מחבר: אבנר

הלקטנים (Les Glaneurs et la glaneuse) של הבמאית אניס ורדה (Agnes Varda) מביא נקודות מבט מפתיעות ויפות על הלקטנות. ורדה מתחילה מציור מפורסם של ז'אן פרנסואה מילה, המלקטות, (אצלנו נתחיל ודאי דיון כזה בלקט, שכחה ופאה, ברוּת ובבועז.) באזורים החקלאיים של צרפת הלקט אחרי הקציר, הבציר או האסיף, הוא עניין מסורתי ומעוגן בחוקים ותקנות; אבל בעיר הגדולה אין כללים. ורדה מלקטת פנים ומקומות לסרט שלה, ותוקפת בעדינות ובהומור את תרבות הצריכה העיוורת והבזבזנית. בין המלקטים שאריות בשוק היא פוגשת אדם רזה, אוחז תיק, שמסביר לה באריכות את יתרונותיה התזונתיים של הפטרוזיליה; מתברר שהוא מורה לצרפתית המלמד בהתנדבות מהגרים מסנגל, ומלקט מתוך אידיאולוגיה, לא מתוך מחסור; הוא לא היחיד. אחר מסביר את אובססיית "תאריך התפוגה", שבגללה נזרקות כמויות של מזון מצוין; הוא חי שנים על מזון מושלך שפג תוקפו, סומך על חוש הריח וחוש הטעם, ומעולם לא חלה.

מה נשאר ללקט כאן, מלבד שאריות מדוכני השוק או מכלי האשפה של הסופרמרקטים? עדיין רואים לעתים מלקטי זעתר ושומר; מן הסתם בניגוד לחוקי ההגנה על הטבע. פרחים אסור. צדפים, בינתיים, אפשר – החוף הוא מרחב ציבורי, לעת עתה.

מה שמצאנו* על החוף אחרי סערה**:

כמה צדפות שבלוליות סגולות ויפות, שהרכיכה עדיין בתוכן.

"עצם של דיונון." (חפץ חלק, שטוח, סגלגל, שפעם נהגו לתת לתוּכּים כדי להשחיז את מקורם. התוכי האומלל שראינו בסדרה "בית-החולים לחיות", שמקורו צמח והתעקל כך שלא יכול היה לפעור אותו, צריך היה לעשות בו שימוש.]

חיפושית מתה, יפהפייה, יצור בלתי ימי בעליל, שכנפיה זוהרות בירוק-זהוב מתכתי.

עדת עורבים [שהחליפו את השחפים כפועלי-הניקיון של החוף. השחפים עברו לגור בהררי הזבל הענקיים שבפנים הארץ.]

הרבה מכסי-פלסטיק כחולים של בקבוקי מים מינרליים.

נוצה של פַּרְפּוּר ענק.

אבנים חלקות וצבעוניות.

קרעים של שושנת-מים ליד שובר הגלים.

חפצים כחלחלים קטנים – גודלם פחות ממטבע – ושטוחים, ששערות כחולות בהיקפם, ומבנה גבישי סבוך במרכזם. [רק בחינה מדוקדקת וארוכה שכנעה אותי שזהו יצור חי ולא מין כפתור מצועצע. אינני זוכר שראיתי אותם אי פעם על החוף ואין לי מושג מהם.]

נחליאלי בודד אחד.

איש רזה מאד שיצא מן המים והתקלח ["דוּש!" הכריזה הילה. הסערה טרם חלפה לחלוטין, הגלים היו גבוהים והאוויר קר מאוד.]

* מצאנו: הילה ואני.
** הסערה: בחורף אחר, מזמן. בחורף הזה צריך להוסיף לרשימה הרבה עיגולי-מקפא קטנים בסגול-ורוד-שקוף מעודן: זן לא מוכר של מדוזות זעירות. העורבים נעדרו הפעם; השחפים חזרו.

