לֹא!" – קָרָא הַרוֹפֵא – "כֵּן לֹא יֵעַשֵה!"…

– לֹא כּאֵב-בֶטֶן גָדוֹל" הֵשִיב פַּרְנַס הַחֲתוּלִים – "כִּי אִם כְּאֵב קַל… אָמְנָם הָצֶדֶק אִתּוֹ: כֵּן לֹא יֵעַשֵה לַחַיוֹת. אַךְ בֵּין כֹּה וָכֹה תִּתְקְפֵן הַמָּחֲלָה, כִּי הַנָּשִים מַרְבּוֹת לְהַאֲכִילַן."

(דוליטל הרופא ומארעותיו – ה. לופטינג תרגום א. סולודר – הוצ' מסדה תשט"ז)

"…למשל, הנשים הללו… חה־חה, הַנֵי נַשֵׁי… החיוֹת היפות הללו, חיות הבית הנחוצות, המגוּדלוֹת בבית תבשילה של האנושוּת, הפטומות מדוֹר דוֹרוֹת ורכוֹת הבשר, הנרפּות, כחתולים המגוּדלים הללו הבאים מארצות סיביריה, כשהם רובצים כלפּי חמה בצהריים ולוֹקקים בחלומם את בשרם להנאתם, והדרסניות ופתלתליות כחתולים הללו גופם, כשבבשר נרפה ומטוּפּח זה מתחיל פתאום תוסס דם הפּרא היסודי, שדורות שלמים של חיי היישוּב לא ניצחוהו, והוא שוֹחר לבשׂר ומתאַוה תאוָה…"

(אצל – א"נ גנסין)

"את חתולי הבר שוכני-היער יש להבדיל מאחיהם בני-החיל המתרוצצים על גגות הבתים…ימים רבים היו אותם חתולים באים אל החור שמתחת למחסן ומרחרחים בעדו את חתולתה הצנועה של פולכריה איוואנובה, ואף החתולה רחרחה אותם. לבסוף פיתוהַ לבוא עמם, כשם שכתת חיילים מפתה בת איכרים פתייה. ראתה פולכריה איוואנובה שאבדה החתולה ושלחה לחפשה, אך החתולה לא נמצאה. עברו שלושה ימים…ופתאום יצאה מתוך סבך העשב חתולתה האפרפרת, צנומה ותשושה. ניכר בה שזה ימים אחדים לא בא אוכל אל פיה. פולכריה איוואנובה המשיכה לקרוא לה, אבל החתולה עמדה לפניה, יללה ולא העזה לגשת. לבסוף…נתרצתה גם להיכנס אל הבית. מיד ציוותה פולכריה איוואנובה שיגישו לחתולה חלב ובשר, והיא עצמה ישבה להתענג על מראה הרעבתנות של חביבתה המסכנה…
פולכריה איוואנובה פשטה את ידה ללטף את החתולה אך דומה שהברייה כפוית-הטובה כבר הסכינה יותר מדי עם החתולים הטורפים, ושמא נטה לבבה אחר הצו הרומנטי, שיאה העוני לאהבה ונאה לה מארמונות מלכים – ואותם חתולים אכן היו עניים מרודים; אם כך ואם כך – היא זינקה מבעד לחלון, ואיש מן המשרתים לא הצליח לתפסה.
הישישונת שקעה בהרהורים: "זה מותי שבא לקחתני!" אמרה בלבה, ושוב לא יכלה להסיח דעתה מן הדבר. "

(ניקולאי גוגול, סיפורים אוקראיניים, תרגום נילי מירסקי)

