לשוט אל השקיעה – ביקורות

להקליק על טקסט להגדלה

יורם מלצר, מעריב

שי צור

על "לשוט אל השקיעה" של אבנר שץ

שי צור

"יש פחד מפני הפשוט. עושים פיתולים והולכים במעגלים כדי לא לעמוד מול הפשטות. המשותף ביננו היא ההבנה שהדרך אל הפשוט היא מורכבת מאוד. המורכב הוא טכניקה להגיע אל אהבה אחת, סגנון אחד, אל הדבר…"
(דניאל שבתאי מילוא בתוך "הטיפקס והקישטא" – שיחה עם קובי אוז)

"…פעם סיפרה לו על אביר לבן, ועל נסיכה שלא היתה זקוקה להצלה. האם אני הנסיך? שאל אותה. לא, היא ענתה. אתה הוא זה שאני מספרת לו את הסיפור…."

(מתוך "99 סודות", קרל סטדמן)

לאורך 234 עמודים מספר אלעד, איש מוסד צעיר ומבריק, ביולוג, סופר מתחיל למרי – בחורה נורדית צעירה ונאה מן האי שטלנד , אהובתו האבודה , הדעתנית והמתעתעת, סיפורים. סיפורים דמויי סיפורי מתח, מסע, רומני משרתות, יומנים, מאמרים, סיפורי מדע בדיוני וסיפורי אהבה – בעיקר אהבה, תוך כדי שיט אמיתי או מטפורי, אליה. הסיפורים הללו מחקים באופן מפחיד כמעט כמה ז'אנרים של כתיבה, מסתבכים אלו באלו, מתערבים בחומרי המציאות וסיפורי המסגרת ובסיפורו של שץ הכותב עצמו, מערערים זה על זה ועל עצמם, מציבים אינסוף אלטרנטיבות למה שקרה, שיכל לקרות, שצריך היה לקרות ולבסוף מתפוצצים וקורסים.

הניסיון האובססיבי הזה לספר לאהובתך סיפור, ניסיון שנכשל ומנופץ כל פעם מחדש, הוא הוא הניסיון הנואש לאהוב, לגעת , להתחבר. נדמה שמתחת למעטה הפסטישים הפוסטמודרניים והשעשוע המבודח, זהו הנושא הבוער של הספר הזה. לא מדובר כאן בהשראה האורפאית של האני המגובש והנפרד שלגביו הכתיבה היא מעשה סובלימציה, של עיבוד חומרי האבל והחיים ובמידה מסוימת הרצון להישאר במקום של האובדן והכמיהה. כאן הכתיבה היא עצם מעשה האהבה, היא הדרך היחידה של האני המטושטש לספר, לסמל ולגעת באחר כאני בעל נרטיב משלו – גם אם שאול, רק שזוהי כמיהה המסכלת את עצמה מראש.

אנחנו חייבים להודות, יש באהבה מן היוהרה – היכולת להרגיש ייחודי כל כך בעיני אדם אחר, לראות את אותו אחר, אנושי, יומיומי בחד פעמיותו המיוחדת במינה. היכולת בעצם להביט באחר כאני מוגדר, מגובש ולגלות אותו, להמציא ולחוות מחדש את המעשים הבנאליים ביותר כאילו אף אחד לא עשה אותם לפנינו, כאילו הם אותנטיים ומלאי משמעות, להיות במקום בו אין צורך ובו גם לא נוכל להסתייע בשום מסך של תיאוריה. זהו המקום שבו אנו ממציאים דבר שלם בעל התחלה אמצע וסוף, שכדי לאמר אותו אנחנו יכולים לגייס את כל ניסיוננו, את כל פרטי הפרטים שבזיכרוננו. אבל האהבה בזמנים אלו, היא גם ההצלה היחידה שלנו, הדרך היחידה מחוץ לסבך ההתפתלויות התאורטיות והספקות, אל הבנאלי והסתמי והפשוט, אל החיבור בין שתי נשמות. בעצם, כמו כתיבת סיפור.

הדברים הבאים היא דרכי המפותלת שלי, להגיד את מעשה אהבתי אל הספר המופלא הזה.

אלעד ומרי, שני אנשים אינטיליגנטים להפליא, מודעים, ציניים, משתי תרבויות רחוקות להפליא, מפציעים פתאום זה לחייו של זה, כמו גיבורי סיפור קסום, מתחברים לרגע בגוף, בחלומות, בסיפורים כאשר אין גישור בין המעטה הדעתני של התיאוריות וההגנות שהן דבקים בהם לתום והרומנטיקה הבסיסיים שלהם. בהיעדר כלים הם מנסים לגייס לעזרתם שלל סצינות יסוד מן הספרות – בה הם בקיאים ובטוחים. מתוך הבושה להשתמש במילים ומחוות נבובים ושחוקים. הם משחזרים שלל חוויות ספרותיות ה'מושתלות' בהם ומנסים לשווא להיטמע בחיק החמים של ההיטשטשות לתוכן, בלי יכולת ליצור חוויה אותנטית, הדורשת זניחה של כל מאגרי הידע, הסטטיסטיקות והתאוריות שלא ניתן לגייס אותם כדי לאהוב, כדי באמת לספר סיפור. כשאתה מנסה לשחזר חוויה מתוך המפה הספרותית של עולמך , נקודת ההתייחסות הדינמית והרגשית היחידה שלך אולי, אתה נידון להתאכזב, להיבהל מכל חריגה, לא להצליח לשייך אותה אליך ולהפוך אותה לסיפור שלך. כך אנחנו נקלעים לפרדוקס – לספר סיפור היא הדרך היחידה לאהוב, אבל בהעדר מילים משלנו ובשל הפחד מן החשיפה והחולשה, מפני הסתמי והחוזר ומפני חוסר היכולת לנטוע משמעות ולהשתמש בסמל, אנו נדונים להשתמש שוב ושוב בסיפורים של אחרים, סיפורים שאיננו יכולים לנכס, איתם אנחנו מחמיצים, הולכים לאיבוד והם לא מצליחים לשרת אפילו את הצורך הראשוני ביותר שלנו לחמוק מתוך האני המבולבל שלנו אל אני אחר מובנה יותר, בטוח יותר, שמסוגל לעשות את הפעולות ההרואיות, הצפויות כל כך של אנשים בעולם אחר – עולם הסיפור, כמו לסכל לבדו מתקפה אווירית על ספינה או להגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה.

"לכן אני כותב לך כפי שאני כותב: לא מכתבי אהבה; לא מכתמי אהבה. הם ריקים בעיני, מיופייפים ומזויפים, עמוסי קלישאות חסרות חן ומסורבלות. הרי הכול כבר נכתב ממילא: אם כן, די לצטט. אבל אם אני רוצה לומר לך יותר, ואם אני רוצה להיחשף בפנייך עד שורשי הנפש, ביטוי שאיני יודע כלל אם יש לו משמעות, אספר לך סיפורים; כאלה שכאשר שמעתי או קראתי אותם, הצרתי על כך שאינם פרי דמיוני, שלא אני כתבתי אותם…הכול תמיד קרה במקום אחר, או בזמן אחר. תמיד רציתי להיות במקום אחר, בזמן אחר, בגוף אחר: האמת היא שאני שונא גוף ראשון. לכן אני מספר לך את הכול, אבל בדרכי העקלקלה והמרוחקת. ואם נדמה לך שהכול מלא סתירות ואי דיוקים או הפלגות דמיון וסתם כזבים – את טועה. כל מילה, כל משפט ופיסקה, הם עלי, הם עלינו: איני יכול לכתוב שום דבר שאינו עלינו, אף כל פי שאני מנסה לעשות זאת בעקשנות הראויה, אני חושב, לשבחים." (מתוך לשוט אל השקיעה, עמ'182 ).

לסיפור הסיפורים האובססיבי הזה יש עוד תפקיד במערך האהבה – ההתמודדות עם האובדן, או נכון יותר חוסר ההתמודדות אתו. כך נטוות עשרות עלילות אלטרנטיביות ל"אירועים שאולי קרו, שיכולים היו לקרות, שצריכים היו לקרות, שטוב או חבל שלא קרו…" (שם, עמ' 228). על מנת לטעת משמעות בהחמצה – במקרה הזה שני סיפורי החמצה – של אמו של אלעד, שאהובה דיויד כהן נעלם במלחמת העולם השניה ומכתבי האהבה שלו אליה נמצאו דרך פלא באי שטלנד, אצל אביה של מרי, שהיה, כך מסתבר, חברו בימי השירות בצי באותה מלחמה, ואובדנה של מרי. חוסר היכולת להכיל את אובדנו הסתמי, המקומם , חסר המשמעות של האחר, האחר שרצינו להימזג בו ותמיד נותר לא ידוע , לא פתור, רחוק מאיתנו, גורר טויית עשרות אופציות, עלילות אלטרנטיביות, סיפורי גבורה ומוות, רק על מנת שלא להיחשף לאובדן ולחוסר הודאות במערומיהם הסתמיים, הטיפשיים, המיותרים. הפחד הזה מאובדנו של האחר ומן התעלומה שלו, למרבה הצער , הוא זה שמוביל כאן במידה רבה להיעדרו מחיינו. בהיעדר איזושהי הפנמה שלה מעבר לשברי זיכרונות, רגעים מהולים בפנטזיות, כמיהות וסיפורים שמספר אלעד לעצמו, מרי מתקיימת כל עוד הוא ממשיך לכתוב לה, לנהל איתה דיאלוג קשה, משעשע, מתנצח, כך היא עדיין שם , חייה, קיימת, מסופרת. ובמידה רבה כך הוא מסוגל להרגיש בקלות רבה יותר, כשכל חוויה, כל רגע אהבה, כל מפגש מועצמים ומשופצים לממדים דרמטיים ופומפוזיים של רומן ריגול או סיפור מדע בדיוני.

אבל כאמור, כל הסיפורים הללו מתפוצצים. יש בספר הזה יותר פיצוצים מבבית זיקוק ממוצע. הפיצוץ הזה מתרחש בכל הרמות האפשריות של הסיפור – ברמה הטכנית – עלילתית , כך עולה ספינתה של החמישייה הסודית בפיצוץ השמיימה וכך מתפוצץ המטוס הגרמני הענק אל מול דיויד כהן, המלח הגוסס וקטוע הרגל על סיפון אוניית המלחמה האנגלית, אבל גם במישור הלשוני – שפתי: כאשר מרי מגלה סוף סוף התפעלות כנה בהביטה בשירי הבוסר שמצאה במחברת ישנה של אלעד, הוא מגחך ואומר שלא יכלה להבין אותם מאחר והיא איננה קוראת עברית. הפיצוץ קורה גם במישור הפואטי – סמלי ממש. אף מעגל סיפורי ששץ פותח לא נסגר. הוא יוצר חיקוי מושלם של סיפור הרפתקאות או גבורה חלוצית לבני הנעורים ואז משתיל בתוכה הערה פורנוגרפית או מחליף את כיבוש האדמה או האישה ע"י הגיבור בכיבוש של דמות פטיש – בובה מתנפחת. המעגלים המודפסים של שץ אינם נסגרים – כך נמהלות עלילות צדדיות העולות מסיפור המסגרת של מרי ואלעד, שהוא בעצם המסגרת היחידה המתקבלת עלינו כאמינה ושקופה, בשלל הסיפורים הפנימיים שאלעד מספר, ממציא או קורא למרי. כך גם הפרק האמצעי, המציג את שץ כסופר בתהליך הכתיבה שלו ואמור להוות גרעין של משמעות לספר והסבר לדרך הכתיבה הכורכת סיפור בסיפור, רק יוצר טשטוש ומפרק יכולת לבנות אנלוגיה, משמעות ומדרג בין הסיפורים בעזרת כל טכניקות הפירוק שבהן השתמש שץ עד כה – טשטוש הזהות שלו עצמו בעזרת ערבוב פרטים אמינים ומופרכים, שתילה של שעשוע והומור השוברים את מסגרת הנרטיב ובעיקר – שילוב של איזה סיפור ריגול צדדי, שנכתב כאתגר מתחכם ע"י שץ וחברו למשרד, בעלילת סיפור המסגרת המרכזי – כך הופכות הדמויות הראשיות בסיפור שכבר דבקנו בו – למריונטות בידי סופר משתעשע, נתונות לקונספירציות פוליטיות במקום לעלילות אהבה ומתח, מוטלות למעגל רחב ומערער הרבה יותר, בו לא ברורים במהלך הספר כולו היחסים בין סופר, מספר, דמויות הנמהלים שוב ושוב זה בזה. את ההסבר לתופעה הזו נתן שץ כבר בסיפרו הקודם "מעגלים מודפסים: "בעולמו של ההומו סימבוליקום האמיתי (לא זה של קליפורד גירץ) הכול מסמל את הכול, והדברים מאבדים את משמעותם האמיתית בתוך הסחרחרה האינסופית של מסמל ומסומל. בעולם הזה הציור הפשטני של לולאות המקיפות כדור פינג פונג מסמל את האטום, אבל באותה מידה מסמל כל אטום את הציורים הפשטניים של ספרי הלימוד…הבעיה היא בעיה של מדרג: לאנשים שם נדמה שרצף של סימנים שחורים על נייר יכול להוות דבר בעל משמעות ונגיעה של ממש בעולם האמיתי. זוהי כמובן אשליה שתתפוגג מיד לכשיהפכו את הדף, או כשיעצור רגע לגרד באוזן, לחטט באף או בשיניים." (מעגלים מודפסים, עמ'80 ).

