קטגוריה: בֵּסְטִיָארְיָּה

[הבֵּסְטִיַארְיָה מימי הביניים, אנציקלופדיות זואולוגיות שהיו גם ספרי מוסר, מלאות עובדות ססגוניות, מוזרות והזויות. אני מוצא שהאלגוריות המוסרניות הנספחות לתיאורי החיות הן החלק הפחות מעניין בבֵּסְטִיַארְיָה. התרגום הוא מתוך הנוסח האנגלי של הבסטיאריה של אברדין, משנת 1200 בקֵרוּב, ומקורות נוספים. המשך יבוא.[

הבּוֹנֶה

יש בעל-חיים ושמו בּוֹנֶה, והוא אצילי עד מאד; אשכיו טובים מאוד לרפואה. חכמי-הרפואה אומרים שכאשר מרגיש הבונה שהציידים בעקבותיו, כורת הוא בשיניו את אשכיו ומשליך אותם בפני הרודף אותו, ואז נס ונמלט מפניו. אם ממשיך צייד לרדפו, הבונה פונה לאחור ומציג לראווה את ערוותו. כאשר רואה הצייד שאין לו אשכים, הוא מניח אותו לנפשו(4).

השם בונה (castor) בא מן המילה castrando, סריס.

האריה

האריה הוא האדיר שבכל בעלי החיים. דבר לא ירתיע אותו.

אומרים שיש שלושה סוגי אריות. מבין אלה, נמוכי הקומה, בעלי הרעמה המתולתלת, הם אוהבי שלום; הגבוהים, בעלי השיער החלק, הם פראיים. מצחם וזנבם מעידים על מזגם; אומץ-לבם נמצא בחזה, ונחישותם – בראש. הן חוששים מפני נהמת האוֹפַנים הסובבים, אבל עוד יותר מכך מפני האש.

מלומדים החוקרים את הטבע אומרים שיש לאריה שלוש תכונות עיקריות. ראשית, אוהב הוא לשוטט בין פסגות ההרים. אם ירדפו ציידים אחר האריה, יחוש בריחם ויעלים את עקבותיו מאחוריו בעזרת זנבו (1). כך לא יוכלו לעקוב אחריו. התכונה השנייה של האריה היא שבעת היותו ישן, נראה כאילו עיניו פקוחות (2). התכונה השלישית של האריה היא שכאשר ממליטה הלביאה גורים, הם ממליטה אותם מתים, ושומרת עליהם משך שלושה ימים, עד שמגיע האב ביום השלישי ונושף אל פניהם ומחזירם לחיים (3).

טבעו של האריה לא להתרגז אלא אם יפגעו בו. חמלתם של האריות ניכרת מדוגמאות רבות. הם חסים על מי שהכריעוּ ארצה. הם מניחים לשבויים לשוב לביתם. הם מפנים זעמם אל גברים ולא אל נשים. הם אינם הורגים ילדים אלא אם כן שורר רעב גדול.

אריות נמנעים מאכילת יתר. ראשית, כיוון שהם שותים ואוכלים לסירוגין; לא אחת, אם מזונם לא נעכל, ימתינו בטרם יאכלו שוב. ואז, כשאינם חשים בנוח כיוון שאכלו בשר רב מכפי צרכם, יתחבו כפתם לפיהם וימשכו את המזון החוצה, מרצונם. וכאשר עליהם להמלט יפעלו באותו אופן אם בטנם מלאה. חוסר שיניים מעיד שהאריה זקן.

אריות מזדווגים פנים אל פנים; ולא רק אריות, גם שוּנָרים, וגמלים, ופילים, וקרנפים, ונמרים. לביאות, בהמלטה ראשונה, יולדות חמישה גורים. בשנים שלאחר מכן' נגרע גור אחד בכל שנה. כאשר המספר מגיע לגור יחיד, נעלמת פוריות האם; היא הופכת עקרה לעד.

האריה מתעב בשר שנטרף ביום הקודם ויפנה את גבו משאריות ארוחתו-הוא.

שום חיה לא תעז להרגיז את האריה, שקולו, מדרך הטבע, מטיל אימה כה גדולה עד שיצורים זריזים אשר מסוגלים להמלט מפניו נתקפים חולשה לשמע שאגתו, כאילו המם אותם והכריע אותם כוח עצום.

