אל הים הדרומי
פעם שאלו אותי באיזה משאל פומבי על מקום שאליו הייתי רוצה מאוד לנסוע, ועניתי שאני רוצה לנסוע אל האנטיפודים – הנקודה המרוחקת ביותר על פני כדור הארץ מן המקום שבו אנו נמצאים. לא בהכרח הנקודה הגיאוגרפית, כמובן – גם זאת הנפשית היא יעד לא רע. אני קורא עכשיו לראשונה, בהשתאות ובהנאה גדולה, את ספרו הראשון של הרמן מלוויל, טאיפִּי, המתרחש לא רחוק מהאנטיפוד הגיאוגרפי הממשי שלנו (שהוא בערך 32 מעלות ו-48 דקות דרום, 145 מעלות ודקה אחת מערב) אי שם בדרום האוקיינוס השקט.
מפת איי המרקיזה בעמוד הפתיחה של טאיפי, בהוצאה הראשונה
איי המרקיזה רחוקים מאוד. מלוויל הגיע אליהם לאחר ששה חודשים תמימים על סיפון אונייה:
ספינה קשישה ואומללה! חזותה חושפת את תשוקותיה: כמה אומללה היא נראית! הצבע על דופנותיה, צרוב בשמש הקופחת, התנפח ונסדק. ראה את עשבי-הים שהיא גוררת עמה, ואילו אשכולות מכוערים של ספחת ימית נצמדו לירכתיה; בכל פעם שהיא מתרוממת עם הגלים היא מגלה את כיסויי הנחושת שלה, קרועים או תלויים בפסים משוננים.
ספינה קשישה ואומללה! אומר זאת שוב: שישה חודשים הטלטלה והתנדנדה לכאן ולשם, לא נחה אף לרגע. אבל אזרי אומץ, בחורתי הקשישה; אני מקווה לראות אותך כמטחווי השלכת-רקיק מן היבשת המתוקה, רוכבת בנחת על עוגן במפרץ ירוק, מוגנת מסער הרוחות.
מפרץ טאיוהאה, נוקו-היבה, שם עגנה אונייתו של מלוויל. רוב התמונות מקורן ב-http://tahitinui.blog.lemonde.fr
טאיפִּי פורסם לראשונה ב-1846 בלונדון, והוצג כסיפור אמיתי על הרפתקאותיו של מלוויל הצעיר וחברו טובי, שערקו מציידת-לווייתנים אמריקאית בעת שעגנה באיי המרקיזה, קבוצת איים השייכת לפולינזיה הצרפתית של ימינו, וחיו תקופת מה בין ילידי האי. (הספר יצא לאור בתרגום עברי של י. רביקוב, ב-1940, בהוצאת מזרחי; לא ראיתי את התרגום ואני לא יכול להעיד על טיבו.)
נערה מהאיים עם מניפה – ציור של גוגן. "..פאיאוויי, ישובה לצדי, אוחזת ביד המניפה שנארגה מענפי עץ הקוקוס…"
למרות שהסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, חוקרים סמכותיים טוענים בתוקף שחלק הארי שבו בדוי. כך חשבו גם חלק מראשוני קוראיו, אבל הוא התקבל בהתלהבות, עורר סנסציה ופולמוס – בין השאר בשל הביקורת החריפה שמתח על המיסיונרים באיים – והיה ספרו המצליח ביותר של מלוויל. (מובי דיק התקבל והתקבע בקאנון רק אחרי מותו.) הקריאה בו היא בעיני הנאה צרופה, בכמה רבדים: מלוויל, שבוי בתפיסות הארכאיות של תקופתו, סבר שספר צריך להיות בעל עלילה מרתקת. טאיפי אכן בנוי כסיפור הרפתקאות קלאסי, כמעט ילדותי; מפתה לקרוא בו קריאה תמימה לחלוטין, נעדרת פרספקטיבה היסטורית ופוליטית; זה כמובן בלתי אפשרי בפועל, ואכן הספר נותר נתון בוויכוח בין פרשניו – האם, למשל, הוא מחזק ומקבע תפיסות גזעניות, או בדיוק להפך? עד כמה מנותקת הראייה הרומנטית של ילדי הטבע היפים והמאושרים מן המציאות? מה שברור הוא שמלוויל היה בין הראשונים שיצרו את הדימוי המערבי של "הפרא האציל", והשפיע עמוקות על רבים שנסעו בעקבותיו אל האיים המופלאים – הידועים שבהם הם רוברט לואיס סטיבנסון, שנקבר בסמואה, ופול גוגן, הקבור באחד מאיי המרקיזה, קצת דרומית לטאיפי של מלוויל. גם ז'ק ברל שהה שם בסוף חייו, כתב שיר ידוע על האיים ונקבר שם.
