קטגוריה: חדשות הספנות

 א. התנצלות
 
ראשית, סליחה על ההפרעה.
 
תכננתי לכתוב משהו, שטרם התנסח כראוי, על המחויבות הבלתי-מוצהרת לכתוב באופן סדיר ותדיר באתר אישי/בלוג, ועל כך שאני מתנער בלי נקיפות מצפון מן המחויבות הזאת. 
 
כיליתי לאחרונה את זמני המתמעט בהתקנת תוכנה לניהול בלוגים באתר שלי. (כבוד ויקר למתרגם התוכנה.) רק מי שהתעסק בכתיבת html עברי על קלף, עם נוצה וקסת, יכול להעריך אותה כערכה; אבל נאבקתי בה ארוכות בניסיון לעקוף ולהעלים, עד כמה שאפשר, את תכונת-היסוד שלה: היותה בנויה על ציר הזמן, ושאיפתה הבלתי נלאית להציג תמיד לעין הקורא את הדבר האחרון שנכתב באתר. אני כופר בתוקף בחשיבותו של העדכני, החדש, האחרון, זה שקפץ לפני שנייה לקורא ה-rss שלי. 
 
לא כתבתי כאן חודשים רבים מכל מיני סיבות שאין טעם לפרטן, ומדי פעם צצו דברים שחשבתי שראוי לכתוב עליהם: יריות וקידוש-לבנה ברחוב מסדה, למשל, או הפגישה עם חנינא תדיר, בן 87 שכותב דוקטורט; על סופו המר של החתול נפתלי; ואפילו על זוטות חביבות, כמו הזבן בצומת בספרים, שלא שמע על תרגום חדש של דידרו, אבל "אתה בטח מתכוון לדרידה –?" – כאלה ועוד דברים שאינם ברומו של עולם. אבל כיוון שהחמצתי את השעה, ויתרתי ולא כתבתי. עכשיו אני חושב – למי אכפת התאריך? 

ההתנצלות,כמובן, היא על כך שהפסקתי, זמנית, את ההפסקה. 

ב. סיפורים
 

רב-חובל אקסל ושלום אש על האונייה "קדמה", 1951. הכרות מעמיקה עם מפת כרתים.

ומכאן אמשיך בלי להסס לשני סיפורים טריים, רעננים, עכשוויים ועדכניים כמו תוכנית ראליטי סאטירית לנוער בערוץ ביפ. אוצר הטבע העיקרי של מדינתנו העצמאית הוא כידוע מרבצים שופעים של סיפורים. חלקם נשזר בנאראטיב הזרם-המרכזי, המקליש והולך; אחרים אורגים נאראטיב- אלטרנטיב למינהו. אבל ביסודו של דבר, סיפור הוא סיפור: לא מזמן התגלגל אלי אחד כזה, של אליעזר אקסל, שהיה רב-חובל ידוע וכתב זיכרונות; הוא סיפר על הפלגתו ארצה של סופר היידיש שלום אַש. לא קראתי מילה של שלום אש מימי, אבל היו שם שתי הפתעות: בקיאותו של אש בטופוגרפיה של כרתים, וחוסר הצניעות המסוים שלו, לפחות על פי דו"ח רב-החובל: אַש טען שהרומן שלו על פאולוס הוא "אחד הספרים הגדולים שנכתבו אי-פעם"; יצביע בבקשה מי שקרא אותו. 

שלחתי את הסיפור על פני המים והוא פורסם ב"הארץ". אגב, היו לרב-חובל אקסל סיפורים טובים יותר, לדעתי; אחד על לידה בלב ים; אחר על טביעת אונייתו; ובעיקר – סיפור מרהיב, מין תסריט אה-לה-קזבלנקה, על הברחת הממשלה היוונית הגולה מתורכיה מתחת לאפם של הנאצים; העלילה כוללת קציני-אדמירליות בריטיים, ספינה זעירה ורעועה בשם ענטר, מסעדה בנמל מרסין, מלאה פליטים נואשים וסוכנים נאציים, והופעת-אורח של אילזה, מין מאטַה-הארי לעניים, המנסה לפתות את גיבורנו רב-חובל בבית-מלון תורכי כדי לשאוב ממנו מידע. 

קליגר-עליאב: מאטה הארי או בבה אידלסון?

הסיפור השני הוא על רות קליגר-עליאב (השם עליאב אמור לאזכר את עלייה ב') שהופכת – בזכות הסרט 'דילמת הדָרְיַין' – למאטה-הארי מעודנת וערכית של היישוב היהודי. גם היא נתקלה בפליטים נואשים בתורכיה בימי מלחמת העולם השנייה; אחד מהם היה חיים לאופר, שעם בנו ארז יצרו את הסרט התעודי-דרמטי הזה, שכבר נכתב עליו בכמה מקומות.

נתקלתי פה ושם בדברים שכתבה קליגר – נוסטלגיה נרגשת ונמלצת לימי הזוהר שלה. קשה היה לזהות בהם את עלילות הגבורה והאימה (אם כי אלה קיימות בשפע בספר שכתבה, "המפלט האחרון"). אומרים לי שעדותה על פרשת האונייה דריין לוקה באי דיוקים; כך או אחרת, הסרט מציג אותה באור מרשים, ובמידה מסוימת – מתונה למדי – הוא חלק מאותו נאראטיב אלטרנטיבי, המטיל משא של אשמה ועיוורון על מנהיגות המדינה-שבדרך בימי מלחמת העולם השנייה. תום שגב כתב ש"דמעותיה לא הצליחו לגבור על קשיחות הממסד הציוני הגברי בראשותו של חיים ויצמן עצמו, והפליטים הופקרו." 

הסרט מצא חן בעיני הן בזכות הסיפור, והעובדה שמי שהצטיירה בעיני, ממפגש שטחי עם טקסטים אקראיים שכתבה, כמין עסקנית-מפא"יניקית – מתגלגלת בו לפאם-פאטאל הירואית; והן מפני שהוא גם סיפורו של המתעד, חיים לאופר, והתעסקותו הכמעט אובססיבית בדמותה של רות קליגר-עליאב. יש בסרט מין תום חובבני-לכאורה, ולעומת זאת הקטעים המבוימים עשויים היטב והדס קלדרון מרשימה. שווה צפייה.

מזכרונותיו של  רב-חובל אליעזר אקסל
הביא לדפוס: ר/ח הלל ירקוני
  

רב-חובל אליעזר אקסל בתמונה רשמית

הופתעתי כאשר נקראתי יום בהיר אחד אל מפקדת הצי המלכותי במצרים. אנייתי, האנייה היחידה שהאדמירליות הבריטית לא גייסה לשרות המאמץ המלחמתי, טענה כרגיל מטען כללי בנמל אלכסנדריה. האנייה הקטנה, למרות חזותה העלובה בעת עגינה ובים כאחת, הייתה ספינה יעילה, ולעתים קרובות היה עלי לבצע משימות שונות שהקשר שלהן להובלת סחורות מקרי בלבד. אך מאחר וכל אותן המשימות הוטלו עלי, בדרך כלל, על ידי איזה פקיד או קצין-ים בלבוש אזרחי, סמוך להפלגה  לנמל ניטראלי כלשהו, הפעם התמלאתי חשש. נכנסתי בלווי קצין-ים צעיר לחצר של ארמון "ראס-אל-טין" – מפקדת  הצי הבריטי במצרים בשנות המלחמה. 

הכניסו אותנו אל חדר ישיבות קטן, מרוהט בצניעות, עם שולחן, כסאות וארון מגירות. על הקיר הייתה מפה גדולה של מזרח הים התיכון. קציני-ים אחדים ישבו סביב השולחן ובראשם קצין בכיר בדרגת קומנדר במילואים, אשר סימני הדרגה שלו העידו שהיה "בשרות מיוחד".
 
בין הנוכחים היה גם אזרח אחד, גבר נמוך בעל גון פנים שחום, בסביבות שנות החמישים לחייו. הקצין שהביאני מהאנייה, הציג אותי ועזב את החדר. הציעו לי כסא ליד השולחן.

"קפטיין" – פתח  הקומנדר, "במשך השנה שעברה בצעת עבורנו, לשביעות רצוננו, מספר משימות בעלות חשיבות. אבל לא הזמנו אותך לכאן כדי להודות לך. אנו מתכוונים להטיל עליך משימה קשה בהרבה מאלה עשית בעבר. יהיה עליך לנהוג בזהירות מרבית, ערנות וסודיות מוחלטת ותעבור הרבה שעות מתח. ידידנו  הנוכח כאן, ייתן את הרקע לפרשה, אבל לפני כן אני רוצה לומר לך שאיש לא יכריח אותך, או אפילו ינסה לשכנע אותך, לבצע את המשימה. אם אינך מרגיש שתוכל לבצע אותה, עליך בפשטות לומר זאת ואיש לא יזכיר לך את זאת לעולם. אנו חושבים שהאנייה הקטנה שלך מתאימה בדיוק לצרכינו, אבל אם תהיינה לך הסתייגויות או ספקות כלשהן, פשוט יהיה עלינו למצוא דרך אחרת. ועכשיו מר ז. יספר לך את הסיפור".

"ברשותכם, רבותיי", פתח האזרח באנגלית במבטא קל – "אסביר לכם את המצב. אני פקיד במשרד החוץ היווני. הצלחתי לחצות את הגבול לטורקיה, מספר ימים לאחר שארצי נכבשה על ידי הגרמנים, זאת אומרת לפני חודש, יחד עם כמעט כל קבינט השרים ומשפחותיהם. אפילו אותם שרים שלא יכלו להצטרף שלחו איתנו את משפחותיהם, כולל משפחתו של ראש-הממשלה, מר פפנדראו. הגרמנים השתוללו  מכעס כאשר נודע להם שכמעט כל הממשלה הצליחה לברוח, והם נשבעו שנשאר אסירים בטורקיה. כל התכניות להוציא אותנו מטורקיה היו חייבות להתבטל, מאחר ותמיד היה להם  מידע מוקדם על כוונותינו. עמדנו מול כל מערכת המודיעין העצומה שהגרמנים בנו בטורקיה. הוזהרנו על ידי כל ידידינו המקומיים לא לנסות בינתיים לעזוב את המדינה, כי אנו מסתכנים במוות בטוח או מאסר. לאחר התייעצות ארוכה החלטנו, שמאחר ומכל הקבוצה אנוכי הוא האישיות הפחות בולטת וגם ללא קשרים משפחתיים, אנסה אני לעבור את רשת הריגול הגרמנית ולהגיע אל השטח שבידי בנות הברית, ואם אצליח בכך, לפנות אישית אל המפקדה העליונה של בנות הברית ולבקש עזרה.