הבוסתן של כיאט

צילומים: יאיר גיל

ליד בית הקברות של חיפה, במורד נחל שיח, יש בוסתן נטוש. הגבול בין הפרטי לציבורי מטושטש כאן, במיוחד כשמגיעים למקום מכיוון בית-הקברות: צריך לעבור דרך בתים, רחוב צר שהוא בעצם חצר אחורית, מתחם של לולים וחיות משק, ודרך עפר שמסתיימת בשער ברזל ושלט שמכריז "שטח פרטי." הדרך הנכונה לבוסתן היא לרדת מכבאביר במדרגות צרות, במורד ההר. הבוסתן העזוב ירוק; מי המעיין זורמים בתעלות צרות ומפלים מלאכותיים, מבני הבטון מתפוררים, אבל אפשר לדמיין איך הוא יכול להיראות. מנקודת המבט הנכונה אפשר לראות רק מדרון הר ירוק וצריח-מסגד, ובמבט מערבה נפרש הים, בלי שיסתיר אותו המלון-עם-הקרניים (שמעתי מישהו מעיר פעם שהוא נראה בדיוק כמו מזבח-מוֹלֶך פיניקי), כך שנוצרת אשליה של ציור מאת רוברטס, שנסע כאן במאה ה-19.
בשבת היה שם אייל מסלון מזל; עם עוד כמה אנשים טובים, ובהסכמת הבעלים, התחילו בשיקום הבוסתן, אבל המלאכה עוד מרובה. התפוזים, הוא אומר לנו, חמוצים מאוד. אבל עצי התות נותנים פרי מצוין בעונה, אדום ולבן. יש גם תאנים ורימונים. אפשר ללקט.
רוק מתקדם

לא בכל יום נתקל אדם פנים-אל-פנים בנעוריו האבודים, מוצגים – כמו פרפר משופד על סיכה במוזיאון לטבע – בתוך טקסט בהיר, ענייני, ידעני, נעדר רגשנות. אוקיי, קצת נסחפתי – אבל מה לעשות ופרקיו הראשונים של הספר "רוק מתקדם" מאת אורי ברייטמן, שלכאורה אינם אלא הרצאה אינפורמטיבית מעיקרה על תולדות הז'אנר, נראים כמו רשימת-מצאי של אוסף תקליטי הויניל הישנים שלי, ועוררו בי התרגשות עזה ומשונה. קשה להפטר מאוספים ישנים, אבל במקרה, בדיוק בזמן שקראתי בספר, בהחלטה אמיצה ומתבקשת, (המקום מצומצם, והפס רחב) החלטתי להפרד ממנו. מוטי מהאוזן השלישית העמיד אותי על העובדות הקשוחות של תנאי השוק: רוק מתקדם משנות השבעים שווה הרבה פחות מגל חדש של שנות השמונים.

עונת הקינון

שוב הגיעה העונה שבה חשוב לסגור את חלון השירותים: מבעד לשבכת הבטון מגיע זוג היונים הקבוע כדי לקנן בבוידעם הקטן שמעל השירותים שלנו, שמהווה תחליף הולם, מסתבר, לחגווי הסלע. בשנה שבה לא הקפדנו על כך נאלצנו לסבול תקופה ארוכה של זרדים ונוצות על הרצפה והמיית-יונים בשעות משונות, שלא לומר חתולות עצבניות, עד שפרחו הגוזלים מהקן והשאירו לכלוך וביצה אחת שלא בקעה.

ראשנים

בעקבות טיול של בית-הספר אנו מארחים בבית גם ראשנים באקווריום. הם באו ממקום שגרות בו גם סלמנדרות. אני מקווה שאלה לא ראשנים של סלמנדרה, אבל זה לא סביר. האינטרנט מספר לנו שראשני סלמנדרה הם טורפים, וראשני צפרדע – צמחוניים. אפשר לתת להם חסה מבושלת. מסתבר שראשנים עושים רעש – מעיןן צקצוק מונוטוני – עוד לפני שהם הופכים לצפרדעים מקרקרות. כשתתרחש המטמורפוזה, נחזיר אותן לטבע – בתקווה שאיש לא יצוד אותן בדינמיט לארוחת הערב. (ראינו שוב את "שלישיית בלוויל," ומשם החשש.)