האי היבה-אואה בדרום איי המרקיזה, שם חיו – ונקברו – פול גוגן וז'ק ברל
הפראים האצילים כבר נעלמו: הם נטבחו, נמכרו לעבדות, הומרו לנצרות בכפייה ובעיקר מתו ממחלות מערביות: מאוכלוסיה של 100,000 נותרו באי כאלפיים בסוף המאה ה-19. השורדים – לא ברור אם הם אכן צאצאי התושבים המקוריים – מתפרנסים כיום מתיירות, כנראה; הרומן טאיפי, גם אם חלקו בדוי, הוא מצבה מדהימה לחיים באי ולתרבות הפולינזית בכלל.
ילדים באיי המרקיזה, 2006
גן-עדן?
מעניינות כמעט כמו הספר עצמו הן הפרשנויות שלו. יש הטוענים שהמסע המיני-ארוטי הוא לב לבו של הרומן. טיעון סביר, אם נזכור שמלוויל היה כבן 22, והגיע מסביבה פוריטנית למדי, מן הסתם; מה גם שבילה זה עתה לא פחות מששה חודשים על מעין כלא צף בחברת גברים בלבד. תיאוריו הארוטיים עשויים להשתוות בעיני קורא מודרני, בתמימותם הזוהרת, לתמימות שהוא מייחס לילידי האי. הנה הפגישה הראשונה עם בנות איי הדרום:
תחילה חשבתי שלהקת דגים היא הרוגשת על פני המים, אבל ידידינו הפראים הבטיחו לנו שזוהי עדת "ווינניס" (נערות צעירות) המתקדמות בדרך זו מן החוף כדי לקדם את פנינו. שעה שהלכו והתקרבו לעברנו צפיתי בגופן העולה ויורד, ראיתי את זרוע ימין המורמת מעלה, מחזיקה מעל המים חגורה מבד 'טאפה', את שערן השחור הארוך מתפתל במים לצדן כששחו, וכמעט דימיתי לעצמי שלא יתכן שאינן בנות-ים; וממש כמו בנות-ים אכן נהגו.
עדיין היינו מרחק מה מהחוף, מתקדמים באיטיות, כאשר הפלגנו היישר אל בין הנימפות השוחות, והן עלו אלינו מכל הכיוונים; רבות אחזו בלוחות החיבל וקיפצו אל הכבלים; אחרות, תוך שהן מסתכנות בכך שהספינה תדרוס אותן במהלכה, תפסו בחבלי מוט-החרטום, ופיתלו את גופן הדק סביב החבלים, תלויות באוויר. בסופו של דבר הצליחו כולן להגיע אל צד הספינה, נוטפות מי-מלח ונוצצות מן הרחצה, תלתליהן השחורים כפחם זורמים אל כתפיהן ועוטפים-למחצה את גופן, העירום למעט הכיסוי הזה. שם נחו, מרצדות בחדוות-חיים פראית, צוחקות בשמחה זו אל זו ומפטפטות בצהלה אינסופית. והן לא נותרו חסרות מעש, שכן כל אחת מהן שירתה את חברתה במשימות הפשוטות של התמרקות הדדית. התלתלים השופעים, מפותלים וסבוכים לחלוטין, נשטפו מן המלח; הן ייבשו את גופן, ומתוך קונכייה עגולה קטנה שעברה מיד ליד, סכו את עצמן בשמן ניחוחי: ההתייפייפות הושלמה בענידת כמה פיסות בד טאפה לבן שהקיף בצניעות את מותניהן. לאחר ההכנות האלה לא היססו עוד, דילגו מעבר ללזבזת וחיש מהר פיזזו על הסיפונים….איזה חיזיון עבורנו, מלחים רווקים!
ההתלהבות מתחלפת בהמשך בהרהורי חרטה, אולי צדקניים משהו –
…שום גבול לא הושם בין התשוקות הלא-קדושות של הצוות לבין הגשמתן המלאה. הפקרות מוחלטת והוללות מבישה, בהפסקות קצרות בלבד, במשך כל העת שהאונייה עגנה שם…אבוי לפראים האומללים הנחשפים להשפעת הדוגמא המזהמת הזאת!…מאושרים פי כמה הם אלה החיים באיים שטרם נתגלו ולא באו במגע המטמא עם האדם הלבן.