כפי שאתה רואה, הצלחתי להגיע למצריים ואף הובטח לי בדרגים הגבוהים ביותר, שייעשה הכל על מנת להוציא את הקבוצה מתחת לאפם של הגרמנים, ושתימצא הדרך הבטוחה ביותר להביאם  לכאן. זה השלב שאתה, קפטן יקר, נכנס לתמונה. אבל אולי הקומנדר יסביר לך את התוכנית שלנו". 

"וזו היא התוכנית" – פתח הקומנדר. "מכל מה ששמעת עכשיו מובן לך, שאין אנו יכולים להוציא את הקבוצה בדרך האוויר, מאחר ומטוסם לבטח יותקף ברגע שיעזוב את המרחב האווירי הנייטראלי. ולכן האפשרות היחידה הפתוחה עבורם היא דרך הים, אבל אפילו דרך זו מוגבלת ביותר מאחר ועלינו לקחת בחשבון, שכל האניות מכל הנמלים המפליגות לאזורים שבידי בנות הברית, נמצאות, כל הזמן, תחת השגחה קפדנית של הגרמנים ועוזריהם.

הגענו למסקנה, ש'ענטר' שלך תהיה האנייה המתאימה לתפקיד זה, בתנאי שננקוט בכל אמצעי הזהירות המתחייבים, ונשמור על סודיות מוחלטת. 'ענטר' מסוגלת בקלות להיראות כספינת חופים טורקית, וזהו בדיוק הרושם שאנו רוצים ליצור, בכל זמן, מרגע היציאה מהנמל הטורקי עד הגעתך למצריים או לפלסטינה. מאחר ויהיה עלינו להתייחס לכל פקיד טורקי כאל מודיע פוטנציאלי בשרות הגרמנים, יהיה עלינו להיות מאד זהירים כדי שלא לעורר אפילו את החשד הקל ביותר שהאנייה אמורה להוביל נוסעים כלשהם.

נקודה זו תהווה עבורך ועבור צוותך קושי נוסף. ליתר דיוק, אתה לא תקבל שום אמצעי הצלה נוספים ויהיה עליך להפליג רק עם סירת הצלה הבודדת שלך, אשר, אני יודע, מספיקה בקושי לצוות שלך בלבד. תוכל לבנות איזו דוברה פרימיטיבית, אבל רק לאחר שתפליג מטורקיה.

יהיה עליך להסתפק בכמות הרגילה של מזון ואספקה אחרת, המיועדת לצוות שלך  בהפלגות הקצרות הרגילות שלך, ובהצהרות למכס הטורקי תופענה אותן הכמויות הרגילות. הנוסעים שלך יוברחו לאנייה בלילה, אחדים בכל פעם, וכאשר כולם יהיו באנייה, יהיה עליך להפליג בשקט מהמעגן, ללא התרי הפלגה הרגילים של המכס והמשטרה ואפילו בהשאירך מאחוריך חלק מהמטען. בטורקיה, הקונסול הבריטי יעדכן אותך בפרטים נוספים או התפתחויות אחרות.

אשר ליעד שלך ומסלול ההפלגה –  כל זה נמצא כאן, במעטפה החתומה, אותה תפתח רק אחרי שתפליג מאלכסנדריה.
לפני שאשאל אותך אם אתה מסכים ליטול על עצמך את המשימה הזאת, ברצוני לאומר לך שאנחנו, ככל שהדבר יהיה אפשרי, נשגיח על אנייתך לאורך כל ההפלגה".

הוא סיים והביט בי במבט שואל. חייכתי והנהנתי לאות הסכמה. הוא קם ממקומו ולחצנו ידיים. 
 
נטלתי את המעטפה והחבאתי אותה היטב בכיסי הפנימי. כולם איחלו לי הפלגה טובה והסיעו אותי חזרה לנמל. בינתיים, באנייה, הסתיימה הטעינה, והפלגתי בתוך שעה. כאשר הייתי הרחק בלב ים, פתחתי את המעטפה. לא שהייתי סקרן במיוחד, כי במשך לפחות יומיים לא היה איש סביב האנייה, אשר לא ידע שהיעד שלנו הוא נמל מרסין באסיה הקטנה, שכל המטען שבאנייה מיועד לאותו הנמל, ועל כל צרור וחבילה הייתה הכתובת "מרסין – טורקיה"  רשומה באותיות אנגליות בגודל של לפחות שישה אינץ'.

לא היו שם שום הוראות לגבי מסלול ההפלגה הנוכחי אך הייתה שם עוד מעטפה חתומה עם כיתוב: "לפתוח אחרי ההפלגה ממרסין". כעבור יומיים הגענו לעיירה הקטנה והרדומה, אך בעלת הנמל הסואן, מרסין. הגעתי לכאן מספר פעמים בעבר והיו לי בעיירה זו ידידים ומכרים אחדים, אך בכל פעם שהיה לי ערב חופשי נהגתי לבלות אותו עם סגן הקונסול הבריטי, רווק אשר חי כאן עם אמו.
 
מאחר ולא היה בכך שום דבר מחשיד, הגעתי אל ביתו בשעות המוקדמות של הערב. רציתי לשמוע ממנו פרטים על מספר הנוסעים האמורים לבוא לאנייה ועל סידורים אחרים והוראות עבורי. הקונסול סיפר לי, שהצליחו להבריח את הקבוצה מאיסטנבול למרסין, אך הוא לגמרי אינו בטוח באם הגרמנים לא עלו על עקבותיהם. הקבוצה אמורה להגיע לכאן למחרת בערב, ואם לא יתגלו ולא יתעוררו מכשולים אחרים, יבואו לאנייה בסירות חתירה קטנות, ממקום שמחוץ לשטח הנמל. שוחחנו על התוכנית עד מאוחר בלילה ולאחר מכן חזרתי מיד לאנייה.

היום שלמחרת היה "עסקים כרגיל". את הפריקה סיימנו במשך הלילה ובבוקר התחלנו בטעינה. במשך כל היום לא עזבתי את האנייה וביליתי אותו בדרבון הפועלים ובנסיונות לשחדם כדי שיעבדו מהר יותר. על מנת ליצור רושם שאנו מתכוננים להישאר כאן יום נוסף, היה עלינו להשאיר כמות מסוימת של מטען כביכול ליום עבודה נוסף, אך ברור היה שכמות זו תישאר מאחורינו. אבל לא רציתי שתהיה זאת כמות גדולה, על מנת שלא לגרום להפסדים ניכרים לבעלי האנייה. הסוכן המקומי, אשר הבין שאני ממהר מאד, ניסה לשכנע אותי להמשיך ולטעון במשך הלילה והייתה זאת משימה לא קלה למצוא תירוץ משכנע, שלא לעשות זאת – מבלי להסגיר את הסיבה שבגללה לא הייתי מעוניין בנוכחותם של זרים באנייה במשך אותו הלילה.

בערב, אחרי שהטעינה הופסקה, השארתי את כל הצוות באנייה. אבל בהתאם לתכנית שעובדה בלילה הקודם  עם הקונסול, היה עלי להיראות, בולט ככל האפשר, בעיר, למעשה עד הרגע האחרון לפני ההפלגה.  צרפתי אלי את החובל הראשון, אדם צעיר ומלא שמחת חיים*, ויצאתי לחוף. נפגשנו לארוחת הערב עם הידיד מהקונסוליה הבריטית, במסעדה על שפת הים. הוא הופיע עם נערה שחרחורת יפה, ארמנית במוצאה, אשר שימשה ככתבנית במשרדו.

התיישבנו ליד שולחן במרכז המסעדה והזמנו משקאות. במהרה הפכנו למרכז התעניינות. שלשה גברים צעירים, עליזים וחסרי דאגה מפלרטטים בגלוי עם  בת הלוויה היפה שלנו. המסעדה הייתה כמעט מלאה. זאת הייתה המסעדה היחידה בעיר, אשר הגישה מאכלים אירופיים והמבקרים בה, לרוב, לא היו טורקים.  רוב האירופאים  היו פליטים. באותו קיץ של 1941, מרסין הייתה מלאה באותם ברי-מזל שהצליחו להימלט מאירופה הכבושה אל גבולותיה הבטוחים של ארץ נייטראלית, אך נתקעו בה, לרוב בלי כסף, וחיו במלונות קטנים וזולים, מקיימים את עצמם  ממכירת שאריות תכשיטיהם ודברי ערך אחרים. אבל אחדים מהם עדיין יכלו להרשות לעצמם לסעוד, מפעם לפעם, במסעדה  יקרה. אני הכרתי את רוב רובם מההפלגות הקודמות, אך מספרם הלך והתדלדל במהירות. הם היו עדיין במרסין, אך נאלצו להצטרף בהדרגה אל רוב הפליטים, אשר נהגו לאכול ארוחות קרות בחדרי מלונותיהם.

באותו ערב, אחדים מהאנשים הללו ניגשו אלינו למספר רגעים: אותו זוג יהודים מפולניה, אשר קרוביהם חיו בפלסטינה והיו ממכרי, לשאול האם ידוע לי אם משהו סודר בעניין אשרת ההגירה שלהם; האיש הבודד והגבוה מהונגריה, אשר בכל פעם שנפגשנו, ניסה, מכל האנשים, דווקא לי, למכור טבעת יהלום ענקית; והאיש הקטן והשמנמן, אשר מאז שהכרתי אותו ניסה להחליף שטר, דק, לבן וגדול כמו סדין, של 500 שטרלינג, לכל מטבע אחר. בכל פעם הציעו שער נמוך יותר, למרות שהוא כמו כל שאר האנשים סביבו ידעו שהשטר, שתמורתו מכר קרוב לודאי את כל רכושו בגרמניה, איננו אלא זיוף בלתי מוצלח. אותם אנשים, נצמדים אל שארית זוהר העבר שלהם, עדיין מעמידים פנים, מפעם לפעם סועדים במסעדה יקרה, היו קבוצת הפליטים האומללה ביותר מכל אלה שפגשתי באותם הימים.
 
