הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

[מקור]

הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

מאת אליסדיר גריי

 

עִוֵּר וְקַבְּצָן, אֲדוֹנִי, וְגַם שִׁכּוֹר מֻחְלָט
שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּרֵי סַבְתָּא. אַחֶרֶת מִי יִקְנֶה לִי שְׁתִיָּה?
אַל תֵּשֵׁב כָּל כָּךְ קָרוֹב – אֲנִי מַסְרִיחַ אֲבָל מֵת לִבְּרֶנְדִּי.
גַּם בִּירָה תַּסְפִּיק. תּוֹדָה! חַיִּים אֲרֻכִּים לְכֻלָּנוּ.
בּוֹא תִּשְׁמַע אֵיךְ נִהְיֵיתִי מַה שֶּׁאֲנִי.

אִשָּׁה עָשְׂתָה לִי אֶת זֶה, קָרְאוּ לָה אֵן בּוֹנִי
מַלָּחִית קְטַנָּה וּקְשׁוּחָה, כָּמוֹנִי אָז
אֲבָל מְבֻגֶּרֶת בְּעֶשְׂרִים שָׁנָה. לְבוּשָׁה בִּגְדֵי גֶּבֶר
קִרְצְפָה סִפּוּנִים, טִפְּסָה עַל תְּרָנִים, צִמְצְמָה מִפְרָשִׂים, קִלְּלָה
כְּמוֹ כֻּלָּנוּ, בּוֹרַחַת מִיַּבָּשָׁה, חֹק, מִשְׁפָּחָה.

הָיָה לָהּ אֹמֶץ. שְׁמָהּ וּפָנֶיהָ לֹא הִתְאִימוּ זֶה לָזֶה
אֲבָל גְּבָרִים צְעִירִים יִדְפְּקוּ גַּם חוֹרִים בְּקֶרֶשׁ. אֵלֶּה שֶׁנִּסּוּ
לְהִתְנַדְנֵד בָּעַרְסָל שֶׁל אֵן שִׁגְּעוּ לָהּ אֶת הַשֵּׂכֶל.
הִיא שָׁבְרָה לִי אֶת הָאַף כִּי נִדְלְקָה עַל יֶלֶד
בֶּן שְׁלֹשׁ-עֶשְׂרֶה שֶׁחָשַׁב שֶׁהִיא בְּדִיחָה.

מְשֻׁנֶּה, אֵיךְ נַעַשְׂתָה בַּיְשָׁנִית לְיָדוֹ,
לֹא מֵעֵזָּה לְדַבֵּר אוֹ לְהִסְתַּכֵּל בּוֹ יָשָׁר
אֲבָל תִּקְּנָה וְכִבְּסָה לוֹ אֶת הַמִּכְנָסַיִם אוֹ גֵּרְשָׁה
חַרְמָנִים שֶׁנִּדְלְקוּ עַל הַתַּחַת שֶׁלּוֹ. עַל מוֹטוֹת הַתֹּרֶן
הִיא הָיְתָה בַּת הַזּוּג שֶׁיִּצְּבָה אוֹתוֹ – הוּא לֹא הָיָה
מֻכְשָׁר בִּמְיֻחָד בְּטִפּוּס לַגֹּבַהּ. הוּא בָּכָה בַּלַּיְלָה כְּמוֹ שֶׁבָּכִיתִי אֲנִי
כְּשֶׁהִצְטָרַפְתִּי לָאֳנִיָּה שָׁנִים לִפְנֵי-כֵן. בִּי הִצְלִיפוּ
וּמֵאָז לֹא הִזַּלְתִּי דְּמָעוֹת. אֲבָל מִי שֶׁרָצָה לְהַצְלִיף
בַּנָּסִיךְ הַצָּעִיר (כָּכָה קָרָאנוּ לוֹ) הָיָה חַיָּב לְהַרְבִּיץ קֹדֶם
לְאֵן בּוֹנִי. לְאַף אֶחָד לֹא הָיָה אֹמֶץ.