הסיפור מתחיל בעצם לאחר שמלוויל וחברו טובי מחליטים להימלט מחיי העינוי והפרך על האונייה, והשניים יוצאים למסע תלאות אל עמק האפּאר, מסע בן ארבעה ימים השם ללעג את קשייהם המפוברקים של משתתפי העונה הרביעית של תוכנית ה"מציאות" הישרדות, שצולמה בנוקו-היבה, המקום בו עגנה אונייתו של מלוויל; (אם כי מומחה אחד, רוברט סאגס, שעוד ניתקל בו, טוען שהמסע הזה בדוי גם הוא, ומלוויל כנראה נעזר במדריך מקומי שהוביל אותו למחוז חפצו בתוך ארבע שעות.) בתום המסע הנורא הם מגיעים, תשושים וכמעט גוועים, אל כפרם של אנשי טֶאיפִּי – הדבר ממנו חששו יותר מכל, בשל המוניטין הקניבלי שיצא להם; לכל אורך הספר עולה שוב ושוב מחדש הפחד הקמאי הנורא מפני הקניבליזם, שהוא מנהג נפוץ, על פי השמועה, אצל בני האי. מלוויל מתאר בפליאה מהולה בלגלוג חלק מן המנהגים שהוא נתקל בהם – אבל חיש מהר נכבש בקסם שאין לעמוד בו של אנשי טאיפי. הכנסת האורחים והנדיבות האינסופית של מארחיו, אורח חייהם הרגוע, העצלתני והמאושר, מעוררים בו מחשבות פילוסופיות –
נאלצתי להודות שעל אף החסרונות שבמצבו, הפרא הפולינזי, המוקף בכל שפע המותרות של הטבע, נהנה מקיום לאין שיעור מאושר יותר, גם אם אינטלקטואלי פחות, מאשר האירופי הזחוח. יתכן שאותו אומלל חסר-בגדים, הגווע מרעב תחת שמים קודרים בשממות העוינות של טיירה-דל-פואגו, יהפוך מאושר יותר באמצעות הציוויליזציה, שתקל על מצוקותיו הפיזיות; אבל האינדיאני החושני שכל צרכיו מסופקים, שההשגחה זימנה לו שפע כזה של מקורות הנאה טהורים וטבעיים, וכל כך הרבה מפגעי החיים וכאבם נמנעו ממנו – מה כבר יכול הוא לבקש מהציוויליזציה? היא עשויה "לשפר את תודעתו", יתכן ש"תרומם את מחשבותיו" – נדמה לי שאלה הם הביטויים המקובלים – אבל האם יהיה מאושר יותר? תנו לאיי הוואי, המחייכים והומי-האוכלוסין בעבר, על תושביהם הגוועים מרעב וממחלות היום, לענות על השאלה. המיסיונרים ינסו להסוות את המציאות הזאת ככל שיוכלו, אך העובדות אינן ניתנות להפרכה.
שמועות על מלחמות עם שבטים שכנים נותרות בגדר שמועות, ממש כמו הקניבליזם, המרחף בירכתי מוחו של המספר כל העת; המיסתורין המאיים מפנה את מקומו לשלווה ואושר. לפי תיאוריו של מלוויל, רק מעט עבודה נדרשת על מנת להתקיים בכבוד באי; פריט מזון עיקרי הוא פרי עץ הלחם, המעובד בכמה צורות; הם דגים לעתים, ומלקטים, עוסקים במלאכות שונות, אבל נדמה שלילידי האי יש לא מעט זמן למנוחה ופעילות פנאי.