זמן קצר לאחר שהתיישבנו לשולחן, נכנסו למסעדה שני גברים בגיל העמידה, ואישה בלונדינית גבוהה. משום מה הם נראו שונים משאר האנשים במקום. החליפו דברים קצרים עם המלצר הראשי, הביטו מספר פעמים לעברנו וכעבור מספר רגעים נערך שולחן קטן עבורם, קרוב מאד לשולחן שלנו. שכנינו דיברו גרמנית ולא נראו כלל כפליטים. נראה היה שהם מאזינים לשיחתנו, במיוחד כאשר מי ממכרי ניגש לומר שלום, ותמיד, כאשר הבטנו אנו בכוון שלהם, החזירו חיוך  נימוסי וידידותי. ידידי הבריטי, אשר יצר רושם שהוא מבוסם למדי, שרבט משהו על מפית הנייר וברגע שהשלושה לא הביטו בנו, דחף אותה  אלי. "הנה הם כאן. זהירות! עלינו לשחק את המשחק שלהם…" נכתב על הפתק שאותו דחפתי לעבר הקצין הראשון שלי. חייכנו והנהנו לאות הבנה. לאחר מכן הפכנו גם אנחנו לידידותיים מאד כלפי הגרמנים, ובכל פעם שהם חייכו אלינו החזרנו להם חיוך גדול יותר. בהמשך החלפנו מספר מלים ולאחר הארוחה, שלוותה במספר בקבוקי יין, האווירה הפכה חמה באמת, ושכנינו, אשר למעשה הזמינו את עצמם, הצטרפו אל שולחננו. הגברים הציגו את עצמם ברשמיות, אך הגברת ביקשה שנקרא לה בפשטות אילזה (Ilse). תוך כדי השיחה סיפרו לנו שהם גרמנים, אך אויביו המושבעים של המשטר הנוכחי, שהם שייכים לאותה קבוצה הקטנה של גרמנים הגיוניים והגונים, אשר אינם מאמינים בשיטותיו ובהבטחותיו של הקורפורל האוסטרי, תהיינה הצלחותיו הנוכחיות אשר תהיינה. הם נמנים על אוהדיה הגדולים של בריטניה, ותוהים האם נתן למצוא איזושהי דרך עבורם ועבור אחדים מידידיהם להיעלם מטורקיה ולנחות באיזו ארץ תחת שליטה של בנות הברית.
הם הדגישו שהם עשויים להיות מאד שימושיים עבור בנות הברית, אך כמובן, שבשלב זה אינם יכולים לגלות באיזו דרך. מאחר ובעל כורחם האזינו לחלק מהשיחה שלנו ,וגם לברכות הקולניות של כמה מהאנשים שניגשו אל שולחננו במשך הערב, הם מבינים שאני הוא רב החובל של אותה אונייה אשר הגיעה מפלסטינה ועוגנת במרסין, ואשר שמעו שהיא עומדת להפליג למזרח התיכון. האם קיימת אפשרות שאעזור להם להגשים את שאיפתם? הם יהיו אסירי תודה עד מאוד.

בעיקר דיברו הגברים, ו"אילזה" רק האזינה, חיוך מסתורי על שפתיה ועיניה חולמות. הבטחתי להם שאני לא מפליג כל כך בקרוב, האנייה תעגון במרסין במשך יום או יומיים נוספים ויהיה לנו די זמן לדבר על כל העניין. אבל הם לא מיהרו לאבד אותנו והזמינו אותנו למלון שלהם, לכוסית אחרונה. קיבלתי את ההזמנה ברצון, רק כדי להרחיק אותם משולחני על שפת הים, אשר ממנו ניתן היה לראות בבירור את אנייתי העוגנת. לא רציתי שיבחינו בתנועת סירות בקרבת האנייה. בנימוס רב עמדו על כך שהם ישלמו עבור המשקאות ששתינו מרגע שהם הצטרפו אל השולחן, ואמרו שהיה זה תענוג וכבוד גדול להם להיות אתנו. לאחר התנגדות קלה מצדנו הרשינו להם לשלם. לי אישית הדבר גרם סיפוק רב. מעולם לא חלמתי שיום אחד אוזמן למשקה על ידי אנשי השרות החשאי של היטלר. 
 
במלון, ידידינו החדשים גרו בשני חדרים גדולים סמוכים, שדלת משותפת קשרה ביניהם. מעולם לא נודע לי מה היו היחסים בין האישה ושני הגברים. הם אירחו אותנו באחד החדרים, הוציאו מהמגרות בקבוקי ויסקי ושנפס גרמני. כולנו בילינו מצוין, שרנו שירים אנגליים וגרמניים, ובעיקר ביוזמת הגרמנים הרמנו כוסיות לכבוד הניצחון המהיר של בנות-ברית.
 
לקראת חצות נהייתי חסר סבלנות ומודאג. רציתי מאד לדעת האם על האנייה הכל התנהל לפי התכנית. יתכן גם ששם נזקקו לעזרתנו אם דבר מה בלתי צפוי אכן התרחש. מאחר ועל פי וההוראות  שקיבלתי היה עלי להישאר על החוף ממש עד הרגע האחרון לפני הפלגה, לחשתי לקצין הראשון שלי שינסה להסתלק מהמקום ולהגיע לאנייה. 

הסתבר שהאיש הוא שחקן מצוין. מיד עורר שערוריית קינאה עם סגן הקונסול על רקע חסדיה של הכתבנית הקטנה. שני האחרים, אף הם שיחקו את תפקידם ללא דופי, הנערה נעלבה, והקצין הראשון שלי הציע באבירות ללוותה הביתה.  כאשר עמדו לעזוב, צעקתי אחריו שלא ישכח לחזור לאנייה בשמונה בבוקר לתחילת העבודה. הגרמנים צחקו בנימוס על כל האירוע והאנגלי שקע בכיסא בתערובת של חמה אילמת וטשטוש אלכוהולי. שני הגרמנים התיישבו עם בקבוק השנפס שלהם  ואילזה יצאה אל החדר השני.

כעבור מספר דקות נפתחה בשקט הדלת המקשרת בין שני החדרים, אשר רק אני ישבתי מולה, ואילזה  רמזה לי בחיוך משונה על פניה. קמתי ובצעדים לא יציבים הצטרפתי אליה בחדר הסמוך. היא החליפה למשהו שקוף אשר חשף את גופה המפואר. היא הושיבה אותי על הספה לידה, התכרבלה סמוך אלי, והחלה – אותה "ברונדהילדה"  דהויה, מאטה הארי סוג ב' – לצייץ כמו תינוק. היא לחשה באוזני כמה היא מעריצה אותי, הגיבור המפליג על שבעת הימים ללא מורא מול הסכנות, רב-החובל אשר עזר לרבים כל כך להימלט מפני האויב, ואל לי להכחיש זאת – למרות שהם הגיעו רק הבוקר, הספיקו לשמוע מהפליטים  ששוחחו אתם המון דברים נפלאים אודותי. לא רק כמה על כמה יהודים עלובים שהברחתי באנייה שלי, אלא גם כמה אנשים חשובים מאד. כן, אפילו עכשיו אנשים יודעים שאני מצפה למספר פקידים גבוהים מיוון, אשר בוודאי אעביר בבטחה אל בנות-הברית. בשומעי את זאת לבי כמעט נעצר, אך מאחר ובאותו הרגע היא התקרבה אלי כל כך שכמעט ונחנקתי מממדיה הענקיים אשר לחצו על חזי,  היא לחלוטין לא הבינה את המשמעות האמיתית של חוסר הנשימה שלי.

"ספר לי, אנא ספר לי, ליבלינג" – נשפה, תוך גלגול עיניה המאופרות, מצייצת מול פני, ולרגע הזכירה לי תרנגולת מפוטמת מדי, – "ספר לי הכול. האם זה נכון?  אנא הרשה לי להעריץ אותך כגיבור חלומותיי, האם זה נכון שגורל כל חברי הקבינט היווני יהיה נתון בידיך הנאמנות?" כאן אחזה בידי ולחצה אותם אל  ליבה המרופד  כהלכה, תוך נשימות כבדות וגלגול עיניים.

היה עלי לבצע אקרובטיקה מחשבתית מהירה, למרות שהיה זה מאמץ ניכר לחשוב בכלל, לאחר כמות האלכוהול שהיה עלי לבלוע באותו הערב למען הצלחת המשימה. לא נראה לי נכון להכחיש הכל מיד. אחרי הכל הם  בוודאי שמעו סיפורים עלי, קרוב לוודאי ממקורות מהימנים. לבטח היו להם אנשים משלהם מוסווים כפליטים יהודים, אשר עקבו אחרי אלו אשר נעלמו לאחר כל הפלגה של אנייתי. החלטתי שקצת התרברבות שתויה תהיה משכנעת יותר מאשר הכחשת הכל, אשר רק תעורר את חשדם  ותיעשה אותם ערניים יותר.

"ובכן, את יודעת, ברונהילדה הקטנה שלי, ישנם דברים…כן, כן, ישנם דברים…כמובן, על כל אחד לבצע את חובתו… אבל לפעמים קורים דברים נפלאים ואם הייתי מספר לך הכל היית מעריצה אותי עוד יותר… אבל את יודעת, גם אני מעריץ אותך. איך נוכל להעריץ זה את זו, בדרך שהיינו רוצים, עם  שלושת המטומטמים  בחדר הסמוך? אני אקח הביתה את השיכור האנגלי הזרוק הזה, וגם אני אלך ואנוח, כי אני עייף מאד, ואנו נפגש מחר לארוחת צהרים; אם את תוכלי להיפטר, לכמה שעות, משני המלווים שלך, נוכל לבלות אחר הצהרים נחמד, בהערצה הדדית, לבד רק לעצמנו".

היא הביטה בי בספקנות מסויימת, אך כנראה והרגישה שהתעקשות מצידה לא תביא לשום דבר. קמה, והבטיחה, תוך נשיקה מלכותית על מצחי, שהיא תצפה לי בצהריים, לבד, בבית המלון. היא גם הזכירה לי בצניעות ששמה אינו ברונהילדה.

כאשר נכנסנו לחדר השני, אחד הגברים הביט בה במבט חודר. היא הניעה את ראשה בעצב. אני גמגמתי כמה מלות תודה עבור האירוח שלהם, משכתי את ידידי על רגליו והתגלגלתי יחד אתו במדרגות. שומר הלילה בחדר הקבלה קילל אותנו בקול רם מיד כשנמצאנו מחוץ לדלת. ברחוב פצחנו שנינו בשירה רמה.נכנסנו לקונסוליה דרך החצר האחורית. הקונסול והקצין הראשון שלי המתינו לנו בחוסר סבלנות.

"מיד נעשה לך כוס קפה חזק" – אמר הקונסול – "אבל עליך למהר. הכל בסדר, כלם באנייה ויהיה עליך להפליג מהר ככל האפשר. סירת מנוע ממתינה לך מחוץ לנמל, אך מוטב שתלך ברגל עד אליה, קצת אויר צח יעשה לך טוב ואני איני רוצה שאיש יראה את המכונית שלי נכנסת לנמל, בוודאי לא הלילה".

תוך עשרים דקות היינו באנייה. מלבד מספר אנשי הצוות, נפש חיה  לא נראתה על הסיפון. אנשי דיווחו לי שכל המכובדים סגורים במחסני האנייה, יושבים על ארגזים וחבילות וממתינים חסרי סבלנות עד אשר יורשה להם לצאת לאוויר הצח. השעה הייתה כמעט אחת אחר חצות, רק שלוש שעות לפני הזריחה. היה עלינו למהר באמת.