הטשטוש והפיצוץ הזה קיים גם בעוד מישור, אולי החשוב ביותר בספר, מישור הדיאלוג הבלתי פוסק של המספר עם מרי, אהובתו. כפי שהוא מכריז, הוא שט אליה, אבל השייט הזה אינו המובן הקלאסי של השיט אל האהובה הפסיבית והמצפה. מרי, דמות מושחזת ואסרטיבית היא המנווטת בעצם, מעשית ומטאפורית את המסע כולו. מאז ומעולם כפי שמודגש הייתה בעלת כושר ניווט והתמצאות יוצא דופן, היא זו המנחה את הספינות הצפוניות בערפל ובמידה רבה הסיפורים נכתבים ונעים אליה, בעקבותיה ומתוך דיון בלתי פוסק איתה. באחד מסיפורי המדע הבדיוני הם אפילו מניעים יחד ספינה בכוח מחשבותיהם, תנועה שמסתיימת כמובן – בפיצוץ, כמו גם הפנטזיה הבלתי פוסקת של אלעד חסר הביטחון בהתמזגות טוטאלית של שניהם, כאשר לא ניתן להיפרד לרגע ולהתחבר כשנים, פנטזיה שמרי מסכלת שוב ושוב . אבל מעבר לעובדה שההערות הבלתי פוסקות שלה לא מניחות לנו לשקוע עד הסוף במנגנון הסיפור וחושפות אותנו שוב ושוב לתפאורה ולמסגרת (בדיוק כפי שמתייחס אלעד לסצינות האהבה שלהם) יש לדיאלוג הזה תפקיד נוסף. מרי היא דמות שמטילה וטו, מתקוממת כנגד המספר שלה השולט בה ומקפיא אותה לתוך תשבץ הסיפור, לתוך התבנית הנוחה לו. כאשר היא מערערת על העובדה שהחליף את עזיבתה במיתה טראגית, ועל הניסיון שלו לשלוט על הנסיבות והסיפור, למשל, הוא משתיק אותה ע"י כך שהוא מכניס את הקול שלה לתוך הראש שלו, משעבד אותו לדמיונו וטוען שמשם הוא נשמע . אבל במידה מסוימת הדיאלוג הזה הוא המפתח לסיכוי היחיד, הפרדוכסלי משהו בכל זאת להצליח לאהוב.

זהו גם תפקידן הנוסף של כל ההתפוצצויות – רק כאשר 'נרצח' הסיפור האלטרנטיבי, הזיכרון החיצוני – המושאל, ניתן לרגע לגעת באיזו הזדהרות קצרה של אמת, באדם אחר, באהבה או בסיפור שלך. רק לאחר שמתפוצצת המסגרת הסיפורית המושאלת והנוחה שנוטעת משמעות רגעית באובדן ובסתמיות ניתן להישאר לרגע עם הבנאליה של החרדה והאהבה. כי : "אני מתגעגע אליה עד מוות ונגמרו לי הסיפורים שאני יכול לספר לה, ונגמרו השירים, ואני כבר לא בטוח שהיא אוהבת אותי, שהיא לא הולכת לחפש לה איזה גבר חלומות אחר, מישהו רגיש וחכם ויפה שייקח אותה בספינה שלו לאיים דרומיים …והיא תמיד תדע לאיזה כיוון להפליג.." (לשוט אל השקיעה, עמ'230 ). רק במקום הזה, של הויתור המוחלט, מרי מסוגלת פתאום לומר שהיא באמת אהבה את אלעד, למרות כל התיאוריות שלה על כך שאין באמת אהבה, רק משיכה והוא יכול להודות בדרכו המפותלת שאולי היא חיה לה היכן שהוא בעולם הגדול ולא באמת מתה. רק אז פתאום, עם הויתור על ההטמעות הטוטאלית והשליטה יכולים להתאחד פתאום הקולות המסוכסכים שלהם לקול אחד ובמקום הזה "המסע רק מתחיל" (עמ'234 ).

לשוט אל השקיעה – פרולוג ופרק ראשון

פרולוג

"אם תפתח חלון, תשמע את רוחות הצפון"
(אהוד בנאי)

בדיחה

אי-אז בשנות השישים הגיש יהודי-רומני אחד בקשה
לשלטונות הקומוניסטיים, לעלות לארץ. אחרי תלאות
רבות נענה בחיוב, טס לראשונה בחייו במטוס סילון
משוכלל לארץ,  אבל כמה חדשים ביקש לחזור לרומניה.
הרומנים שמחו על הנצחון התעמולתי הצנוע, אלא
שאחרי כמה חדשי שהייה ברומניה הגיש שוב בקשה
לעלות. ושוב חזר למולדתו, ושוב ביקש לעלות.
'אתה צריך להחליט, – אמר לו בזעף הפקיד
הרומני – 'איפה יותר טוב לך: כאן או בישראל?'
'בדרך', ענה היהודי.
("במחנה", פברואר 1973)

שוב ושוב מצייר התה שלי קו-אופק זערורי חדש על דפנותיו הפנימיות של הספל. תנודות הספינה מתונות אך מורגשות היטב. אני יושב על כסא-עץ מצופה ריפוד פלסטי אדום, חיקוי-עור, ליד שולחן ששוליו מוגבהים, למנוע מהכלים להחליק ממנו אם יגברו טלטולי הספינה. ואני מרגיש נעימות של חולשה ומעין אחדות עם הסובב אותי: גופי, וכל המקיף אותו, נעים ימינה ושמאלה ומטה ומעלה באיטיות כבדת-ראש, וגוף הברזל שלווחיו נמתחים מתלונן וגונח: ראטאטאטאטאטאט.
בתוך הקפטריה האפלולית, הריקה והמנומנמת, במפלס התחתון של הספינה, אין אשנבים. אור היום האפור אינו חודר פנימה. הרפיון הנעים נובע אולי מסחרחורת קלה, פרי תנודותיו הקצביות של האטלנטי, השולח אלינו את שוליה הרכים של סערה, ואולי מכוס הבירה השחורה-מרירה, 'גינס', שלגמתי קודם. כך או כך, אותה תחושה של דחיפות וחוסר מנוחה עצבני שעיקצצה בי בעלותי על כבש ה'אָקֶרְבֶּרְג' במזח של סקלוווי לפני כמה שעות, נעלמה כליל.
לפָנַי עוד שמונה שעות הפלגה, וכבר נמנמתי קצת על הספסלים המרופדים שבקצה הקפטריה. אני עדיין עייף, אבל יכול כבר לערוך סדר במחשבותי.
תיק-המסע שלי לרגלי; מחברת שכריכתה נוקשה לפני. על עט-הפרקר השחור שלי יש הקדשה באותיות עבריות, לבנות, והן בוהקות אלי באפלולית: מין תשדורת מוזרה, מוכרת ורחוקה כאחת, בתוך הזרות מסבירת הפנים שמסביבי. אצבעותי אוחזות בעט נמוך מאד, קרוב לדף. בידי השניה סיגריה שריחה נוכרי. ואני צריך לעצור ולחשוב: איפה מתחילים?
חתול הספינה, שפרוותו עבה וסמיכה, מתחכך ברגלי. הוא בא כדי לעזור לי להבהיר את המחשבות. ובכן, חתולי השחור: אתה, שפרוותך בורקת, ועיניך איזמרגד הזורח בחשכה; שכפותיך – רכות כקטיפת-פחם –  עוטפות את הלהב החד של טפריך; שפיך המחייך ורטט-שפמותיך כּומסים את אודם-התופת של לועך, את לובן-הקרח המשונן של ניביך: אמור לי אתה – שידיעותיך אינן נובעות מעולמנו דל-הצבעים – היכן לחפש? האם יספרו לי המרחבים האפורים, האטומים, שאיש לא ישער את עומק תהומותיהם, את האמת? ואם אשאב את הים בכפיתי האומללה, האם תיחשף על קרקעיתו המפלצת הקדמונית, מפרפרת בסנפיריה ומחושיה בתווך הבלתי מוכר, מוטלת על גבה כצב נואש, חושפת את כרסה הרכה, הצהבהבה, לסכין הניתוחים שלי? ספר לי, פנתר-בית שעורו משיי, ששערו למשעי, המגרגר בפינוק, ומתמתח בפיהוק, המגיח בחשכה, וקוטל באיבחה, ספר לי אתה – שאופל-צבעיך עמוק כחשכת חכמתך הנסתרת – איך אחפש? האם אחטט בספריות מאובקות, בין ספרים מכוסי-עובש ירקרק, שעל אמיתותיהם הנצחיות כבר אבד הכלח? או בכתבי-עת נוצצים, שחדשות המחר כבר התיישנו בם עוד טרם הופרדו עמודיהם הבתוליים זה מזה? או שמא אחטט, בעזרת רופא מיומן, במדפים שבחדרי גולגלתי השנהבית, הנוקשה, ואבחוש בחומר הרך, בכאב עצום, כדי שיעלו מן התחתית הרסיסים הגבישיים שאחריהם אני מגשש?
אבל ספינקס-הזפת גמיש-האיברים שותק בזדוניות, נוצר את רזיו מאחורי ריצודי-האישונים המוארכים. והוא מרים את זנבו בבוז ומסתלק, מותיר אותי לבדי, נוסע בערבות השוממות של הים הצפוני, לתור שם אחר בבואה חמקנית, צל ערטילאי, שעשוי להתפוגג לאין עוד טרם אניח עליו את ידי.

אם מרי היתה קוראת את זה, היתה אומרת שזה אולי נחמד, אבל פיוטי מדי בשבילה. כבר בזבזתי עמוד ושום דבר לא קרה. שהיא מתה על חתולים, אבל מה פתאום להפוך אותם לבריות על-טבעיות: היא חשבה שכבר גמרנו עם השטויות האלה. אנשים כמוני גרמו פעם לכך שהעלו חתולים על המוקד, יחד עם מכשפות וכופרים. חתול זה חתול, והוא עושה מה שחתולים אמורים לעשות. אין לו שום סודות ושום ידע נסתר, פרט לידע שלו בלהיות חתול. ומה בענין החיפושים, והים, שאמור להיות – ככה נדמה לה שהבינה –  התודעה, או התת-מודע שלי, שבתוכו אני אמור לחפש משהו – את עצמי, היא משערת. האופנה של לחפש-את-עצמך נגמרה מזמן: היום צריכים לשמור על הפלנטה מפני הכחדה אקולוגית, ועל הגוף מכימיקלים מסרטנים, מזון שסותם את כלי הדם ואיידס. מי שמעסיק את עצמו בכל אלה, לא נשאר לו הרבה זמן לחפש את עצמו. וכדאי לי להיות עסוק, כי היכולת שלי להתבטל היא פנטסטית, פשוט דמיונית.

אבל מרי איננה, ורכות התנועה העריסתית של הגלים, האפלולית, ריח הקפה הטוב שמוזגים בדלפק – מרַפּים את שרירי, והזכרונות מרפים מגופי ונותרים, שטוחים וריקים, על קירות מחשבתי, ולא מכאיבים עוד.

פרק ראשון: תעלומת העמודים החסרים
(הרפתקאה לבני הנעורים)

שָלוֹם רָב שוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֱחמדת
מארצות החֹם אל חלוני.
אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
בחורף בעֹזבך מעוני.

(ח.נ. ביאליק)

