תגית: על ספרים

מצ'כית: רות בונדי. הוצאת עקד/גוונים, 190 עמ'.

ראה גם:דיון באתר אנונימוס

ספריו המתורגמים של בוהומיל הראבאל זוכים אצלנו בדרך כלל לקבלת פנים חמה: הסוקרים את ספריו בעיתונות טורחים לרוב לומר משהו על הפלא הספרותי הצ'כי הכללי, ועל מקומו של הראבל בתופעה הזאת.
רציתי מאד להמנע מכך – זה הפך כבר לשיגרה – אבל איך אצליח לשכנע שאין זו רק מצוות אנשים מלומדה, קונספירציה של מבקרים הפורצים אוטומטית בשבחים אם רק מראים להם משהו צ'כי, ורצוי בתרגום רות בונדי ? אני משתדל להיות מאופק, לעצור לרגע ולבחון את הדברים בקרירות, מתוך מבט שקול ורחב יותר, ובכל זאת, היצירה הנוכחית של הראבל היא לדעתי חוויה ספרותית שאין רבות כמותה – צ'כית או לא צ'כית;
ומדובר גם בספרות עכשווית לחלוטין, אף שהיא עוסקת בימים שלפני מלחמת העולם השניה: אין זו מהדורה חדשה של האשק או צ'אפק, אף על פי שמורשתם ניכרת מאד. חלק מיצירותיו של הראבל יוצא לאור רק בשנים האחרונות במולדתו, לאחר שנים של איסור שבהן פורסמו כתביו רק במחתרת או מחוץ לארצו; ספריו החלו מיתרגמים לאנגלית רק בשנות התשעים. כך שמדובר ב"התרחשות" ספרותית אקטואלית מאד, לא באיזו נוסטאלגיה אל עולם, ואל ספרות, שהיו ואינם. במילון פונטנה מופיע הערך "ג'ויסי", והגדרתו פותחת ב"נטייה לחומר דוחה או בזוי". הדגשה תמוהה קצת, למען האמת, נכונה אולי לרושם הראשוני שעשתה יצירתו
של ג'ויס כשיצאה לאור. מאז עלה מאוד סף הרגישות, או שמא נאמר, סף הקהות, של רוב הקוראים. לא מכבר קבל מבקר אנגלי במאמר ב-TLS על כך שסופרים בריטיים צעירים רבים מרבים לעסוק בחומר מעורר סלידה, בעיקר בהקשר של גוף האדם; ההשראה לכתיבה הזאת, הוא אומר, באה מג'ויס – אבל הרי זה כאילו עסק סטפן דדלוס הצעיר בנזלת שלו בלבד, בלי שום מחשבה במוחו על תומס אקווינוס.

להנטקייה, גיבור "בדידות רועשת מדי", יש מחשבות נשגבות רבות במוחו. הוא הוגה בפילוסופיה ורואה בהזיותיו את ישו ולאו-טסה – בתוך מציאות מתועבת ומבחילה. הנובלה הזאת מביאה אולי לשיא חדש
וגרוטסקי את הערוב הבלתי אפשרי של הנשגב והבזוי: אהבת הנעורים כרוכה בצואה וגללים, כתביהם של הוגי דעות גדולים, בכריכות מהודרות, נמעכים עם זבובי-בשר מטורפים מדם לעיסה אחת, במכבש הנייר של
הנטקייה. הראבל הוא אחד מאותם סופרים נדירים שהקריאה בהם עלולה לעורר בקורא תגובות פיזיות של ממש. גיבורו עובד בחום, בלכלוך ובסרחון, (הקורא לא מפסיק לתהות מתי, לעזאזל, יתקלח כבר) ואינו חדל
מלשתות בירה, ובתוך כך למצוא, ביד רועדת מהתרגשות, ספרים נושנים שנשלחו להשמדה. הוא התליין הרחום שלהם, הרואה בחבילות הנייר הכבוש הנשלח למיחזור יצירות אמנות, שהוא מטביע בהן את חותמו האישי.