מיד התחלנו להרים את העוגן, בשקט, עד כמה שהדבר ניתן. כאשר הועלה העוגן, התחלתי, בחושך מוחלט, לתמרן את האנייה אל מחוץ למעגן הצפוף. הדבר לא היה קשה מאחר והאנייה הקטנה, עם שתי מכונותיה, תמרנה כמו מכונית ואם מישהו צפה על האניות במעגן, לא היה יכול להבחין שאחת מהן זזה מהמקום. הסתובבתי אל כוון היציאה רק כאשר הייתי בטוח שלא נתן לראות אותנו יותר.

בים, פתחתי את המעטפה החתומה עם הוראות ההפלגה. המסלול שהיה עלי להפליג בו היה פשוט והגיוני.  "…הפלג לאורך החוף הטורקי במשך שעות היום, והיראה כאניית חופים טורקית. במשך הלילה זנק לקפריסין ובמשך שעות היום הפלג, קרוב ככל האפשר, לאורך החוף הקפריסאי, וזנק לחיפה, פלסטינה, במשך הלילה…" כל זה היה טוב מאד, רק  שמהירות האנייה הישנה שלי הייתה כל כך נמוכה, שה"זינוק" מקפריסין לחיפה  אמור היה לקחת כמעט 24 שעות.

התחלנו את ההפלגה לאורך החוף הטורקי והנוסעים המפורסמים שלנו הורשו סוף סוף לצאת ממחסני האנייה. יש להניח שלפני עליתם על האנייה היו אלה אנשים מכובדים מאד, אך אחרי שבילו מספר שעות  בחום, לכלוך וריחות שונים במחסנים האטומים של האנייה הפכו לקבוצה מעוררת רחמים, מלוכלכים, מזיעים ומאד צמאים. למרות כל זאת, הם הציגו את עצמם ברשמיות, כאשר פגשתי אותם בפעם הראשונה. באמת התרשמתי מאד מהתארים שלהם, – … האדון זה וזה, שר המסחר, – האדון זה וזה, שר הימייה… וכן הלאה. 

ביקשתי מהם להתארגן עד הבוקר על הסיפון, עד כמה שניתן בנוחיות, ולמחרת התכוונו להקים עבורם מין אוהל אשר ישמש גם כמקום מסתור למקרה שמטוס יחלוף מעלינו. לאחר שקיבלו מאתנו כמה דליי מים מתוקים כדי להתרחץ, הפכו לעליזים ואפילו מאושרים. עם אור הבוקר האוהל שלהם היה מוכן ותוך מספר שעות הוכיח את עצמו כיעיל מאד. מאוחר באותו הבוקר ירד עלינו מטוס איטלקי. הנפנו דגל טורקי ענק, אשר החזקנו במצב הכן למקרים כאלה והמטוס, אחרי שהקיף אותנו מספר פעמים, השתכנע שאנחנו אכן אניית סוחר נייטראלית  והסתלק מבלי להטריד אותנו יותר.

היוונים התנהגו למופת במשך התקרית הזאת. הם הסתתרו מתחת לאוהל, אמנם בפנים חיוורות אך איש מהם לא נכנס לבהלה והם נשארו מתחת לכיסוי הזה זמן ממושך אחרי שהמטוס הסתלק. בזמן  הפלגת הלילה לכוון קפריסין ובמשך ההפלגה לאורך החוף הקפריסאי, איש לא גילה אותנו. אבל עדיין באור היום התחלנו את קטע ההפלגה הארוך והמסוכן ביותר של המסע, ההפלגה לחיפה.

הדגל הטורקי לא היה מציל אותנו בקטע זה, מאחר ומדינות נייטראליות לא היו אמורות לסחור עם אף אחת מהמדינות הלוחמות והסתכנו בטיבוע אניותיהן במקרה של הפרת נוהל זה. נשארתי במשך כל הלילה על הגשר ובשעות המאוחרות של הבוקר, כאשר הר הכרמל הצטייר במעורפל על האופק, השארתי את קצין המשמרת לבדו וירדתי לתאי למנוחה קצרה. רק נרדמתי כאשר שמעתי את קולו, כמו בחלום בלהות, קורא לי ואומר משהו בדבר צוללת. קפצתי מהמיטה ורצתי לגשר. ליד הקצין עמדו אחדים מהיוונים כולם מצביעים בידיים רועדות לכוון כלי השייט, במרחק מה לפנינו. ניתן היה להבחין בבירור, גם ללא משקפת, שזאת צוללת על פני המים.

תגובתי הראשונה הייתה להסתובב ולנסות לברוח. אבל פעולה זאת הייתה חסרת תועלת. כל צוללת על פני המים הייתה מהירה פי שניים מאתנו והייתה משיגה אתנו תוך זמן קצר. לא היה גם טעם להרוויח זמן, כי לא היה לנו רדיו כדי לבקש עזרה. כל אשר יכולתי לעשות היה להמשיך להפליג באותו בכוון, ולעודד את הנוסעים שלי ולהתפלל. ואכן התפללתי  לנס, לכמעט בלתי אפשרי, כי צוללות לא היו הנשק המקובל של בנות הברית, ואלה היו הימים הראשונים של המלחמה בים התיכון, כאשר מוסוליני התרברב שיש לו צוללת בכל עשרים מיל מגיברלטאר עד קפריסין. ללא ספק גם היוונים שלי היו מודעים לכך. הם  התחננו, עם דמעות בעיניים, שאציל אותם, שאציל את משפחותיהם, שאעשה משהו. הם די הפריעו לי על הגשר, אך בשלב שכזה קשה היה כבר לגרש אותם משם.

תוך דיבור בלתי פוסק בניסיון להרגיע אותם במקצת, תכננתי לצוות את הסירה הרעועה הבודדת שלנו בשני המלחים הטובים ביותר ולהעמיס עליה את כל הנשים והילדים. על הגברים, אם ישרדו את טיבוע האנייה, יהיה להיאחז בקרשים וכל דבר שצף.

היינו פחות משני מיל מהצוללת כאשר היא הניפה את הדגל הלאומי שלה. לא האמנתי למראה עיני כאשר ראיתי זאת. היה זה הנס הלבן של הצי הבריטי. אך במשך מספר דקות לאחר מכן לא יכולתי לראות דבר. עיני התמלאו בדמעות הודיה.

פניתי אל היוונים. "אתם רואים, אמרתי לכם…" אבל הדמעות חנקו את גרוני.  

    
והייתה לנו הפתעה נוספת. כאשר כלי השייט שלנו התקרבו זה אל זה, מפקד הצוללת קרא לנו באמצעות הרמקול. "אני עוזב אתכם עכשיו, מכאן אתם  בטוחים. נחיתה מוצלחת". ברכנו את השומרים הבלתי נראים שלנו, אשר ליוו אותנו מבלי שידענו על כך, במשך יומיים. ברכנו  אותם בצעקות במשך זמן רב, עד אשר נעלמו מעינינו.

כעבור מספר שעות ירדו  כל שרי הקבינט היווני ומשפחותיהם בנמל בחיפה. קיבלה אותם משלחת של פקידי ממשל גבוהים. בעזבם את האנייה, הודו לי ארוכות עבור "הצלת חייהם". הם גם אמרו לי, שלאחר שחרור ארצם, ממשלתם לבטח תזכור את אשר עשיתי עבורם. מיותר לומר שמעולם לא שמעתי  מהם יותר.  

כעבור שלושה שבועות שוב הגעתי למרסין. הפעם לא הוטלה עלי שום משימה סודית והייתי חופשי ונינוח.  בערב שלאחר הגעתי יצאתי לחוף למסעדה שעל שפת הים. בעוברי דרך האולם הומה אנשים, מחפש שולחן פנוי, כמעט ונתקלתי בידידי הגרמנים מההפלגה הקודמת.
השלישייה הייתה שם שוב. הגברים סובבו את ראשיהם מיד, אך "ברונהילדה" הביטה בי למשך זמן מה, בעיניים יורות אש של אלת נקמה טבטונית.

——————————————————————————

*  פאול קריגל. נספה ב-21 לינואר 1942  באנייה "תקווה".  

כמו מיליוני צופים ברחבי העולם עקבתי גם אני בלהיטות אחרי הפולמוס בין חבורת כתב העת "הוֹ!" (*) ומבקריהם החריפים. (את האיחוד של הפינק פלויד החמצתי, לצערי.) הגיליון השני של "הוֹ!" יצא לאור ללא הרעמים והברקים שליוו את הגיליון הראשון, אבל כשפתחתי אותו לראשונה שלשום לא יכולתי שלא לשים לב ל"מדור יורדי ים", הכולל תרגומים, שירים וקטעי פרוזה העוסקים בספנים. בתוכם תרגום של ערן שועלי לקטע מתוך "היסטוריה כללית של מעשי השוד והרצח של הפיראטים הנודעים ביותר" מאת קפטן צ'רלס ג'ונסון. אני נזעק, ראשית כל, להעיר – ולא בפעם הראשונה – שהתיאוריה של ג'ון מור, לפיה דניאל דפו, בעל רובינזון קרוזו, הוא קפטן ג'ונסון, נסתרה סופית ואיננה מקובלת עוד בקרב מומחים; אם מישהו ירצה מאוד, אטרח ואחפש מראה-מקום. בכל אופן, העובדה שממשיכים לציין את שמו של דניאל דפו בכל עת שמזכירים את תולדות הפיראטים מאת ג'ונסון אינה מסייעת לביעור הטעות הנפוצה הזאת.
הקטע שבחר שועלי, ולא במפתיע, עוסק במרי ריד, שיחד עם אן בוני היו ככל הנראה הנשים הפיראטיות היחידות שיש ראיות היסטוריות של ממש לפעילותן. הסיפור מרתק באמת. השתמשתי בו פעם בעצמי כדי לפַבּרק מאמר פסאודו-אקדמי שהיה פרק בספר "לשוט אל השקיעה" – והנה הזדמנות למחזר חומרים. אגב, אין כל קירבה בין דורי מנור לגיבור הספר, אלעד מנור.