"…הוא הוסיף גם לצפות בדמויות החביבות עליו. רשימותיו מספרות שהזקן הגוץ שהיה מתעסק עם החתולים ידע אף הוא צער גדול. שהנה, בוקר אחד נשמעו יריות וכמה יריקות עופרת, כלשונו של טארו; הרגו את רוב החתולים, וכל השאר נבהלו וברחו מהרחוב. ביום ההוא יצא הזקן בשעה הרגילה אל המרפסת, הופתע מעט, גחן מטה, סקר את קצות הרחוב ובלית ברירה חיכה. ידו הקישה קלות על מעקה המרפסת. הוא הוסיף לחכות, פורר מעט נייר, נכנס פנימה, שב ויצא, וכעבור זמן מה הסתלק במהירות וסגר אחריו בכעס את הדלתות הזכוכית. כך היה גם בימים הבאים, אבל בפניו של הזקן ניכרו יותר ויותר העצבות והמבוכה. כעבור שבוע חיכה טארו לשוא למחזה היומי, הדלתות סגרו בעקשנות על צער מובן היטב, ולא נפתחו עוד."

(הדבר – אלבר קאמי. מצרפתית: אילנה המרמן)

"..לפרקים נראתה גם דמותה של רוסלה מציצה מאחורי כפות רגליו,פתלתולה וכחושה, בטנה התפוחה קצת כמעט לא מורגשת, והיא מתמתחת לאחר תנומה ומהלכת על רגליו באין מפריע. לאמיתו של דבר היה הצעיר טרוד יותר מדי במחשבותיו ולא נתן דעתו לחתולה; אלא שהיא, בלי ספק, השתכנעה שיש לה כבר חשיבות רבה בחייו; די היה שישנה את תנוחתו, או יזוז על יצוע הקש, ומיד הייתה מזדקפת על רגליה הקדמיות, מותחת את פרצופה ומייללת: "מויהי!" שהיה קול תשובתה המיוחד, כמי שעונה "נוכח!" לקריאה בשמו; ואילו הוא, למעשה, כלל לא ראה אותה ולא חשב עליה, כאילו אינה קיימת, ורק לעתים נדירות היה מניח עליה את ידו באקראי ובלי משים ומלטפה. אז הייתה עוצמת את עיניה בהתפעמות ומחזירה לו המהום של קירבה בשפת החתולים: "אהה, כן, זה ממש הרגע הטוב, בדיוק הליטוף הזה היה נחוץ להשלמת שביעות רצוננו מכך שאנו כאן יחד, שנינו, קרובים זה לזה ולבד."

(אלזה מורנטה, אלה תולדות. מאיטלקית: עמנואל בארי)

"מבעד לגבעולי העשב הציג חתולו השחור של השרת סינר לבן. מַאלקֶה ישן. הרוח באה ממזרח, והקרמטוריום שבין בית העלמין המאוחד ובית הספר להנדסה פעל. אדון מאלנבראנדט, המורה להתעמלות, שרק במשרוקיתו: להחליף צדדים. החתול התאמן. מאלקה ישן, או נראה ישן. אני הייתי לידו, עם כאב השיניים שלי. החתול, עדיין מתאמן, התקרב. גרוגרתו של מאלקה משכה תשומת לב, שכן גדולה הייתה, תמיד בתנועה, והטילה צל. ביני ובין מאלקה התמתח חתולו השחור של השרת לקראת זינוק. יצרנו משולש. השן שלי דַממה וחדלה לקצוב את הזמן: שכן גרוגרתו של מאלקה הפכה לעכברו של החתול. היה זה חתול כה צעיר, והמה-שמו של מאלקה כה פעלתן – כך או אחרת, החתול זינק אל גרונו של מאלקה; או שאחד מאיתנו תפס את החתול והביא אותו אל צוארו של מאלקה; או שאני, עם או בלי כאב השיניים שלי, תפסתי את החתול והראיתי לו את עכברו של מאלקה: ויואכים מאלקה פלט צווחה, אבל סבל רק שריטות קלות. "

(גינתר גראס – חתול ועכבר)