אריה חולה מחפש קוף לטרפו על מנת להרפא.

האריה פוחד מן התרנגול, ובעיקר מן התרנגול הלבן. מלך החיות יסבול יסורים מעוקצו של עקרב וארס הנחש ימיתו.

ונודע על חיות קטנות הקרויות לֵאוֹנְטוֹפוֹנים, קוטלי-אריות. כשהן נלכדות, שורפים אותן, ובשר הנגוע באפרן, המושלך בצומת-דרכים, קוטל אריות, אף אם יטעמו רק מעט ממנו. זאת הסיבה שהאריות תרים אחר לאונוטופונים מתוך יצר-שנאה, וכשנקלעת לידם ההזדמנות אינם אוכלים אותם, כי אם קורעים אותם לגזרים בכפותיהם.

 

הגמל

יש שני סוגי גמלים: הבַּאקְטְרִיַאניים, שהנם בעלי דבשת אחת בלבד אולם רבי-כוח; והערביים, בעלי שתי דבשות, המרובים יותר. הם שונאים סוסים; גמלים יכולים לשאת צמא משך שלושה ימים, ומעדיפים מים עכורים; אם יש רק מים צלולים, הם בוטשים ברגליהם על מנת להעכיר את המים. כשהם שותים, הם מרווים את צימאון העבר וגם את צרכיהם שלעתיד לבוא. יש גמלים המתאימים לשאת משאות ואחרים מתאימים רק לרכיבה. פרסותיהם לא נשחקות. הם יכולים לחיות עד גיל מאה, אלא אם כן ילקחו לארץ נוכריה, ושם האוויר הזר גורם להם לחלות. נאקות משמשות למלחמה. גמלים הופכים פראיים בתאוותם להזדווג; תשוקה זו אפשר להרוס על ידי סירוס, שגם מחזק את הגמל.

הגְרִיפוֹן

הגריפון הוא עוף בעל ארבע רגליים, גוף של אריה וכנפי נשר. הוא חי בהרים ההיפֶרְבּוֹרַאנִיִים, ארץ השמש הנצחית, או אולי בחבש; יש האומרים שהוא שוכן במדבריות הודו, אך שם אין בנמצא די מזון. כדי לקיים את גוזליו הוא טס למחוזות אחרים ומביא טרף. הגריפין הוא אויבם של הסוסים. גריפון יקרע אדם לגזרים ויישא אותו לקנו כדי להאכיל את גוזליו, והוא כה חזק עד שביכולתו לשאת בציפורניו שור(5). הוא ידוע גם בכך שהוא כורה זהב במכרות.

—————————————————————————————————-

(1) ומושיענו, אריה ברוחו, משבט יהודה, חוטר לבית ישי, בן דוד, הסתיר את עקבות אהבתו בשמיים עד אשר, בשליחות אביו, ירד אל רחמה של הבתולה מריה וגאל את בני האדם, שהיו אבודים.
בלי שידע על טבעו השמימי, השטן, אויבם של בני אנוש, העז לפתות אותו כאילו היה אדם רגיל. אפילו מלאכי מרום לא ידעו על דבר אלוהותו, ואמרו לאלה שהיו עמו כאשר עלה אל אביו: 'מיהו מלך-התהילה הזה?'

(2) כך גם האלוהים, בשנת המוות, הגופנית, על הצלב, נקבר, אך טבעו האלוהי נותר ער; כנאמר בשיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר" ובתהילים: "לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."

(3) כך הקים האב הכל יכול את ישוע המשיח מן המתים ביום השלישי; כפי שאמר יעקב: כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מ"ט, ט')

 

(4) כך, כל אדם המקיים את מצוות האל ומתאווה לחיות בצניעות, חייב לקצץ את מידותיו המגונות ומעשיו המבישים ולהשליך אותם ממנו והלאה בפני השטן. כשיראה השטן שאין לו לאיש דבר השייך לו, יפרוש במבוכה. אדם כזה חי באלוהים ולא ישיגו השטן, האומר: " אֶרְדֹּף אַשִּׂיג.."(שמות ט"ו, ט')

(5) בכך הוא דומה לשטן, אשר יכול לשאת את נשמותינו למדבריות הגהנום.

