מחבר: אבנר

השם עשוי ליצור בלבול מסוים במחוזותינו, אבל אין קשר לרב-המכר ההוא: בַּאדוֹלִינוֹ הוא הרומן האחרון של אומבּרטו אֶקוֹ, והוא חוזר בו לטריטוריה מוכרת – ימי הביניים. שנת 1204, למען הדיוק, שבה מספר באדולינו את עלילותיו, בפרברי קונסטנטינופול הבוערת.  

כשהייתי סטודנט תרגמתי (השלמת הכנסה) ספר על המסדרים הנזיריים בימי הביניים באירופה. קצת אחר כך ראיתי בחנויות הספרים בטוטנהאם קורט-רואד ערימות-ערימות של "שֵם הורד", וכשעלעלתי בו ראיתי שיש לי, בזכות אותה עבודת תרגום (קלוקלת) יתרון יחסי: ידע בסיסי בכל הממבו-ג'מבו הקתולי-לטיני ההוא. כך הצלחתי לצלוח את הרומן שלוקח בהליכה את התואר "רב-מכר ענק שרוב קוניו לא ממש קראו אותו." נכבשתי, אף על פי שבמבט מרחוק "שֵם הורד" על כל קסמו, הוא מעין ספרות-פנאי לאקדמאים-ברוחם; יותר בידור אינטליגנטי מאשר ספרות דגולה. בַּאדוֹלִינוֹ, אני חושב, קריא יותר. אבל גם כאן, המסע שאומברטו אקו מזַמֶן לקוראיו הוא יותר אינטלקטואלי מאשר רגשי. וזה בסדר גמור; אלא שנדמה לי שהגיבור הראשי, שאת דמותו יצר אקו בעזרת גודש עצום של ידע, מקוריות, ותחכום, לא מעורר הזדהות אמיתית; ששום קורא לא יזיל דמעה כשהוא מאבד את אשתו הצעירה או כאשר פוקדות אותו טרגדיות אחרות. (למען האמת, שיניתי קצת את דעתי לקראת הסוף, כשבאדולינו מוצא אהבת-אמת, בפיתול עלילתי מפתיע באמת – אחד מרבים בספר. אבל לא אקלקל לאף אחד את ההנאה.)

בכל זאת, בכמה מילים: באדולינו, שהוא בן איכרים איטלקי בעל כישרון מופלא לשפות, ולבדיית שקרים צבעוניים ומשכנעים, הופך לבנו המאומץ של הקיסר פרידריך בַּרְבָּרוֹסַה, לומד בפאריס ויוצא למסע מופלא מזרחה, אל ממלכתו של מלך-כהן אגדי. כרגיל אצל אֶקוֹ, יש לא מעט סטיות-עלילה (מרנינות או משמימות – תלוי בקורא) ובהן דיונים מפליגים בפילוסופיה, מדע ותיאולוגיה של ימי הביניים. צריך להוסיף לכך קו-עלילה פרודיאני בעליל, וניסיון לתאור מעמיק של הפסיכולוגיה של אנשי המאה ה-12. ואיך אפשר בלי זה – גם תעלומה בלשית נוסח שרלוק הולמס – או, בעצם, נוסח ג'ונתן קריק, למי שמכיר.  

 שלא כמו בעולם הזר והמוזר של הנזירוּת, קורא עברי (התרגום, אני משער, בדרך) ימצא כאן כמה מכרים: אֶלְדָד הֳדָנִי, למשל, הנוסע האגדי, הוא מקור מידע חשוב למסעו של באדולינו. מצטרף אליו גם רב יהודי, וכשהם מגיעים לנהר הסמבטיון, המתואר כאן בפרטי-פרטים, הוא ניצב בפני אותה דילמה עתיקה – איך לחצות את הנהר הנרגע מזעפו רק בשבת. לבאדולינו יש פתרון (פשוט וברוטלי, כדרכו.) גם הגביע הקדוש מככב כאן (בעצם, זה גביע היין הישן של אביו של באדולינו) ועוד ועוד.