"שווה בנפשך שנשמתך, לאחר מותך, נתגלגלה בחתולה. והנה חתולה זו מזדמנת לחצר ביתך. יצא בנך אהובך לשחק כדרך הילדים, קראת לו בקול יללה חרישית – גער בך. קראת לו ארוכות, נשתלחה מפיך יללה מסתלסלת – זרק אבן לעברך, ואתה פנית לדרכך, ובלבך כהרגשתו של האביר הערבי "שִעְבּ בֻּוואן" – "נוכרי פנים וידיים ולשון."
זה המצב שבו אני שרוי עשרים שנה, מִתְחַתֶּל ומילל עד כי היה בי גלגול-נשמות זה לודאות מוחלטת. בראותי חתולה מכרסם בי הספק: שמא אמי-יולדתי היא זו, יהי זכרה ברוך! על כן אשוש לקראתה, ופעמים אף נחליף יללות."
(אמיל חביבי, האופסימיסט. מערבית: אנטון שמאס)

אנתולוגיה I

שלושה חתולים

עוד שלושה חתולים

עוד חתולים ברשימות –

http://www.notes.co.il/benbasat/2741.asp
http://www.notes.co.il/ronit/2779.asp
http://www.notes.co.il/gil/archive.asp?cat=143

http://www.notes.co.il/carmel/1416.asp
http://www.notes.co.il/carmi/2443.asp

ודאי יש עוד, אשמח להוסיף.

א.

"…הסיבה העיקרית שבגללה עוגנים בנמל טֶמָה היא להעלות על ספון האנייה צוות בן 20-30 איש, הקרוּ-בּוֹיְז. רוב הימאים חושבים שפרוש המילה הוא CREW, צוות. אולם מוצאם של הבחורים האלה משבט מפורסם במערב-אפריקה, KRU, או KROO, שאנשיו עוסקים בדייג או סוורות. צוות זה נועד להעמיס את מטען בולי-עץ על האנייה כאשר נגיע לגאבון.
היו להם שני מפקחים. לכל אחד מהשניים היה כמובן סגן. המפקח שלנו הוא: KWESU EDUJE ומפקח העבודה הוא: KWAME MENSAH. רבים מבני גאנה נקראים על-שם היום בשבוע בו הם נולדו. KWAME – יום שבת; KWESU – יום א'; KWEJU – יום ב'; KWABENA – יום ג'; KWEKU – יום ד'; YAW – יום ה'; KOFI – יום ו'. תושבי גאנה נקראים "היהודים של אפריקה" – אינטליגנטים ויודעי עבודה קשה. היו לי שיחות רבות עם נהגי מוניות וסתם אנשים שהפתיעו אותי בבקיאות שיש להם אודות הנעשה בישראל: חלוקי הדעות הפוליטיים, שמות המנהיגים בעבר ובהווה. פשוטי העם אולי לא שמעו על ישראל אך כולם שמעו על ירושלים. לאחר שבועיים של הטענת 3,000 בולי-עץ אנו מפליגים לפּוֹרְט-גַ'נְטִיל, שם הוטענו 600 בולי-עץ נוספים. נמל זה ממוקם באי לוֹפֶּז שנוצר בין שתי השלוחות של נהר אוגו. מכאן אפשר לשוט במעלה הנהר לעיר לאמְבְּרִין, לבית החולים המפורסם של דוקטור אלברט שוויצר. אין לנו את הזמן לעשות זאת בשל עגינה קצרה. יש פה חוף קטן ונעים וכמובן גם שוק. אינני אוהב את השוק פה משום שמוכרים בו בשר קופים למאכל. לא הצלחתי לשכנע את הסוכן המקומי שלנו שסטייק הוא טעים יותר. הוא מצדו, מנסה ללא הצלחה לשכנע אותי לאכול קופים. אני אומר לו שזה כמו קניבליזם, והוא עונה לי בבדיחות שלא מזמן הם אכן היו קניבלים. הוא מוסיף ומסביר שהם מעדיפים בשר שחור על לבן, משום שהאחרון מלוח מדי…"
(ד. יחזקאל, אלחוטאי)

ב.  