קודם כל, היינו צריכים להגיע הביתה. זה היה דחוף לי יותר מכל, למרות הלחצים, למרות שהייתי צריך בעצם לנסח את דו"ח הפעולה שלי, ולהתכונן לתחקיר, ולספק הסברים – די הרבה הסברים; בעיקר הסבר לך שלא חזרתי בזמן, ולא חזרתי לבד. אבל הכל נדחה. ידעתי שלא יחכו לי, שעדיין סומכים עלי, ומצפים שאתקשר ברגע שאנחת כדי לקבוע פגישה, שמירה מהמשרד תשאל אם הכל בסדר ומה שלומי ואיך אני מרגיש – אף פעם לא "איך היה" – ותגיד להגיע מחר בתשע, או שאולי אני רוצה יותר מאוחר, זאת לא בעיה, מחר יום די ריק. אבל אני הזמנתי מונית ודחפתי את התרמילים לאחור והתיישבתי עם מרי בספסל האחורי, ונמנמנו רוב הדרך הביתה, עד שהנהג העיר אותנו כדי לקבל הנחיות מדויקות יותר.
נכנסנו לחדר, ועל המיטה שמימין הטלנו את התרמילים והתיקים. מרי סקרה את החדר וגיחכה. מן התקרה, לכל אורכה, תלו דיגמי-מטוסים, מכוסים אבק עד שכמעט נכפפו כנפיהם. חוטי הניילון צברו גם הם אבק וקורי עכביש, עד שהוכפל עוביים ואבדה שקיפותם. המטוסים סודרו כרונולוגית – מן הפוקר התלת-כנפי ועד המיג23-. יכולתי לספר לה על תכונותיו של כל מטוס, באילו מערכות השתתף, על קרבות אויר מפורסמים. חלקם היו מפלסטיק, רובם – מקרטון. אסור היה באיסור חמור להסיר מעליהם אבק, פרט לנשיפה זהירה. אמא התייאשה מכך כבר לפני שנים. לצד שולחן הכתיבה עמד לוח עץ ישן, שנשא את צלקות סכין  הגילוח, שחתך – בהישענו על סרגל-מתכת –  את קוי המתאר של חלקי המטוס: קו רצוף לחיתוך, קו מקווקו לקיפול.
זה היה סכין-גילוח בן כלאיים, מהדור שלפני הסכין הכפול, הארוז בפלסטיק, שלא יצלח לדבר, פרט –  אולי – לגילוח. אבל הוא היה משוכלל יותר מהסכין הקלאסי (אצלנו זה היה בדרך כלל 'דיפלומט') שכן היה לו להב אחד בלבד. סכין-הפיפיות המסורתי סיכן תמיד את האצבע הלוחצת מלמעלה. במרכזו היה סדק אופייני שאני יכול לציירו תמיד לנגד עיני, סדק בעל צורה מובהקת שאיו לדמותה לשום דבר אחר. כובע-הצילינדר של 'דיפלומט' במודעת הפרסומת נשא את תוי הסדק המרכזי – תעלה צרה עם כמה מפרצים סימטריים. את הסכין ההוא, הדק והגמיש, אפשר היה להשיט בכיור כדי להדגים את תופעת מתח-הפנים של המים: ניסוי ידוע שהוצע ב'טכנאי הצעיר' וב'מעריב לנוער', במדור של יהודה פרדיס. אחר כך הופיע היפני החד-להבי, שיצא מתוך מחסנית משוכללת – צריך היה להצמיד את ראש הסכין למחסנית, לדחוף, הסכין המשומשת היתה נושרת הצידה והחדשה תפסה את מקומה. זה הסכין שבו התחלתי להתגלח. הסכין הישנה נועדה, מטבע ברייתה, לעשרות שימושים – חידוד עפרונות, גילוף, גיזום , קיטום והקצעה. אבל השימוש העיקרי היה ונותר בניית דגמי-קרטון. אני התחלתי להתגלח ביפני, וכעבור זמן קצר הופיע בשוק הסכין הכפול, שהיה עדין יותר כלפי פצעי הבגרות: הוא לא גדע אותם בבסיסם, מותיר פצע זב דם ומוגלה, אלא החליק בעדינות יחסית על הפנים, מותיר פציעה קלה. אני זוכר את הפרסומות: "רב שיפועי", עם בחורה גדולת שדיים; או "כמה פעמים אתה יכול" – להתגלח באותו סכין. הרמיזות המיניות היו בעיני מעורפלות לגמרי, אבל מיניות בלי ספק. תמיד פרסמו בחורות את המוצר הגברי לחלוטין הזה, וזה היה קצת תמוה בעיני. תמימות קדושה. אבל בבקו"ם שוב חילקו לנו את אותו סכין ישן, עם בורג בראשו וסכין דו-להבי, וגם מגל"ר, ראשי תיבות של מברשת גילוח לניקוי רובים, בדיחה צבאית מוזרה של עידן אחר.
היתה שעת אחר הצהריים. התריס היה מוגף. השמש הנמוכה החדירה מבעד לחרירי התריס קרניים אפקיות, שטלנדיות, שבפגען בקיר הנגדי קווקוו אותו במקפי-אור, כאילו לחץ מישהו על קליד המחשב ולא הירפה. מרי ניגשה אל התריס, הביטה בו, ולראשונה – מאז שהיכרנו, אני חושב – ראיתי בפניה מבוכה וחוסר בטחון. כמעט דקה עד שהבנתי: היא לא ידעה איך להפעיל את התריס.
ניגשתי ואחזתי ברצועה האפורה, המאובקת, שפסים אדמדמים הזדגזגו לאורכה. היא נראתה כמו דרך ישנה ומוכרת, כמו השביל למכולת, פרומה קצת בשוליים, עשב יבש בצידי הדרך. הרמתי את התריס, והתנועה היתה מדויקת, מדודה, אוטומטית: לא חזקה מדי, כך שיועמד בסכנה המנגנון הקפיצי או תסתבך הרצועה או תקרע; תנועה של משיכה, ובו בזמן – שחרור החלק התחתון, כדי שיתלפף סביב התוף הקפיצי שלמטה. אם מושכים בלי לשחרר, חוזר התריס למצבו ההתחלתי. זה קורה לא פעם למי שאינו בקיא בהנפת תריסים, כפי שנוכחתי כאשר ניסתה מרי, בימים הבאים, להגיף או לפתוח לרווחה את התריס. הוא התרומם ומיד צנח בליצנות מתגרה, ומרי פלטה קללה גסה והאשימה, שלא כהרגלה, את המנגנון המכני האדיש בהאשמות חסרות בסיס של התנכלות והתאנות מכוונת. הרגיזה אותה השליטה המוחלטת שלי בטכניקת ההנפה. מה גם שהתריס היה באמת פגום: על מנת להוריד אותו לא די היה להכיר את דרך התפעול הנורמלית – הווה אומר, אחיזה בנקודה נמוכה, משיכה כלפי חוץ ושחרור כלפי מעלה; התריס נטה להתקע בתוך ארגזו, כיוון שאחת מחוליות הפלסטיק שלו לא נחה כראוי במקומה, ולא החליקה אל מסילת-האלומיניום המובילה את החוליות במסלולן. המגיף הטירון היה נותר כשבידו רצועה רפויה ותריס שאינו זז, ומתוך רוגז עשוי היה למשוך בכוח, להרפות לגמרי ולמשוך שוב, באלימות, עד כדי גרימת נזק. למעשה, די היה במשיכה עדינה אחת בכיוון ההפוך – הרמה, לא הורדה – ובשחרור איטי אך בטוח כלפי מטה, כדי שהתריס יחליק לו בקלות לדרכו ויאפיל את החדר.
אני מכביר דברים על ענינים של מה בכך, אבל אני חייב לאשש את הזכרון, לצבוע אותו בפרטי פרטים, גם על מנת להבין – להבין את מידת הזרות המוחלטת שאליה הוטלה מרי. שאליה הטלתי את מרי.
אם כן, הרמתי את התריס, באותן דקות ראשונות שלנו בחדר הישן שלי, ומרי ניגשה לחלון והביטה החוצה. פעם היתה שם גם רשת צפופה, ירוקה-כהה, עוד חיץ מן החוץ, אבל כעת נעדרה. בחלון היו ברושים: כהים, זקופים וגאים, ירוקי-עד. מרי לא הבינה בעצים, כי אין עצים בשטלנד. היא הכירה אותם מסרטים ומספרים. ידעה איך נראים דובדבן, אלון, סקוויה, שיטה סוככנית, באובב, דקל. אבל לא היתה לה חולשה לזן מסוים – פרט, אולי, לאשוח של חג-המולד.
רציתי לומר לה משהו מבודח על הברוש, עץ ציוני, כמעט כמו האקליפטוס, אבל חשבתי שזה היה מתבזבז עליה – כמו התבדחויות על סוגי דגים, שהיו נתקלות באטימות מוחלטת שלי. מרי צימצמה את עיניה מול השמש שעמדה להסתלק מראש האילנות. זה היה יום שישי. היא נשמה את האבק ואת הריח הרחוק של גינה מושקית. (בתוך צלעות החלון ציירו צמרות הברושים גרף עולה ויורד ביחס לציר המשקוף.)
מרי חזרה והתיישבה על המיטה, נשענת על תיק המסע הגדול. היא קימטה את מצחה כשחשה בקפיציות שלה: רכה מדי. מיטת סוכנות עשויה ברזל, צבועה בכסף עמום, משטח קפיצים ומזרון גומאויר – צרוף גרוע. אני העדפתי לישון על הספה, גם משום שלידה היה שקע חשמלי, ויכולתי לשמוע רדיו-עם-אזניה עד מאוחר. היא הביטה בתמונה שעל הקיר: מעוף אווזי הבר של אשר. אחר כך ראתה את מדף הספרים וקמה שוב, כדי לבחון אותו מקרוב. היא לא יכולה היתה לוותר על סריקה מהירה של מדף הספרים, כפי שלא יכולה היתה להמנע מהסקת כל מיני מסקנות נחרצות על אופיו של בעל המדף. אלא שהפעם נתקלה במכשול לא מוכר, שכן כמעט כל הספרים היו בעברית. היא חלפה עליהם במהירות ובמשיכת כתפיים. במדף התחתון מימין היו מסודרים בטאוני חיל-האויר, שורה ארוכה ורכה, ואחריהם בטאוני חיל-הים, דקים וגבוהים יותר. מדף שלם הוקדש לספרי-כיס: הרבה רינגו וביל-קרטר, כמה פטריק קים, והישנים יותר – סטלגים, ספורי-מלחמה בהוצאת שלגי: "טייסת הנמרים" ו"מהלומת פתע". היה מדף מעורב ובו "טוברוק", "מזרחית ליאווה" "ירושלים לנצח", "מכניקה" של סירס-זימנסקי, "שאול ויוהנה", אגרות יוסף שפרינצק, זעקת-האמהות, גדעונים, אבא גוריו, דוד בן-גוריון, השמש לא עמד דום, האהבה היא נצחית, אנציקלופדיה תבל ומלואה (כרך אחד, דק) ואחר כך אלבומי נצחון: צה"ל בגבורתו, ירושלים השלמה, עם ישראל חי, אלבום הנצחון. בצד שמאל עמד, גאה וגבוה, משכמו ומעלה, הגיליון הישן והנדיר,  "בטאון חיל-האויר בקרב – נצחון ישראל". מרי פתחה אותו ודפדפה בו, ואני הבטתי מעבר לכתפה: כתמים שחורים של מטוסים שהושמדו על הקרקע, טנקים ומשאיות מרוסקים, הווי הטייסים, אגודלים זקורים, תמונה של מירז' וכיתוב: "מעט מטוסי קרב נראים כה אלגנטיים, כה הדורים.. אבל הברק הזה הפך בשמים לרעם נורא." במדף הבא היו ספרים אפורים-מנומרים, ספרי ילדים. אצבעה של מרי, שחלפה בעיוורון על פני הכריכות הסתומות, נעצרה. היא שלפה ספר והביטה בציור על הכריכה.
– הי! החמישיה המפורסמת?!
– החמישיה. כן.
– בעברית? יש לכם את החמישיה בעברית?
– בטח שיש. גם את השביעיה, הרביעיה, הבלשים והכלב..
– אני לא מאמינה.
– למה לא?
– כי זה כל כך..אנגלי. כמו תה-מנחה, כמו, אה, פיש-אנד-צ'יפס. הם הרי לא מפסיקים לאכול, החברה האלה. איזה צחוק! החמישיה! והם עוד אוכלים בייקון והאם כל הזמן. לא כשר. איך הרשו לכם לקרוא את זה?
– נדמה לי שלא כתבו את סוג הבשר. (או בעצם כן. קתלי חזיר, זה מה שכתבו. לא שהיה לי מושג מה זה. לא ידעתי גם מה זה אזוביון, שבו התבשמו הגיבורים. או ערדליים, או רקיקי חמאה. ופכסמים. ופשטידות. הם באמת לא הפסיקו לאכול כל מיני מאכלים מוזרים. אנחנו אכלנו: סלט, גבינה לבנה או צהובה, לחם, ביצת עין או חביתה או מקושקשת,  בצהרים קציצות או שניצל או עוף מבושל ואורז, או פירה או מקרוני או פתיתים, לקינוח פודינג או ג'לי או קומפוט. בערב כמו בבוקר ועוד זיתים וריבה. בשישי דג, בשבת חמין. זה הכל: רשימה מתמצתת כמעט לחלוטין של כל סוגי המאכלים שהכרתי עד גיל שמונה. התחילו להתגנב שמועות על חומוס וטחינה. ידעתי על עוד מאכלים רבים, מפי השמועה: צרפתים אוכלים צפרדעים. יפנים רכיכות ותמנונים. הונגרים פפריקה, גרמנים כרוב כבוש ובירה. הסינים וההודים רעבים. אה כן, והאמריקאים – סטייק עם קטשופ. ולנו יש פלפל, פלפל, פלפל. וגם נקניקיה של אייזן בלחמניה, עם חרדל מימי. אני נזכר בלי שום געגועים לטעמים וריחות רחוקים. שוקולד פרה אדומה. מישהו אמר לי פעם שהיצרן משפר את איכות השוקולד הזה באיטיות רבה, לאורך שנים, כדי שהצרכנים הקבועים לא יבחינו בשינוי. סבתא היתה עושה גפילטע פיש, שרק מראהו – עיניו המתות, הבוהות מתוך קריש צהבהב, גזר רכרוכי וחוור למעלה – היה מעורר בי בחילה. רק רגל-קרושה היתה מבחילה יותר, במראה ובשם. זה הריח כמו ערדליים, כמו אודיקולון, כמו אידיש. אידיש הריחה כמו מעיל צמר ונפתלין, כמו כובע עטוף ניילון נגד גשם, כמו ספת סלון מכוסה ניילון נגד אורחים וילדים, כמו שיניים תותבות ותרופות, כמו זיקנה. אידיש דיברו אנשים קטנים ומוזרים ונשים קטנות שזרועותיהן בצקיות, עם סלי פלסטיק תכולים וירקות מהשוק ורגלי עוף מציצות מנייר עיתון: צהובות ומקושקשות, עם צפרני-דרקון מעוקלות. רגלי עוף ערופות. גדמי עוף כרותים.)
– אז איך קוראים לספר?
– החמישיה המפורסמת בצרות.
– איך זה נשמע בעברית?
אמרתי. היא שאלה איך אומרים 'חמישיה' וחיככה את הח"ית כמה פעמים. חה-חה-חה, ככה צוחקים. הב-הב-הב נבח הכלבלב.
מרי התיישבה על המיטה, העיפה עוד מבט בציור העטיפה המוכר כל כך – הוא נלקח מן המהדורה האנגלית – ואחר כך פיהקה, נשענה לאחור, השתרעה, התפרקדה, התכנסה, הצטנפה, נרדמה. ישבתי על הרצפה בין התיקים התפוחים, נשען בגבי אל המיטה. פתחתי את הספר.