בתוך עולמו הצר והמבוצר הוא בונה לו מין מתחם דמיוני כדי להתמודד עם דכרונותיו, ביחוד זכרון נערה צועניה שאהב ואשר נשלחה למחנה השמדה; ולהתמודד עם מציאות מדכאת, שבה נשלחים ספרים יקרי
מציאות אל המכבש, מפני שאינם מקובלים עוד על השלטונות; שבו מביאים ילדים לסיור לימודי במפעל חדש למיחזור נייר, ונותנים להם לעזור בפירוק עותקים של ספר ילדים ישן ואהוב, שהפצתו נאסרה. קל – קל מדי – לראות את הרומן הזה כאלגוריה על מצב התרבות תחת שלטון דיכוי; אבל זוהי פרשנות צפויה ומשעממת שתעשה עוול לספר, שהוא מצד אחד קונקרטי וריאליסטי מאד – הראבאל עצמו עסק במקצועו של הנטייה משך שנים – ומצד שני עמוס משמעויות ושברי משמעויות שהם הרבה מעבר לאיזה משל חד מימדי.

פעמים רבות מתקשר העיסוק האמור בגוף ובהפרשותיו, בחומרים 'נמוכים' עם הצד הקומי של החיים, ואולי אפשר היה לצפות לכך, בעיקר אצל הראבאל, אבל "בדידות רועשת מדי" הוא סיפור קשה ופסימי, שגיבורו
אינו חדל לטעון כי "השמיים אינם הומניים", ורואה את עצמו כחלק מהמציאות הבלתי הומנית הזאת – כרוצח של ספרים ושל גורי עכברים…אבל אחר כך מגיע "העיירה שבה נעצר הזמן". ההבדל בין שתי הנובלות
חד, ומעיד, לא פחות מאשר על כוחו הסוחף, גם על רבגוניותו של הראבל.

"העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו "העיירה שבה נעצר הזמן" מתחילה כסיפור זכרונות בגוף ראשון, מפיו של ילד, אבל בהדרגה נעלם הילד ובמרכז העלילה מתייצב הדוד פפין – דמות מופלאה ומטורפת, עם אלמנטים "שוויקיים" ותאוות חיים אדירה, וגם הדמות הזאת סרה קצת לשוליים כשהסיפור מתמקד בסופו של דבר בפרנצין, האב, מנהל מבשלת הבירה ואחיו של פפין, שמעין היפוך זהויות מתרחש בהם. זוהי עלילה שיש בה הכל, צחוק ודמע, כמו שאמרו פעם על הצגות באידיש, לעג סאטירי ונוסטאלגיה, אימה ותקווה, אובדן ויאוש ואמונה בחיים – ולמרות שהכל נשמע נדוש עד אימה, החומר שממנו עשויה כתיבתו של הראבל הוא חומצה שעשויה לאכל שריונות חסינים של ציניות, ואת האדישות של מי שראה ושמע כבר הכל. אין טעם להרבות במובאות מתוך הספר, אבל "העיירה שבה נעצר הזמן" הוא אחד מאותם ספרים שמרבים אחר כך לספר "קטעים" מתוכם לכל מי שמוכן לשמוע. יש בו כמה סצנות מצחיקות מאד, למשל, זו המתארת את האב המעביר שיעור אודות המכניקה המטאפיזית של ה"שקודה" לדוד פפין
המכה על חטאי הוללותו. "צריך..כמו פילוסוף, להכיר את סיבת שלמות המערכת, מפני שמנוע של שקודה 430 כזה שלם כמו הטבע, כמו היקום…לא יותר יפה לפרק מכונית כזאת מאשר ללכת אחרי בחורות לבר ?" שואל פרנצין בשעה שהדוד מוכיח בורות מייאשת במכונאות – ("זה גל הזיזים שדוחף את הדלק למפלג") ומפליג בסיפורי חוויות מוזרים ומצחיקים שאמורים להכיל איזה לקח בלתי מובן לחלוטין – סיפורים שהם
מחווה ברורה למשליו האידיוטיים, המצחיקים עד דמעות, של החייל האמיץ שוויק, בנוסח "היה בצבא יניצ'ק סאחר אחד, ששאל את הסמל מה זה בדיוק תותח..". זוהי סצנה שפשוט מזמינה המחזה; ומיד אחר
כך מגיע קטע מלא כישוף ורוך המתרחש בבית אשת הקצב המטורפת – דוגמה לאופן בו עובר הראבל בקצב מטורף מהלך רוח אחד אל משנהו, כדי ליצור שלמות אחת.