חתולים וחרקים

 

באביב ובקיץ דר אצלנו חרק גדול ומאיים הדומה ליתוש בעל ממדי ענק, אלא שאין לו עוקץ. הוא רק נח לו על הקיר, כולו מחושים וכנפיים ורגלי-חרק ארוכות, דוחה ומרתיע, ומטריף את דעתן של החתולות.

ראיתי פעם סרט על זואולוג שבילה חורף בטונדרה הקנדית לצד להקת זאבים. הוא גילה שהזאבים – טורפים גדולים ויפי-תואר, גיבורים-רעים של קבע במיתולוגיות ואגדות-עם, להק-ציידים עיקש ונחוש הקוטל, בפעולת-צוות מתואמת, טרף גדול כמו איילי-הצפון – מתקיימים בעיקר על עכברים. את התיאוריה שלו הוכיח גם בכך שאכל עכברים, ושום דבר מלבד עכברים, במשך תקופה ארוכה.

אני נוטה להאמין שחתולים, שרבים מעריצים כל כך בשל תכונות הצייד המופלאות שלהם (או מאשימים אותם בכיליונן של ציפורים נדירות) – אילו ינקוט מישהו שיטות מחקר קפדניות מעין אלה גם כלפיהם – יושפלו ויחשפו במערומי מהותם האמיתית: אוכלי חרקים.

מה שקורה בביתנו הוא הוכחה חלקית לתיאוריה הזאת. החתולות בוהות בכליון עיניים בחרקים דמויי-היתוש הצמודים לקיר, בגובה בטוח, הרחק מהישג כפן של החתולות. לבסוף נחלצת א. לעזרתן ובמקל-הבמבוק שלה מגרשת את החרקים, והללו עפים מטה וחגים בעיוורון אנה ואנה עד שמשיגים אותם הטפרים המשוננים של אחת החתולות, המזנקת מעלה בגמישות, גורפת את החרק במעופו ובולעת אותו חי.

לא חלף זמן רב ואפקט-פאבלוב החל לתת את אותותיו: א. רק אוחזת במקל שלה, וכבר נערכות החתולות, דרוכות ומתוחות ושטוחות-אוזניים, בעמדת-מארב, לוטשות עיניים כלפי מעלה, מוכנות לקפיצה. לעתים הן אינן מסוגלות להתאפק, והן מנתרות לפתע מעלה מעלה, הכף הרכה חושפת להבי-צפורנים ומכה באבחה מהירה באוויר הריק, ואז הן חוזרות ונופלות מטה. אבל באין טרף הן לא נראות עוד כפנתר הדור המגיח אל טרפו. הן הופכות לליצניות מגושמות הנופלות בחבטה על עכוזן.

 

חתולה מברכת איש עסקים השב הביתה

יצאו לו מוניטין של מכור לעבודה, מנהל קשוח, והוא ידוע כמעשן-בשרשרת. הוא איש קטן ורזה מאוד ומועד להתקף לב: נדמה שהוא תמיד על הסף – עצבני, פעלתני, קדחתני, וידיו, שתמיד אוחזות סיגריה, רועדות קצת. תווי פניו חדים. אין לו מזג רע בדרך כלל, אלא אם כן דורשים זאת העסקים: אומרים שאז הוא עשוי להיות חסר רחמים. כשביקרנו במשרדו הציע לנו קפה והתנהלה שיחת חולין, בעיקר על המזרח הרחוק ממנו שב לא מכבר, לאחר שהות ארוכה. ואז החל לדבר על שובו ארצה: איך הגיעה המונית מנמל התעופה לביתו, בית מוקף גינה בפרבר אמיד, ושעה שפרק את המזוודות ליד השער הרגיש משהו מתחכך ברגלו. זה היה מדהים, לא יאומן, הוא אמר: הוא עזב את הבית עם משפחתו חמש שנים קודם לכן. שכנים במרחק כמה רחובות אימצו את החתולה. תקופת מה הייתה חוזרת לביתה הישן, אבל חדלה מכך לפני זמן רב. כעת, כשהגיע מן המטוס, המתינה לו. חמש שנים לא ראתה אותו, ועכשיו כאילו נודע לה באיזה חוש נסתר של בעלי חיים על שובו, והיא חזרה לביתה הישן, לקבל את פניו. כשסיפר את הסיפור הפך קולו הצרוד קצת, המחוספס והענייני, נמוך יותר ודיבורו הואט; הבעת פניו הפכה רכה וחולמנית. הוא קרן, ולפתע נראה לי כמו פרנסיסקוס הקדוש מאסיסי, פטרון ממלכת החיות. יכולתי לראות את ההילה מעל ראשו. אבל אולי היה זה עשן הסיגריות שערפל את ראייתי.