זֶה הָיָה רַע לְבָחוּר שֶׁאָהֲבוּ אוֹתוֹ.
כְּמוֹ נְמֵרָה שֶׁאוֹהֶבֶת אֶת הַגּוּרִים שֶׁלָּהּ. בְּלִי עִנְיָנִים בַּמִּטָּה.
עִם הַכַּעַס הָאִמָּהִי שֶׁל אֵן זֶה לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן, אֲבָל בַּחוּרִים
אַחֲרֵי גִּיל עֶשֶׂר צְרִיכִים שֶׁגְּבָרִים יְלַמְּדוּ אוֹתָם
אֵיךְ גְּבָרִים מִתְנַהֲגִים. כֵּן, אַתָּה קוֹרֵץ, אֲדוֹנִי, חוֹשֵׁב שֶׁאֲנִי מַסְטוּל.
עוֹד מַשְׁקֶה, בְּבַקָּשָׁה. תּוֹדָה. אֲנִי אַסְבִּיר
לְךָ אֶת הַטָּעוּת שֶׁלְּךָ. הַחַיִּים הַקָּשִׁים לֹא הוֹפְכִים אֶת כָּל הַגְּבָרִים לְחַיּוֹת.
אֲנַחְנוּ שׂוֹרְדִים בַּיָּם כִּי אֲנַחְנוּ עוֹזְרִים זֶה לָזֶה.
גַּם אִם הַנָּסִיךְ הָיָה מְכֹעָר הָיָה יָכוֹל
לִבְטֹחַ בִּי כְּמוֹ בְּאָחִיו.

אֶפְשָׁר הָיָה לִרְאוֹת עָלָיו שֶׁיָּדַע שֶׁעָדִיף הָיָה לוֹ
אִם אֵן הָיְתָה מְשַׁחְרֶרֶת מִמֶּנּוּ אֶת הַקֶּרֶס. כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בַּסְּבִיבָה
הַמַּמְזְרִים הַקַּנָּאִים הָיוּ צוֹעֲקִים לוֹ, "מַה שְּׁלוֹם אִשְׁתְּךָ הַנְּסִיכָה הַיּוֹם?" אוֹ
"בְּלִי זָקָן הַבֹּקֶר? אֲנִי מֵבִין, אֲדוֹנִי, שֶׁלִּפְנֵי שֶׁקָּמַתָּ
הַמַּלְכָּה הָאֵם גִּלְּחָה אוֹתְךָ בַּמִּטָּה?" אִם הִתְעַטֵּשׁ,
"תִּתְלַבֵּשׁ חַם! אִם תִּצְטַנֵּן הָאָחוֹת הַמַּלְכוּתִית
תִּקְרַע לָנוּ אֶת הַצּוּרָה!" הוּא הָיָה מַחְוִיר, צוֹרֵחַ, "זֶה לֹא פֵיְר!"
"אֲנִי לֹא צָרִיךְ, לֹא רוֹצֶה אֶת הַזְּקֵנָה הַזֹּאת!" כְּשֶׁאֵן
לֹא הָיְתָה בַּסְּבִיבָה.

בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר אָמַרְתִּי, "מַסְפִּיק עִם זֶה!" הִרְבַּצְתִּי לְאֵיְבּ הַיְּהוּדוֹן
שֶׁצָּחַק עָלָיו יוֹתֵר מִכֻּלָּם, וְהִכְרַזְתִּי שֶׁהַבָּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת זֶה
יַחְטֹף מִמֶּנִּי אֶגְרוֹף. הַנָּסִיךְ הִסְתַּכֵּל בִּי אָז, וְגַם אֵן לָחֲצָה אֶת יָדִי
וּמִפְּנֵי שֶׁאֲנִי פִּקַּדְתִּי עַל הַמִּפְרָשׂ הָעֶלְיוֹן הָרָאשִׁי, הִתְחַנְּנָה לַקָּצִין הָרִאשׁוֹן
לִהְיוֹת תַּחַת פִּקּוּדִי. כְּשֶׁהָיוּ עַל הַתֹּרֶן, אֵיְבּ הַיְּהוּדוֹן צָעַק, "תִּרְאוּ,
לְמַעְלָה עַל מוֹט הַתֹּרֶן, אַבָּאלֶה, אִמָּאלֶה, וְתִינוֹקִי,
מִשְׁפָּחָה קְדוֹשָׁה מֻשְׁלֶמֶת, כַּמָּה מָתוֹק!"
הִשְׁחַרְתִּי לוֹ אֶת הָעַיִן.