"הו ג'יפ, איזה יום נפלא – אין אף ענן בשמיים! היום מגיעה החבריה  , ומחר יקח  אותנו אבא לשייט! האין זה נהדר?" אמרה בטס. ג'יפ השיב בנביחת שמחה קצרה:"הב! הב!" וכשכש בזנבו. לבטס היה הרגל מצחיק שכזה – לשוחח עם ג'יפ, כלבה האהוב, כאילו היה אדם לכל דבר. והמוזר הוא, שנראה היה כאילו הוא מבין כל מילה שנאמרת!
    היה זה היום הראשון לחופשת הקיץ. בטס הסתירה רק בקושי את חוסר סבלנותה בימים האחרונים של הלימודים. רק היא וג'יפ נותרו בבית הגדול – שכן גם פול, אחיה המבוגר, נסע בתחילת השנה לפנימיה. היא כל כך התגעגעה אל החבורה: אל פטסי השמנמן והמצחיק, הזולל כל העת עוגיות-זנגביל; אל מרי החביבה והבהירה, היודעת לעזור תמיד ולעולם אינה מאבדת את שלות-רוחה; אל סנדי השחרחורת, קצוצת השיער וכהת העיניים, הנמרצת והסוערת שלעולם אינה יושבת במנוחה; ואל דייבי הגבוה, השקט, המנהיג הבלתי מוכתר של החבורה. וכמובן, אל אחיה פול, שלראשונה נפרדה ממנו לזמן כה ארוך.
את שיחתה עם ג'יפ קיימה בטס בבקר, אבל המשיכה בכך כל היום,  ובילתה זמן רב ליד החלון הגדול בחדר המגורים, המשקיף אל  הגן ואל  השער. אחר  הצהריים היה אלפרד הגנן בחוץ, גוזם במספרי-גינה את שיח הלילך המלבלב.
"שלום לך  עלמתי" – חייך  אליה בחביבות  והרים ידו אל  כובעו. "יום נפלא, האין זאת ?"
"בהחלט!" אמרה בטס.  "ועוד מעט  תגיע כל החבריה, והכל יהיה נהדר בהחלט!"  אלפרד הרים את ראשו והאזין, וקרא אליה: "נדמה לי שאני שומע את האוטובוס מתקרב".
ואכן, לא חלפו מספר דקות, והמולה עליזה נשמעה מכוון הכביש המוליך אל השער. "הנה הם!" קראה בטס, ופרצה החוצה, כשג'יפ רץ בעקבותיה, זנבו מטלטל באויר והוא נובח בהתרגשות.
"כמה נפלא שהגעתם!" – קראה לעברם – "כבר אבדתי את סבלנותי!" בשער הגן הופיעה החבורה כולה –  סנדי, מחייכת  בהתרגשות, נושאת תיק  גדול כמעט כמידתה, פטסי, נלהב כתמיד, משקפיו העגולות מאימות לגלוש מאפו; מרי מחייכת בנעימות, פול החסון והנאה, ודייבי, גבוה מכולם, מאחור. במשך כמה דקות לא ניתן היה להבין דבר מתערובת השיחות, קריאות ההתרגשות וההתפעלות. עד מהרה יצאה מפתח ביתם  אמם של פול ובטס, וקידמה את הבאים בחיבוק מקרב לב. "ועכשיו – הכנסו הביתה ושבו לשולחן, רוזי הכינה לכם רקיקים ותה, ואתם ודאי זקוקים לכך אחרי הנסיעה". החבורה התנהלה לה לעבר חדר-האוכל, מפטפטת ללא הרף. גם כשישבו במקומותיהם לא חדלו מתנועותיהם הנמרצות. רק בטס נשענה לה לאחור על כסאה, מחיכת באושר. סוף סוף כולם כאן!
"יש לי הרגשה שזו תהיה חופשת הקיץ הנפלאה ביותר שבילינו אי-פעם", אמר דייבי.
"גם לי!" קראה סנדי. "בעיקר אם מזג האויר ישאר כה נפלא!" רוזי המשרתת מזגה לכולם תה בחלב והגישה את רקיקיה הריחניים והנפלאים, שהכל התגעגעו לטעמם. אחר כך עמדה והקשיבה בחיוך לשיחתם העליזה.
"עכשיו הזמן לספר לכם על ההפתעה שהכנו לכם!" קראה בטסי, שלא הצליחה לשמור עוד את הסוד בקרבה. הכל הסתכלו בה בציפיה.
"מחר לוקח אותנו אבא לשייט!" קראה בחדווה, וכל השאר הריעו בהפתעה ובהתרגשות.
במהירות חלף לו היום הראשון לחופשה: תמיד נדמה שהזמן אץ כאשר מבלים בנעימים! החבריה ישבה אחרי ארוחת-הערב ליד האח, דייבי ופול שיחקו בשחמט, פטסי ומרי בדמקה, אך לסנדי ובטס לא היתה סבלנות למשחקים. "עלינו לתכנן מה נעשה במשך החופשה!" אמרה סנדי. "הרי לא יתכן שהיא תעבור עלינו בלי הרפתקאות!" סנדי הנמרצת חסרת סבלנות היתה, להוטה תמיד לפעולה.*
(כאו יקפצו מספרי העמודים)

דייבי הרים את ראשו ואמר: "ובכן, הרפתקאות לא ניתן לתכנן – הן פשוט מתרחשות! אני בטוח שעוד תתרחש איזו הרפתקאה בחופשה שלנו, אבל הרי לא נוכל לתכנן אותן מראש!". דייבי תמיד היה הבוגר והנבון שבחבורה, מעשי תמיד. "אבל אל לך לחשוש, סנדי – " הוסיף – "בכל מקרה נבלה נפלא בחופשה הזאת. הרי כבר התחלנו לבלות, וזה לא היה רע כלל!"
"ומלבד זאת", הוסיפה מרי, "הרי השייט הוא הרפתקאה נפלאה. אני מעולם לא יצאתי לשייט על ספינה". כולם הסכימו איתה בלב שלם. הם ציפו בהתרגשות ליום המחר. עד מהרה החלו הכל לפהק, וחיש קל עלו אל חדריהם, נכנסו אל בין הסדינים הצחורים, מתחת לשמיכות, ונרדמו – חולמים, בלי ספק, על היום הנפלא שעבר – ועל היום הנפלא עוד יותר המצפה להם מחר!