 

 

פּוֹרטוֹבֶּלוֹ, או עולמו של וויין

 

בילדותי אהבתי מאד את סדרת האלבומים הצבעונית של טיים-לייף, ובמיוחד את האלבום שהוקדש לשיגעון. הספר עסק בנושא באותה סמכותיות בוטחת שאפיינה את המדע של שנות השישים, והיו בו הרבה תמונות צבעוניות וגם יצירות של חולי-רוח. טעיתי לחשוב אז שיש בטירוף איזה קסם נסתר, שער לעולמות-תודעה אחרים. אולי בגלל סדרת ציורי החתולים של לואיס וויין. וויין היה מורה אנגלי שהפך לצייר – ליתר דיוק, לצייר-החתולים הנודע ביותר של תקופתו. הוא צייר קריקטורות ויקטוריאניות חביבות של חתולים מואנשים, וגם דיוקנאות-בהזמנה של חתוליהן של גברות אצילות. הוא עסק גם באנימציה, והיה נשיא מועדון החתולים האנגלי הלאומי, אבל אחר כך איבד את שפיותו והגיע לבֶּדְלאם, בית-המשוגעים הנודע שהיה אכסניה לעוד אמנים ובעלי חזון חריגים. הוא זכה להופיע באלבום של טיים-לייף כיוון שציוריו משרטטים בבהירות ניכרת לעין את השתלטותה של המחלה על נפשו: חתוליו החביבים והמתקתקים הפכו, ככל שהחמירה מחלתו, למסתוריים ועגומים, למאיימים, ולבסוף לשטניים וכמעט מופשטים לחלוטין. הציורים המוקדמים היו בנאליים ומשעממים; הציורים המאוחרים הפכו מרתקים, בעלי עוצמה מטרידה ומאיימת.

אי-אז, באמצע שנות השמונים, טיילתי בשוק הפשפשים המתוייר פּוֹרטוֹבֶּלוֹ בלונדון, שאל דוכניו נשפך תוכנם של עליות-הגג והמרתפים האימפריאליים: כל מה שנלקח, נשדד, נקנה או ניצוד בקצווי הקיסרות שהשמש לא שקעה בה הוצע למכירה. כל-מיני תפלצות ויקטוריאניות – עכברים מפוחלצים ולבושים כבני-אדם בבתי-בובות, דגי-טרוטה חנוטים (האמת היא שאי אפשר לחנוט דג, ואלה רק פסלי-גבס), אביזרי ניווט מפליז מבהיק, שידות מצועצעות ושמלות מלמלה, ביצי-יענים ופסלוני שנהב וכובעים עם נוצת יען. לוליינים, מכופפי-ברזל ובולעי-אש עורכו מופעי-רחוב. באחד הדוכנים, בין אפרכסת-גרמופון עתיק לארנקים מעור תמסח, צדה עיני תמונה קטנה של חתול. הכרתי אותו מיד. לא זכרתי את שמו של לואיס וויין אבל זיהיתי את סגנונו, ותכף השתוקקתי אליו: נוסטלגיה ויצר אספנות תכפו עלי, אבל אני מודה שגם מזימה נרקמה בי: הרי זה פריט בעל ערך לאספנים, מן הסתם, בעיקר לאחר שהצייר הופיע באלבום של "טיים לייף". אקנה אותו בזול, ומי יודע, אולי עוד אתעשר בגינו. פשפשתי באדישות מעושה בין הגרוטאות שעל הדוכן, שואל מדי פעם למחירו של נרתיק-סיגריות או מנעול-נחושת, ולבסוף אחזתי בתמונת החתול, משכתי בכתפי וגיחכתי בסלחנות, כאומר: 'איזה עוד שטויות אמצא כאן! אבל את זה אולי אוכל להביא במתנה לבת-דודה שלי, שאוהבת חתולים,' ושאלתי את בעל-העסק למחיר. הוא נקב בסכום שהיה כפול מתקציב הטיול שלי כולו. פּוֹרטוֹבֶּלוֹ הוא מקום של פיכחון קר וענייניות עסקית. את הלהט, ההתרגשות והטירוף מותירים לבֶּדְלאם. המשכתי לחטט, באכזבה רבה, במציאות שעל הדוכן.

