הטקסט המלא, למי שלא נכנס לפייסבוק –
מתים יכולים לרקוד
(שגיא גרין)
פעם שאלו את אבנר שץ על המקום שאליו היה רוצה מאוד לנסוע והוא ענה שהוא רוצה לנסוע אל האנטיפוד – הנקודה המרוחקת ביותר על פני כדור הארץ מן המקום שבו אנו נמצאים. במובנים רבים ומגוונים ספרו החדש הוא כמו שיט מהנה אל הנקודה הזאת. הרב-חובל שץ מעלה את נוסעיו לקרוז ומנווט אותם בין כל מיני נקודות נסתרות, סותרות, סתורות, ומסתוריות. הוא מספר על הארועים הנשכחים שהתרחשו עליהן ומצייר את הגיבורים האלמונים של אותם ארועים.
הוא מוביל את קוראיו את האנטיפוד גם כי הוא מציב לפניהם מראה הפוכה או יוצא נגד או יוצא אנטי(פוד) מה שנהוג לתפוש בתור "המציאות" ומה שהיא "האמת" ההיסטורית והדברים ה"חשובים" שקרו בה. ובנוסף לכך לא פעם הכוח שמניע את האונייה שלו הוא רוח נגדית או אולי נכון יותר נגד-רוח התקופה. נגד-רוח נעימה מאוד.
אבל לפני הכל וקודם כל – כותרת הספר. כי אני מצטער מאוד, יש ספרים עם שם כזה שאני פשוט חייב שהם יהיו שלי כמו "גברים לבנים מתים", שממש לא יכולים להישאר בחנות לבד בחושך. זו כותרת כל כך מושכת ומצחיקה ועוקצנית ומתריסה ויש בה אפילו אמירה פוליטית מרומזת ששץ עומד עליה במבוא הקצרצר לספרו ובו הוא מסביר, כמו מתנצל, על כך שבעידן הזה של פוליטיקה של זהויות הוא עדיין תקוע – כה אנכרוניסטי, כה נגד רוח התקופה מצדו – עם הגברים הלבנים המתים שלו.
הגבר הלבן המת הראשון שעליו שץ כותב הוא הקולונל ריצ'רד מיינרצהגן, איש מודיעין מבריק, אבי תרגיל ההונאה שאיפשר לאלנבי לכבוש את ארץ ישראל מידי העותמאנים, אורניתולוג, חוקר ומגלה ומגדיר ציפורים אגדי, תוצר מושלם של החינוך הבריטי ובנוסף לכל ציוני דגול ונערץ שעל שמו קרויה כיכר אחת בירושלים; או שבעצם אולי היה קצין שסרח וכשל והודח, שלא היתה לו יד ורגל בתרגיל ההונאה המפורסם (שממילא נכשל), שרוב מחקריו ותגליותיו המדעיות היו פלגיאט או זיוף, רוצח נתיניו האפריקאים ואשתו הבריטית ובעל נטייה לפדופיליה וחיבה לא מסותרת לאדולף היטלר ולרייך השלישי? מין גוזמאי ובדאי, בן דמותו של הברון מינכהאוזן, עם מקור גרמני זהה ושם משפחה דומה, רק הרבה יותר אפל ואלים והרבה-הרבה יותר מציאותי.
שץ שמע לראשונה על מיינרצהגן כאות ומופת לתומך נלהב של הרעיון הציוני מפי מנהל בית הספר והמורה להיסטוריה שלו בתיכון (ששנים רבות אחר כך נהרג בפיגוע במסעדת "מקסים" בחיפה, חבל ששץ לא מציין את שמו). אך במשך השנים הסיפור של מיינרצהגן ממשיך ומעקצץ בו "כמו פצעון שאינו מחלים" ואז אחרי ששמו של הקולונל הוזכר בתוכנית רדיו ששמע באקראי שץ החליט להתחקות אחרי הביוגרפיה שלו.