על "מגילת סַן-מיקֶלֶה" המליץ לי בילדותי אדם מבוגר, בהתרגשות שקשה היה שלא להידבק ממנה; ואכן, נדבקתי. ההתרגשות של הממליץ הייתה מן הסוג השמור לספרים מעצבים, אלה שלעתים הם גם ספרים מעצבנים – הייתי נותן דוגמאות, אבל הן עלולות לפגוע ברגשותיהם של מעריצים רכי-לבב, ולכן אסתפק בקיצונית שבהן, ה"אלכימאי." לא, אין שום דמיון בין "האלכימאי" ל"מגילת סן מיקלה" – פרט לעובדה ששני הספרים היו אהובים מאוד והותירו כנראה רושם עצום על דור של קוראים. במקרה של סן-מיקלה, מדובר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. קראתי את הספר בתרגום אמציה פורת, שהתנצל כבר אז על שנאלץ לחדש תרגום ישן יותר, של א. ברוך, שעליו גדלו דורות קוראים קדומים יותר. כעת יצא הספר בהוצאה מחודשת – וכשעלעלתי בו בחנות, כדרכן של אסוציאציות ספרותיות פרועות, נזכרתי בספר אחר: "קאפּוּט" של קוּרְצִיוֹ מַאלַאפַּרְטֶה.   
 

מונתה וידיד

למי שאין לו מושג ירוק על מה מדובר: "מגילת סן-מיקלה" הוא רומן אוטוביוגרפי של אַקְסֶל מוּנְתֶּה, רופא שוודי שחי שנים רבות באיטליה, ובנה בית באי קאפרי. מי יודע כמה תיירים הגיעו לאי קאפּרִי, למערה הכחולה ולווילה בכפר אַנָקַאפּרִי, רק בזכות תיאוריו המופלאים של הדוקטור הטוב; אהבתו העמוקה, הגועשת, לים התיכון היא כנראה נחלתם הבלעדית של ילידי הצפון. אבל הספר אינו רק שיר תהילה מפוייט לאיטליה החמה והיפה; מוּנְתֶּה מספר על לימודיו אצל שרקו, מאבות הפסיכולוגיה והשימוש בהיפנוזה; על נסיונו כרופא-של-אריסטוקרטים וגם על אימי מגפת הכולרה בנאפולי; הוא הרבה לספר על קוצר ידה של הרפואה של זמנו, וסִפרו עמוס אבחנות עמוקות ומשעשעות על טבע האדם; הייתה לו מוּדעות חברתית חריפה למרות שבילה את רוב חייו עם בני המעמד השליט, הטובלים בשמנת; מונתֶה היה גם, אפשר לומר, מראשוני הלוחמים לזכויות בעלי החיים, שנא ציידים ואהב, במיוחד, כלבים וציפורים. נדמה לי גם שבקריאה מאוחרת יותר התגלו לי כל מיני פגמים, כמו אמירות סקסיסטיות – למרות הכל, הוא היה בן הזמן והמקום; אבל מגילת סן-מיקלה הוא בסופו של דבר ספר בהיר ואופטימי כמו בוקר אביב בקאפרי. למרות תפיסת העולם הרציונלית והמפוכחת מאד של מחברו – אפשר לומר שהוא היה סקפטי – עוד באירופה – מונתֶה הוא מייצג מובהק של תופעה תרבותית-היסטורית קצת נשכחת – משהו שקראו לו "הומניזם." 
 

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה, לעומת זאת, היה פאשיסט. טוב, לא ממש: הוא היה איטלקי (אמנם ממוצא גרמני) והפאשיזם המוקדם באיטליה היה הרי רק מין קומדיה דל'ארטה עם מוסוליני בתפקיד הקָפּיטַאנוֹ; וב-1931 גם הסתבך עם המשטר, סילקו אותו מעריכת העיתון לה-סטמפה ועצרו אותו ללא משפט. כשהתחילה המלחמה, יצא לדווח עליה כעתונאי, ובמהלכה כתב את "קאפּוּט," גם הוא רומן אוטוביוגראפי, ומן הסתם הספר הקודר והאכזרי ביותר שקראתי. לא קראתי ספר נוסף שלו שתורגם, "העור." את כל הפרטים אודותיו ליקטתי מפה ומשם ברשת, כי פרט למה שנכתב על העטיפה האחורית של ספרו לא ידעתי עליו דבר; "קאפוט" יצא בעברית לפני כעשר שנים בתרגום מירון רפפורט, ושקע בתהום הנשייה של הכותרים הנידחים. הוא עמוס אפיזודות מבעיתות, שעשויות להצמית גם צרכן מדיה בן ימינו, כזה שסף הגרוי שלו גבוה להדהים. מאלאפרטה היה בין השאר עד לטבח היהודים ביאסי, והֵסב לשולחן עם המושל הנאצי של וארשה – הצצה אל לשכתו של השטן – אחרי שסייר בגטו, בליווי איש אס.אס. עלילת הספר מתרחשת במהלך המלחמה, ומסתיימת בלי שסופה נראה באופק. כתיבת הספר הסתיימה ב-1943 – כך שהגיהנום המטורף של אירופה במלחמה מצטייר כמצב סטטי, אולי נצחי. 
  