 

 

"…כאשר נלכד העכבר השלישי, רעד כל גופו של החתלתול למראה המלכודת והדייר שבתוכה, והוא סרט את ידו של פראסקובייה..אחרי העכבר הרביעי נתקף דודי זעם, בעט בחתלתול ואמר:

"קח את היצור הנבזי מכאן! הפטר ממנו! אין בו שום תועלת!"

עברה שנה, החתלתול הרזה, השברירי, הפך לחתול בוגר, נבון ומוצק-גוף. יום אחד פסע בחצר האחורית, בדרך למפגש-אהבים. אך הגיע ליעדו, שמע לפתע אוושה ועינו צדה עכבר שרץ מתעלת-מים אל האורווה; שערותיו של הגיבור שלי סמרו, הוא קישת את גבו, נשף, ורועד כולו פתח במנוסה משפילה.

אבוי! לפעמים אני חש שגם אני נמצא במצבו הנלעג של אותו חתול הנס על נפשו. כמו החתול, זכיתי גם אני בשעתי בשעורי לטינית מפי דודי. כעת, אם אני נתקל ביצירה קלאסית עתיקה, במקום שתתקוף אותי התרגשות נלהבת, אני נזכר בפעלים יוצאים מהכלל, בפניו הצהובים-אפורים של הדוד, ביחסות דקדוקיות מוחלטות…אני מחוויר, שערי סומר, וכמו החתול, אני פותח במנוסה משפילה.

(צ'כוב, מי האשם?)

 

החתולה התהלכה סביב רגל השולחן, איבריה נוקשים וזנבה מזדקף.
– מְקְגְנאיוּ!
– אָה, הנה את, אמר בלום, סר מן האש.
החתולה השיבה ביללה וצעדה שוב נוקשות סביב רגל השולחן, מייללת. בדיוק כמו שהיא צועדת על שולחן הכתיבה שלי. פְּרר. תגרד לי את הראש.  פְּרר.
מר בלום עקב בסקרנות, בטוב לב, אחרי הדמות הגמישה. נקייה למראה: ברק עורה החלק, הכפתור הלבן תחת שורש-זנבה, העיניים הירוקות המבזיקות. הוא התכופף לעברה, כפות ידיו על הברכיים.
– חלב בשביל החתלתולית, אמר.
-מְרְקְגְנאיוּ!! קראה החתולה…"

"…היא מצמצה כלפי מעלה בעיניה הלהוטות נעצמות-הכלימה, מייללת ממושכות בתלונה, חושפת לפניו את שיניה הלבנות כחלב. הוא התבונן בחריצי-העין הכהים שהוצרו מחמדנות, עד כי היו עיניה לאבנים ירוקות. אז פנה אל המזנון, נטל את הכד, אשר החלבן של הנלון אך זה מילא בשבילו, יצק חלב חמים-מבעבע לתוך קערית והציבה לאט על הרצפה.
– גוּררהר! קראה ורצה ללקלק.
הוא התבונן בזיפים הבורקים כתילי-מתכת באור הרפה, כאשר טבלה שלוש פעמים ולקלקה קלילות. מעניין אם זה נכון שהם לא יכולים יותר לצוד עכברים אם מקצצים להם אותם. למה? הם מבריקים בחושך אולי, הקצוות, או מין כאלה משושים בחושך, אולי.