מוקדם בבוקר, עוד טרם הגיעו מחלק העיתונים והחלבן, כבר פקחה בטס את עיניה. רוזי הופתעה כעבור מספר דקות כשראתה אותה במורד המדרגות, כל כך מוקדם – עוד טרם הוכנה ארוחת הבקר. אבל בטס כבר היתה עירנית לחלוטין, ועד מהרה הצטרפו אליה כל השאר. רק פטסי, כרגיל, קם מאוחר מכולם, ופיהק ושפשף את עיניו דקות ארוכות, מעורר צחוק של חיבה אצל החברים.
עוד בטרם כילו את ארוחת הבקר, שכללה שעועית אפויה במיץ עגבניות, ביצה, קדל, נקניקיות ולחם קלוי בהרבה חמאה, ירד אביהם של פול ובטס. ביום הקודם הגיע מאוחר, כך שלא הספיקו לברכו לשלום. כעת חייך אליהם חיוך רחב ואמר: "בוקר טוב חבריה! וברוכים הבאים!". דייבי ניגש אליו ולחץ את ידו ברצינות. בוקר טוב אדוני! נפלא לראותך שוב!" "תודה, דייבי, ותודה לכולכם." אמר אביה של בטס בכובד ראש. "אני מקווה שאתם מוכנים לקראת המסע הקטן שלנו?" כאן הגיבו הכל בבליל של קריאות, עד ששוב קם דייבי, השקיט את כולם בתנועת ידו, ואמר:
"למען האמת, אדוני, איננו יודעים מה בדיוק עלינו להכין. כולנו שמחנו מאד לשמוע שאתה עומד לצאת איתנו לשייט, אבל חוששני שאין לנו נסיון רב בכך, פרט לסירות-חתירה."
"הו, אל תדאגו – " אמר האב בעליצות. "על הצידה לדרך מופקדת רוזי, והבנות יצטרכו לסייע לה מעט. פרט לכך נסתייע בכם, הבחורים, לסחיבת הציוד – גם חכות הדייג. אשר לשייט עצמו, אל דאגה. מה שיש ללמוד תלמדו תוך כדי השייט. את כללי הבטחון נלמד מיד כשנגיע לספינה, וחשוב שתשימו לב אליהם ותקפידו בהם היטב. פרט לכך, כל מה שתצטרכו הוא מצב רוח טוב!". לכך הגיבו הכל בתשואות, ועד מהרה נגשו במרץ רב להכנות.
רוזי פרסה פרוסות דקות וישרות מהלחם הטרי, ומרי וסנדי הניחו עליהן נתחים דקים של בשר קר, מרחו מעט חרדל על כל פרוסה והוסיפו עלה חסה. גם כריכי גבינה הכינו, מלפפונים חמוצים, נתחי בשר מעושן ודג מעושן, ריבה ומרמלדה, שני תרמוסים ענקיים של תה, לימונדה קרה, ושתי פשטידות מפוארות שאפתה רוזי מבעוד יום. הכל נארז בזהירות בשני סלי-פיקניק קלועים ענקיים, ונישאו בזהירות הראויה על ידי הבנים. "שכחנו את עוגיות הזנגביל!" קרא פטסי פתאום, אבל מרי הצביעה על שקית נייר גדולה שאחזה בידה: "אל תדאג, פטסי! אני שומרת עליהן עבורך!."
אכן, כירה של ממש המתינה להם. אבל תחילה היה עליהם לעשות את הדרך הארוכה עד למכונית, שתביא אותם אל המעגן. למרבה המזל לא ארעו שום תקלות. הכל אוחסן בבטחה בתא-המטען, והחבורה הצטופפה במכונית. ליד ההגה כבר ישב אביהם של פול ובטסי, והמנוע פעל.
"היה זהיר, יקירי!" אמרה אמא, מודאגת.
"הו, את יודעת כי אין סיבה לדאגה," אמר אבא, "אפילו ממחלת-ים אין סיכוי שיסבלו החבריה. מזג האויר נפלא, הים שקט – וכך יהיו פני הדברים לפחות ביומיים הקרובים." הוא ליווה את דבריו בחיוך מרגיע, ואכן הצליח בכך. הרי הכל ידעו, וטוב מכולם אמם של פול ובטס, כי אביהם היה חזאי בכיר, מהאנשים שתכננו את הפלישה לנורמנדיה. אפשר היה לסמוך על דבריו!
כאשר הגיעו אל המעגן עצרו במרחק מה מהמזח. אבא ניגש אל בעל הספינה כדי לוודא שהכל כשורה. החבריה הביטו סביבם בהתרגשות.
הכל היה יפה כל כך! שמש בהירה זרחה, הים לבש גוון תכול, הבתים הישנים שקירותיהם מכוסים אזוב, ברחובות הצרים המובילים למעגן, נראו מרתקים וצופני סוד. אנשים מעטים היו בשעת בוקר זאת במעגן. כמה דייגים תיקנו רשתות וסירות, כמה מטיילי בוקר עם כלביהם, ועדת שחפים צווחנית ממעל.
האב נופף בידו מרחוק וסימן להם לבוא. בהתלהבות פרצו החוצה מן המכונית. רק דייבי הביט סביבו ועננה קלה הקדירה את תוי פניו הנאים. הוא צמצם את עיניו בהביטו אל דלת קטנה של אחד הבתים הישנים.
מרי, שתמיד היתה ערה לכל שינוי אצל דייבי, נשאה אליו את עיניה התכולות בשאלה.
" הרואה את את האדם ההוא, במעיל החום, הנשען אל הקיר?" שאל אותה דייבי בקול נמוך. מרי הביטה לכוון שציין. עמד שם אדם נמוך קומה, שמנמן, חום שיער וממושקף. מהמקום בו עמדו קשה היה לראות את הבעת פניו, אבל נדמה היה כי חיוך של זדון מעטר אותם. לבוש היה בגדים מוזרים למדי – מעיל מחומר שקשה לדעת מה טיבו, מכנסיים כחולים דהויים. בידו החזיק פנקס ורשם בו דבר מה.
"מה בקשר אליו?" שאלה מרי, שלא ראתה באדם דבר יוצא דופן, אולם הכירה את חריפותו של דייבי וידעה שלא לשוא הופנתה תשומת לבו לאותו האיש.
"נדמה לי שאני מכירו, אבל איני מצליח להזכר מנין" אמר דייבי.
" הו, אל תדאג, דייבי", אמרה מרי, "הבה נלך – כולם כבר הקדימו אותנו. הבה נהנה מן היום ולא נטריד את מוחנו בדאגות!" דייבי הסתכל בה בחיוך. "כתמיד, את צודקת, מרי. בואי ונלך." אבל הוא לא יכול היה שלא להזכר בקיץ שעבר.
*************************************
היה זה בעת חופשת חג-הפסחא. החבריה השתעממה. דבר לא ארע בשלושת ימי החופשה הראשונים, פרט למקרה גניבת העמוד-של-מר-פיבודי: היה לו בגנו עמוד-אבן בעל כותרת מגולפת, – קורינתית, כפי שטרח לציין שוב ושוב פיבודי הנרגז באזני כל מי שאבה לשמוע – שפאר את גן הבית. לא היה זה, כמובן, עמוד אמיתי. הוא נקנה במקום בו מוכרים גם גמדים חביבם להציבם בגינה, והיה עשוי גבס.
החבורה החליטה לצאת ולשוטט קצת על אופניהם. בדרכם פגשו את השוטר פאדי החביב.
"מה שלומכם חברים? איך אתם מבלים את החופשה?" שאל.
"נפלא!" ענו לו הכל.
"ולאן אתם מטיילים?"
"ובכן", אמר דייבי, "חשבנו ללכת אל חוות-הסוסים ולצפות ברוכבים".
"יפה, יפה." אמר לו פאדי. "בלו בנעימים, אבל סעו בזהירות." הם נסעו הלאה, וחלפו על פני הבית הקיצוני של העיירה, כמעט חורבה, שעשבים שוטים צימחו פרא בגינתו. להפתעתם, ראו אדם יוצא מן הבית, אך משהבחין בחבורה, נכנס שוב בחפזון וסגר את הדלת מאחוריו.
"האמנם גר משהו בבית כזה?" התפלאה מרי.
"הו, האינך יודעת? אמרה בטס, שתמיד ידעה את כל החדשות המקומיות. "הרי זה ביתה של התמהונית".
"התמהונית?" שאלו החברים בקול אחד.
"הו כן, האינכם יודעים? אשה מוזרה היא, מדברת במבטא מוזר ולבושה בגדים ישנים ובלויים, שאיש אינו יודע ממה היא מתפרנסת. היא משוטטת לעיתים, כאילו ללא מטרה, ברחובות. היא מפחידה מעט. יש הטוענים שהיא גנבת. "
"לא אתפלא כלל". אמר דייבי.
"אבל האם לא שמתם לב" אמר פול, "כי מן הבית יצא גבר, לא אשה? האם לתמהונית הזאת יש בעל?"
"לא", קימטה בטס את מצחה. "היא גרה לבדה תמיד, ואין לה כל מכרים או קרובים".
"מוזר" אמר דייבי. "אם כך, מי עשוי לבקרה בבית החרב שלה?
התעלומה הקטנה המשיכה להציק להם גם כשחזרו מטיולם. הפעם נסעו באיטיות רבה ליד הבית הקטן והעזוב, אולם הוא נותר אילם וצופן סודותיו.
גם בדרכם חזרה פגשו את פאדי השוטר. "שלום!" קרא אליהם. "האם נהניתם מטיולכם?"
"הו כן, אדוני! בהחלט!" ענו לו. אבל אז הרצין פאדי השוטר ואמר להם: "שמעו נא, מן הראוי שתאמרו להוריכם: לאחרונה התרחשו כמה מקרי גניבה. המזמרה של מרת פיש, מכסחת-הדשא של מר פאברשאם – זאת היתה רק ההתחלה. אבל זה הולך ומחמיר: מישהו גונב ציוד גננות מסככות-הגינה של אנשים."
"אם כך, עלינו לאמר לאלפרד הגנן להקפיד ולנעול את הסככה. הרי אבא מאחסן שם גם כמה מחפציו הישנים!" אמר פול. "תודה לך, פאדי! נפקח עין!".
כשחזרו, התברר להם כי גניבת ציוד הגינה הפכה לשיחת הכל.
הגנב האלמוני כבר ביצע כשש גניבות שונות – פרט למרת פיש ומר פאברשאם נגנבו את ומעדר ממשפחת סמית, כפפות-גינה וסליל חוטי משיחה ממשפחת ברנדברידג', צינור ההשקייה של בית נורטון ומשפך לעציצים ממר דוקינס. כשישבו ולגמו תה אחר-הצהרים שוחחו ביניהם על אודות המאורעות. מדוע מתרכז הגנב האלמוני בציוד-לגננות? ומי יכול הגנב להיות?.
לפתע אמר דייבי:" מוזר! האם אתם זוכרים את שמות האנשים שבוצעה אצלם גניבה? האם שמתם לבכם לדבר מה מיוחד?
"לא" – אמר פטסי. "למה אתה מתכוון?"
"ובכן", אמר דייבי, והכל נרכנו לעברו. – "בדרכנו הביתה הרי עברנו על פני כל הבתים שבוצעה בהם פריצה. ראו…"- והוא פרש נייר ושרטט עליו שני קוים מקבילים מלמעלה למטה. "אם זהו הרחוב שלנו, אצייר את הבתים משני צידיו. הוא הוסיף מלבנים קטנים לאורך הקוים. "וכעת" – פנה אל בטס – "אמרי לנו בטובך את, בטס, מי בדיוק גר בכל בית." בטס נקבה בזריזות בשמות המשפחות, ודייבי כתבם בקפידה בתוך הריבועים שצייר.
"יפה! ועכשיו, שימו לב: הגניבה הראשונה התרחשה אצל פיש" – הוא סימן צלב גדול על הריבוע שסימן את ביתה. "אחר כך בוצעה גניבה אצל פאברשאם" – שוב סימן צלב, וכך המשיך, בית אחר בית. אחר כך חיבר את הצלבים בקו.
"רואים?"
מפי כולם נפלטו קריאות השתאות. לנגד עיניהם נתגלה דפוס ברור: קו זיגזג שהתמשך מבית אל בית. הגנב האלמוני ביצא את פשעיו לפי תבנית מדויקת: הוא החל בבית הראשון מימין, עבר לבית השני משמאל, המשיך לשלישי מימין, לרביעי משמאל וכך הלאה. הגניבה השישית התבצעה התבצעה בבית השישי משמאל. דייבי המשיך באצבעו את הקו אל הבית השביעי מימין. בטס פלטה צווחה קלה, וכולם נרתעו לאחור והביטו זה בזה בתדהמה. "זה הבית שלנו!" אמר פטסי בקול חנוק.
"ובכן", אמר דייבי בקור-רוח, "אם הגנב שלנו ימשיך לפעול לפי אותה תכנית, הוא צפוי לבקר אותנו הלילה".
שעה ארוכה שוחחה החבורה, עד אשר החליטו על תכנית מפורטת. הם נותרו ערים אחרי שעת-השינה, ועסקו בשעשועי המיטה החביבים עליהם כדי להעביר זמן מבלי להרדם. שעה שכל בני הבית כבר נמו קמו מהמיטות והתלבשו בחשאי, ובתוך דקות היו מוכנים. הם נשאו עימם חבלים, פנס גדול, פול סחב פטיש כבד ודייבי – משרוקית. דייבי סקר אותם, כמפקד הסוקר את חייליו לפני היציאה לקרב. אז פתחו בשקט מוחלט את הדלת ויצאו.
הם מצאו את מקומותיהם בגן והשתופפו ארצה. המארב החל! שעה ארוכה של המתנה חלפה, ודבר לא ארע: רק קולות לילה מקריים הפרו את הדממה. תינוק בוכה, צרצרים, עוף לילי. החבורה האמיצה לא הוטרדה מכל אלה. מאומנים היו היטב למצבים שכאלה: האפילה לא הפחידה אותם: להפך. הם ידעו שהיא מעניקה להם מחסה.
לפתע דחקה סנדי, בעלת השמיעה החדה, במרפקה בצידו של דייבי.
"אני שומעת צעדים מתקרבים!" לחשה.
"היו נכונים!" לחש דייבי. "אבל אל תקומו בטרם אתן את האות, פן ימלטו מידינו!".
אלא שנכונה להם הפתעה. לא דמות אחת, כי אם שתיים, חמקו אל תוך הגן האפל, פוסעות בשקט ובזהירות, ואינן יודעות כלל על החבורה האורבת וצופה על כל מעשיהם. קשה היה להבחין בפרטים כלשהם, אולם הדמויות נגשו בלי היסוס אל סככת הגינה. אכן, מוחו השנון של דייבי קלע שוב היישר אל לב המטרה! מרי הביטה בו בהערצה. אבל כעת היו כולם דרוכים לפעולה. אחת הדמויות רכנה אל דלת הסככה, התעסקה בו זמן מה – וחיש קל נפתחה הדלת. הדמויות חמקו פנימה. כעת רמז להם דייבי להתקרב את הסככה. מתוך הסככה בקעו רחשים שונים .
ואחרי דקות אחדות הגיחו שתי הדמויות מן הפתח, אחת מהן אוחזת חבילה גדולה וכהה.
החמישיה נותרה בשקט ובדריכות במקומה, כפי שתיכננו. משיצאו הגנבים מן השער, החלו במעקב חשאי, מסתתרים בחשיכה ושומרים על שקט מוחלט.  איש לא הופתע כאשר פנו הדמויות אל ביתה של התמהונית ! הם נכנסו אל החצר המוזנחת וראו את שתי הדמויות נכנסות אל הבית. אור עלה באחד החלונות, וצלליות שחורות הצטיירו בברור על רקע הוילון המוסט למחצה. היו אלה גבר ואשה. החבורה התקרבה, בשקט מוחלט אל החלון. אחרי זמן קצר כבה האור, אבל עדיין נשמעו קולות של שיחה, ואחר כך קולות מוזרים אחרים – רשרוש של בדים, מעין נאקה או נהימה, ונשימות כבדות, וקולות של הזזת חפצים. אחר כך נאמרו כמה מילים בלחש – הם לא הצליחו להבין את הנאמר, אולם ברור היה להם כי זהו קול של אשה. הקולות המוזרים נמשכו עוד זמן מה, וכל אותה עת סימן להם דייבי להיות נכונים, אך לא להסתער. כאשר נתן סוף סוף את האות, פרצו כולם פנימה כסופה! פטסי הסתער במלוא כובד משקלו על אחת הדמויות, שפרצה בצרחה מבוהלת ונאבקה להמלט. אלא שפול כבר החל לכרוך את החבלים סביבה, ומרי האירה בפנס. כעת יכלו לראות את פניה המעוותים והמבוהלים ואת שערה הפרוע של התמהונית! היא היתה מבוהלת כל כך עד שלא השמיעה הגה. היא הדיפה ריח מוזר. אחרי כמה דקות החלה ממלמלת, במבטאה המשונה, ולהתחנן שיניחו לה. "לא עשינו שום דבר רע, באמת!" אמרה. לפתע נזכרו כולם שבמהומה הגדולה שכחו את הדמות השניה. מרי הניפה את הפנס והאירה סביב, ואז ניתק לפתע גוש כהה מצד הדלת, ובטרם יוכל איש מהם להגיב – פרץ החוצה ונמלט אל החשכה!. דייבי הביא את המשרוקית אל שפתיו ושרק שריקה חדה, וצעק: "אחריו!". אולם זה היה מאוחר מדי. עד שהספיקו לצאת, כבר נעלם האיש, שאת פניו ראו רק בחטף, בחשכה.

"ובכן, בחורי, אני חייב לציין שאף על פי שאני מתנגד לפעולות עצמאיות מעין אלה – פעלתם היטב ובאומץ!" אמר המפקח סטיבנס, שנפגש למחרת עם החבורה, יחד עם פאדי השוטר. "הגברת-הנוכלת שעצרתם הבהירה, לאחר חקירה, את כל התעלומה. ידיד שלה, נכרי גם הוא, פתח חנות לכלי גינה בעיר הסמוכה, ועלה על דעתם להרחיב את העסקים על ידי כך שיצרו מחסור בציוד כזה. הידיד ההוא הבטיח לה שיהפוך את גינת ביתה המוזנחת לקנאת כל הסביבה! אין פלא שסייעה לו להכנס לחצרות ולגנוב. אבל תודות לראיית הנולד שלכם, מנעתם מהנוכלת הנכריה וידידיה להמשיך לשוטט ברחובותינו. אמנם לא הצלחנו עדיין להניח את ידנו על שותפה, אבל איש לא יאלץ עוד לנעול את מגפי-הגן והמעדרים שלו  מאחורי מנעול ובריח! ועל כך, הידד, בחורי!"

*          *           *            *

דייבי ומרי הצטרפו במהרה לחבורה שליד הספינה, מוחים מלבם את זכר האיש. היתה זאת ספינה לתפארת! לבנה, זה עתה נצבעה מחדש, וכל מעקי העץ, הסיפון והמבנה מבהיקים בשמש, מכוסים לכה.
ג'ורג', בעל הספינה, היה גאה בה מאד. הוא הסביר להם מהם כללי היסוד בעת ההפלגה, והראה להם היכן נמצאים האבזרים השונים. אחרי שירדו בזהירות בסולם הקטן אל הסיפון, וחשו את ההרגשה הלא מוכרת של דריכה על סיפון ספינה מתנודד, החלו להסתגל במהירות. בפנים היה תא ובו שתי מיטות קומותיים, מטבחון קטנטן וחביב, מצוחצח למשעי, ארון מטבח ובו כלים צחורים מסודרים יפה-יפה, ושולחן וכסאות מתקפלים. חיש מהר החלו הבנות לפרוק המטען ולסדרו בארונות. "לאט לכן" צחק אבא. "הרי איננו מתכוונים להשאר כאן חדשים!". בינתיים סיירו דייבי, פול ופטסי את סיפון הספינה, מחרטום עד ירכתיים, נכנסו למחסן-החרטום, בחנו את החבלים ומוטות הקשירה המבהיקים, ואחר כך עלו אל גשר-הפיקוד והביטו בסקרנות בהגה, במצפן ובמכשירים השונים.
בעל הספינה, ג'ורג', עלה אל הגשר ואמר מילים אחרונות לאביהם של פול ובטס. "ובכן, מתיו קשישא" אמר (הוא פנה אליו דרך ידידות שכן היה מכר ותיק מימי המלחמה) – "נראה שמזג האויר לטובתכם. אני יודע שבכל האמור בהשטת ספינה אין לי מה ללמד אותך  – למעשה, אתה יכול ללמד אותי!"
"הו, אל תגזים, ג'ורג' בחורי. אתה הוא הספן האמיתי מבין שנינו." אמר אבא של פול. אבך פול זקף חזהו בגאוה לא מוסתרת למשמע דבריו של ג'ורג'. " אתה והשישיה שלך תתגברו בקלות על כל המכשולים"
"אהם, למעשה, אנחנו חמישיה" ציין דייבי.
"הו" אמר ג'ורג' בתמיהה, "הייתי בטוח שיש כאן שישה מכם".
"ובכן, זה נכון, אלא שאנחנו חמישיה ס ו ד י ת" אמר דייבי בהנמכת קול.
ג'ורג' הנהן בהבנה, והמשיך:"באשר למסלול ההפלגה – כדאי היה לפנות קודם דרומה, לאורך לשון היבשה, ואז לפנות מזרחה. בדרככם תוכלו לדוג, וכפי שתוכל לראות במפה, יש אזורים נוחים לעגינה." הבחורים הקשיבו קשב רב לדבריו של ג'ורג'. הם חשו כמו קצינים אמיצים על אניתו של נלסון, מתכוננים לקרב. דברי הפרידה של ג'ורג' רק הגבירו תחושה זאת: "ושימו לב – כמה דייגים אמרו שראו מוקש ימי גדול מימי המלחמה הנסחף בים. זה עלול להיות מסוכן, ולכן, פיקחו עין. זכרו – חייב להיות צופה בכל עת! הפלגה נעימה!"
משסיים את דבריו קפץ בזריזות אל המזח והתיר את החבלים.
"ובכן – הבה נחלק תפקידים!" אמר האב. פול – אתה תהיה ימאי החרטום – אחראי על החבלים ועל מגיני-ההתנגשות".
"איי-איי, סיר!" התמתח פול, מעשה ימאי ותיק, ואץ אל מקומו.
"דייבי – אתה השאר בבקשה כאן על הגשר ותסייע לי בהעברת פקודות ובתצפית". סנדי, שעלתה מן התא, שאלה: "ומה אעשה אני?"
"ובכן, סנדי" השיב באב בכובד-ראש , "את תאחזי במוט ותהדפי את דופן הספינה מן המזח בעת שנתחיל בהפלגה. שימי לב, זה קשה למדי!"
"אל תדאג, אדוני! אוכל לעשות זאת!" פלטה סנדי בהתלהבות, וירדה אל הסיפון.
"ובכן, מלחי – להתיר את החבלים! לדרך!
וכך יצאה לה החבורה לדרכה, אל הרפתקאה ימית נהדרת!