שץ הסקרן, החקרן, בלש יסודי וחרוץ, אינו חוסך במאמצים בנסיונו לצייר את דמותו של מיינרצהגן: הוא מחפש ומצליב מקורות ועוד מקורות, קורא ספרים ועוד ספרים צולל אל נבכי הארכיונים, מקיים פגישות, כותב מכתבים ולא מהסס להרים טלפונים, הכל כדי לרדת אל חקר האמת. יש במחקריו בספר הזה משהו אובססיבי (במובן הטוב של המלה). הן הוא מעיד על עצמו במקום אחד שהוא "מתעקש בכפייתיות למצוא ראיות לדבר מה שלאיש אין בו עניין ממשי", ובמקום אחר הוא תוהה "איך קָרע סיפור ישן, שולי, נשכח וחסר חשיבות כל כך את מסך הזמן והשיכחה, שינה צורה כמו יצור אגדה חמקני, החליף גוונים כמו שקיעה טרופית, ומוסיף להציק לי, אף שלא אדע לעולם את האמת כולה".
כאן אולי טמון סוד קסמו העצום של הספר כולו: בפער הזה שבין המחקר המאומץ, עבודת הנמלים השקדנית והמלומדת והאיסוף העמלני של העובדות והמידע, והנחתם לפני הקוראים באופן מרתק, רחב יריעה ואופקים, אינטליגנטי ואלגנטי ומעורר השראה ומושך ומשעשע ומלא חן ומשוח באירוניה דקה; לבין מושאי המחקר: כולם (טוב, רובם) גברים שלא רק שהם לבנים לגמרי ומתים לגמרי הם גם דמויות שוליות ונשכחות ועלומות והזויות מדפי ההיסטוריה.
כותבים רבים, מכובדים וחשובים ונחשבים (לפחות בעיני עצמם), דוחקים דמויות כאלה, במקרה הטוב, אל הערות השוליים של ספריהם, כי תמיד יותר חשוב להציג את הרעיון הכללי, את האידיאה הגדולה, את המנגנון העצום או את המערכה אדירת הממדים. אבל אבנר שץ יודע טוב יותר שהסיפור האמיתי והטוב תמיד מסתתר באישיותם ובאנושיותם, מחשבותיהם, רגשותיהם, יצריהם, חשקיהם וגחמותיהם של בני האדם; בעצמות ובבשר, בדם, יזע ודמעות (ובשתן ובזרע) של אנשים שהיו חלק מהמציאות, ואלוהים תמיד מתחבא בפרטים הכי הקטנים. ושץ גם יודע שמה שחשוב ומה שמעניין לא בהכרח מודפס בכותרת הראשית אלא פעמים רבים הוא מתחבא בהערת השוליים התחתית, האחורית, הזניחה והשולית ביותר, נו באנטיפוד. ומבחינה זו זה ספר שלוקח את הערות השוליים ושם אותן במרכז, ספר הערות השוליים.
הערת שוליים כמו הקולונל מיינרצהגן "מאותם טיפוסים המאמינים בסופו של תהליך נפשי ומורכב בשקרים שהם מספרים לעולם", שחי "חיים שכל כולם תרמית בלתי תנפשת", ה"פרו נאצי השקרן"; או כמו אריך הרשפלד, רב-חובל שהונצח על בול של דואר ישראל, אך גם מין מרגל גרמני בסגנון הדוקטור ברג מ"שמונה בעקבות אחד", רק מהמציאות; או כמו אריה באייבסקי, סופר ויורד ים והרפתקן ואביון ושיכור נצחי (שעליו כנראה כתב חברו אלכסנדר פן את "סורו מני"), ובכל זאת נחשב לגיבור בעיני הרביזיוניסטים; או כמו מנהל ועסקן אחד גדול ומכובד מחיפה, איש עבודה וערכים אך חובב סיגרים וזונות שבחיקה של אחת מהן במלון לונדוני מצא את מותו – אנשים, שבפראפרזה על דברי שץ ביחס למיינרצהגן "התאהבו בציונות והציונות מאוהבת בהם". שץ מסתובב עם סיכה קטנה ונועץ אותה בגיבוריו. ואם בתוך הספר הזה מסתתרת איזו אמירה פוליטית-מקומית היא שאם לא לשחוט לגמרי את הפרות הקדושות שלנו בואו לפחות נחלוב אותן כמו שצריך, נוציא מהן את האמת.