אבל בשוּטי ברשת גיליתי שגם מאלאפּרטה בנה בית בקאפרי, ממש בזמן המלחמה. הבית של מונתֶה בנוי על הריסות וילה רומית עתיקה, בסגנון (אני מנחש) ניאו-קלסי, שיש בו קשתות ופרגולות ופסלים עתיקים בכל מקום; הוילה של מאלאפארטה היא מבנה מודרניסטי מסוגף וקשוח, שהמקומיים קראו לו "מגהץ", והוא עצמו תיאר אותו כ"מלנכולי" ו"הבית שהוא אני." סרט של גודאר, "Le Mepris" (הבוז) עם בריזיט בארדו ומישל פיקולי, צולם בו ב-1963.  

  ווילה מאלאפרטה, או המגהץ, מימין; ווילה סן-מיקלה, משמאל.

את ווילה סן-מיקלה של מונתה מתפעלת קרן שוודית ואלפי תיירים מבקרים שם כל שנה. לא מכבר יצא ספר על הבית של מאלאפרטה; בסוף ימיו היה לו איזה רומן מאואיסטי והוא הוריש את ביתו לעם הסיני (אתר אחד מספר שעל סף מותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובו בזמן ביקש משיחה אחרונה מן הכומר) אבל הייתה מחלוקת משפטית בעניין. הבית נותר נטוש ומוזנח; רק לאחרונה שופץ. 

השניים, מאלאפרטה ומונתה, היו מיודדים; מאלאפרטה בא לקאפרי והתאהב בה בעידודו של מונתה. ובעצם, כשעלעלתי בעותק המחודש של מגילת סן-מיקלה, נזכרתי ב"קאפּוּט" בעיקר מפני שבעמודים הראשונים של הספר משוחח מאלאפרטה, השוהה בשטוקהולם, עם איזה נסיך שוודי, על אַקְסֶל מוּנְתֶּה. מאלאפרטה נזכר בפגישה שלהם בקאפרי:

ובשנית מוזכר מונתֶה בשיחה ליד שולחן אחר, עם חבורה של בני-אצולה ודיפלומטים איטלקיים וגרמניים. מדברים על אחד, אדי ביסמארק, שהמסובים מכירים היטב – נער חביב וביישן, הם אומרים עליו. ביסמארק גוייס לצבא הגרמני, להפתעתו ומבוכתו הרבה:

"אקסל מונתֶה סיפר לי על מעלליו הצבאיים של אדי ביסמארק, צחק וחשף את שיניו החדות…לעגנותו המתגרה של מונתה זהרה תחת הרקיע הכחול בקאפרי כמו עץ גלמוד…שלף מכיסו מכתב מאדי ביסמארק והחל לקראו בקול רם, לעלע במתכוון בעת דברו, השתהה בסוף כל משפט כדי לחייך ברשעות לתוך זקנו האפור שעינו כעין עץ מרקיב…'אדי ביסמארק חייל!' קרא לפתע, מנופף במכתב כמו בדגל….האדון הרוזן יצא למלחמה! קדימה צעד! Fur Got und Vaterland! 

ראו איך הופך מאלאפרטה, מקלקל מסיבות מוכשר, את ידידו – הרופא הטוב, אוהב האדם ובעלי-החיים – למין אשמאי מרושע, חצי מטורף! ואולי זאת האמת? ואולי כתב כך מפני שחיפש תמיד את הצד האפל בכל אדם. אולי ככה אהב את חבריו. מה אמר מונתה על מאלאפרטה לא מצאתי בשום מקום.