חוץ מזה, כצפוי, הספר שופע רעיונות, ידע, הומור, רמזים והקשרים תרבותיים שאין סיכוי לקלוט את כולם, ואין גם טעם לתקצר כאן את העלילה; נדמה לי שאקו כתב את הספר כשבראשו מתוכנן לפרטיו גם תסריט, וההפקה צריכה להיות יקרה למדי, מכיוון שהוא מפיח חיים ביצירי הדמיון הפרועים ביותר של ימי-הביניים.

ופגשתי עוד מכרים ותיקים. הבסטיאריה של ימי-הביניים קורמת עור, גידים וקשקשים. במסע מזרחה פוגשים באדולינו וידידיו את הבַּאזִילִיסְק (המוכר גם לקוראי הארי פוטר): "בדיוק כפי שתארו הסיפורים שסוּפּרו לרוב…הוא הגיח מן הצוק, מפצפץ את הסלע, כפי שכתב פְּלִינְיוּס. היו לו ראש של תרנגול וטפרים, ובמקום רעמה, מעין גידול בצורת כתר, עיניים צהובות בולטות כשל קרפדה, וגוף כשל נחש. צבעו היה ירוק כאיזמרגד, עם נצנוצי-כסף, ובמבט ראשון נראה כמעט יפהפה, אבל כולם ידעו שנשימתו עשויה להרעיל אדם או חיה." באדולינו קוטל אותו בעזרת תרגיל ישן הזכור עוד מן המיתולגיה היוונית.

בהזדמנות אחרת נתקלים באדולינו וחבריו בשלוש מפלצות בבת אחת. המפחידה ביותר היא חיה בעלת פרווה סמורה, שגבה קמור ועיניה בורקות; הם מבינים שזהו לא אחר מאשר החתול, הידוע כשליחו של השטן וחיית-המחמד של מכשפים. אפשר להתגונן נגד כל מפלצת, אבל לא נגד החתול, המזנק אל פניך ובצפורניו עוקר את עיניך. הרב סלומון (אחד החברים למסע) ממלמל ששום דבר טוב לא יכול לצאת מחיה שאינה מוזכרת בתנ"ך. המפלצת השנייה היא הכימרה, שיש לה ראש של אריה, גוף של עז, אחוריים של דרקון, זנב שהוא נחש וראש נוסף, בעל קרניים. המפלצת השלישית היא המאנְטִיקוֹר, שמקורו, על פי הבסטיאריה, בהודו, יש לו "גוף של אריה בצבע אדום

כדם, פני-אדם כחול עיניים, וזנב הדומה לעוקץ העקרב. הוא יודע לזנק למרחק גדול והוא אוכל בשר אדם. קולו הוא שריקה, כמו מנגינת חלילים. יש אומרים שהוא מסוגל לירות עוקצים מזנבו." על שתי המפלצות הראשונות מתגברים הנוסעים, אבל המאנטיקור הורג את אחד מחבריו הטובים של באדולינו לפני שגם הוא מחוסל.

הם פוגשים גם היפופוטם אוכל-אדם ועטלפי-ענק ועוד חיות איומות; וגם בעלי חיים נעימים יותר, כמו החד-קרן המופלא. על כל אלה מספר באדולינו להיסטוריון ניקֶטַאס מקונסטנטינופול, שכתב על נפילת העיר, אבל השמיט בסופו של דבר את סיפורו של באדולינו מן ההסטוריה שכתב, בעצת חכמים. באדולינו, חושב ניקטאס, "דומה לאותה חיה מוזרה, שעליה שמע ניקטאס רק שמועות, אבל יתכן שבאדולינו ראה אותה ממש, במו-עיניו: חיה המכוּנה 'זיקית', הדומה לעז זעירה, ומשנה את צבעיה בהתאם למקום בו היא נמצאת. היא עשויה לשנות את צבעה משחור לירוק בהיר; אבל הצבע הלבן, צבע התום, הוא הצבע היחיד שאינה יכולה לעטות."