דמויותיה של העיירה הקטנה מתוארות בחיוניות גועשת, אבל השם מטעה מאד: הזמן לא נעצר, ופגעיו מגיעים אל העיירה במלוא עוצמתם – ראשית בעת הכיבוש הנאצי ואחר כך עם עליית הקומוניסטים, אז מתברר לפרנצין שהעובדה שהיה מנהל הגון וטוב עומדת לגנותו, מפני שבכך הקהה את חריפות המאבק המעמדי. אבל שוב, אין לטעות ולראות בסיפורי הראבאל אלגוריות פוליטיות, כי זו קיימת בסיפוריו רק במידה שהיא שזורה לבלי הפרד בחיי גיבוריו.

כתיבתו של הראבל משוחררת מסייגים וחוקים, היא סוחפת כמו שטפון במדבר ודוחה ניתוחים מלומדים כמו נוצות ברווז הדוחות מים. אפילו אחרית הדבר של הסופר, שבסיומה הוא מתאר באופן 'קצת' אינטלקטואלי את יצירתו ואת תוכניותיו לעתיד, נראית בעיני כאיזה אנטי- קליימקס לרומן שזה עתה הסתיים: הרושם – ואין זה חשוב שהוא ודאי מוטעה – הינו של כתיבה מכוחה של השראה טהורה, רומנטית, בניה שכולה תנופה ומרץ ואין בה שרטוטים ותכניות ופיגומים. את העובדה שניתן לחוש בכל זה בנוסח העברי יש לזקוף, כרגיל, לזכותה של רות בונדי; זאת למרות שהצ'כים טוענים שהראבאל כותב "הראבאלובסטינה", שפה יחודית ובלתי ניתנת לתרגום. הראבל הוא "בן שמונים, אך עדיין פרא אדם", אומרת עליו המתרגמת, והפראות הזאת מציצה מכל עמוד שלו.

מצ'כית: רות בונדי הוצאת גוונים, 142 עמ'.