כָּךְ שֶׁלִּפְנֵי שֶׁנָּשְׁמָה אֶת נְשִׁימָתָהּ הָאַחֲרוֹנָה אֵן לֹא יָדְעָה
שֶׁרָצִיתִי בְּמוֹתָהּ, שֶׁאוֹתוֹ לֹא תִּכְנַנְתִּי.
אֱלֹהִים נָתַן לִי הִזְדַּמְּנוּת כְּשֶׁמַּשַּׁב רוּחַ חָזָק
הִכָּה פִּתְאוֹם בְּאֶמְצַע סִיבוּב יָמִינָה.
צִמְצַמְנוּ בַּמְּהִירוּת אֳבָל אֵן, שֶׁלֹּא הָיְתָה קְשׁוּרָה
הוֹשִׁיטָה לִי יָד לְעֶזְרָה. אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי, רָאִיתִי
אֶת פָּנֶיהָ הַנִּדְהָמוֹת נִמְלָאוֹת פַּחַד כְּשֶׁיָּדָהּ הַשְּׁנִיָּה
אִבְּדָה אֲחִיזָה. קוֹרַעַת, קוֹרַעַת אֶת הָאֲוִיר הִיא נָפְלָה
מִגֹּבַהּ שְׁמוֹנִים רֶגֶל בְּעֵרֶךְ, בַּחֲבָטָה עַל הַסִּפּוּן
בְּלִי צְעָקָה.

סוֹף כָּזֶה הוּא לֹא מַמָּשׁ נָדִיר בַּיָּם
אֲבָל לֹא אֶצְלִי. רַק הַנָּסִיךְ יָדַע
מֶה עָשִׂיתִי, וְהִפְסִיק לִהְיוֹת יְדִידוּתִי.
זֶה שֶׁהִכְשַׁלְתִּי אֶת אֵן כְּדֵי לַהֲפֹךְ אוֹתוֹ לְגֶבֶר,
אֶת זֶה הוּא לֹא הֵבִין. גַּם אֲחֵרִים הָפְכוּ מוּזָרִים
בִּזְמַן שֶׁגַּם אֲנִי הִשְׁתַּנֵּיתִי – הִפְסַקְתִּי לְדַלֵּג בְּקַלּוּת לְמַעְלָה
אֶלָּא הִכְרַחְתִּי אֶת עַצְמִי לַעֲלוֹת. אִבַּדְתִּי אֶת רֹב הָאֹמֶץ שֶׁלִּי
שֶׁהוּא מַזָּלוֹ הַטּוֹב שֶׁל הַמַּלָּח. בְּתוֹךְ
כַּמָּה יָמִים הָפַכְתִּי לַטֶּמְבֶּל הַמְּצֻבְרָח וְהָאִלֵּם,
לַיּוֹנָה שֶׁל הַצֶּוֶת.

לִפְנֵי הַחֵלֶק הַטְּרָגִי שֶׁל הַסִּפּוּר אֲנִי צָרִיךְ
חִזּוּק, אֲדוֹנִי, בְּרֶנְדִּי אוֹ בִּירָה. תּוֹדָה.
לְתִקּוּן חֲבָלִים יֵשׁ כְּלִי שִׁמּוּשִׁי, מִין מַזְלֵג מִבַּרְזֶל,
הַמֶּרְחָק בֵּין שְׁתֵּי שִׁנָּיו כְּמֶרְחָק
בֵּין הָעֵינַיִם בַּפַּרְצוּף. לַיְלָה אֶחָד הִתְעוֹרַרְתִּי
לִכְאֵב נוֹרָא וְחֹשֶׁךְ וְלֹא רָאִיתִי אוֹר יוֹם מֵאָז. שָׁכַבְתִּי מִתַּחַת לַסִּפּוּן
כְּמוֹ בּוּל עֵץ שָׁבוּעוֹת עַל שָׁבוּעוֹת, מִצְטַעֵר שֶׁהַמַּזְלֵג לֹא חָדר
אֶל תּוֹךְ הַמּוֹחַ שֶׁלִּי. מִי הָיָה זֶה שֶׁעִוֵּר אוֹתִי
לֹא יָדַעְתִּי וְלֹא הָיָה לִי אִכְפַּת.