יגאל באום הוא מאייר, מעצב, ועוד כל מיני דברים. כשחיפשתי מאייר לספר ילדים, הגעתי אליו כמעט במקרה – דרך האינטרנט. הוא גר בגליל, וכשפגשתי אותו התברר ש: בת-דודה שלי היא שכנה שלו, (והילדים באותו גן); שהוא אוהד של הפועל חיפה; ושפרט לכל פעילויותיו ברשת ומחוצה לה, הוא מאוד אוהב קומיקס.

הוא ביקש ממני סיפור קצר שאפשר להפוך לקומיקס, והצעתי לו שני טקסטים קצרים, שטרם פורסמו, ושנכתבו בלי שום מחשבה מראש על קומיקס; זאת התוצאה.

פתחתי לפני זמן-מה מדור כזה באתר – מסעות בכרמלית – אבל מה לכתוב בו לא בדיוק ידעתי. חשבתי לספר על ההסתעפויות הסודיות של הכרמלית; על התחנות הנטושות שלה, תחנות שהיא אינה עוצרת בהן עוד, ואינן אלא הבזק עמום באפילת התעלה; אם יחליט מפעיל הקרון לעצור בהן, אפשר יהיה לרדת במקום אחר, בזמן אחר. רציתי לספר על כך שהקרון היורד, בשעה אחת מסוימת, בין תחנת מסדה לתחנת הנביאים, קצת לפני המפגש עם הקרון העולה, סוטה בפתאומיות ימינה ויורד בתלילות ובמהירות אל תחנות לא ידועות, שיש בהן מודעות פרסומת משנות השישים, לשמן מֶגֶד, סִינְטָבּוֹן ואֹסֶם, ונשמר בהן הריח של הכרמלית הישנה, זאת של ילדותי. והלאה משם, אל רציפים זרים, בערים רחוקות, אגדיות.

באתי מהקריות, וחיפה הייתה המטרופולין, והכרמלית – הרפתקה שבקצֶהַ גן-חיות ומוזיאון האדם הקדמון, עם דִיוֹרָמוֹת תלת-ממדיות ובהן ניאנדרתלים עשויים חומר צדים ממותה או פושטים עורות בפתח המערה. בתחנת מסדה ירדתי כדי ללכת לסבא וסבתא, בנביאים לרופא-השיניים טייכנר, בגולומב כדי להגיע לעבודה של אימא. התחנות נותרו על עומדן, אבל כל השאר כבר איננו. בדרך כלל אני מסרב להאנח בעצב על העלמות העולם של אתמול, לשקוע בזיכרונות כאילו כבר יצאתי לגמלאות; אבל לעתים מגיע לאפי משב קליל, רמז, של הריח ההוא, או רחש הכבלים המחליקים על גלגיליות מכוסות גריז שחור – קולות מן הכרמלית הישנה, ששלטי ההכוונה בה נכתבו עברית, ערבית וצרפתית.

לא לחינם קראו לה פעם בלעג "מילי-מטרו." אפשר לחלום בהקיץ בנסיעה בכרמלית, אבל לעתים מחמיצים כך את התחנה היעודה. הנסיעה קצרה מדי. עבור הבת הקטנה שלי, הכרמלית היא נחמה קטנה: כשטיילנו בלונדון – היא הייתה בת שלוש – קסמה לה הרכבת התחתית יותר מכל אוצרות הממלכה. לא עניינו אותה האתרים שאליהם נסענו, רק הדרך אליהם. המהומה והדוחק של ה"טְיוּבּ" לא הטילו עליה שום מורא, רק אושר צרוף כשהדלתות נסגרו והקרון צבר תאוצה. עכשיו נותרו לה זיכרונות מעורפלים, מפת הקווים הצבעונית ("איזה צבע הקו הזה?" נהגה לשאול אותנו כשדהרנו מטוטנהאם-קורט-רואד לווטרלוּ או מקֶמדֵן למָרבּל-אָרְץ') ונותרה לה גם הכרמלית. מגן-האם לכיכר-פריס. שבע דקות, אומר השלט החשמלי.