…"אני כל כך מצטערת לגרום לך את כל האי נוחות הזאת, קפטן. אבל אתה הרי יודע, היינו חייבים לברוח מאירופה, ואני באמת חשבתי שעד הלידה שלי יש לפחות עוד שבועיים. ואפילו, אינני יודעת…עברנו כל כך הרבה בזמן האחרון. מאז שברחנו מהגרמנים, גרנו בחדרים מלוכלכים בכל מיני בתי מלון ברחבי תורכיה ונשארנו ללא כסף. אחרי הכל, אולי זה טוב יותר שכל זה קורה דווקא כאן…"
לרגע חשבתי שהאישה הטובה הזאת יצאה מדעתה. נראה היה שהיא שכחה שהיא נמצאת על ה"ענתר" – אניית מטען קטנה וישנה באמצע הים התיכון, ביולי 1941, התקופה המסוכנת ביותר של המלחמה בחלק זה של העולם, כאשר רובה של אירופה כבר נכבשה על ידי הגרמנים והים שרץ צוללות אויב.
התחלתי לברר בין הנוסעים, בתקווה למצוא מישהו עם הכשרה או רקע רפואי. חשבתי שאני בר-מזל כאשר מצאתי לבסוף טכנאי שיניים, אשר לאחר שכנוע ממושך הסכים לבדוק אותה…הטכנאי יצא די מהר וחיוך קל וסרקסטי משתרע על פניו:
"מה קורה, אמור לי מהר…" הסתערתי עליו.
"תירגע, חבר. יש לך מזל. שום דבר לא יקרה. האישה בהחלט בהריון, על כך אין ויכוח" – אמר בנימת חשיבות, – "אבל…המסכנה פשוט סובלת ממחלת ים".
"דוקטור, אתה נפלא" – ברוב התלהבותי הענקתי לו תואר אקדמאי, – "בוא ונרים כוסית…"
התרוממות הרוח שלי לא נמשכה זמן רב. גברת סטיבנס הביטה בי, פניה מעוותות מכאבים ודמעות זולגות מעיניה. "אני לא יודעת מה ידידך הטכנאי אמר לך, אבל אני מתחננת לפניך, תהיה מוכן. מהר מאוד הלידה תתחיל, וזה תהיה אתה, ורק אתה, שתעזור לי. בבקשה אל תפחד, אני אישה חזקה ויש לי כבר שני ילדים. כשיגיע הזמן אני אדריך אותך, צעד אחרי צעד מה לעשות." הנהנתי מבלי לומר מילה, כי ידעתי שהיא צודקת. הורדתי ממדף הספרים כרך מאד בלתי משומש של "מדריך רפואי לרב-חובל", ופתחתי אותו בפרק הדן בלידה, בעמוד שהתחיל במילים: "…קח שני סדינים נקיים וקפל אותם…" בינתיים הטכנאי נעלם, ואני קראתי למלצר הוותיק שלי והוריתי לו להכין כמות גדולה של מים חמים.

התרוצצנו סביבה במשך שעות, מגושמים כמו שני נערים בגיל בית-ספר ומפוחדים עד מוות. מפעם לפעם עיינתי בספר, אך האישה המסכנה, אשר סיבלה בוודאי התארך בגלל חוסר האונים שלנו, לא הפסיקה מלהסביר, להדריך, לעודד ולהרגיע אותנו. הלילה ירד והיה עלינו להדליק פנסי נפט, מעוממים עד כמה שניתן, מאחר והיה עלינו להפליג בהאפלה מלאה, מחשש שנתגלה על ידי מטוסים או צוללות אויב. ובאמת, המהום מנועי מטוסים נשמע גבוה מעלינו, כאשר קיי סטיבנס הקטנה השמיעה את בכייה הראשון בעולם הזה. בשלב זה היינו תשושים לחלוטין, ארבעתנו, גב. סטיבנס, המלצר, אנוכי ו"המדריך הרפואי לרב-החובל". כאשר הכל נגמר וקיי, טרייה ונקיה, שכבה ליד אמהּ, יצאתי לחפש אחרי מר סטיבנס. הוא שיחק קלפים באחד המחסנים וכאשר סיפרתי לו את החדשות הטובות, קפץ משמחה והצהיר ברבים, שהוא היה בטוח שהכל ילך בסדר ושבאמת לא היה לי מה לדאוג כל כך. תוך כדי כך, טפח על שכמי בעליזות וכמעט הפיל אותי על הסיפון. הוא נרגע במקצת ורק אחרי שהזמנתי אותו לראות את בתו החדשה, עזב את משחק הקלפים בחוסר רצון קל.
(רב-חובל א. אקסל)

האנייה ענתר, צילום של ר/ח אקסל מתוך הספר "70 שנות ספנות עברית" מאת הלל ירקוני.