אתמול התארחתי באולפן טלוויזיה של אחד מערוצי הילדים. הזמינו אותי לשם בעניין אזוטרי לגמרי, מפני שהתחקירנית מצאה איזו רשימה שלי באינטרנט. כמובן שהסכמתי לבוא: הבנות שלי לא היו סולחות לי אילו סירבתי, כי הן נורא רצו לראות איך מפיקים תוכנית טלוויזיה. האולפן – בגודל של דירת שיכון ממוצעת – המה אנשים. הכל היה מקצועי ומאורגן למופת, ואנשי הצוות היו חביבים ויעילים, אבל בכל זאת זה נראה כמו סצנה של פליני: איש רזה בחולצה אדומה סוחב שני דגמים של הטיטאניק; מנחה גבוה בלבוש פיראט מדבר עם מפיקה טרודה ומעשנת; ליד חדר האיפור עורך המנחה השני, נער רזה וקפצני, ראיון-הכנה עם גבר גבוה, אפור שיער וטרוט-עיניים: "חייזרים וחוּצַנים זה אותו דבר," אומר הגבר, ועל פניהם חולפת נערה עם בלוני-הליום לבנים, שעיני-שקד סגולות של חייזרים, או חוצנים, מצוירות עליהם. כתה שלמה של ילדים מ"שֶשְטוס" של הערוץ הסמוך מתגודדת ליד הפתח, תרה אחרי אבק-כוכבים וצדה חתימות. בתוך הפריק-שואו הזה, שאני עצמי הייתי כמובן אחד המוצגים בו, בלט בזרותו גבר בחליפה אפורה, עניבה וחיוך קטן, שנראה כמו איזה פרופסור מהרווארד. מבט חטוף ברשימת המשתתפים המודפסת על הקיר אישר את החשדות: זה היה אבי לייב, פרופסור מהרווארד, אסטרופיזיקאי. 

סימולציה של מבנה היקום המוקדם.
מקור

בשעה שהמתנו לתורנו – לאותן ארבע דקות של תהילה, שבהן צריך אדם להסביר לקהל ילדים שוחר-דעת את סודות היקום או את ההיסטוריה של הספנות, אבל מהר, לפני שתגיע רוני סופרסטאר –  שוחחתי איתו. תמיד הייתה לי חולשה לאסטרופיזיקאים. פרופסור לייב – סבלני, חביב להפליא ונעים שיחה –  הספיק להעניק לי כמה תובנות קוסמיות בדקות המעטות בהן דיברנו, בלב המהומה הקרנבלית. אולי החשובה שבהן אישרה דבר מה שחשדתי בו כבר מזמן: יש מציאות אובייקטיבית. למרות החמקנות הזדונית של תורת הקוונטים, ואי-הוודאות המובנית של עולם החלקיקים התת- אטומיים, כשאדם נתקל בקיר, הוא נתקל בקיר, ולא באיזו פונקציית-גל הסתברותית או משהו כזה. כמובן שפרשנות המציאות היא עניין אחר לחלוטין. לייב סיפר לי גם על ניסוי מחשבתי, אלים מאוד, של התאבדות באמצעות אקדח קוואנטי, ורמז לי על חשיבותה של תורת הקוונטים להתפתחות היקום שלנו: אלמלא ההפרעות הקוונטיות הקטנות, היה כל החומר מתפזר, בעקבות המפץ הגדול, באופן הומוגני, והיה נוצר יקום אחיד ומשעמם מאוד; רק הפרעות קוונטיות קטנות יצרו את ריכוזי החומר שאנו קוראים להם גלקסיות, כוכבים, ובסופו של דבר אנשים. (כל הטעויות והשטויות, אם יש כאן כאלה, הן שלי בלבד.) הוא גם המליץ לי על ספר או שניים, של פופולריזטורים איכותיים בתחומים בהם הוא עוסק. אחד מאלה שמו Alan Guth. והתגלית האחרונה: האתר של המועדון האסטרונומי באוניברסיטת ת"א, שפרופ' לייב הרצה בו לפני זמן קצר. אפשר לראות שם את ההרצאות בוידיאו (אם כי דווקא את ההרצאה שלו טרם העלו) – עוד אחד מאותם דברים שבשבילם המציאו את האינטרנט.