הכרמלית אינה רכבת: היא מין מעלית גדולה, שעולה ויורדת שש קומות. היא נוסעת, הלוך ושוב, מעלה-מטה, בתוך מחילה נסתרת, אבל מסרבת להיות מטאפורה מינית: הרוח הגדולה שקמה כשהקרון מתקרב, המתכת והזכוכית, כת-המפעילים הסודית – כולם מן הסתם מהנדסי-רכבות מקייב – כל אלה משרים עליה נינוחות מתוקה, מיושנת, מהוגנת, בעיקר בחורף, ורק הרמקולים הצהובים הקטנים, השופכים תוכניות אקטואליה אל האוויר, גוררים אותך בצווארונך אל המציאות.

הנסיעה הכמעט-יומית שלי בכרמלית לא מאפשרת המראות של פנטסיה ומחשבות על לונדון, בעיקר בגלל הרמקולים הללו. עניין מייגע. אף פעם לא התלוננתי, אבל ניחשתי שאחרים עשו זאת, כי מדי פעם חלו שינויים. במשך תקופה ארוכה השמיעו שם תוכנית בוקר, שבה סיפרה השדרנית לשדרן, בפירוט גרפי, על חיי-המין המפוברקים שלה, ונוסעת קשישה ששביס לראשה שמרה על ארשת קפואה וניסתה בכל כוחה לא להקשיב לפורנוגרפיה הדלוחה והמטומטמת החודרת בעקשנות אל המרחב הבלתי מוגן שלה. אחר כך שמעתי לא מעט פרשנות של אורי דן ברשת ב'. כשנכנסים לקרון, שומעים משהו אחר: קלטת של המפעיל התורן, אני מניח. שירים צרפתיים עלומים, הסְקוֹרְפּיוֹנְס, ולעתים מוזיקת מעליות. אתמול החלטתי שכלו כל הקיצין ואני חייב להתלונן: החמצתי את הרכבת, וביליתי עשר דקות או יותר בהאזנה שאין ממנה מפלט לבנימין נתניהו. חשבתי שפתחו תחנת שידור פרטית חדשה של הליכוד, ורק הרבה יותר מאוחר התברר לי שהיה זה נאום-הרצליה שלו. שמעתי את כל משפטי המפתח שהפכו לכותרות בעיתונים.

אבל לפעמים אפשר לשמוע שיחות של נוסעים: שיחות מצחיקות, הזויות, מופרכות, ואני חושב שאני צריך לזכור אותן, לרשום פתק, אבל כשאני מגיע למשרד הן כבר התפוגגו להן כמו זיכרון של חלום, חד וברור ברגע היקיצה, אבל הולך ומתעמם ומתרחק כשמשתלטים חושי-היום על תחושות הלילה. אם אצליח להזכר בהן, או שאנמנם ואגיע בטעות לתחנה שאינה שלי, אספר על כך כאן. אבל אני לא בטוח שזה יתרחש.

קפה, כמו כל דבר, הוא עניין פוליטי. בארצות המערב הנאור אפשר לקנות קפה משובח מחוות קואופרטיביות שבהן, כך לפחות רוצים שנאמין, נהנים העובדים מתנאים טובים, שותפות ברווחים ופנסיה. בארץ טרם נתקלתי בקפה אתי, ולכן אני קונה תערובת "סופר-מוקה" בקפה אווא בעיר התחתית ומקווה שרמת הניצול והשעבוד שאני שותף לה בעל כורחי מדוללת ומוחלשת במקצת, מפני שהקפה מגיע מארצות שונות.