[הרשימה הזאת היא בכלל של עמי בן בסט. סליחה על הבלבול ועל השגת הגבול. ]

בארצות-הים ידועים היו הימאים מאז ומעולם בסיפוריהם המפליאים. עכברי היבשה מצדם – לפחות חלק מהם – התייחסו לסיפורים הללו בספקנות בריאה. מפלצות-ים? קניבלים? גלי ענק ו"בּוֹרות באוקיינוס?" כן, שמענו.

אבל כאן לא מדובר בהדים נשכחים של אגדות שסופרו על קנקן רום, באיזה פונדק נוסח "אדמירל בֶּנְבּוֹ". בשנת 1942 עשתה אניית הענק קווין מרי, שארכה כ-300 מטר, את דרכה באוקיינוס האטלנטי ועל סיפונה 15,000 חיילים אמריקאיים. כ-700 מייל מן החוף הסקוטי פגע בה, בפתאומיות מוחלטת, גל ענק, שהשכיב אותה על צדה. המים שטפו את סיפוניה העליונים; האנייה שבה והתיישרה בכוחות עצמה, מה שמעיד מן הסתם על תכנון מצוין, אבל להערכת צוות הפיקוד חסרו בערך חמישה אינץ' נוספים כדי שהקווין מרי תרד תהומה. על פי האובזרוור הבריטי, הסיפור הושתק אז מסיבות של בטחון לאומי.

ב-1986 הפליגה הספינה "ספריי" סמוך לצ'רלסטון במזג אוויר נוח וברוח קלה. סדרה של גלים בגובה כ-20 מטר הופיעה ללא התראה. רב-החובל צ'ייס דיווח: "היינו על הגשר, שגובהו כ-20 מטר מעל פני הים, והגלים נשברו מעל ראשינו..הספינה נפלה והמשיכה ונפלה לתוך שקע ענק, ונדמה היה שהוא ממשיך ונפער מתחתינו. התורן הראשי התעקם…עמדת כיבוי האש נקרעה מעל הסיפון והוטחה במבנה הראשי…" מסיבות מובנות אין הרבה תמונות של גלי-ענק חריגים; מישהו על הספריי הצליח לצלם את הגל, רגע לפני הפגיעה; התמונה, צריך לומר, קצת צנועה ומטעה. עניין של זווית ראייה וסדרי גודל. תמונה נוספת, מרשימה יותר, צילם הקצין הראשון של המכלית "אסו לנגואדוק" ב-1980.

אסו לנגואדוק וגל ענק – מתוך מאמר בנושא. http://www.math.uio.no/~karstent/waves/index_en.html

ספינות קטנות יותר עשויות לא לשרוד את העווית הנוראה הזאת של איתני הטבע. ב-3 ביוני 1984 היה פיליפ ספטון ההגאי של ספינת מפרש תלת-תורנית, שהשתתפה במרוץ צפונית לברמודה. "גל מפלצתי בעל עוצמה וגובה שלא יאומנו" הכה בדופן הספינה, ובתוך רגע היו תרניה מתחת למים. גל שני חיסל אותה סופית והיא טבעה תוך פחות מדקה. תשעה מבין עשרים ושמונה אנשי צוות שרדו.