שמו המוזר – אולי אפילו מסורבל משהו – של הרומן השלישי של ויווג המופיע בעברית, אינו מעיד על תפנית כלשהו בסגנונו של כוכב-הספרות הצ'כי הצעיר. זהו סיפורם של איש צבא, בנו ובתו, והוא מסופר לסרוגין מנקודת המבט של כל אחד מהם, ללא סדר זמנים כרונולוגי. לא בדיוק תבנית קלאסית של רומן, אבל גם לא חידוש סגנוני מהפכני: ויווג עצמו מתייחס כנראה בחיוך סלחני לעובדה הבלתי נמנעת שמישהו, בזמן כלשהו, ינתח ויתייג את יצירתו. נראה שהוא משתדל – ובמידה ידועה, מצליח – להשאיר מאחור, כמו נשל מיותר, את השאלות המטא-ספרותיות, או הארס-פואטיות, כדי להתרכז בסיפור.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ברגע מסוים מגיע אל דירתו של האח הצעיר מבקר ספרות יהיר ועויין. הלה טוען באזני האח שהוא כותב בסגנון ריאליזם קפיטליסטי, מפחית מערכן של המילים, "ושאת תביעותיי לספרות, מה שאמורים להיות הרהורי מחבר פוסט-מודרניים, אני מנסח לפי מילון ז'דנוביסטי". בתגובה, רוצח האח את המבקר במכות את בראשו, וקובר אותו בערימת הפחם שבמרתף. הסטייה הפתאומית ממה שהיה עד אותו רגע סיפור משפחתי קצת אקצנטרי אבל חביב אינה מהפך אמיתי באופיו של הספר. ה"רצח" אינו אלא רצח מטאפורי, או כך אפשר לשער: בתוך זמן קצר נעלם הריח הרע העולה מן המרתף, ואיש אינו מחפש את מבקר הספרות שהעז למתוח ביקורת על הסופר העולה – שכבר הספיק להופיע אפילו בשעשועון טלוויזיה! מדובר בתוכנית בהנחיית אחותו הגדולה, שעניינה סוטים למיניהם. נטייתו הכפייתית של האח לכתיבה – הוא "רושם" מאז ילדותו את חיי היומיום במשפחתו, ומתמקם מתחת לשולחן לשם כך – מזכה אותו בתואר "סוטה", לצד אורחים בעלי טעם מיני אזוטרי.

אפיזודת הרצח החולפת הזאת – מין בדיחה מקברית – היא רק הערת שוליים. כך גם ביקורם של אנשי המכון לספרות צ'כית, ששכנעו מלכתחילה את האח הצעיר להוציא את רשימותיו לאור, לטובת הספרות הצ'כית. "מצבה של הספרות הצ'כית גרוע עד כדי כך?" הוא שואל, ואנשי המכון מגלים לו את התפוצה הממוצעת של פרוזה צ'כית באותה עת. "הבנתי, שזה באמת חרבון", הוא מסכם. אין לי מושג מה מצבה האמיתי של הספרות הצ'כית, אבל אין ספק שהיא מתקבלת באהדה מסוימת במקומותינו (לפחות אצל מבקרי ספרות.) ויווג, על כל השעשועים הסגנוניים והקריצות הספרותיות, הוא ממשיך נאמן למדי של סופרים צ'כיים ותיקים ומוכרים, שיצרו קו-אופי משותף המעניק מעין חותם מאפיין לספרות הצ'כית, עם כל ההבדלים העמוקים שבין קונדרה להראבל, למשל. זה לא מפליא, אגב, כי ויווג גדל בבית ספרותי והכיר כבר בילדותו כמה מסופרי העידן הקומוניסטי, דוגמת פאוול קוהוט – אותו עידן שהפיק הרבה פנינים ספרותיות, שלרוב פורסמו רק במחתרת. ספרו הראשון, "השנים הנפלאות בזבל", עוסק בתקופה ההיא, ושמו מבטא אותה היטב. הרומן הנוכחי של ויווג מאזכר גם הוא את העידן הקומוניסטי, ומספק כמה תובנות מעניינות על הלך הרוח ואורח החשיבה של האנשים שצמחו בו. אבל כל זה בעצם אינו אלא רקע למוקד האמיתי של הספר: יחסי אב ובתו.