אבל הסבל האנושי הוא נושא שכבר מוצה, כידוע. ועם זאת, אין גבול להפתעות: לפני שנה ומשהו נחשפתי להיבט מרתק נוסף הקשור לקפה. כמו כל פריק של קפה התנאיתי בידיעה שהקפה הטוב – והיקר – ביותר צומח על מורדות ההרים הכחולים של ג'מייקה; ואז הגיעה לאזני השמועה שהיאפים העשירים באמת בקליפורניה שותים קוֹפִּי לוּוַאק אינדונזי ב-5-6 דולר לספל.

הסיפור נשמע כמו אגדה אורבנית לכל דבר: בסומטרה, יאווה וסולאווסי שבאינדונזיה חי לו בעל חיים דמוי חתול, סיבט [civet] שמו. Palm civet ליתר דיוק. השונר הזה ניזון מפירות הקפה, והוא ידוע בבררנות האנינה שלו: רק הפירות הבשלים ביותר, בשלים בדיוק במידה הנכונה, ייכנסו אל פיו. החיה המתוקה מעכלת את ציפת-הפרי ומותירה את הגלעין, שאינו אלא פול-הקפה, המוכר לנו ממכונות האספרסו המהבילות של בתי-הקפה החביבים עלינו. פולי הקפה נפלטים להם בדרך הטבע, בתוך גללי הסיבט, נאספים ע"י אינדונזים חדורי תשוקת נקם במנצלים הקולוניאליים, (ראו תיבה) נשטפים, ונמכרים תמורת עד 300 דולר לפאונד בחוף המערבי של ארה"ב.

הדבר ששכנע אותי, כמעט מעבר לכל ספק, שמדובר בבדיה משעשעת כששמעתי על כך לראשונה, היה ציון שמו המדעי של היצור שהתסיסה בתוך מיצי-המעיים שלו גורמת לקפה להפוך "סירופי, עשיר, מתקתק": Paradoxurus hermaphroditus. ואז עשיתי חיפוש בגוגל, הגעתי לאתר של מוזיאון הסמית'סוניאן, וכמעט בניגוד לרצוני השתכנעתי שהכל אמת לאמיתה.

קוֹפִּי לוּוַאק נידון, ברמות שונות של שעשוע, עויינות, פליאה וחוסר אמון, באתרים שונים של חובבי קפה; כמות הבדיחות סרות-הטעם שעניין כזה יכול להפיק היא כמובן אינסופית. עדויות אישיות קובעות שהקפה אכן משובח, אבל איש אינו בטוח בעניין בקרת-האיכות של המוצר: האם הוא טהור לחלוטין, וכל גרם אכן חלף דרך פי-הטבעת של הפרדוקסורוס הרמאפרודיטוס? הסוחרים טוענים שהם עובדים על פי עקרונות של אמון. אגב, חובב קפה אחד טוען שמדובר בפולי קפה מזן רובוסטה, שהוא בפירוש זן נחות בטיבו בהשוואה לזני הערביקה, מה שמגביר את החשד שמדובר בהייפ (יש כבר מילה עברית?) ולא באיכות אמיתית.

לא מצאתי הרבה התייחסויות ללואק עצמו, פרט לעובדה שזוהי חיה חשאית שרק מעט ידוע עליה, והיא אינה ממשפחת החתוליים, אלא קרובה לנמיה. האם על מנת להשיג את גלליו צריך לכלוא אותו? והרי ללא ספק הוא חייב להוותר חופשי ללקט את דובדבני-הקפה, כפי שמכונים הפירות בעגה מקצועית. על כן סביר להניח שגורלו שפר עליו, בהשוואה להתעללות שהיא מנת חלקו של קרוב משפחה, הסיבט האתיופי: בחוות מיוחדות מוחזקות החיות הללו בכלובים, בתנאים איומים, על מנת לחלוב מהן את ההפרשה, תסלחו לי, שהן מפיקות מבלוטת חיץ-הנקבים שלהן, בתהליך מכאיב ואכזרי במיוחד. מייצרים מזה שאנל 5. וגם בשמים של קארטייה ולאנקום. אני לא צוחק.