אבל כנראה שגם אוניות ענק, שבהן מושקעת מיטב הטכנולוגיה הימית, אינן חסינות. צוות מכלית הענק "מינכן", מן החדישות הגדולות והמשוכללות מסוגה, פאר צי הסוחר הגרמני, לא שרד כדי לספר את הסיפור. ב-7 בדצמבר 1978, בדרכה לאמריקה, נעלמה אניית הענק הזאת מעל פני הים. מבצע החיפוש הגדול בהיסטוריה העלה, בסופו של דבר, סירת הצלה אחת, חבוטה ומעוותת לבלי הכר. עכשיו רווחת ההנחה שגם היא – בלתי-ניתנת-לטביעה לפחות כמו הטיטניק – היתה קורבן לגל חריג, מפלצתי.

סיפורי הספנים על גלי-ענק פתאומיים – המכונים freak waves או rogue waves – היו  עקביים למדי, ולמרות זאת נתקלו באי אמון. לפעמים נבעה הספקנות הזאת מסיבות מעשיות למדי, כלומר, הביעו אותה מבַטחים שנאלצו לשלם על נזקים. אבל גם מדענים לא לקחו את העניין ברצינות רבה מדי. בשנים האחרונות חל שינוי; בעבר התעלמו מדענים מתופעת הגלים החריגים בטענה שאם הם קיימים בכלל, הם נדירים מאוד. אבל מכיוון שרשומות חברת הביטוח עתיקת-היומין ללויד'ס מעידות שגם בימינו אובדת אוניה בים לפחות אחת לחודש (על פי המסורת מצלצלים אז בפעמון גדול הניצב בכניסה) החלה חשיבה מחדש על הנושא. זה נבע גם מתצפיות אמינות, כמו מחקר שיטתי של מדען דני, ג'ספר סקורופ, שמדד, לאורך 12 שנה, את גובה גלים מאסדת קידוח נפט בים הצפוני, ומצא 466 גלים החורגים מן הסטטיסטיקה הצפויה; על אסדת קידוח אחרת, דראופנר, הסתער גל, שזכה לכינוי "הגל של ינואר", בגובה 18.5 מטר (במקום אחר נאמר: 26 מטר) בראש השנה האזרחית של 1995, והוליד מחקרים שנועדו לברר את הסכנות הכרוכות בגלים כאלה, מפני שהאסדה תוכננה לעמוד בפני גלים של עד 15 מטר בלבד.

קיימת תאוריה מקובלת לגבי גלים חריגים: על פיה, גלים רגילים שנוצרו על ידי סערה נתקלים בזרם אוקייני חזק ויוצרים התלכדות חריגה וגלי ענק. הם שכיחים יותר סמוך לחוף המזרחי של אפריקה, ליד פלורידה ובעוד כמה אזורים. יש גם טענה לפיה שכיחות הגלים החריגים עלתה בשלושים השנים האחרונות, ואולי הדבר קשור לשינויי האקלים הגלובליים. אבל תשובות חדשות לחידה הימית העתיקה מגיעות דווקא מתחום המתמטיקה. לטובת מי שמבין בזה משהו, בניגוד אלי, אציין רק שהניתוח המקובל של גלים באוקיינוס חוזה התפלגות גאוסיאנית של גובה הגלים, ולפי הניתוח הזה גל חריג הוא אכן אפשרי, אבל רק אחת לעשרת-אלפים שנה בערך. מתמטיקאי בשם אוסבורן הציע לא מכבר ניתוח שונה (משהו המכונה inverse scattering transform, שהוא "אנליזת פוּריֶיה לא-לינארית" וקשור גם למשוואות שרדינגר ולפיזיקה קוואנטית – אני מותיר את הבהרת הפרטים בידי קוראים הבקיאים בתחום.) המאמר נמצא ברשת. לפי אוסבורן, הניתוח שלו אינו שונה מאוד בתוצאותיו מן הניתוח הקלאסי – ובכל זאת, מדי פעם, "גל ענק מגיח לפתע מבעד לרעש-הרקע האקראי."