"אהבת האב" הנרשמת ומתועדת בספר היא אהבת האב קארל לבתו רנטה, ובניגוד לתוכנית הטלוויזיה של הבת, העוסקת בסטיות-מין מוזרות, אין בה שום דבר פרברטי: זוהי אהבת-אב במובנה הטהור ביותר, המסורתי ביותר – אהבה שאותה משווה אחת הדמויות, בהסתמך על מחקרים מדעיים, לאהבת אם. " 'הוכח שגם אבות מסוגלים להתנהגות אימהית אופיינית' אומר מ' בדכדוך. 'אף על פי כן מוסרים את הילד בגירושים לטיפול של האם בתשעים וחמישה אחוז של המקרים.'" יש כאן גם גירושין, אם כן, המסבכים את המצב עד מאד, אבל לא במידה קיצונית כמו גיל ההתבגרות, המעמיד את האב האוהב והמודאג בסדרת מבחנים סיזיפיים, כמעט בלתי אפשריים. הדאגה לילדונת ההופכת לנערה ולאשה, בדור שהוא מדרך הטבע מתירני ומופקר יותר מהדור שקדם לו, גורם לאב יסורי נפש עצומים. אבל הוא כמובן גם מקור להרבה אפיזודות קומיות. כאשר בסופו של דבר מוצאת רנטה, הבת, את מי שמצטייר כאהוב לבה האמיתי, איש מקסים, שנון ומשכיל, מתברר שהוא גם גרוש, אב לילדה בת שלוש עשרה. הסימטרייה האקראית הזאת מביאה לכך שאביה של רנטה ובן זוגה המיועד הופכים לידידים בלב ונפש: וכי יש מי שיכול להבין ללבו של אב גרוש לילדונת מתבגרת, יותר ממי שחווה על בשרו את אותה חוויה עצמה? האב הופך למעין מדריך רוחני של האב הצעיר יותר, מבין ללבו, מזדהה עם מצוקתו ומעניק לו עצות חינם. "כלל מספר אחת: לפני שאתה מצלצל, בדוק את תכניות כל הערוצים", הוא אומר בצחוק סלחני, לאחר שבן דמותו הצעיר שוטח לפניו את מצוקתו: הוא ממתין ימים שלמים לשיחת הטלפון המובטחת מבתו, ולבסוף אינו עומד בכך עוד, ומתקשר אל הילדה המעונה, מוכת טראומת הגירושין, רק כדי שתאמר לו להתקשר אחר כך – "בדיוק יש בוורלי-הילס בכבלים".

ובכל זאת, יש משהו טראגי בשנתיים בהן ניתקה רנטה כל קשר עם אביה בלחץ האהוב שלה, צלם אוונגרדיסטי צעיר המוקיע כל קשר עם מי שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית. רק כעבור שנתיים היא מאבחנת מיהו החבר שלה: "אקדוחן רוחני, המשליט את החוק המוחלט…הומניסט אכול שנאה. האדיוט הכי משכיל שאי פעם הכרתי." מכאן מתברר, כרגיל, שאי אפשר באמת להפריד את האישי מן הכללי, את הפוליטי מן האינטימי, בעיקר במדינות שחוו שלטון טוטליטרי – אבל לא רק בהן. מכיוון שאין כאן מחוייבות לתבנית ספרותית מסורתית, אי אפשר להתלונן על עלילה המותירה עניינים לא פתורים, או על כך שדמותה של האם, למשל – אצלה גדלה רנטה – נותרת עלומה לחלוטין. ויווג מצייר פסיפס לא מושלם, בכוונת מכוון. הוא סופר עכשווי לחלוטין, ערני ומודע לעצמו מאד. הוא מודע מן הסתם במיוחד למסורת הסטירית של הספרות הצ'כית, אבל הסאטירה של ויווג אינה נשכנית מאד. בעיקרו של דבר יש בה הומור סלחני וראיית עולם מתונה ומפוייסת. הנבל היחיד ברומן הזה הוא המהפכן האנטי-קומוניסטי – יש לשער שאם היו הדברים תלויים בו, היו רבים נתלים בכיכר העיר או מוגלים לגולאגים; אבל הצ'כים מעדיפים לרפד את מהפכותיהם בקטיפה, וכך גם ויווג: יש בכתיבתו, לצד ההומור, מין פכחון שעשוי להביא ליאוש קודר – או להשלמה עם המציאות; כפי שמבהירים הבהר היטה משפטי הסיום של רנטה, הוא מעדיף, גם אם מתוך אנחה מלנכולית, את ההשלמה.