ג'רמיין גריר, ("הסריס הנשי," "האשה השלמה") אחת ההוגות הבולטות, הזועמות, ובעיקר השנויות במחלוקת של הפמיניזם, פרסמה ספר בשם "נערות המנזר," שקטע ערוך מתוכו פורסם בגארדיאן. לדעת מבקריה, גריר של היום מציגה תפיסות הפוכות לאלה שבהן דגלה בשנות השבעים, אבל לא אכנס כאן לפולמוס פנים-פמינסטי. מפתיע לקרוא את דבריה על המנזר. גריר, מפויסת ומבודחת, ואפילו מלאת הכרת תודה, מספרת על חינוכה בידי נזירות, במנזר "כוכב הים" באוסטרליה. היא כותבת עליהן בחיבה רבה. "אחת הסיבות לכך שמעולם לא בייתו אותי כראוי היא העובדה שחונכתי על ידי כנופיה של נשים מטורפות בגלימות שחורות ומתנופפות. אני דומה להן יותר מאשר לאמי. אני חייבת להן יותר במידה מסוימת, מכיוון שהן אהבו אותי יותר ממנה והן השקיעו בי מאמץ גדול בהרבה ממנה. הן באמת אהבו אותנו. אני מבינה את זה עכשיו, למרות שלא הבנתי את זה אז."

המנזר שגריר מתארת רחוק למדי מחלק מן הדימויים הרגילים שאנו ניזונים מהם. ודאי יש סגנונות רבים בענייני נזירות, ומנזרי המאה העשרים שונים מאוד, מן הסתם, מאלה של ימי הביניים, אולם אני זוכר עד כמה הפתיעה אותי בזמנו הטענה – ההגיונית לגמרי, בהרהור שני – שהמנזרים באירופה, לאורך מאות רבות, היו המקום היחיד בו נהנו נשים ממידה כלשהי של חירות. זה נשמע כמו אוקסימורון – מנזר וחירות – אבל בעולם שבו עברו נשים מבעלוּת אחת לאחרת – מן האב אל הבעל – ועל פי רוב רק בקושי נחשבו לאנושיות, שחרר אותן דווקא המנזר מן הכלא של חיי השגרה הנשיים. רק נדר הנזירות וה'נישואין' לישו, פטרו אותן מן החובות הנצחיים של הנשיות: האמהוּת ומתן שירותי-חינם לגברים. בחלק מן המנזרים נהנו הנזירות מחיי תענוגות של ממש, ויצרו מוזיקה ואמנות.

נשים בקבוצה, ללא גברים, אומרת גריר, מתנהגות אחרת. "בין כתלי המנזר פורצת היצירתיות המוּלֶדת של נשים. היינו קולניות, וגם הנזירות היו קולניות. כולן היו משעשעות ומטורפות בדרכן שלהן. הן לא התאימו לשום סטראוטיפ. כולן היו שונות זו מזו."

אפילו בעניין היחס למין, יש לה כמה מלים חיוביות לומר על החינוך במנזר. הנזירות רצו שנבין שסקס הוא עניין רב-עוצמה, ולא משתעשעים בו כלאחר יד – לא הופכים אותו למעין ספורט, היא כותבת. ועם זאת הן סברו שמדי בית-הספר היו מעין שריון מגן של צניעות; הן היו תמימות מכדי להבין שיש גברים רבים שמחשבות לא-צנועות עולות בראשם דווקא כאשר הם רואים מדי בית-ספר. גם ההפרדה המוחלטת בין המינים נושאת עמה יתרונות (כפי שהעלו לאחרונה גם מחקרים אחדים בענייני השגים בלימודים.)