*       *        *          *         *

מרחוק צפרה להם סירת-הדייג צפירות ארוכות, חוזרות ונשנות. מלאי עליצות עמדו על הגשר ונופפו לשלום אל הדייגים הנחמדים, ואבא אף צפר בצופר הספינה, בתשובה. כולם הביטו אל סירת הדייג, ולא אל העצם האדמדמם העגול, בעל מעין קרניים בולטות, שצף במים ממש מול חרטומם.
הדייג חדל מלצפור. פיצוץ אדיר החריד את שלוות הבוקר הימית.
במקום בו היתה הספינה לא נותר כמעט דבר. הדייג כיוון את ספינתו אל השברים, והודיע במכשיר הקשר אל החוף. בנמל המוצא החלה התרוצצות. איש נמוך קומה ושמנמן, ממושקף, עמד והביט זמן מה במהומה, ופנה ללכת משם, רוכס את מעילו המוזר, החום.

עוד שירה

פורסם ב"הליקון"

 

Second opinion

אִם כְּבָראָז בְּגָדוֹלשִׁירָה אוֹ רֶצַח,
אִם תַּעֲשֶׂה הַרְבֵּה אָז יִזְכְּרוּ
כָּכָה הִסְבִּיר לִי הַיּוֹעֵץ לְנֶצַח:
אָמְרוּ לְךָ אֵיכוּתאֲבָל שִׁקְּרוּ –
תִּהְיֶה דּוֹקְטוֹר ג'קיל, תִּהְיֶה מִיסְטֶר הייד
תַּבְעִיר מִגְדָּלִיםתְּבַעֵר מַגֵּפוֹתתְּנַהֵל ג'נוסייד,
תְּבוּסָה אָפּוֹקָלִיפְּטִיתנִצָּחוֹן עַתִּירמֵתִים –
הַגֹּדֶל כֵּן קוֹבֵעַ וְהַשְּׁאָר רַק פִּטְפּוּטִים.

אֲבָל לְמִי אִכְפַּת אִם יִזְכְּרוּ אוֹתִי.
חָשׁוּב רַק מַה אֶזְכֹּר אֲנִי
כְּשֶׁאָח לָבוּשׁ יָרֹק וּקְדוֹרָנִי
יַזְרִיק לִי מַשֶּׁהוּ בִּשְׁבִיל הַכְּאֵבִים.
וְאָז בָּעֲרָפֶל הַזִּיוָנִי אֶזְכֹּר אוֹתָךְ:
לִטּוּףנִיחוֹחַ גּוּף אוֹ עֶרֶב רַךְ
וּתְהִלָּה פְּרָטִית שֶׁל רֶגַע דֵּי נִשְׁכָּח
לֹא מְסֻבָּךְלֹא רָם וְלֹא מֻפְרָךְ
וְלֹא בּוֹעֵר וְלֹא עָטוּף זְוָעָה נִשְׂגֶּבֶת
פָּשׁוּט כְּמוֹ מִטָּהכְּמוֹ מַגֶּבֶת.

טורטוגה

טורטוגה, רפאל ד.מ.ל. 1948- , שמו המאומץ של טורטוגה טדי בלום, צייר, פסל ואמן מושגי. מפיץ במכוון גרסאות שונות בדבר מוצאו, אולם ככל הנראה נולד בהונגריה ובגיל צעיר היגר עם הוריו לישראל, משם נדד למדינות נוספות. תערוכתו הראשונה הוצגה ב-1968 בלונדון, בגלריה פרטית, וכבר בה התבלטו כמה מאפיינים שהוציאו לו מוניטין בהמשך חייו האמנותיים: נטייה חזקה לפרובוקציה, מעורבות חברתית-פוליטית, וניסיון מתמיד לבטל את הפער שבין האמנות לחיים. בתערוכתו הראשונה נדרשו המבקרים ללבוש חלוקים פסיכדליים, והתמונות הציגו מנהיגים ידועים, אנשי כלכלה ואילי הון בעירום. מהתחלה נאיבית יחסית זו התפתחו יצירותיו לכיוונים שונים שרובם כללו אינטראקציה מירבית עם קהל המבקרים: בין השאר בישל ארוחות למוזמניו, ואחר כך גילה להם את מרכיביהן הבלתי שכיחים; הציף את אולם התצוגה בריחות קשים של שפכי תעשיית העורות, ועוד.  לצד ההדים השערוריתיים שיצרו עבודותיו, זכה להתייחסות רצינית וחיובית מצד מבקרים ואנשי אקדמיה, ועבודתו הוגדרה מעמיקה, מקורית וחשובה. ציון הדרך החשוב ביותר של דרכו האמנותית התרחש ב-1984. הוא שכר מבנה באזור תעשייתי ישן ושיפץ אותו לצרכיו; אחר כך שלח הזמנות אישיות לאנשי אמנות ומבקרים, אנשי תקשורת, פטרוני אמנות ואספנים. בהזמנות נתבקשו כולם לשמור על סודיות מוחלטת , שכן ההזמנה הינה אישית, וכזאת תהיה גם ההתמודדות עם היצירה. השעות שננקבו בהזמנה היו שונות מאדם לאדם והן נפרשו על פני שלושה ימים. לא היו כל פרסומים על התערוכה. נוצרה אווירת קונספירציה שהמוזמנים שמחו לקחת בה חלק. כל מוזמן שהגיע לאתר ההתרחשות, שלא היה משולט או מסומן, נתקל בדרכו בצמד בריונים, הוכה באכזריות והושלך לתא-כלא עם קירות בטון, שעל קירותיו תמונות קיטש זולות של מלאכים ורדרדים ושמנמנים וזוגות אוהבים, ומסכי טלוויזיה שהקרינו ללא הפוגה קטעי אלימות ורצח אותנטיים, ששודרו במהלך השנים בערוצי הטלוויזיה ברחבי העולם. המוזמנים הורעבו, נלקחו ל"חקירות" שבמהלכן הוכו ועונו. סגל "בית הכלא" הורכב מאנשים שהובאו למטרה זו ממדינות שונות, שם עסקו גם כן בתחום פעילות זה. האמן שכר את שירותיהם המקצועיים תמורת שכר גבוה. מבקר אמנות נודע שעונה באמצעות מכות חשמל באשכיו, מת מהתקף לב. בעלת הון אחת, אספנית ואפוטרופסית של אמנות, שנאנסה על ידי כמה סוהרים, התאבדה בכלאה. אלה היו הקורבנות בנפש, אולם כמעט כל מבקר סבל מנזק גופני ונפשי בדרגות שונות של חומרה.  כעבור יומיים התרוקן הכלא המאולתר, זמן קצר לפני שהגיעו חוליות החיפוש הראשונות של המשטרה. החקירה לא היתה מסובכת, וטורטוגה נעצר. בחקירתו הבהיר לשוטרים מהי התפיסה האמנותית המנחה אותו והסביר כי חקירתו אינה אלא המשכה המתוכנן של התערוכה - הוא ברך אותם על שהם לוקחים חלק בהליך אמנותי-יצירתי חשוב. מפתיעה ומחרידה מכל היתה העובדה שכמעט ולא הוגשו תלונות מצד הנפגעים. עבור חלק מהאנשים שעברו את החוויה הקשה, היתה התערוכה בבחינת נקודת-מפנה מרכזית במהלך חייהם.  חלקם שינו קריירות ואורח חיים בעקבות התערוכה; מומחה נודע הצטרף לקומונה והתמסר לגננות, אחר פנה לפעילות פוליטית; אשת חברה ידועה תרמה הון רב ל"אמנסטי" והקדישה את רוב זמנה לעבודה התנדבותית בתפקידים של גזברות וחשבונאות של ארגוני צדקה. התביעות היחידות באו מצד נפגעים עקיפים - בני זוג וקרובים שנושלו מירושות או סבלו באופן אחר מהשינויים החדים שעברו על נפגעי הטראומה.  כתב האישום הוגש על ידי המדינה ונוסח בפורמליות משפטית.  נאומי ההגנה, לעומת זאת, נישאו על ידי האמן עצמו, שזכה ליעוץ משפטי ממשפטן בכיר והיה בהם ברק ותיחכום. אם לסכם בקצרה את עמדתו, הטיעון התבסס על ערך החופש האמנותי ומתיחת גבולותיו. בקווים כלליים, זה היה טיעונו: במאה העשרים הוגדרו מטרות האמנות פעמים רבות, וברור ומקובל שאמנות איננה חוויה אסתטית גרידא; גם בעבר הרחוק נועדה לרגש ולהסעיר את הצופים בה, ולהעביר מסרים קשים. ציורים קלאסיים רבים עוסקים במקרי טבח ומעשי אכזריות, ואין טעם למנות את כולם, די לומר שהנושא הדומיננטי ביותר באמנות המערב הינו תיאור של מעשה עינוי והתעללות - צליבת המשיח; אין להכחיש שיצירות כאלה עשויות לגרום זעזוע, סיוטי לילה, נזק נפשי וגרוע מזה. על הקרבה והגבול הדק שבין נזק נפשי וגופני מעידות פסיקות רבות מאד העומדות על כך שפגיעה באדם עשויה להיות חמורה ביותר גם מבלי שיגעו בגופו; יתרה מזו, כיוון שהאדם הינו יחידה פסיכו-פיזית, לפגיעה נפשית יש בדרך כלל השלכות פיזיות מדידות, כמו עליית לחץ דם והאצת דופק, עליית ריכוז האדרנלין ושינויים פיזיולוגיים אחרים, מהם מסוכנים לטווח קצר וארוך. איש לא יעלה על דעתו לפסול את כל יצירות האמנות שנעשו אי פעם בגלל הנזק המשוער שלהן. טורטוגה הוא אמן מוערך ומוכר מזה שנים, וביצירה זו פרץ אמנם פריצת דרך אמנותית חשובה, אבל לא חרג מהדרך שהתוו לו אמנים דגולים רבים מן העבר. הפגיעה שפגע באורחיו אינה שונה במהותה מזו שפגע פיקסו בצופי ה"גרניקה", אם לנקוט רק דוגמא אחת.  לחילופין, ובנוסף לכך, גורם מרכזי כאן הוא הכוונה: גם אם יוכח שהפגיעה חרגה מן הסביר, לא היתה כוונת זדון. להפך - ויוכיחו גם עדי ההגנה, שהם הנפגעים עצמם - הכוונה היתה להעניק חוויה אמנותית טוטאלית, מזככת, נשגבת ועמוקה; ומטרה זו הושגה במלואה.  טורטוגה זוכה מרוב ההאשמות. ביציאה מאולם המשפט הותקף על ידי האמן פליקאנו (ע"ע) שהיכה בו באגרוף, שבר כמה משיניו ופגע בעצב שגרם לו שיהוק בלתי נשלט אחת לחמש שניות.  טורטוגה תבע את מתקיפו וזכה בפיצויים בסך 1.3 מליון דולר.  ביציאה מבית הדין חבט בו יריבו פעם נוספת והביא את המצב לתיקונו , במחיר שתי שיניים נוספות.  מאז האירוע מתרכז טורטוגה בציור אקוורלים מיניאטוריים של נופי -ים, יצירות שלא זכו עד כה להכרה והערכה בקרב חוגי האמנות.

מתוך:

THE ENCYCLOPAEDIA OF ALTERNATIVE HEROES , BIRLINGTON, NEW YORK, 1987

(© פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות",1997 )

זהב השוטים של האלכימאים

מפורטוגלית: רינה וגדעון ברוך, אנטוניו קוסטה. הוצאת כתר,146  עמ'.

"האלכימאי" של פאולו קואלו נמצא ברשימת רבי-המכר של מוסף "ספרים" של הארץ. אני נייטרלי לגמרי כלפי הרשימה הזאת, בכנות: היא מייצגת בדיוק את מה שהיא אמורה לייצג, כלומר שעורי המכירה של ספרים. ספרים נפלאים או איומים יכולים לככב בה באותה מידה של הסתברות. אבל סביר להניח שהיא מהווה גם עדות עקיפה לכל מיני הלכי-רוח קולקטיביים, תרבותיים וחברתיים. 

ל"האלכימאי" פוטנציאל לא רע להצטרף למשפחה של רבי-מכר ארוכי טווח, יצירות המכונות ספרי-פולחן, מאותו תת-ז'אנר שאליו משתייכים "הנסיך הקטן", ספרי הרמן הסה, "השחף", "זן ואמנות אחזקת האופנוע" ואחרים. יש בו סיפור יפה, עם נופך אגדתי; הוא שזור הארות והערות מעמיקות על החיים, עמוס אפוריזמים מחכימים, יש בו אלמנטים מיסטיים ופילוסופיים, ורגעים רבים של פיוט ויופי.