(*) לפני שנים ננזפתי על כך שכתבתי כמה מלים חיוביות על "אֵב", כתב העת הראשון מבית מדרשו של דורי מנור, מפני שכביכול אני שייך לצד השני בסכסוך; אני כמובן לא שייך לאיש (ולאיש בעצם לא אכפת למי אני שייך)  אבל כבר אז, אם אני זוכר נכון, קַבַלְתִּי על הפומפוזיות המגוחכת של המניפסט של "אֵב", שרוחו התגלגלה גם למניפסט של "הוֹ!" – ועם זאת העדפתי להתייחס לתכנים בלבד, ובאופן פרטני ולא מכליל. גם הפעם הפתיעה אותי קצת עוצמת הרגש של ההתכתשות הפומבית; אבל כאמור עקבתי אחריה בעניין, ואולי אפילו במידה של שעשוע: הלהט האידיאולוגי של כותבים, והמהלומות הוירטואליות שהם מנחיתים, אכזריות ככל שיהיו, אינם גורמים אפילו שמינית מן הנזק שגורמת, למשל, סתם אבן בידיו של רוצח פוטנציאלי מן הגבעות, אם להידרש לדוגמה מן הזמן האחרון.

עוד פירטים

אתמול התארחתי באולפן טלוויזיה של אחד מערוצי הילדים. הזמינו אותי לשם בעניין אזוטרי לגמרי, מפני שהתחקירנית מצאה איזו רשימה שלי באינטרנט. כמובן שהסכמתי לבוא: הבנות שלי לא היו סולחות לי אילו סירבתי, כי הן נורא רצו לראות איך מפיקים תוכנית טלוויזיה. האולפן – בגודל של דירת שיכון ממוצעת – המה אנשים. הכל היה מקצועי ומאורגן למופת, ואנשי הצוות היו חביבים ויעילים, אבל בכל זאת זה נראה כמו סצנה של פליני: איש רזה בחולצה אדומה סוחב שני דגמים של הטיטאניק; מנחה גבוה בלבוש פיראט מדבר עם מפיקה טרודה ומעשנת; ליד חדר האיפור עורך המנחה השני, נער רזה וקפצני, ראיון-הכנה עם גבר גבוה, אפור שיער וטרוט-עיניים: "חייזרים וחוּצַנים זה אותו דבר," אומר הגבר, ועל פניהם חולפת נערה עם בלוני-הליום לבנים, שעיני-שקד סגולות של חייזרים, או חוצנים, מצוירות עליהם. כתה שלמה של ילדים מ"שֶשְטוס" של הערוץ הסמוך מתגודדת ליד הפתח, תרה אחרי אבק-כוכבים וצדה חתימות. בתוך הפריק-שואו הזה, שאני עצמי הייתי כמובן אחד המוצגים בו, בלט בזרותו גבר בחליפה אפורה, עניבה וחיוך קטן, שנראה כמו איזה פרופסור מהרווארד. מבט חטוף ברשימת המשתתפים המודפסת על הקיר אישר את החשדות: זה היה אבי לייב, פרופסור מהרווארד, אסטרופיזיקאי. 

סימולציה של מבנה היקום המוקדם.
מקור

בשעה שהמתנו לתורנו – לאותן ארבע דקות של תהילה, שבהן צריך אדם להסביר לקהל ילדים שוחר-דעת את סודות היקום או את ההיסטוריה של הספנות, אבל מהר, לפני שתגיע רוני סופרסטאר –  שוחחתי איתו. תמיד הייתה לי חולשה לאסטרופיזיקאים. פרופסור לייב – סבלני, חביב להפליא ונעים שיחה –  הספיק להעניק לי כמה תובנות קוסמיות בדקות המעטות בהן דיברנו, בלב המהומה הקרנבלית. אולי החשובה שבהן אישרה דבר מה שחשדתי בו כבר מזמן: יש מציאות אובייקטיבית. למרות החמקנות הזדונית של תורת הקוונטים, ואי-הוודאות המובנית של עולם החלקיקים התת- אטומיים, כשאדם נתקל בקיר, הוא נתקל בקיר, ולא באיזו פונקציית-גל הסתברותית או משהו כזה. כמובן שפרשנות המציאות היא עניין אחר לחלוטין. לייב סיפר לי גם על ניסוי מחשבתי, אלים מאוד, של התאבדות באמצעות אקדח קוואנטי, ורמז לי על חשיבותה של תורת הקוונטים להתפתחות היקום שלנו: אלמלא ההפרעות הקוונטיות הקטנות, היה כל החומר מתפזר, בעקבות המפץ הגדול, באופן הומוגני, והיה נוצר יקום אחיד ומשעמם מאוד; רק הפרעות קוונטיות קטנות יצרו את ריכוזי החומר שאנו קוראים להם גלקסיות, כוכבים, ובסופו של דבר אנשים. (כל הטעויות והשטויות, אם יש כאן כאלה, הן שלי בלבד.) הוא גם המליץ לי על ספר או שניים, של פופולריזטורים איכותיים בתחומים בהם הוא עוסק. אחד מאלה שמו Alan Guth. והתגלית האחרונה: האתר של המועדון האסטרונומי באוניברסיטת ת"א, שפרופ' לייב הרצה בו לפני זמן קצר. אפשר לראות שם את ההרצאות בוידיאו (אם כי דווקא את ההרצאה שלו טרם העלו) – עוד אחד מאותם דברים שבשבילם המציאו את האינטרנט. 

גינתר גראס

גבוה בדירוג שלא אעשה לעולם (אני מתעב דירוגים) של היוצרים והיוצרות החשובים והאהובים ביותר שלי, ניצב לו בהשקט ובבטחה גינתר גראס. לפני עשרים שנה, אני חושב, היה ספר חדש שלו מעורר איזה עניין ציבורי; זה קרה לאחרונה, אולי, כשיצא לאור "דג הפוט." מאז ממשיך גראס לכתוב, והספרים שלו מתורגמים לעברית, אבל נדמה שהוא נדחק לשולי התודעה – אפילו פרס נובל לא ממש חילץ אותו משם. לא בצדק, כמובן: אפילו גראס בינוני מעניק התעלות שאחרים, במיטבם, לא מסוגלים לתת.

ואם מישהו חושד שגראס לא רלוונטי, הנה זרועים דפיו הראשונים של ספרו האחרון באתרי אינטרנט, חדרי צ'אט ופורומים; חוץ מזה, "בהילוך של סרטן" עוסק בנושא חם בגרמניה של השנים האחרונות: הקורבנות הגרמנים, או שמא הגרמנים כקורבנות. אחרי כל כך הרבה שנים שבהן דיברו על השואה – מן הסתם זה כבר ממש נמאס להרבה גרמנים – הם רוצים לדבר על מה שהושתק שנים רבות, הן בצד המובס והן אצל המנצחים: על הצבא האדום שאנס בשיטתיות כמעט מאורגנת אלפי נשים גרמניות, על האזרחים שמתו בהפצצות – ועל ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף."

וילהלם גוּסְטְלוֹף

"וילהלם גוּסְטְלוֹף" הוא שם של אנייה. אם ישאלו אתכם פעם, באיזה חידון ידע כללי, על האסון הימי הגדול בהיסטוריה, אל תאמרו טיטאניק (1503 קורבנות) או לוזיטניה (רק 1198.) על "וילהלם גוסטולף", שנפגעה משלושה טורפדו של צוללת רוסית, ירדו למצולות בין 6000 ל-9,000 נפש, איש לא יודע בודאות.  אבל הם היו גרמנים, והטביעה נחשבה לחלק מפעולות הלחימה. זהו בלי ספק אחד האסונות הימיים הנשכחים ביותר בהיסטוריה המודרנית. (בספר מוזכרים עוד שני אסונות דומים במימדיהם,"קאפ ארקונה" ו"גויה," באותה שנה, 1945.)

אלא שההיסטוריה היא מדע שימושי: כל אחד עושה בה שימוש לצרכיו. ואולי, במילותיו של המספר של גראס, ההיסטוריה היא בית-שימוש סתום, שוטפים ושוטפים אבל החרא חוזר וצף. ה"וילהלם גוּסְטְלוֹף," הקרויה על שמו של עסקן מפלגה נאצי שנרצח על ידי הסטודנט היהודי לרפואה דוד פרנקפורטר, ממשיכה לשוט ולעשות גלים וירטואליים במרחב הקיברנטי, כדברי המספר, המפנה אותנו מדי פעם לאתרי אינטרנט רלוונטיים. כמו שקורה לא אחת, חלקם כבר לא פעילים, חלקם מפנים למעצב בעל זכויות לספרים של גראס, ולפחות אחד הפך לאתר פורנו. (thulenet). אבל ברור שהאסון הנשכח מפרנס ניאו-נאצים שהאיטנרנט הוא עבורם מדיום מושלם – מהיר, אנונימי ורב-תפוצה.

במסלול אלכסוני, מהוסס, מצודד כהליכת סרטן, מספר אחד הניצולים המעטים את סיפורו; הוא איננו ניצול רגיל – הוא נולד בסירת הצלה. גם אמו שרדה, וייעדה את בנה לספר את הסיפור ולהעיד על מה שקרה בלילה ההוא. אמו שמה טוּלַה פוקריפקה, ולאביה היה כלב שאחד מגוריו, פרינץ, היה לכלבו האהוב של היטלר: קוראים נאמנים של גראס יזכרו ודאי את הדודנית טולה, הנערה הפרועה שרצתה ילד, דמות מרכזית ברומן "שנות כלב." טולה – שהייתה נאצית, וגם קומוניסטית, היא בלי ספק הדמות המרתקת והמורכבת ביותר ברומן שכולו מרתק ומורכב, קשה ופסימי .

יש האומרים שגראס הפך פתאום, בעקבות פירסום הספר שהביא את סיפור האנייה למרכז התודעה הציבורית, ליקיר הימין הגרמני. אם זה כך, זה כמובן טמטום גמור, אבל לא חסר תקדים. גראס עצמו מופיע בספר, ומצטער על כך שהנושא הופקר לימין הקיצוני.

ומלבד כל העניינים הגדולים, זהו ספר ימי, ובמרכזו סיפור על אסון טביעה מסמר שיער לא פחות מהטיטאניק, וסביר להניח שהרבה יותר. אגב, אני גאה מאוד על תרומתי (הזניחה לחלוטין) לתרגום: אני המלצתי להוצאה לפנות לשמחה בִּינוֹת, כדי שיערוך את מונחי הימאות הרבים בספר. שמחה דאג לכך ששגיאות מביכות שאפשר למצוא לעתים בסיפורת שיש בה אלמנטים ספנותיים, כמו "קשר לשעה," נעדרות מן התרגום הזה. אשר לתרגום: כל התרגומים שאינם של חיים איזק, המתרגם המיתולוגי של "תוף הפח," מציגים גראס קצת שונה – פחות גנדרני ומקושט, אולי. לא גראס השתנה, כמובן, אלא המתרגמים, והמקובל והנהוג בעברית הכתובה של ימינו. אבל הוא עדיין נוכח במלוא עוצמתו.  