"יכולתי להתחתן עם ברוקר ולהתרגל לחיים עם שלוש מכוניות. הן הפכו זאת לבלתי אפשרי מפני שהייתי רעבה למשהו אחר – לערכים רוחניים. אמנם לא הערכים שלהן." כותבת גריר, ומבחינה בין המנזר לקתוליות. "אני עדיין קתולית," היא כותבת, "אני רק לא מאמינה באלוהים. אני אתאיסטית קתולית – יש רבים כאלה." (לא מזמן קראתי בספרו של דן צלקה על שיחה עם כומר קתולי. "אנחנו משוחחים, אבל איננו מדברים על אותו דבר," כותב צלקה, ומגדיר את עצמו כ"אתאיסט יהודי.") "אני בטוחה שהנזירות היו מעדיפות שאהפוך את לבי ואהיה וכחנית קולנית לטובת העניין הקתולי. אין הרבה סיכוי, אבל הן ממשיכות להתפלל…אפשר לדבר בזכותם של מנזרים. הבעיה היא שאין מה לומר בזכותה של הקתוליות." 

הנזירות חיו בצניעות – מהקצבה של 15 שילינג לשבוע. מערכת החינוך האוסטרלית הייתה מתמוטטת אלמלא ניצלה אותן. אבל הן גרו בבתים נאים עם גינה, ונהנו מסגנון-חיים בריא ונעים: בנות-שיח נבונות, ספרים טובים, די זמן פנוי למחשבה. "אני חושבת שאלה חיים טובים, והלוואי שלא היו מאבדים את ההצדקה הפנימית שלהם" כותבת גריר; "שואלים אותי לפעמים איך הייתי רוצה שיראה הבית שלי; לרוב אני אומרת שהייתי רוצה שיהיה דומה למנזר החילוני "תֶלֵם" של רבְּלֶה, שבו נהנות הדיירות ממגוון של תענוגות משוכללים."

תֶלֵם

עד כאן גריר, ומכאן רבְּלֶה. מכיוון שהזכירה את מנזר תֶלֵם, המתואר ב"גרגנטואה ופנטגרואל" של רבְּלֶה, שמחתי על כך שרכשתי לא מכבר את תרגומו של עידו בסוק, כדי שאוכל לעיין ולמצוא במה מדובר. תרגום רבְּלֶה הוא משימה גרגנטואית, כלומר אתגר ענק שנראה למעלה מכוחות אנוש; ברומן של אהרון מגד, "הגמל המעופף ודבשת הזהב," עוסק הגיבור בתרגום רבְּלֶה, והמשימה מוצגת כחסרת סיכוי. פעם קניתי את התרגום האנגלי, ומעולם לא הצלחתי לקרוא בו יותר מכמה עמודים. והנה, שני הכרכים עבי-הכרס של רבְּלֶה בעברית, למרות ממדי הענק שלהם, הם מאירי עיניים, נגישים, משעשעים, ובעיקר מעוררים השתאות לנוכח היקף המשימה שנטל על עצמו עידו בסוק, והשלים בהצלחה. ולענין מנזר תֶלֵם: רבְּלֶה היה, כללית, בן זמנו, וכפי שאומרת בהקדמה לספר ד"ר נדין קונפרטי-צור, הוא מעדיף לא לעסוק כלל בנשים, או להציג אותן על שלל התכונות השליליות המוכרות מן המסורת הדתית והאנטי-נשית של ימי הביניים. רק במקום אחד חורג רבְּלֶה (ה'הומניסט הפרוע', שעל פי רוב חרג מכל מוסכמות התקופה) מהדפוס הזה: בתאור של מנזר תֶלֵם. את תֶלֵם בנה גרגנטואה לבקשתו של נזיר, שביקש ממנו להקים עבורו מנזר המכונן על יסודות הפוכים מאלה של שאר המנזרים. ראשית חוכמה, לא תיבנה סביבו חומה; ובמקום נדרי הפרישות, הציות וההסתפקות במועט, לא יהיו לנזירי תֶלֵם כל סייגים, והם יחיו כרצונם. מכאן ממשיך רבלה לתאר את תֶלֵם כאוטופיה יפהפיה (במימונו של המלך הנדיב גרגנטואה) שאליו נמנעת הכניסה מרשימה ארוכה של טיפוסים – "טווסים אבוסים, שחצנים, חלכאים..עורכי דין מרוששים, פקידונים, לבלרי בית-משפט האוכלים את העם…קרציות בחסות השלטון…שופטים מימי מתושלח, מצדיקי הרשעים.." ו"..כלבי שמירה על נשים, לתמיד חתומה בפניכם זו הדלת, רטננים, קנאנים.." רבלה מתאר בפירוט רב את הבניינים והגנים, את בגדי הנשים – שהוא מקפיד לומר שהתלבשו על פי רצונן החופשי — ואת קרבת הנפש ששררה בין הגברים והנשים. "כל חייהם נוהלו לא באמצעות חוקים, תקנות או סדרים, אלא על-פי רצונם ובחירתם החופשית. קמים היו מעל יצועם כאשר מצאו לנכון, שותים היו, אוכלים, עובדים וישנים כאשר תקפם החשק לכך. איש לא העירם, איש לא חייבם לשתות או לאכול או לעשות כל דבר מעשה. כך חרץ גרגנטואה. וכלל יחיד היה נר לרגליהם: עשה מה שברצונך." האוטופיה הנפלאה הזאת מותנית כמובן בכך שכל נתיניה זכו לחינוך מושלם ולחיים בקרב חברה משובחת, ונטוע בהם יצר כבוד המדרבן אותם תמיד לנהוג במידת הטוב ולהתרחק מדרך הרע. אמנם גם בתוך האוטופיה לא נמלט רבלה מן המוסכמות, והתכונות שהוא מייחד לנזירות הן בעיקר טוּב-מראה, טוּב-מזג ומיומנות בעבודות-מחט…תֶלֵם של גריר, מן הסתם, יהיה אוטופיה קצת יותר מעודכנת.