משניתנה גושפנקה מדעית-סמכותית לסיפורי-הים מסמרי השיער של ימאים פשוטים, החלה האווירה הציבורית להשתנות. היום מנסים למדוד ולאתר את תופעת הגלים החריגים באמצעות צילומי לווין; המטרה הסופית תהיה לדווח עליהם בזמן-אמת ולהזהיר כלי שייט מפניהם. ימאים מתבקשים עכשיו למלא דו"ח מפורט על התקלויות בגלים חריגים. אסונות ימיים שבעבר פטרו אותם כתוצאות של טעות אנוש או תחזוקה לקוייה של כלי השייט נבחנים עכשיו מחדש; הבי.בי.סי. העלה את הסוגייה לדיון ציבורי בתוכנית טלוויזיה, תיקים סגורים נפתחים, ועורכי הדין של חברות הביטוח משנסים מותניים לקראת גל אפשרי וחריג של תביעות.

אנחנו גרים בעיר אבל די קרוב לטבע – לפעמים קרוב מדי. איכשהו הצלחתי לצלוח נתח נכבד של חיי בלי להתקל בעקרב שלא היה מאחורי זכוכית – של מסך טלויזיה, או אקווריום של פרוקי-רגליים בגן-חיות. עד היום בערב: החתולה שיחקה במשהו בשרותים, הבת הגדולה חשבה שזה ג'וק, ואחר כך הייתה מהומה ופחד אלוהים ופעולת חיסול ממוקדת. עקרב – עכשיו, שראיתי אותו מקרוב – הוא מבחינתי מין שראוי שייכחד מעל פני האדמה ואני אשמח לתרום את חלקי לעניין. אבקש את סליחת הטהרנים שבין חובבי בעלי-החיים. אני עדיין מזועזע.

הפוסט-טראומה כללה את אחד החיפושים המתסכלים ביותר שחוויתי אחרי מידע באינטרנט. לא שאין מידע על עקרבים, אבל הוא דל, חבוי ולא מספק. השאלה המרכזית שלא מצאתי תשובה עליה הייתה, כמובן, האם הם באים בזוגות. אשמח על כל מידע, רצוי מרגיע, בעניין.

נזכרתי במפגשים אחרים, המעוררים פחד קמאי, שכתבתי עליהם בעבר. חפרתי ומצאתי שניים מהם:

צרעה (Vespa Orientalis)

א. רצתה לתלות על הקיר כרזה מגולגלת של מכבי חיפה; אני הייתי אוהד של הפועל כשהייתי נער, אבל הזמנים משתנים. מתוך הכרזה פרחה צרעה ועקצה אותה בזרת. הכאב היה נורא, אם לשפוט על פי עוצמת הצעקות שלה. שניות ארוכות של חוסר אונים עברו עלינו. ניסיתי לשווא להיזכר בטקטיקה המתאימה להתמודדות עם עקיצת צרעה, אבל יכולתי להיזכר רק בפרטים מרתקים אחרים מתוך "הצרעה המזרחית" שיצא באוניברסיטה המשודרת: למשל, העובדה שהצרעות בונות את הקן שלהן במאונך לפני הקרקע, כי הן מכוונות בהתאם לשדה הכבידה של כדור-הארץ, כפי שהוכח בניסוי שבו נשלחו קני-צרעות פעילים לחלל, במעבורת "אנדיבור", וכושר הבנייה שלהן הושפע בבירור מתנאי חוסר המשקל. בכל האמור בטיפול ראשוני לנפגעי עקיצה, המוח שלי היה מרוקן לחלוטין. הצעתי לה לשים את היד הפגועה תחת זרם מים, ואז התחלתי להתלבט האם עדיפים מים קרים או חמימים. התשובה, אגב, היא שמומלץ לקרר את אזור העקיצה בקרח, אבל זה התברר רק אחרי שמצאנו את העמוד המתאים בספר "יש מוצא – מדריך להישרדות.".