פרק ראשון מהספר ב-Ynet

שני מכתבים שהתגלגלו אלי בסמיכות זמנים:
מכתב ראשון: ד"ר עמנואל שטיין מזבולון קרקוב כותב לסוכנות היהודית בירושלים, אוגוסט 1938.
ד"ר שטיין ועוד עמית, שאת חתימתו קשה יותר לזהות, פונים לסוכנות היהודית בירושלים בכל מיני עניינים ביורוקרטיים ועקרוניים, באוגוסט 1938.

חיפוש בגוגל אחרי ד"ר שטיין או זבולון קרקוב לא מעלה דבר.

מכתב שני: מלכה ל. מחפשת מידע על נסיבות הולדתה, אוקטובר 2004.

שמי מלכה ל., (מקודם א.) נולדתי על האונייה "קוממיות." הורי ואחי עלו לאונייה בטרייסט, איטליה. הורי היו ניצולי שואה ורצו נואשות לעזוב את ביאליסטוק בפולין, ואמי, שהייתה בהריון מתקדם, עלתה לאוניה בתקווה שהלידה תתאחר והיא תלד בישראל. שני הורי כבר אינם בחיים, אבל אני זוכרת סיפורים שסיפרה לי אמי על צירי הלידה שהחלו מאוחר בלילה, ועל רופא האונייה, שהיה שיכור במקצת כשיילד אותי. הוציאו את התפוזים מתיבת עץ, ריפדו אותה
בעיתונים ושמיכות, וזו הייתה המיטה שלי למשך ארבעה ימים, עד שהגענו לישראל.
קיבלתי קופסה ורודה נחמדה עם סכין, כף ומזלג כמתנת הולדת מרב-החובל של "קוממיות."
גם דודי ודודתי היו על "קוממיות," דודתי גם היא בהריון, אבל התינוק שלה נולד בישראל.
תהיתי אם יש לכם מידע נוסף על "קוממיות"…"

 
תוצאות החיפוש בגוגל, לפי שם המשפחה של מלכה, הביא לכתבה על ילדי תימן, שפורסמה באתר יהודי-צרפתי. שם נכתב, כתיאור של תמונה, אבל התמונה עצמה לא נמצאה: "חווה א. ילדה בת יום לפני ההגעה לחיפה. מעניין שאמהות אשכנזיות הורשו לשהות עם ילדיהן בכל זמן בעוד שהתימניות והמזרחיות הופרדו מילדיהן שנשארו בחדרי ילדים. כלומר, אם התינוק שבתמונה הוא אכן שלה."
אחר-כך נאמר שם שהתינוקת נקראה מלכה-קומיה, על שם האנייה.
(הטקסט נכתב כנראה ע"י יחיאל מן ב-1997. הוא מוצג כ"תלמיד תיכון וכתב-חוקר של הארגון root & branch.)

התחרות על ה-Blue Ribald – הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי. (חלק ראשון)

מאת חיים בר-תקוה

הסרט הכחול של האוקיאנוס האטלנטי הוא אות-כבוד שהוענק, עד שנת 1952, לאוניית-הנוסעים שחצתה בזמן הקצר ביותר את האוקיאנוס האטלנטי, מרחק כ-5500 ק"מ, בין המגדלור בישופ רוק בדרום-מערב אנגליה, לבין ספינת המגדלור אמברוז העוגנת מול הכניסה לנמל ניו-יורק – או בכיוון ההפוך. המקור הסמלי של הסרט הוא כנראה הפס הכחול-בהיר של אות מסדר-הבירית הבריטי (Order of the Garter) שהוענק בשנת 1344 ע"י המלך אדוארד השלישי. האונייה צריכה הייתה לשמור על השיא שלושה חודשים כדי לזכות בתואר; אז הייתה זכאית להניף את הסרט הכחול בראש התורן האחורי.
רב-החובל של הנורמנדי הצרפתית, שזכתה בסרט הכחול ב-1935, קבע את אורך הסרט לפי מספר הקשרים הימיים שהאונייה השיגה בשיא המהירות שלה, מטר סרט לכל קשר מהירות. ("קשר" הוא מייל ימי אחד – כ-1.8 ק"מ – לשעה) על תורן הנורמנדי התנוסס סרט כחול באורך שלושים מטר.

איך התחיל הכל

ב-1 באוגוסט 1839 עמדו שתי אוניות, גרייט ווסטרן של חברת גרייט ווסטרן שיפינג קומפני מבריסטול, והבריטיש קווין של חברת הספנות הבריטית-אמריקאית מלונדון, להפליג מניו יורק לאנגליה, האחת לבריסטול והשנייה לפורטסמות'. המאורע היה מקרי בהחלט, אבל הפלגתן של שתי אוניות מחברות מתחרות מאותו מקום באותו זמן נחשבת בעיני כמה משקיפים לתחילתו של מרוץ הסרט הכחול האגדי של האטלנטי. תושבי ניו-יורק, שהיו עדים למאורע, הימרו על תוצאות המרוץ. שתי האוניות הגיעו ליעדן ב-14 לאוגוסט, בהפרש זמן של 12 שעות לטובת המנצחת, גרייט ווסטרן.

גרייט ווסטרן הייתה אוניית הקיטור הראשונה שנבנתה במיוחד להובלת נוסעים מעבר לאטלנטי בשירות קבוע, והבריטיש קווין הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר בעולם. למעשה, יש המונים את תחילת התחרות עוד שנה קודם לכן, כאשר גרייט ווסטרן וסיריוס, אוניית הקיטור הראשונה שחצתה את האוקיינוס, הגיעו יחד לניו-יורק ב-23 באפריל 1838 – אולם גרייט ווסטרן יצאה לדרכה חמישה ימים לאחר הסיריוס. שתי האוניות הללו פילסו את הדרך לשירות ימי קבוע באוניות קיטור בין אנגליה לאמריקה.

קונארד ניכנס לזירה

ב-1838 פירסמה האדמירליות הבריטית מכרז להובלת דואר באמצעות קו קבוע בין אנגליה ואמריקה, קנדה, ובחזרה. במכרז זכה – למרבה הצער והרוגז של הגרייט ווסטרן קומפני – בעל אוניות קנדי בשם סמואל קונארד. אם לא די בכך, סמואל קונארד חזר לקנדה לאחר החתימה על החוזה על סיפון גרייט ווסטרן, מה שהיה אולי עבור החברה עלבון צורב במיוחד. החברה החדשה, בריטיש אנד נורת' אמריקן רויאל מייל סטים פאקט קומפני בשמה הראשון, לימים קונארד ליין, התחילה את השירות באמצעות ארבע אוניות שנבנו במיוחד כדי לענות על תנאי ההסכם עם האדמירליות. הראשונה מבין הארבע, בריטניה, השיגה שיא מהירות חדש כבר בהפלגת הבכורה שלה. היא סיימה את ההפלגה מליברפול דרך הליפקס לבוסטון בארבעה עשר וחצי ימים – שני ימים מהר מהמתוכנן. ההתלהבות וקבלת הפנים הלבבית של הבריטניה ע"י תושבי בוסטון אחרי הפלגת הבכורה שלה היו כה גדולים עד שסמואל קונארד – גיבור השעה – קיבל 1873 הזמנות לארוחות-ערב מפוארות כדי לחגוג את המאורע. בשנים הבאות שיפרו הבריטניה ואחותה, אקאדיה, את מהירותן לסירוגין.

בריטניה הייתה שוב בחדשות בפברואר 1844 כאשר נתקעה בנמל בוסטון שנסגר כיוון שמימיו קפאו. אלפים מתושבי בוסטון התנדבו וחצבו בקרח, שעוביו הגיעה לעתים ליותר משני מטר, תעלה בת 11 ק"מ אורך ו-35 מטר רוחב, כדי לשחרר את האונייה. כאשר הוצעה למתנדבים תמורה כספית בעד עזרתם ע"י הממשלה הבריטית, סירבו לקבל תשלום. רוח התנדבות ראוייה לציון, אם כי יש הטוענים שאנשי בוסטון חששו שקונארד יפסיק לפקוד את בוסטון מפני שהנמל קופא לעתים, וזאת הסיבה להתנדבותם.

קונארד ליין החזיק במשך שבע שנים במונופול על הובלת הדואר בין אנגליה וחצי הכדור המערבי, כיוון שגם ניסיון נוסף של חברת גרייט ווסטרן להשתתף ולו גם בחלק של הובלת הדואר בקו זה, נדחה ע"י האדמירליות הבריטית, ואז הפסיקה החברה את שירותה באטלנטי.

האמריקאים נכנסים לתחרות

בשנת 1845 ייפה הקונגרס האמריקני את כוחו של מנהל הדואר של ארה"ב לערוך חוזים להובלת דואר אל מעבר לים ובחזרה, בתנאי שהמובילים יהיו חברות ספנות בבעלות אמריקאית. למכרז שפורסם הוגשו ארבע הצעות, והזוכה לא היה בעל אוניות, אלא יזם שהעביר את החוזה לחברה בשם אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהוקמה במיוחד למטרה זאת ב-1846. בעל החוזה המקורי היה רק סוכן כלל של החברה החדשה.

האונייה הראשונה של החברה, וושינגטון, הייתה בזמנה האונייה הגדולה ביותר על פני האוקיאנוס ונחשבה ע"י האופטימיסטים גם כאוניה מהירה ביותר, בעלת כוח מנועים כפול מזה של הבריטניה. אך הם התאכזבו קשות: הוושינגטון עזבה את ניו-יורק בהפלגת הבכורה שלה בראשון ביוני 1847,בדרכה לסאות'המפטון באנגליה וברמן בגרמניה. רצה הגורל ובאותו יום עזבה הבריטניה את בוסטון להפלגתה השגרתית בקו לליברפול, כפי שעשתה מזה שבע שנים. אוהדי המירוץ ראו בהפלגה של שתי האוניות את תחילת התחרות הבריטית-אמריקאית על התואר. ההפתעה הייתה שהבריטניה הקדימה את וושינגטון ביומיים תמימים. רק כעבור שנה זכתה ההרמן, האוניה השניה שנבנתה עבור החברה האמריקאית, והפכה למהירה ביותר באטלנטי. במשך הזמן השיגו גם אוניות אחרות של החברה את השיא המיוחל, לסירוגין.

במשך עשר שנים, בין 1840 ו-1850, יצר לעצמו סמואל קונארד עליונות באוקיאנוס האטלנטי, אך כעת קם לו יריב רציני, פטריוט אמריקאי בשם אדוארד נייט קולינס, ששם לו למטרה לדחוק את אוניותיו של קונארד מן האוקיאנוס. הוא היה תקיף בשאיפתו לנצח את קונראד ושם את הדגש על המהירות בעת בניית ארבע אוניותיו. קולינס ביטא למעשה את רגשות העם והממשלה האמריקאיים שהיו מאוכזבים מכך שחברת אושן סטימשיפ נביגיישן קומפני שהופעלה בעזרת סובסידיות לא הצליחה למחות את שליטתו של קונארד, ואוניותיו הבריטיות, מעל פני הימים.