ואין לי כבר כוח לשטויות האלה.

קשה לי להעלות על הדעת משהו פחות רלבנטי לחיים, או אפילו להגיגים על מהות החיים. לקט כזה של קלישאות פסאודו-מיסטיות, מרופד בפנטסיות אוריינטליסטיות, סמלים ימי-בינימיים והרבה רליגיוזיות מתחסדת, כבר מזמן לא נארז בחבילה קומפקטית כל כך. הספר הזה, כפי שמעיד עליו גם שמו, אינו אלא אחת ההתגלמויות המובהקות של הדבר שאומברטו אקו כינה "ימי הביניים החדשים": אותו גל עכור (גל שאקו עצמו גלש בחדווה על פסגתו ) של חיבה והשתאות כלפי כל דברי ההבל הרדודים ביותר, בתנאי שהם מצופים בציפוי של אורנמנטיקה עתיקה, ורצוי גם מוזהבת בזהב-השוטים של האלכימאים. שהרי הקוראים הנכבשים בקסמיו של הספר, והמבקרים המתפעמים המצוטטים על כריכתו, וכנראה גם הכותב, אינם מעיינים עיון היסטורי-אקדמי כבד-ראש בתרבות של ימי הביניים, או בתרבות בכלל; הם גם אינם צופים-משתתפים, השואפים לחוות באופן בלתי אמצעי חוויה של תרבות אחרת, אקזוטית, מתוך פתיחות רוחנית מפליגה. הם רק מתפלשים להם בהנאה בכל ההוקוס-פוקוס הזה, שאמור לתאר את "הכוחות המופלאים המלווים את בני האדם משחר הימים: האותות של אלוהים, האגדה האישית שכל אחד מאתנו צריך לחיותה. ..אמיתות מופלאות….היכולת לזהות אותות הנקרים לנו במסלול חיינו" – כל אלה מתוך הכיתוב על גב הספר – ומכאן אפשר להמשיך בחדווה הלאה, אל כישורי קריאת העתיד בכבדים מבותרים של בעלי חיים ועוד אומנויות אבודות מסוג זה. ואכן, הכל מתחיל במעשי כשפים – מגדת העתידות הצועניה הבלתי נמנעת – ומגיע לשיאו כאשר גם הגיבור לומד לבצע מעשה כשפים כהילכתו, ומחולל סופת חול איומה כדי להציל את חייו ממבקשי נפשו, תוך תקשורת בלתי-אמצעית עם איתני הטבע – המדבר, הרוח והשמש. ואלוהים, כמובן, הנמצא בתוכו. ואהבה, אהבה כל הזמן.

העלילה בספר אלמנטרית – ספורו של נער היוצא למסע מאנדלוסיה למצרים, בעקבות חלומו – מציאת אוצר לרגלי הפירמידות. מסעו הוא מסע של למידה ורכישת חוכמה, כמובן – מסע-חניכה קלאסי, שבמהלכו יהגג לו הרבה הגיגים, ישמע הרבה אחרים, ויזכה לאינספור תובנות והארות בכל תחנה שבדרך. הנה דוגמה לחוכמתו של האלכימאי: "כל דבר ביקום התפתח," אמר. "ולדעת החכמים, זהב הוא המתכת הכי מפותחת. אל תשאל אותי למה; אני לא יודע, אני רק יודע שהמסורת תמיד צודקת." אכן. 'לא לשאול למה' ו'המסורת תמיד צודקת' הן אמירות יסוד של הספר, והן אינן נאמרות באירוניה או מתוך היפוך כוונות, וגם אינן מובאות בשם אומרן בלבד. הן ממהויותיו של הספר.

"האלכימאי", שנכתב ב-1988, הוא אכן אל-זמני. יכול היה להכתב באותה מידה לפני מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה ויותר: ניקח, לדוגמא, את הנוכחות הנשית בסיפור הזה, הדחוס טסטוסטרון למרות מראית-העין העדינה כל כך שלו. יש שתי נשים בסיפור – האחת, בתו של סוחר, שגבור העלילה מתאהב בה אהבת בוסר, מתרשמת מסיפורי-מסעותיו ומהעובדה שהוא יודע לקרוא, ו"עיניה המוריות הבורקות רחבו מפחד ומפליאה". אבל היא אינה ראויה לשאיפותיו המפליגות, והוא כובש את יצרו עד שהוא פוגש באשה השניה שבסיפור, בת-המדבר האקזוטית, פטימה, המשתייכת לגזע של נשים שעיקר כוחן בהמתנה לגברים שלהן, היוצאים להגשים את עצמם בעלילות גבורה ומלחמה במדבר. פטימה היא התגלמות מחודדת במיוחד של אותה פנטסיה אוריינטליסטית, במשמעות שהעניק לה אדוארד סעיד, במירעה. גיבורנו התם (שהיתה לו התנסות מינית אחת, הנותרת עלומה ) פוגש אותה בנווה המדבר פיום- המסגרת הגיאוגרפית של מסעו מציאותית לגמרי – ומתאהב בה ממבט ראשון. המחבר מתעלם בקלילות מגורלו המשוער של נער נוצרי שהיה מנסה לחזר אחרי נערה בדואית, אבל לא נדקדק בקטנות, שהרי זהו ספור אגדה; הוא אינו פוגם בתומתה של אהובתו, ואהבתם נותרת טהורה, חלק בלתי נפרד של ההתחסדות המוסרנית שהזכרתי כבר. לזו צריך להוסיף את הסמלים הנוצריים המפוזרים בכל מקום, כמו גללי כלבים בגן עירוני; החל מהעובדה שגיבורנו הוא רועה צאן, אותו דימוי של קהילת-המאמינים החביב כל כך על אבות הכנסיה, וכלה עובדה שהאוצר, שכה הרחיק נדוד כדי למצאו, נמצא בעצם בכנסיה הרוסה במחוז הולדתו. הרבה הערכה חולק פאולו קואלו גם לאיסלאם, שאותו מייצגים כאן אנשי כבוד אמיצים, מכניסי אורחים ונדיבים; אהבתו של גיבור הספור גם יוצרת איזה גשר בין-דתי ובין-גזעי מפוברק. רק קמצוץ של קבלה יהודית נחוץ כאן להשלמת התמונה – אולי היה הדבר מרחיב את מעגל קוני הספר, לתשומת לבו של המחבר ומוציאיו לאור.

"האלכימאי" יכול היה להשאיר אותי אדיש, או לגרום לי סתם מורת רוח קלה, אבל הוא הכעיס אותי בסופו של דבר, כיוון שגרם לי להרגיש כמו פקיד מאותה ועדת-חינוך מיתית שמנעה את הופעתם של ה'ביטלס' בארץ, כדי לא לקלקל את הנוער: הוא גרם לי לשבת ולכתוב רשימה המוקיעה אותו, ושתשיג מן הסתם תוצאה הפוכה מזו שהתכוונה אליה. אבל הספר המאוס הזה הוא התגלמות כל כך מזוקקת ומתומצתת של דברים שהם רעים בעיני, עד שלא יכולתי להתאפק. רוצו לקנות.

ספר, זכרון

על "אטיודים למורגנה" מאת איתמר לוי. הוצ' כתר, 184 עמ'.

מישהו, איני יודע מי, אמר שאילו נמחקה דבלין מעל פני האדמה, אפשר היה לשחזר אותה, אבן-אבן, באמצעות "יוליסס" של ג'יימס ג'וייס. האמירה המפליגה הזאת, ביטוי להתרשמות מהגודש התיאורי העצום, המפורט עד טרוף, של ג'ויס, עלתה בדעתי בעת הקריאה ב"אטיודים למורגנה". לא רק מקום אפשר לשחזר כאן לפרטיו – רמת-גן של לוי קונקרטית ומדויקת-עד-אובססיה לא פחות מדבלין של ג'ויס – אלא זמן. שנות השישים הישראליות, עידן שבזמן האחרון יש נטיה פופולרית להתרפק עליו, נפרשות כאן בדקדקנות מעוררת השתאות. את כל תכולתם של אותם אלבומי נוסטלגיה חביבים, עם תמונות בשחור-לבן, פכים קטנים מן העתונות ופרסומות ישנות ותמימות, אפשר למצוא בשלושה-ארבעה עמודים של "אטיודים למורגנה". אלא שספרו של לוי הוא במידה רבה אנטי-נוסטלגיה, בהעדר העדשה המרוחה בווזלין שבה מציירים הגעגועים את העבר. בין השאר כיוון שנקודת המבט המאוחרת כמעט איננה מורגשת כאן כלל. סדרת הסקיצות  המסיימת את הספר, בהן נאמר בין השאר "אני הוא הוא הוא הילד שיחזור בעוד 24 שנה, ושלושה שבועות, וחמש וחצי שעות, אל העץ שלי." – רק מדגישה זאת: "אטיודים למורגנה" הוא צלילה חושית ורגשית מוחלטת למחוזות ההם. וכל העושר הזה אינו אלא רובד אחד, אמנם יסודי, של הספר.

קולו של הילד-הנער איתמר הדובר כאן הוא קול שהוא בו זמנית מרוכז בעצמו, בתחושותיו ובפנטזיות שלו, וגם פעור עד כאב אל העולם החיצוני, מרותק אל המציאות החיצונית, קולט ברגישות עצומה את הריאליה הסובבת אותו. והעולם החיצוני מצטייר ?עדיין – כמקום יציב ומוגדר היטב, גם אם אינו תמיד מסביר פנים: עולם שבו ברור למדי מי הטוב ומי הרע, מי לנו ומי לצרינו. הבלבול והערפול שייכים לעולם הפנימי, הנאכל בתשוקות מיניות אסורות, ובכאב ופחדים שהם חלק 'טבעי' של ההתבגרות ושל החיים.  מעוף התודעה של איתמר נאחז לכן ללא הרף ב'עובדות', בפרטי מציאות, ברשימות-מצאי מדויקות, מפורטות עד להבהיל, המעניקות לספר מימד מדהים, כמעט מסחרר, ולא פעם גרוטסקי ומצחיק מאד.  איתמר-עם-האקורדיון, הנשקף מן העטיפה במין נקיון פשוט ותמים של שנות השישים הנוסטלגיות, מרקיד באחת הסצנות את כל גיבורי התקופה, לצלילי ה"פולקה וההורה והצ'רדש והקרקוביאק" ממחברות-התווים הישנות של תלמידי הקונסרבטוריון: "שר העבודה יגאל אלון, ומר אבא אבן, שרקד לחי אל לחי עם הנשיא דה-גול, ועם דוקטור גונאר יארינג, ועם ניקיטה חורצ'וב (sic) ועם שר הסעד דוקטור בורג…קירק דוגלס עם ספיר, מזכיר האו"ם או תאנט עם ראש המשלה אלכסיי קוסיגין…חוזליטו הזמיר עם שר החקלאות מר חיים גבתי."

אל תוך הקליידוסקופ הזה של אקטואליה בת-הזמן, החודרת ללא הפוגה לעולמו הפנימי של איתמר המספר, נוסף עולם הספרות, ולשון הספרים, הנמהלת בטבעיות אל אותה פנטזיה עצמה. כך מופיעים מיד אחרי נשף הריקודים המתואר לעיל "כרכרת-זהב וצמד רמכים", ו"כל מיני מאכלות מצוינים", דוגמת קוף צלוי כמנהג האינדיאנים משבט המוסקיטי, ובשר דוב מיובש, ושלוש לשונות תמימות בחרדל, ומשרת גלמושים ועוזרדים צלויים; המטעמים הללו, המיועדים לחוש השמיעה יותר מאשר לחוש הטעם, מרמזים על אפשרות קיומית נוספת העומדת ברקע: זו של עמיחי, "הסגן", חברו הטוב של איתמר, שמחליף כל יום שני ספרים בספריה, וקורא תוך כדי הילוכו ברחוב, ודיבורו מורכב מציטוטי-ציטוטים של ספרי הילדות הנודעים והפחות נודעים שלנו. הספרות כבריחה טוטאלית, כמציאות חלופית: כאן היא מסתיימת במוות.

 

הבדיון הספרותי אצל לוי הוא חלק מן החיים, חלק מן התודעה; התודעה הקוראת אינה יכולה להפריד הפרדה חותכת וחדה באמת בין המציאות לבין  ה'מציאות' של הטקסטים; בין הילד "שאוכל את הציפורניים בידיים.שמחזיק לא נכון עפרון. שמקבל פריחה בעור מסוודרים" לבין הילד ש"יכול לדלג על אופנוע צבא גרמני מעל גדרות התיל של הפרדס כמו סטיב מקווין. יש לי צלקת מתחת לעין, שקופצת מעט לפני שאני הורג. אני קולע סכינים וגרזנים ויורה מאחורי הכתף." אי-ההפרדה הזאת מוגשמת באורח מבריק בלשונו של הדובר בספר, הנעה בין ספק-גמגום נרגש ומתלעלע, ושפת-דיבור ישראלית של חולין, לבין לשון ציטוטים מגובבת, לעתים גבוהה ולעתים אזוטרית ומגוחכת. לשון הספרים, על מוזרויותיה, הארכאיוםת שלה והריחוק שלה, משולבת לבלי הפרד בדיבורם של הילדים הקוראים בהם. אין היררכיות: עמיחי מצטט את מתוך "בן-חור" את המשפט הנמלץ, הנבואי ומעורר-המחשבה "את כל אשר תכבשו בשישה ימים, תאבדו בשביעי !" ובנשימה אחת גם את "גיבור אמיתי מתגבר על פחדיו וממלא תמיד את חובתו למולדת !" מתוך "דנידין במשימה בלתי אפשרית".