אֲבָל חֲבֵרַי הָפְכוּ נְדִיבִים, עַכְשָׁו כְּשֶׁהִתְעַוַּרְתִּי.
לֹא חָסְרוּ לִי אֹכֶל, טַבָּק, גְּרוֹג. הַנָּסִיךְ
רָחַץ אֶת מַה שֶּׁהָיוּ פַּעַם הָעֵינַיִם שֶׁלִּי, לֹא אָמַר הַרְבֵּה,
אֲבָל הִכַּרְתִּי אֶת הַמַּגָּע שֶׁלּוֹ. אֵיְבּ, יְהוּדִי וְגַם סְקוֹטִי וְלָכֵן
מְשֻׁנֶּה פִּי שְׁנַיִם, יָשַׁב לְיָדִי וְדִבֵּר עַל אֱלֹהִים
שֶׁהוּא קָרָא לוֹ "צוֹרְ ישענו". פַּעַם שָׁאַלְתִּי,
קְצָת סַקְרָן, "מִי עִוֵּר אוֹתִי, אֵיְבּ?".
הוּא אָמַר בְּחֻמְרָה: "זֹאת שְׁאֵלָה מְיֻתֶּרֶת!
"אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר. הַתַּפְקִיד שֶׁלְּךָ
הוּא לְקַבֵּל אֶת הָעַכְשָׁו, כְּפִי שֶׁהוּא.

"שְׁכַח אֶת עֵינֶיךָ. יָמִים לִפְנֵי שֶׁאִבַּדְתָּ אוֹתָן
הִפְסַקְתָּ לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן כָּרָאוּי. אֲנַחְנוּ מִתְגַּעְגְּעִים לְאֵן אֲבָל
כֻּלָּנוּ שְׂמֵחִים שֶׁאַתָּה לֹא מֵת. שְׁתֵּי רְצִיחוֹת
בְּמַסָּע אֶחָד, זֶה רַע לָאֳנִיָּה." שִׂמְחָה גְּדוֹלָה
מִלְּאָה אוֹתִי אָז וְהִיא נִשְׁאֲרָה אִתִּי עַד הַיּוֹם. לְסַפֵּר
כַּמָּה מְרֻשָּׁע הָיִיתִי, זֶה נֶחְמָד, אֲנִי מוֹדֶה.
הָעֹנֶשׁ שֶׁלִּי מַצְדִּיק אֶת זֶה. הוֹרִידוּ אוֹתִי לַחוֹף
וַאֲנִי מְקַבֵּץ נְדָבוֹת מִדֶּלֶת לְדֶלֶת, מִפַּאבּ לְפַּאבּ,
נֶהֱנֶה מֵהַחַיִּים עַד כַּמָּה שֶׁאֲנִי יָכוֹל,
זָקֵן בִּלְתִּי מַזִּיק.

הַסִּפּוּר הַמְּדַכֵּא הַזֶּה אוּלַי לֹא נִרְאֶה לְךָ שָׁוֶה
אֶת הַהוֹצָאָה עַל הַמַּשְׁקֶה, אֲדוֹנִי.
אֲנִי לֹא מַסְכִּים, וְאַתָּה לֹא צָרִיךְ לְהַאֲמִין לוֹ.
אֲבָל אֲנִי כֵּן.

 

עוד משהו משלי על אן בוני ומרי ריד, הנשים הפיראטיות

2 תגובות בנושא “הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי”

  1. ממש נשאבים לתוך הספור הזה, ולמוסיקה של קולו הצרוד, לשורות הקצרות – שהן ספק שיר, ספק ביטוי לקוצר נשימה בריאות מוכות טבק – ובעיקר אל ההסכנה שאינה כניעה. אל הדיעבד.

השאר תגובה