קולינס היה האיש המתאים במקום הנכון, ובאר"הב שררה שמחה כללית כאשר הקונגרס ייפה את כוחו של שר הצי לערוך חוזה עם קולינס לצורך הובלת דואר מניו-יורק לליברפול. קולינס ייסד את החברה יונייטד סטייטס מייל סטימשיפ קומפני – אולם הקו היה ידוע בשם קולינס ליין.

האונייה הראשונה של ה"צי של קולינס" הייתה אטלנטיק אשר השיגה את שיא המהירות שלה רק בהפלגתה השנייה, לאחר שמזלה לא שיחק לה בהפלגת הבכורה. סכומים גדולים הושקעו בהימורים עליה, ובארה"ב השמחה לא ידעה גבול כשקבעה את השיא. האוקיאנוס הפך כעת לזירה של תחרות לוהטת: במשך שש שנים התחרו אוניות קונארד וקולינס על הסרט הכחול, וקו קולינס זכה בו על פי רוב. אולם בשנת 1858 נאלץ קולינס להפסיק את השירות בגלל קשיים כספיים ומספר אסונות שפקדו את אוניותיו. קונארד החזיר לעצמו את הסרט הכחול כאשר פֶרְסיה – האונייה הראשונה שנבנתה עם שתי ארובות – עברה ביולי 1856 את המרחק מניו-יורק לליברפול בתשעה ימים, שעה אחת וארבעים וחמש דקות, במהירות 13.8 קשר. האונייה החזיקה בסרט הכחול משך שבע שנים, עד 1863.

בפעם השנייה נפגעה הגאווה הלאומית של ארה"ב, ונסיון נוסף להחזרת העטרה ליושנה נעשה ע"י קורנליוס וַנְדֶרְבּילט, איש עסקים אמריקני ממוצא הולנדי, שעשה גדולות להפיכת העיר ניו-יורק למרכז מסחרי עולמי באמצע המאה הקודמת. הוא בנה אונייה שנשאה את שמו, ונדרבילט, מתוך כוונה להשיב את הסרט הכחול לידיים אמריקניות. האונייה אמנם השיגה שיא מהירות של 13.9 קשר אך לא שברה את שיא החצייה המהירה של פרסיה. הונדרבילט עברה את המרחק מסאות'המפטון לניו-יורק בתשעה ימים וחמש שעות, שלוש ורבע שעות יותר מהפרסיה.

פרסיה איבדה את הסרט הכחול לסקוטיה בשנת 1863, אך הוא נותר בידי חברת קונארד עוד שלוש שנים. בסך הכל החזיקו הבריטים בסרט הכחול במשך 41 שנה (1897-1856) וחברות ספנות בריטיות חלקו ביניהן את תואר אוניית הנוסעים המהירה ביותר על פני הימים. עוד חברה שהתחרתה על הסרט הכחול הייתה ווייט סטאר קומפני, שהייתה החל מראשית המאה העשרים בבעלות אמריקאית, והתמזגה עם חברת קונארד; שמה החדש היה קונארד ווייט סטאר – הלא היא החברה שהפעילה את הטיטאניק.

[X=nextPage=X]

השאיפה הגרמנית לעליונות בים.

כבר מאז שנות החמישים של המאה ה-19 פעלו שתי חברות גרמניות: האפאג (Hamburg Amerikanische Packetfahrt Actien Gesellschaft) ונורדויטשר לויד (Norddeutscher Lloyd) בצפון האטלנטי, ואוניות של שתי החברות פקדו את נמל סאות'המפטון בדרכן לניו-יורק. עד שנת 1890 הספיקו הגרמנים לחלוש על תנועת הנוסעים באוקיאנוס והובילו את מספר הנוסעים הגדול ביותר, דוחקות את האנגלים למקום השלישי והרביעי. עכשיו הגיע זמנם של הגרמנים לשאוף לאליפות בים, והנורדויטשר לויד יזם בניית אונייה שעתידה הייתה להיות הגדולה, המהירה והמפוארת מכל האוניות שראה העולם עד אז. כוונת החברה הייתה לזכות בשמנה וסלתה של הנוסעים בים, וגם בסרט הכחול, שהוחזק ע"י קונארד הבריטית. ההזמנה לבנייה החדשה נמסרה למספנת וולקן בשטטין, אשר סיימה את הבנייה – תחת לחץ עצום של הבעלים – בתוך ארבעה חודשים. לתוך חוזה הבנייה עם המספנה הוכנס סעיף חריג, אשר קבע שהבעלים מתחייבים לקבל את האונייה אך ורק אם תשמור על מהירות מובטחת של 21 קשר אחרי הפלגה אחת, הלוך וחזור, בין שני קצות האוקיאנוס – ולא, כנהוג, אחרי הפלגת ניסיון יחידה של כמה מאות מייל.

האונייה, שעמדה בניסיון, נקראה קָייזֶר וילהלם דר גְרוֹסֶה והשקתה הייתה מאורע לאומי ממדרגה ראשונה, בהשתתפות 30,000 אורחים ובראשם הקיסר הגרמני. היא הייתה בעלת ארבע ארובות ושני מדחפים, והאונייה הראשונה שהייתה מצוידת ברדיו עם טווח שידור של 25 מייל. כבר בהפלגת הבכורה שלה חצתה "וילהלם" את האוקיאנוס במשך חמישה ימים, 22 שעות ושלושים דקות, ובדרך חזרה שיפרה את השיא לחמישה ימים, 15 שעות ו-25 דקות. בהפלגתה השלישית השיגה האונייה – שכינויה העממי היה וילהלם השמן – מהירות של 22.35 קשר ואת הסרט הכחול. בניו-יורק המתינו 40,000 איש לאונייה הגרמנית הראשונה ששברה את שיא המהירות. תוך זמן קצר רכש קו נוידויטשר לויד מוניטין והפך לקו העממי המבוקש ביותר להובלת נוסעים. כ-25 אחוזים מכלל הנוסעים שחצו את האטלנטי הפליגו בקו זה בשנת 1898. בפי האמריקנים הרגישים, שסבלו מן התנודות החזקות של האונייה, היא נקראה "דה רולינג בילי" – בילי המתנדנד. כניסתה של קייזר וילהלם פתחה תקופה חדשה במרוץ הסרט הכחול, שנשאר בידי שתי החברות הגרמניות, האפאג ונורדויטשר, עד שנת 1907.

להשלמת תולדותיה יסופר כאן שמספר ימים לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הפכה קייזר וילהלם לסיירת סוחר חמושה ובתפקיד זה התקיימה רק 22 יום. היא הופתעה ע"י אוניית מלחמה בריטית בשעת תדלוק (העמסת פחם) מתוך שתי אוניות משא בים הפתוח מול החוף המערבי של אפריקה, וכאשר נוכחו מפקדיה לדעת שאין לה סיכוי להנצל – הטביעו את האונייה ב-27 באוגוסט 1914. הנזק שהספיקה לגרום לאוניות אוייב בתקופת שירותה כסיירת היה קטן יחסית, ולא הגיעה לנפח הטונז' שלה עצמה.

התחרות הבין-גרמנית על הסרט הכחול

אחד המנהלים המוכשרים ביותר שעמדו אי-פעם בראש חברת ספנות כלשהי היה היהודי הגרמני אלברט באלין. אחרי שנות הכשרה בעסקי אביו, שהיה סוכן נסיעות בהמבורג, נכנס בשנת 1886 לתפקיד ראש מחלקת הנוסעים של האפאג וכבר כעבור שנתיים נבחר לחבר הנהלת החברה. הודות לכשרונותיו הארגוניים נתמנה ב-1899 למנהל כללי של האפאג ותחת הנהלתו זינקה החברה והייתה בשנת 1914 לחברת הספנות הגדולה בעולם, עם כושר נשיאה כולל של 1,360,000 טון. כיוון שראה את הנולד קבע באלין קני-מידה חדשים של נוחות ומהירות לאוניות הנוסעים, והצליח לעלות כל מתחריו. באלין הקים את הקונפרנס הימי (התאגדות של חברות ספנות) הראשון בשנת 1902 בין גרמניה וארה"ב – הנורת' אטלנטיק סטימשיפ ליינס אסוסיאשיין. הוא רכש את ידידותו האישית של הקיסר וילהלם השני, שנהג להתייעץ אתו במקרים רבים בנושאי כלכלה. אך הוא איבד ידידות זו כאשר המליץ – נגד דעת מפקדי הצבא –  שרצוי לסיים את מלחמת העולם הראשונה גם בלי להשיג יתרונות טריטוריאליים, אם כי הוטל עליו להתחיל בהכנת משא-ומתן על שביתת נשק לקרא ת תום המלחמה. באלין התאבד בתשיעי בנובמבר 1918 – היום בו ברח הקיסר הגרמני מארצו. משרד הדואר הגרמני הוציא ב-1957 בול מיוחד לציון יום הולדתו המאה של באלין ואחד הרחובות הראשיים של המבורג קרוי על שמו. הארכתי מעט בסקירה על באלין כיוון שהיה בדורו היהודי המכובד ביותר בגרמניה, והיחיד מבין מקורבי הקיסר הגרמני שלא התנצר עד יום מותו. הקיסר הציע לו להתנצר ואז להתמנות לשר הצי. באלין סירב.

בהזדמנות הראשונה שהייתה לו הפליג באלין על האונייה קייזר וילהלם לניו-יורק ובחזרה. תחת הרושם של הפלגתו על אוניית החברה המתחרה, נתן הוראה למספנת וולקן בשטטין לבנות אונייה גדולה יותר, מהירה ומפוארת יותר מאשר מחזיקת הסרט הכחול של אותו זמן. בניית האונייה, גם היא בעלת ארבע ארובות, נסתיימה תוך חמישה חודשים, וגם היא הושקה בנוכחות הקיסר הגרמני. שמה היה דויטשלנד.