ואם מתוך הספר הזה נובעת איזו אמירה אנושית-אוניברסלית היא שמאחורי כל אמת מסתתרת עוד אמת. כמו למשל במקרהו המופלא של ההולנדי וינסנט ון סטרום שביקש להקיף את העולם בסירה רעועה ונמשה כשהוא כבר על ערש דווי בידי רב-החובל האגדי אייק אהרונוביץ'; או כמו במקרה של הבחור הצעיר נדב – הבה נקרא לו נדב – שטבע בתוך צנצנת של דבש קסנופון או כמו במקרה של קפטן אחאב ובוראו הרמן מלוויל שהם, ובעצם כל בני מינם – איך אומר זאת שץ בדיפלומטיות? "זין אחד גדול".
אם להמשיך בדימוי המעודן הזה אז לפעמים, כפי שיודעת חצי מהאנושות, הזין גדול ולפעמים הזין קטן ולפעמים זה משתנה בבת אחת, לטוב או לרע, כמו שקרה לילה אחד תחת שמי סיביר המוארים כתום-קטלני-זרחני בין חיילת וחייל של הצבא האדום. שץ מספר את הסיפור הקטן על שני אנשים זוטרים ומבודדים ומרחוקים מאזור הקרבות המדממים של ברית המועצות, אך דרכם הוא מצליח להעביר את רוח החייל הסובייטי ורוח האדם בכלל במלחמה הפטריוטית הגדולה. ולפעמים מספיקה לו אפילו תמונה אחת, אפילו מטאפורה חזקה אחת, כדי לספר את הסיפור כולו. כזהו הפרק המרגש עד דמעות שעוסק באמו של המחבר בזמן מלחמת העולם השנייה. כדי לא להרוס רק נאמר שיש בו בית ומזוודה ומשי (אבנר שץ, שהוא סופר מיומן ומתוחכם ומודע לעצמו, נתן לפרק את כותרת המשנה "מניפולציה רגשית". ובכן, לא בטוח שזו מניפולציה אבל בטוח שהיא עובדת).
חלק מההנאה מקריאה בספרו של שץ נובע מהתחכום הזה. למשל כשהוא עוטה על עצמו דמות של מין טיפוס קלאסיציסט, שמרן ומיושן, וחובט ב"בני הקהילה הגדולה של צוקרברג, האיש שהוכיח לכולנו עד כמה מוטעות הן התפישות ההומניסטיות ששורשיהן ברנסנס, הטוענות שכל יצור אנושי הוא חד פעמי וחסר תחליף; האיש שהקים את הכוורת הגדולה שבה רוקדות דבורים אנושיות את ריקודן על פי כוריאוגרפיה קבועה מראש ומחפשות צוף של סרטוני חתלתולים, נאצות פוליטיות ומנות רגש מזוקק, לא חשוב איזה" (וכן, אני יודע באיזו פלטפורמה – סליחה בעד הביטוי – הרשימה הזאת מתפרסמת).
או כשהוא כותב סיפור בהשראת ז'ורז' פרק שמתפענח ככזה רק בדיעבד; או כשהוא מדמה את גיבוריו לשחקני קולנוע "לא-יפים" במתכוון (ג'ון טורטורו הצעיר, פיטר סלרס, ריימונד בר) וכמו מודיע – פה זה לא הוליווד. או כשהוא משרבב לתוך הטקסט משפטים ופרפראזות מתוך שירים (זיהיתי את "שלושה יצאו לדרך עם זריחה", החלודה "לא נחה" "ומלחיה נרדמו כולם"), ברוח זו הייתי אומר שגברים לבנים "מתים יכולים לרקוד".
במציאות, כפי שהוכיחו לנו לאחרונה הבחירות בארצות הברית, גברים לבנים הם לגמרי חיים ובועטים וזועמים. כך נדמה לי זה היה מאז ומעולם ועל כן הספר הזה מעורר געגוע אל מקום שקצת מעולם לא היה, או לפחות אני לא דרכתי בו. בספרו היפה מדווח אבנר שץ שבאמת "בגרמנית יש מלה ייחודית המתארת את התחושה הזאת, של געגוע אל מקום שמעולם לא היית בו – Fernweh".
*
בתצלום: הקולונל והאורניתולוג ריצ'רד מיינרצהגן עם אחד ממושאי המחקר שלו בניירובי, 1915
*"גברים לבנים מתים" מאת אבנר שץ ראה אור בהוצאת Locus – לוקוס ונקנה תמורת 69 שקלים בחנות ספרים בבזל בתל אביב. תמכו בחנויות הספרים העצמאיות.