א. המשיכה לבכות ולהתלונן בקול על הכאבים, וגם שטחה טרוניות פילוסופיות ("למה אני? מה עשיתי לה?") בפני האלוהות הנעלמה של הצרעות. באותה נשימה איחלה מוות איטי ומיוסר לצרעה שעקצה אותה. יכולתי להבין ללבה, ואפילו לא ניסיתי לצטט לה את המשפט הרלוונטי מן הספר, לאמור: "הצרעות עוקצות להגנתן." אחר כך הלכתי לחדר וביעילות רצחנית התזתי קוטל חרקים רב-תכליתי על היצור המאיים בצבעי בית"ר ירושלים. הצרעה צנחה לשטיח ואז אספתי אותה בזהירות, עדיין מפרפרת בעוויתות מוות, בעזרת נייר טואלט, והכנסתי לשקית ניילון. א. הביטה בה בשנאה, עיניה עדיין אדומות מבכי. כשקמה בבוקר סיפרה לנו על החלום שחלמה: עקצה אותה צרעה, ואז נסענו כולנו לבית-קברות כדי שתבחר לה מצבה. כולנו שרנו, ואנשים היסו אותנו. היא בחרה מצבה עם חתול, והחתול שעל המצבה התנועע וחייך. אחר כך נסענו משם.

צפע

לחצר האחורית שלנו מגיעות מדי פעם נמיות, ואנו מביטים מהן מלמעלה, נהנים מן התנועות הזריזות ורבות-החן שלהן שעה שהן משתעשעות על הדשא. הנמיות הן חיות יפות-פרווה, והן מתחרות עם החתולים על מזון. אבל נמיות אינן רק מחזה משובב נפש להביט בו מן החלון. כפי שיודע כל מי שקרא את "ריקי תיקי תווי" של קיפלינג, נמיות הן אויבותיהן הגדולות של נחשים. זאת מחשבה מעודדת, בעיקר מאז אותו בוקר יום שישי שבו התקשרה אלינו השכנה מלמטה כדי להזהיר אותנו שיש נחש על המדרגות. למען האמת, היא התקשרה כדי לברר אם יש די כסף בקופת הועד כדי להזמין לוכד נחשים, שכן העירייה לא מטפלת במה שמתרחש מחוץ לתחום השיפוט הציבורי. ירדתי למטה עם א. ועם מצלמה. כבר ראיתי נחשים בטבע – בדרך כלל זעמנים שנדרסו על כביש ירושלים-עין-גדי. לנחשים המדבריים שראיתי היה גוון אפור דל, כיאה לסביבת המחייה שלהם, והם לא נראו גדולים או מאיימים מאד. הנחש שראינו כעת, כרוך סביב החלק התחתון של מעקה הברזל, במקום בו הוא מתחבר לבטון, היה עבה, ארוך, גווניו ירוקים-כהים ועל גופו קישוט מפוספס מרהיב. הוא נראה כמו נחש-שעשועים יקר ערך שנמלט מן האקווריום של מישהו. כשה. ירדה למטה לראות, היא אמרה "נון", וצדקה כמובן: בספר התמונות החביב עליה מצוייר תמנון מבעית, בגוונים ירוקים כהים, וזרועותיו נראות ממש כמו נחשים.

הבזק המצלמה גרם לנחש להרים את ראשו וללחוש באיום, והראש היה משולש, כך שניחשתי שהוא צפע. החתולות טיילו מסביב והעמידו פנים שאינן רואות אותו. זבל, חתולתנו האהובה ממגדל-העמק הרגה פעם נחש: אורכו היה 15 ס"מ בערך. הוא נראה כמו שרוך נעל. אבל הנחש שלפנינו היה באמת מפחיד. חששתי שיזחל וימלט לו לאיזו פינה נסתרת ומעתה והלאה נבלה את ימינו בחרדה מתמדת מפני הירידה במדרגות בחושך.

בסופו של דבר הגיעו לוכדי הנחשים, הכניסו אותו לתוך שק, אמרו שזה אכן צפע – מהסוג שאיש אינו מגדל בבית, כך שהוא הגיע היישר מן הטבע – וגבו 450 שקל. הם אמרו שהוא חיפש מקום חמים לשנת החורף. הוא חיבק בחיקו עכבר מת.