לדויטשלנד לא שיחק המזל. למרות הנוכחות של שבע אוניות גרר בשעת השקתה היא עלתה על שרטון. בעזרת שלוש אוניות של הצי הגרמני טרחו עשרה כלי שייט במשך שבועיים להשיט את הדויטשלנד מחדש. אך למרות האיחור הבלתי צפוי התקיימה הפלגת הבכורה שלה בתאריך המתוכנן, והיא קיצרה כבר בנסיעתה הראשונה מזרחה את שיא המהירות המרבית של קייזר וילהלם בחמש שעות וחמישים דקות. הדיילי-מייל של לונדון תאר את המרוץ (ויש לומר ששני הקברניטים של האוניות הכחישו שבכלל התקיים מרוץ) בין שתי האוניות הגרמניות כדלהלן:
"הקייזר עזבה את ניו-יורק ב-4 בספטמבר 1900 כשעה וחצי לפני דויטשלנד. כאשר הגיעה דויטשלנד לים הפתוח כבר הייתה הקייזר מחוץ לטווח הראייה שלה. למחרת בבוקר בשעה חמש נראתה הקייזר באופק, והתרגשות אחזה בנוסעים ובצוות של דויטשלנד – כולם זרמו אל הסיפונים כדי להביט במרוץ. שגעון המרוץ אחז בנוסעים, שויתרו על ארוחת בוקר וצהריים. אונייתם התקרבה אט-אט לקייזר עד שבשעות הצוהריים השיגה דויטשלנד את יריבתה וחלפה על פניה. כאשר החשיך היום, הקייזר לא נראתה עוד, ונותרה מאחור עד סוף ההפלגה."

אך דויטשלנד – שהפכה כעת לאוניה המהירה בעולם ובעלת הסרט הכחול – איבדה הרבה מן המוניטין שלה בגלל רעידותיה הבלתי-נסבלות בשעת הפלגה במהירות מרבית. כל התיקונים, כולל החלפת דוודים, לא הועילו. אחרי עשר שנות שירות (ולאחר שאיבדה את הסרט הכחול כבר בשנת 1902 לאונייה אחרת של נורדויטשר, הקרונפרינץ וילהלם) הפכה לאניית הקרוז הראשונה בהיסטוריה הימית, והפליגה כאוניית-פאר עם 500 מקומות, לנוסעי מחלקה ראשונה בלבד, לים התיכון, לקריביים ולסקנדינביה. שמה הוחלף לויקטוריה לואיז, שתיים מארבע ארובותיה הורדו והיא נצבעה בלבן מבהיק. מהירותה הוקטנה מ-23 ל-17 קשר וכך נעלמו הרעידות המטרידות. היא הייתה האונייה היחידה של האפאג שהשיגה אי-פעם את הסרט הכחול, כי אלברט באלין הסיק את המסקנות מחוסר הצלחתה: מעתה והלאה בנה אוניות תוך מתן תשומת לב למותרות ונוחות – לא למהירות. הרעיון המקורי של באלין, להעסיק את דויטשלנד כאוניית קרוזים, מחזיק בעצם מעמד עד היום, למרות שעידן אניות-הפאר בקווים קבועים באוקינוס האטלנטי חלף מזמן.
דויטשלנד, גאוותה של האפאג, הייתה במצב כה רע עם תום מלחמת העולם הראשונה בגלל ההזנחה של תחזוקתה, עד שבעלות הברית סירבו לקבל אותה אפילו בתור שלל מלחמה. ב-1925 נמכרה לגרוטאות.

מכיוון שהיחסים בין שתי החברות הגרמניות היו טובים ואפילו הדוקים, היו שתיהן מעוניינות שהסרט הכחול יישאר בדגל גרמני, והתחרות על הבעלות באה רק במקום השני. אך לאחר החלטתו של באלין לוותר על היוקרה של הסרט הכחול, בנתה נורדויטשר אוניה אחרת בשם קייזר וילהלם II אשר זכתה ב-1904בסרט הכחול. היא חצתה את האוקיאנוס האטלנטי בזמן שיא של 5 ימים ו-15 שעות, במהירות ממוצעת של 22.75 קשר.

לוזיטניה ומאוריטניה

הגרמנים המשיכו לבנות אוניות גדולות ומהירות, ועובדה זו גרמה לדאגה ולמתח בחוגי הספנות באנגליה וגם בממשלה הבריטית, שהחליטה לשים קץ לעליונות הגרמנית הגוברת על פני הימים. לא רק מן הגרמנים נשקף איום לספנות הבריטית אלא גם מן האמריקאים: האחרונים הרחיבו את השירות הטרנסאטלנטי. גם חברת וויט סטאר שמושבה בליברפול הייתה חלק מן  המורגן טראסט האמריקני.
לקונארד לא היו עוד אמצעים כספיים להתמודד מול הגרמנים, ואחרי משא ומתן ארוך ומייגע ביוזמת ממשלת בריטניה הוסכם ב-1903 שהממשלה הבריטית תלווה לקונארד 2.5 מליון לירות סטרלינג למשך 20 שנה, וקונארד הסכים לבנות שתי אוניות ענק ולהעמידן לרשות ממשלת בריטניה בשעת חירום.

שתי האוניות שבנה קונארד, לוזיטניה ומאוריטניה, היו הראשונות בהיסטוריה של הספנות ובניין האוניות שעברו את סף ה-30,000 טון קיבולת. הן נבנו בשתי מספנות שונות. כדי להמחיש את גודלן, הוזמנו האורחים שהשתתפו בהשקתן לעבור במכוניותיהם דרך ארובות האוניה, שהיו מונחות על הרציף לפני שהורכבו על האונייה. שתי מכוניות יכלו לעבור בקלות בלי לנגוע בדפנות הארובה. ההשקה של כל אחת מהן הייתה מאורע גדול אשר תואר בפרוטרוט בעתונות הבריטית. הלוזיטניה הייתה האונייה המהירה והגדולה ביותר בשעת השקתה, והראשונה בעלת ארבעה מדחפים שהופעלו ע"י טורבינות. היא ירדה המימה ב-7 ביוני 1906 ויצאה להפלגת הבכורה שלה ב-7 בספטמבר. מספרים ש-200 אלף איש זרמו לרציף בו עגנה האונייה כדי להתבונן בעליית הנוסעים ובהכנות להפלגה.

לוזיטניה חלפה על פני אוניית המגדלור דאונטס רוק בדרום אירלנד בשעה 12:10 למחרת, והגיעה לניו-יורק לאחר הפלגה של 2782 מייל כעבור חמישה ימים ו-55 דקות, במהירות ממוצעת של 23 קשר. (המהירות המתוכננת שלה הייתה 24.5 קשר ובהפלגת הניסיון השיגה 25.6 קשר.) אך למרבה האכזבה של הציבור הבריטי, לוזיטניה לא זכתה בסרט הכחול – עדיין החזיקה בו באונייה הגרמנית קייזר וילהלם II. ההפלגה השנייה של לוזיטניה הייתה מוצלחת יותר והיא חצתה בה את האוקיאנוס מערבה בארבעה ימים, 19 שעות  ו-52 דקות, במהירות ממוצעת של 24 קשר, וכך הבטיחה לעצמה את הסרט הכחול ורכשה אותו בשנית עבור בריטניה. טקס מסירת הסרט מידי נציג נורדויטשר לנציג חברת קונארד התקיים בניו-יורק. לוזיטניה הייתה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בפחות מחמישה ימים והראשונה שהשיגה שיא של למעלה מ-25 קשר בזמן חצייה.

כשלושה חודשים לאחר השקת לוזיטניה ירדה מאוריטניה שנבנתה במספנה נודעת, "סוון האנטר", אל המים. הפלגת הבכורה שלה החלה ב-16 בנובמבר 1907 בשעה 19:30 בערב, והתקשורת העולמית כולה הייתה מרותקת בציפייה ועסוקה בניחושים: האם תקח מאוריטניה את הסרט הכחול מידי אחותה, לוזיטניה. המון של 50,000 איש התאסף על יד הרציף באנגליה למרות מזג-האוויר הקר והגשום. מזג אוויר גרוע וערפל גרם לכך שכאשר הגיעה האוניה לניו-יורק ב-20 לנובמבר, התקבלה כמעט ללא התרועות הרעשניות המסורתיות. אך בהפלגתה הביתה שברה מאוריטניה שיא חדש וסיימה את ההפלגה בעשרים וארבע דקות מהר יותר מהלוזיטניה, וזכתה בסרט הכחול. בשמונה השנים הבאות התחרו שתי האוניות-האחיות ביניהן וגברו מדי פעם האחת על אחותה. שתי האוניות זכו להערצה נרחבת בכל העולם, לא רק בשל מהירותן אלא גם בשל סדירות השירות שלהן. שתי האוניות זכו לשמות חיבה: לוסי ומאורי, ואנשים קראו לילדים שנולדו על שמן.

לאחר הלוזיטניה, הייתה מאוריטניה האונייה הגדולה והמהירה ביותר שראה העולם עד אז, והיא החזיקה בסרט הכחול במשך 22 שנה – הישג ללא מתחרים. בזכות זאת זכתה בתואר "הגבירה הקשישה הדגולה של האטלנטי".

הלוזיטניה נפלה קורבן למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת שהכריזו הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. היא הוטבעה ב-7 במאי 1915 בדרכה מניו-יורק לליברפול. מ-2661 נוסעים וצוות על סיפונה, ירדו 1198 למצולות ורק 1463 ניצלו.

טביעת לוזיטניה הייתה בין הגורמים שהאיצו את כניסת ארה"ב למלחמת העולם הראשונה. היא הפכה לסמל תעמולתי ראשון במעלה נגד הגרמנים.

מאוריטניה הופקעה ע"י האדמירליות הבריטית בשעת מלחמת העולם הראשונה והייתה בשירות הצי הבריטי במשך ארבע שנים, עד מאי 1919. כאשר חזרה לשירות בעליה בוצעו שיפוצים יסודיים והפכו אותה לאוניה שהונעה ע"י דלק נוזלי, ולא פחם. השינוי היה כה מוצלח עד שהיא השיגה מהירות ת של 26 קשר ויותר והמשיכה להחזיק בסרט הכחול.

עם תום מלחמת העולם הראשונה חזרו הדברים למסלולם. חברת נורדויטשר החלה לתכנן שתי אוניות פאר בנות 50,000 טון. אוניות אלה היו אמורות לשים קץ לעליונותה של מאוריטניה. המאוריטניה עזבה את נמל ניו-יורק בהפלגתה האחרונה ב-26 בספטמבר 1934 – ביום בו הושקה הקווין מרי.

אגב, מיתוס עקשני טוען שהטיטאניק, שטבעה ב-1912 בהפלגת הבכורה שלה, הייתה אמורה לזכות בסרט הכחול, אולם חשבון פשוט מראה שהישג כזה לא היה אפשרי. מהירותה המרבית של טיטאניק הייתה 22 קשר. מאוריטניה, לעומתה, הפליגה במהירות של 26 קשר, כך שנראה כי המיתוס הזה נרקם לאחר טביעתה של "טיטאניק" בלי להתבסס על עובדות.

בחלקו השני של המאמר: "הקבוצה השחורה" – על האנשים שהניעו בכוח שריריהם את האוניות המהירות בעולם; על ברמן ואירופה, רקס והרוזנת מסבויה, קווין מרי ונורמנדי – ועל חזרתם של האמריקנים למרוץ.

לחלק ב'