1. מבצע הצלה

האנייה צים דאליאן שהייתה בדרכה לנמל שֶקוּ בסין, חילצה היום בשעות הבוקר המוקדמות 26 דייגים סיניים שספינתם הוטבעה. האנייה נתקלה היום (27.11 בשעות הבוקר, שעון מקומי) בניצולי ספינת הדייג הסינית וחילצה 26 מהם. עקב תנאי הים הקשים לא הצליח הצוות להעלות לסיפון גופה אחת שצפה בים.

על פי עדויות הניצולים, כלי שייט לא מזוהה בעל גוף בצבע שחור פגע בספינתם שעתיים לפני ההצלה, בערך ב- 6 בבוקר זמן מקומי, והטביע אותה.

צים דאליאן קיבלה הנחיות להמשיך בדרכה לנמל שקו בסין, שם ירדו הניצולים לחוף.

 2. מכתב מן המיסיון הימי
    [ או, אם לא ידעתם, אנו עומדים לקבל סיוע חירום. אבל רק היהודים. ]

אגודת אשרוניה – צוֹעַרים נוצרים ואניית מיסיון

פרימנטל, אוסטרליה

"…אנו ארגון סיוע חירום נוצרי ומעוניינים, בברכת הקהילה היהודית במערב אוסטרליה, לשלוח ציוד רפואי ובגדים משומשים במצב טוב לארגוני צדקה יהודיים בישראל. הציוד הרפואי נאסף בבתי-חולים באזור וברובו כלל לא נעשה שימוש או שהציוד במצב כמעט חדש…"

"כִּי הוֹאִילוּ וְאַף־מְחֻיָּבִים הֵם לָהֶם הִנֵּה לַגּוֹיִם הָיָה חֵלֶק בְּדִבְרֵי הָרוּחַ אֲשֶׁר לָהֶם [ליהודים] וַהֲלֹא עֲלֵיהֶם לְתָמְכָם גַּם בְּדִבְרֵי הַגּוּף" (אִגֶּרֶת פּוֹלוֹס הַשָּׁלִיחַ אֶל־הָרוֹמִיִּים פֶּרֶק טו פסוק 27)

בשרותו,  

האב לורנס (לופטי) שייב

נשיא/מתאם