(ג'יימס ג'ויס, יוליסס, תרגום יעל רנן)

אכן כבוד הוא לי, חתולי-פריס, לספר תהילתכם ולשבח סגולותיכם, שהנִדָח, התשוש והכחוש שבכם יש בו למלא חמישה חתולי אשפתות משלנו – ואילו הארי שבכם כמוהו כפֵלִכְּסְ מלך הקרקס (כמעט!).
ארשת פניכם שלֵוַת-שֹבע ורווית-רֹב-נחת,עורכם ובשרכם רחוצים למשעי וצפרניכם עשויות כדת וכדין, וסרט לצוארכם ענוד!
אכן כּפָריס חתוליה!
מי ידמה לה ומי ישוה לה?

(ע. הלל, חוצלארץ, חוצלארץ!)

 
בשני חדרי-העבודה ניצבו שני כני-ציור וביניהם סובב חתול שחור, כבד-סבר, בשם יצחק כץ, מרוט וצולע וממלמל לעצמו.

(נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב.)

"אני מחפש את החתול שלי," הסברתי, מנגב כף-יד מזיעה המכנסי. "הוא נעלם לפני שבוע. מישהו ראה אותו פה בסביבה מתישהו. "
"איזה מין חתול?"
"זכר גדול. פסים חומים. קצה הזנב קצת עקום."
"שם?"
נוֹבּוֹרוּ. נוֹבּוֹרוּ וַואטַאיַה."
"לא, לא השם שלך. של החתול."
זה השם של החתול שלי."
"אה! מאוד מרשים!"
"טוב, בעצם, זה השם של גיסי. החתול קצת מזכיר לנו אותו. קראנו לחתול על שמו, בשביל הכף."
"במה החתול מזכיר לך אותו?"
"לא יודע. באופן כללי. צורת ההליכה שלו. והמבט הבוהה הזה."

(הארוקי מוראקמי, כרוניקת הציפור המכנית – the wind-up bird chronicleׂ)

"קישטא! תגיד לאבא שיקפוץ הביתה."
החתולה הלבנה התכווצה כאילו יצא מתוכה אוויר. אחר ניתרה, התמתחה ובקשת איטית וזורמת קפצה מבעד לחלון. היא פסעה לאורך הבית בהליכה מעוררת כבוד, משחרת אחר צל הורדים. הדלת הכבדה של בית-המלאכה היתה פתוחה רק כסדק; כדי שתוכל להשתחל דרכו, הוכרחה להתפחס כמעט עד לעוביו של דף נייר. בבית-מלאכה לא נראה איש, רק כחצי תריסר מכוניות מפורקות. החתולה הלבנה הגיעה ל"פראגה" ישנה, התיישבה ליד הציר האחורי וייללה פעמיים.
"תכף, ליזה," נשמע מתחת למכונית, "מיד אני בא!"

(פאוול קוהוט, רעיונותיה של קלרה הקדושה תרגום דב קווסטלר)

 
אני נותן לו, לאבי-אבי, את החתול. אבי-אבי מפריח פרפרים לבנים בחלל הבית והחתול הישן רודף אחריהם כמו בסרט איטי. אבל כשהפרפר מגביה עוף אבי הגדול עושה כמעשה הצלוב ונושא את החתול בידיו עד לשמי החדר שהם דמויי תקרה.
בדיוטה העליונה [שמי השמים] ההַימָנים קוראים ביהודית בֵּינות לדודי הכביסה. אם ישנו עכבר בעולמות העליונים הם מדברים במַייס ואני, שאני ילד, שומע את יוהן סבסטיאן בך ברחוב ארלוזורוב, על יד גן הקופים, כשהשונרא שונרא שונרא והשמטרלינג…

(יואל הופמן, השונרא והשמטרלינג.) 

 
בבית הנתיבות נוכח לדעת שלפניו עוד שלושים דקות של המתנה. נזכר לפתע שבבית-קפה אחד ברחוב ברזיל (כמה מטרים מביתו של איריגויאן) מצוי חתול גדול, המרשה כי ילטפוהו, כמו איזו אלוהות אדישה. הלך לשם. החתול שכב במקומו, ישן. דאלמאן הזמין ספל קפה, המתיק אותו בתנועות איטיות, טעם ממנו (בבית-החולים אסרו עליו תענוג זה) ועודנו מלטף את הפרווה השחורה הרהר, כי המגע הזה הוא אשלייתי, כי חוצצת ביניהם איזו מחיצה גבישית, כי האדם חי בתוך הזמן, בהישנות הארועים, ואילו חיה מגית זאת חיה בהווה, בנצחיות הרגע.