רק פעם אחת, לקראת סיום, מתעורר ספק, מתערערת האבחנה בדבר חוסר האבחנה בין מציאות לבדיון. אולי זהו אקט תודעתי של התבגרות; בדרכו לביתה של מאיה, האהובה שעזבה את העיר, מופיע מונולוג נחרץ שראשיתו במילים "הכל נגמר!", והמשכו ביטול  חד-משמעי של משחקי הדמיון. "אני לא ביל קרטר, ולא טאראס בולבה, ולא בן חור. אני ילד בן 12. אני תלמיד כתה ו' ראשונה בבית הספר הממלכתי 'תל-גנים'." אבל זהו אקט קצר-מועד ומוטל בספק. כי המשך המונולוג חוזר כמעט בלי-משים אל הערוב, הטבעי כל כך בהגיונו של הספר, של המציאות והדמיון.

ומיהי מורגנה? עוד פנטזיה, ההופכת את ה'בובע יאכנע' השכונתית, הדרה במקלט, שהיום יקרא שמה 'הומלסית', למכשפה אדירת כוח, המניעה אפילו את גלגלי ההיסטוריה והכיבוש? אולי משל על כוחם האפשרי של טקסטים מעצבי מציאות?

בתוך כך, "אטיודים למורגנה" מעלה אצל הקורא מערך שלם של אסוציאציות ספרותיות. לא רק אלה המוזכרות באופן ישיר, כחלק מעולמם של הגיבורים, דוגמת "מחניים" המיתולוגי ורבים אחרים. ("ילדים שכרתו בדמם בריתות לוחמים…שמחליפים ז'ול ורן ו"אוליבר טוויסט" ו"לסי שובי הביתה" בספרייה הציבורית בקריית בורוכוב…) למשל, איתמר ה"ממופף", כמו אוסקאר מאזארט הקטן מ"תוף הפח" של גראס, מלווה בצלילי תוף ואקורדיון את המציאות שהוא משקיף עליה, לעתים, מתוך תמיהה מרוחקת. (אלא שכאן מסתיים הדמיון בין אוסקר הציניקן לאיתמר חדור הפאתוס). קרוב יותר לכאן, ההתרחשויות של "מורגנה" – מלחמות-נקם מורכבות של כנופיות ילדים, אהבות נעורים ותאוות נעורים, פשעים קטנים ואלימות קטנה וסודות איומים-לכאורה – מתהוות על רקע מלחמת ששת הימים. חוויות המלחמה הקרובה-רחוקה הן מוזיקת הרקע של המציאות הזאת. "אטיודים למורגנה" מצטרף כאן לעוד ספרים המתייחסים למלחמת ששת הימים כאל נקודה ארכימדית בזמן, קו פרשת-מים. עולים בזכרוני שני ספרים המסתיימים באותו תאריך – "עת הזמיר" של חיים באר, ו"ספר הדקדוק הפנימי" של דוד גרוסמן. הרבה פרשנויות חברתיות, תרבותיות ופוליטיות אפשר ודאי לדלות מן העובדה הזאת, אבל כדאי להשאיר זאת לעבודות-מסטר אקדמיות; שלא תטעו – "אטיודים למורגנה" אינו חוויה אינטלקטואלית, כי אם חוויה רגשית, לעתים מתישה: אשד בלתי פוסק ורב עוצמה של זכרונות ורגשות שוצף מכל דף בספר. האיזכורים הספרותיים, הישירים והעקיפים, יוצרים אצל הקורא אפקט של מערבולת, של רסיסים והבזקים שמתוכם מתבהר, כמעט בדוחק, ספור-המעשה – ספור האהבה הנכזבת למאיה, וספור מותו האמיתי – להבדיל ממיתותיו המדומות – של עמיחי, ומלחמת הכנופיות בחורשות, ומתבהרת דמותו של איתמר, הילד האחוז תשוקות מרקיעות ותזזית של פעילות, מצוקותיו וקשריו עם הוריו – כל מה ש"ספר" או "רומן", במשמעותו הקונבנציונאלית, אמור לתת לנו.

איתמר לוי מוכר כ"מחפש הספרים". הוא מאתר עבור המבקשים זאת ספרים שהפכו לחלק מאותו עולם אבוד, לעתים נוסטלגי, ש"אטיודים למורגנה" מתעד אותו, כארכיון חובק-כל ובלתי מקוטלג. הספר הזה של לוי, כמו יצירותיו האחרות, שונה מאד מהספרים שאותם הוא מחפש, הספרים שהם תשתית עולמו של הילד איתמר; ספרים השייכים לעולם קרוב לכאורה, אך רחוק ובלתי מושג כמו העולם המיתי שבו משוטטת מורגנה, לצד וינטו ויד הנפץ, השביעיה הסודית ונילס הולגרסן, פטריק קים וילדי "מחניים": העולם של זכרון העבר.

 

יהושע ביפנית

תורגם ע"י יאסוקו מוראטה ופורסם בכתב העת היפני "נמל" העוסק בתרבות עברית. 

>> בחזרה ל"מעגלים מודפסים"

 

יהושע באנגלית Yehosua

Yehosua
by Avner Shats


translated to English by Dalya Bilu and First published in English in Modern Hebrew Literature, Autumn/Winter 1995.


At the book fair Yehoshua stood opposite the stall selling Aharoni`s Chinese Cookery Book. When
he saw the cover photograph he remembered a meal he had eaten the week before at a Chinese restaurant in town. He had gone there with his friend Yohanan, who knows about such places. (Plywood lamps and synthetic rice-paper, whimsical dragons with silly expressions, a wood and paper screen that was actually Japanese, no doubt on the assumption that the customers` discrimination did not extend to fine distinctions between the pearls of the enchanted East.
Presumably an Indian goddess, Thai temple decor or Vietnamese table napkins would not have
raised eyebrows either. The food was pure Cantonese, since that was where the chef's teacher had come from. He himself was Cambodian.) Yehoshua had enjoyed the meal very much. Now, on seeing the book, it occurred to him that he might repeat it at home, and the idea pleased him.
Not only would he save the exorbitant prices of restaurants, he would be able to eat as much as he liked too. Thinking about the exotic spices, the various vegetables and meats, suddenly inflamed his imagination – he, who had never taken any particular interest in food. He bought the book almost without hesitation.
In the bus on his way home he leafed through the book and felt a touch of excitement, as if on the verge of a thrilling discovery. The colour pictures seemed to leap from the page, and he sensed  intoxicating tastes and smells, a little frightening in their strangeness. When he got off the bus he stopped at the supermarket and bought a few of the ingredients mentioned in a recipe which seemed particularly promising: sweet-and-sour pineapple chicken. When he reached home he noticed that he had forgotten to buy ginger, and the little bit left in his kitchen had been there for at least two years and completely lost its aroma. Nevertheless, he prepared the dish, Following the instructions as carefully and possible. The results did not look as colourful and appetizing as the picture in the book, but the taste was new and thrilling. Yehoshua was overjoyed. He was hooked.
In the following days he expanded his experiments. He went on shopping expedition after work and enlarged his stock of spices; he bought soy sauce from Hong Kong (previously he had only come across computer items from there); in his neighbourhood grocery he found a tin of Hoy Sien sauce.
soon after he acquired, in a small (shockingly expensive) shop which sold Chinese products, a
wok – the frying pan which resembles the helmet worn by British soldiers in the First World War –
and its indispensable companion, the spatula. The wok was intended, above all, for stir-frying – the distinctive popular method of Chinese cookery. After that he acquired a three-tier bamboo steamer, and dried black mushrooms at sixteen shekels for a hundred grams, and fresh ginger and lily petals.Yehoshua was not a man to compromise. Within a few weeks he had already tasted, in the company of a few chosen friends, chicken with cashew nuts and mushrooms, beef with leeks and peanuts, "red-stewed" fish with dates, duck with pears, Mandarin pancakes, and "phoenix eyes" dumplings, five-spice duck and eight-treasure duck, chicken with honey and garlic, chicken with chestnuts.
Yehoshua fell in love with cooking; the hiss of the crushed garlic frying in hot oil made him smile in expectation of the aromatic cloud, which would rise from the pan when he added the pinch of ground ginger-in-brandy; the intoxicating sauces combining wine, vinegar, sugar,
concentrated soy sauce and so on – each sauce with its own ingredients – thickening at the bottom of the wok when he added the cornstarch dissolved in a little water to create a rich, brown, velvety texture… these routine operations filled his heart with a subtle excitement and made him feel at peace with the world. The moment when he served the food was one of supreme happiness; a gleaming white plate and on it small, pale pieces of meat lapped in golden-brown gravy, decorated with strips of red and green, white and yellow, steaming tantalizingly.
But Chinese cooking was not simply a matter of chicken breasts from the supermarket or the local butcher, where Yehoshua became a favoured customer, or vegetables in season from the market.
The gastronomic tradition of the mighty Oriental Empire, spanning thousands of years and vast
territories, contained much more than that. Yehoshua decided to broaden his knowledge to include the less familiar cuts, the secret ingredients which were not to be found on the shelves of local grocery stores, but were available only to knowledgeable gourmets. He began exploring places nobody knew about except a few aficionados, until the rumor reached the press and Yehoshua could discover the address, since he himself had no connection with people in the know. Incidentally, he read mainly the cookery columns, although the Italian, French or Balkan recipes did not attract him in the least. But he did learn from them where to find pigeon breasts, for example, or fresh giant shrimps, and other such rarities. One thing led him to another, and Yehoshua – whose repertoire of Chinese dishes grew in variety and sophistication – increasingly found himself frequenting side streets, seeking out dusty import agencies which received consignments of rice wine, coconut oil or seaweed, or calling on a local farmer who fattened geese for private consumption. His world changed. His work – computer programming – which once had taken up the better part of his day, became a marginal part of his life. He spent a lot of time planning menus. The change was also apparent in his fatty tissues: Yehoshua grew rounder. The fat accumulated especially in his cheeks. He acquired a new expression: a kind of permanent smile, with slightly narrowed eyes. His friends remarked him on his weight gain – with benevolence, amusement and
concern.
He grew so fat that when he showered he took to looking down at his penis, which was almost
hidden between the folds of flesh. The more his belly swelled the harder it was to see it, and he was afraid that it would disappear, recede into his body and turned into a vagina. He tugged it and pulled it, but it was no use. He thought of tying a thread – something soft, that wouldn't make too tight a knot – to the end of his penis, so that it wouldn't melt into his fat and disappear during his sleep. He told no one about it.
During the same period another change took place in his life – after many years in the despised
satellite town he moved to the city center, and at the same time he also changed his job and made the acquaintance of new colleagues, who only new him in his new persona. He also met another, special group of people, who became his close and dear friends: Chinese people, most of them restaurants workers, cooks and waiters, whom he visited in their small, clean rented rooms in the seedier sections of the city. They began to teach him their language, as an amusement and because he asked so insistently. They were delighted with his diligence (he bought a small tape
recorder to record their talk and to study the words and pronunciation at home). Quite soon he
could conduct a basic conversation in Chinese, in a Hong Kong dialect. He overcame the difficulty which defeats almost any westerner who tries to learn Chinese, that of pitch: the very same syllable takes on a different meaning at a different pitch, and the western ear is barely able to tell the difference. Yu Shu (as his new friends called him) succeeded not only in understanding , but also in pronouncing properly. He learned, of course, the Chinese names for all the ingredients of his favorite recipes. They taught him how they really cooked in China – not the dishes adapted to the western palate which they served the customers in their restaurants.
On the Chinese New Year they invited him to a party – a festive banquet and drinks. After a few
drinks, the jokes they told there made him throw back his head in free, wild laughter, something
which the old Yehoshua had never done in his life. Tears of joy flowed from his slanting eyes.
If any of his old friends had met him now, it is doubtful they would have recognized the old
Yehoshua – a dim young man of average height and average appearance, inconspicuously dressed – someone eminently forgettable. And not because he had suddenly turned into a colourful, fascinating personality, or changed his behavior unrecognizably. This was not the essence of the change: we have to acknowledge that Yehoshua had become Chinese. His hair had grown smooth and silky, its stubborn kinky wave had disappeared completely. the hair on his body – his legs, chest, forearms – thinned, fell out, and left behind a soft, transparent down, and he hardly had to shave any more, for the same down covered his face. The texture of his skin became more delicate, softer to the touch, and its colour grew a little darker; his face grew moon-shaped, his full cheeks narrowed his eves, which became as black as grapes.
Was it the food that caused the change? Or the company? His desire? Does it matter?
Yehoshua – , an ordinary man, a computer programmer obliged, in his single state, to cook elaborate and excessive Chinese meals for guests who often failed to show up, whose clumsy courtships always failed, turned into a contented Chinese mail, a very fair cook and a friendly, sociable person, a member of the small and constantly changing Chinese community in Israel. It wasn't long before most of his friends left and the new ones had no idea about his origins or history. They excepted him as one of themselves. And soon enough the inevitable happened: he married a girl from the little Chinese community. Married is too solemn a word – there were no official documents or ceremony.
After the wedding another change took place-as a result of regular intercourse his member acquired a weight and fullness which lasted for hours. Now it dangled between his legs, soft but stately, tangible, flushed, satiated, and he was no longer troubled by fears that it might disappear.
So much for the events which led Yehoshua, a man of twenty-eight, a member of the Labour
Federation Sick Fund, the possessor of a tidy little sum in two different savings accounts, to his
new situation. What should come next I do not know. There are many possibilities, and I don't wantto choose between them. Every development has advantages and disadvantages from the point of view of the form and content of the story. All I can do is outline a few of the main possibilities for a sequel which could give completion to the story or the hero. I am satisfied to have explored, seriously and without undue sentimentality, a number of alternative developments of the fantastic/absurd/symbolic/ allegorical story of the life, of Yehoshua who became Chinese.


there's a final matrix – but difficult to present in web format – will add some day. (A.S).