(ח.ל. בורחס, הדרום, תרגום יורם ברונובסקי.)

 

טיפקס

בילדותי התרוצצו החתולים בחצר ולא ידענו שצריך לטפל בהם. לכל החתולים שלנו היו שמות אבל הם לא ראו וטרינר מעולם. ב"הארץ שלנו" קראתי על אמריקה המופלאה, שבה, כאשר שואלים ילד "מה אוכל חתול?" הוא עונה "אוכל לחתולים," ומתכוון למזון המיוצר במיוחד לצורך זה, שקונים ב"סופרמרקט," וכל זה היה מדהים ומוזר. התשובה הנכונה הייתה "שאריות", והחתולים היו מן הזן הלוונטיני קצר-השיער, כלומר בני-כלאיים חסרי אילן יוחסין. ולכן לא היינו מוכנים לקראת טיפקס, שהיה מתנת נישואין, חתול פרסי בפרווה לבנה בוהקת וסמיכה. הערצנו את יופיו האצילי אבל הוא לא קיבל תנאים מיוחדים, ושוטט כאוות נפשו בחצרות, ואסף לכלוך וחרולים בפרוותו. סברנו שהוא טיפש במיוחד, על פי אמות המידה המעורפלות של חתולים, כי תמיד נראה המום. כשעברנו דירה, היה השינוי קשה מדי עבורו. הוא היה נפחד ומבולבל, נטה להסתתר, וסבל מאוד כשנאלץ, בצו הפרומונים, להצטרף לעדה בת כ-45 חתולי רחוב שחיזרו אחרי חתולה מיוחמת. אחר כך ניסה לאכול דג שמצא בזבל ועצם מן האִדרה נתקעה בגרונו. הוטרינר אמר שצריך הרדמה מלאה, וכדאי לנצל את ההזדמנות ולסרס אותו. התלבטנו קצת, והסכמנו. הסוף היה טראגי. טיפקס לא התאושש מן הניתוח. הוא חזר הביתה עצוב, מושפל ומפוחד, ונמלט החוצה בהזדמנות הראשונה. נדמה לי שלא חיבב אותנו: כל מה שרצה היה להישאר בכלוב הקטן שלו בחנות לחיות-המחמד, ולהימנע מן התלאות שהבאנו עליו. חולה, חלוש וחיוור, טרם הגלידו התפרים הטריים שבבטנו, הלך לחפש מפלט בחנות-החיות הגדולה שבשמיים.

בּוֹתָה

בותה היה חתלתול יפהפה, שחור כמגף מצוחצח, שהופיע מאי-שם ואימץ את דירתנו. קראנו לו על שם ראש ממשלת דרום אפריקה שהיה אז בחדשות. הוא גדל והיה לחתול יפה-תואר, נמרץ ועליז, אבל בעל הרגלים מוזרים. הוא נהג ללוות אותנו לטיולים ארוכים; הוא אהב ללקק את פנינו. אם נשאר בחוץ, היה מגרד את הדלת בכפו ומייבב. אבל תכונתו הכלבית ביותר הייתה החבאת מזון: פעם ביקשנו מחבר להאכיל אותו כשנסענו לכמה ימים, וכשחזרנו אמר לנו שלא מצא את שק המזון היבש. השק אכן נעדר ממקומו. מצאנו אותו מתחת למיטה, אחד המכמנים החביבים עליו. השק היה גדול כפליים ממידתו, וכבד למדי, אבל בותה גרר אותו, כמו צ'יטה הגוררת אנטילופה, לאורך הדירה, כדי שאיש לא יגנוב את מזונו. היה בכך דבר-מה נוגע ללב.
בותה נעלם בעודו צעיר. חתולים זכרים באזור כפרי עשויים לפגוש את גורלם בדרכים רבות. היעלמותו התרחשה בעת אחת עם היעלמות אחרת, אישית, ולפיכך יכולה הייתה להפוך למטאפורה גדולה, אבל די לי לזכור את התנהגותו הכלבית ואת פרוותו השחורה, הרכה והנוצצת.

שיפרה ג'וניור

 

קשה היה לזהות מניין באה היללה החנוקה, המוזרה, שחלחלה פתאום מבעד לקולות השגרה של הערב. קמתי מן הכסא שליד המחשב. כשחזרה היללה, הצצתי מן החלון, כי נדמה היה לי שהיא באה מבחוץ, ואז ראיתי לראשונה חתולה תלויה על חבלי כביסה. שתי כפותיה הקדמיות חפנו בעווית נואשת את חבל הניילון, אבל כפות הפרווה החתוליות, הרכות והמשוכללות, היודעות להכות במפתיע, או לחפון חפץ בעדינות מדויקת, אינן מותאמות למשימות כאלה. נראה היה שבעוד רגע תרפה מאחיזתה ותיפול מגובה חמש קומות למטה, וגם הפלא החתולי הנודע של נפילה על הרגליים לא יציל אותה ממוות. למרות ההפתעה, האור העמום והזווית הבלתי נוחה הושטתי במהירות את ידי, גיששתי, אחזתי בחוזקה בעורפה של שיפרה ג'וניור והנפתי אותה מעלה ופנימה.
יש אוהבי חתולים הנוטים לראות בהם בעל-חיים מושלם – יצירת פאר של הטבע שאין בה מתום. שיפרה ג'וניור

שפרה האם, האחת והיחידה

תמיד הייתה הוכחה חיה למופרכות של האמונה הזאת, כמו גם ראייה לטענתם של אלה הטוענים כי התורשה, ולא הסביבה, היא חזות הכל. שיפרה נולדה בבית חם, בטוח ואוהב לאם מסורה שעל שמה היא קרויה. שפרה האם היא חתולה מופלאה, טובת מזג עד כדי אבסורד – כמו סן-ברנרד ענק וסלחני תישא בסבלנות הצקות אין-קץ של ילדים – יפת-פרווה וחביבה, וחסרונה היחיד הוא נטייתה, פרי ילדות עשוקה וטראגית, להביע את אהבתה באמצעות יניקה פעלתנית ולחה של סוודרים או אביזרי לבוש אחרים של מיטיביה. בתה, לעומת זאת, היא נוירוטית, עוינת, נושכת את היד המאכילה אותה, וגם שלומיאלית מאין כמותה. היא יצאה לטיול על אדן-החלון כשאיבדה – חיה אומללה! את שיווי המשקל שלה, כשרון יסודי כל כך של חתולים, וכמעט צנחה אל מותה, אלמלא נחלצתי ברגע האחרון —
או כך לפחות חשבתי. כמה ימים אחר כך לא הייתי שם כדי להושיע. שפרה ג'וניור נעלמה. החלון היה המוצא היחיד שלה, אבל גוויתה המרוטשת לא נמצאה מתחתיו. האם חסו עלינו השכנים ופינו אותה משם בטרם נחשף למחזה האכזר? שום דבר מכל אלה. היא שבה הביתה כשאזרה אומץ לעלות במדרגות, ורק צליעה קלה שחלפה במהירות העידה על המאורע. אחר חזרה על המעלל הזה עוד פעמיים לפחות.

The High Window ניסיון-בוסר במדיום אחר של האפיזודה המתוארת כאן

אחר כך הסתבר לי שספורי-נפילה כאלה ואחרים אינם נדירים כל כך. ביטון, סיאמי עב-גולגולת של חברים, נפל מהקומה השביעית שעה שניסה לצוד יונים, ונפגע קשה, אבל שרד, אם כי בקושי. ואם אפשר להסיק מכך שהקומה השישית מהווה איזה גבול שמעבר לו לא יכול חתול לצאת שלם בצניחה חופשית, הנה גמל לי פעם מישהו בסיפור על חתולה שעברה מבית עם גינה בפרברים אל רב-קומות עירוני, ונמלטה ממנו בקפיצה מהקומה העשירית – אמנם החלון השקיף מלמעלה אל צמרתו של עץ. החתולה נצפתה אחר כך בסביבה, בריאה ושלמה, אבל נראה שלא היו לה חרטות והיא סרבה לשוב הביתה.

(ועוד ויז'ואל – קטע מתוך טריפטיך הנמצא כאן. )