,…אגם זעיר, שאליו נשפך הפלג העיקרי בעמק…סביב גדותיו התנחשל גודש שופע של צמחיה טרופית שממנו נראה מתנשא פה ושם גזע סימטרי של עץ קוקוס, מעוטר ציציות של ענפים חינניים, התלויים אוויר כמו נוצות יען מתנופפות … הקלות והחן שבה שחו נערות העמק במים והיכרותן הקרובה עם התווך המימי היו מדהימות באמת. לעתים נראו מחליקות קרוב מאוד לפני המים, כביכול בלי להניע יד או רגל – ואז הטילו עצמן על הצד, נורו כחץ בתוך המים, גופן מתגלה לרגעים כאשר בתנועתן המהירה גחו לרגע אל האוויר…ביהירותי, ומתוך שסמכתי על כוחי הגופני העדיף, ניסיתי לגרור כמה מהן אל מתחת למים, אבל חיש מהר התחרטתי על פזיזותי. היצורים האמפיביים הצעירים התקהלו סביבי כעדת דולפינים…לא היה לי סיכוי מולן, כלווייתן מסורבל המותקף מכל צדדיו על ידי לגיון של דגי-חרב…הן צחקו לניסיונותיי הגמלוניים להגיע אליהן."
מלוויל הגיע לכפר פצוע ברגלו, והצ'יף המקומי ממנה בחור עטור-קעקועים בשם קורי-קורי למעין משרת-שומר-ראש-מטפלת; אבל בני השבט כולם מתגייסים להקל עליו ולהנעים את זמנו. מהר למדי מתברר כי מכל נערות העמק, גבירת לבבו היא נערה בשם פאיאוויי:
אוכל להצליח, אולי, לפרט כמה מן התווים של יופיה של פאיאוויי, אבל את נועם הופעתה בכללותו, שאותו יצרו כל אלה במשותף, לא אנסה אפילו לתאר. החן הקליל, שאינו נלמד, של ילדת-טבע כזו, הנושמת מלידתה אווירה של קיץ נצחי, ניזונה מפירות הארץ הפשוטים; חופשייה לחלוטין מדאגות ומצוקות, נעדרת למעשה כל נטיות פוגעניות, כובש את עין המתבונן באופן שלא ניתן לתארו. איור זה איננו פרי הדמיון; הוא שאוב מזיכרונות בהירים וחיים של האדם המתואר.
מלוויל מתפעל כל כך מיופייה והליכותיה עד שהוא מצליח לשכנע את מנהיגי השבט וכוהניו להתיר לה לשוט עמו בקאנו על פני האגם, בניגוד לטאבו השבטי המוחלט על מעשה שכזה.
כיצד השקיטו כוהני הדת של טאיפי את מצפונם בעניין זה איני יודע; אבל כך היה, ושחרורה של פאיאוויי מחלק זה של הטאבו הותרה. נדמה לי שדבר מעין זה לא אירע מעולם בעמק; אבל הגיע הזמן ללמד את בני האי קצת אבירות, ואני מאמין שהדוגמה שהצבתי בפניהם הביאה השפעה חיובית…ערכתי מסיבה קטנה ונעימה על האגם – העלמה, קורי-קורי ואנוכי… משרתי הנאמן אחז במשוט וגלש בעדינות לאורך שפת מים, מתחת לצמחייה המצלה. פאייאווי ואני נחנו בירכתי הקאנו, נהנים עד אין קץ זה מחברתה של זו; הנימפה העדינה קירבה מעת לעת את מקטרתה אל שפתיה, ונשפה ענני טבק דליל, שהבל-פיה הניחוחי הוסיף לו בושם רענן…אוחזת בידה השברירית שגונה כעין הזית את הקנה הצהוב והארוך של המקטרת, בעלת הגביע המגולף הנאה…"
חדוות הפרשנות
אלא שתיאוריו של מלוויל לעולם אינם הופכים מפורשים יותר. מאמר חביב בשם "דגים, סקס וקניבליזם" (מאת הנרי יוז) מציין שעדויות היסטוריות ואנתרופולוגיות תומכות בסבירות הגבוהה לכך שכל גבר הטרוסקסואלי לבן יכול היה לחגוג את מיניותו באיי המרקיזה של ראשית המאה התשע-עשרה; הוא מצטט חוקר בשם ג'ון בריאנט, אשר בניגוד לפרשני-מלוויל מוקדמים, המייחסים לו – בעקבות התיאור המאופק והרומנטי של יחסיו עם בת-האיים פאיאוויי – אין-אונות, קרירות מינית ועוד מרעין בישין, מסיק את ההפך הגמור.
יום אחד, לאחר שחתרתי אנה ואנה זמן מה, הורדתי את קורי-קורי וחתרתי לעבר צדו המוגן מהרוח של האגם. בעת שסובבתי את הקאנו נראה היה שפאייאווי, שנשארה עמי, הגתה לפתע רעיון עליז. בקריאת עונג פראית הורידה מעל גופה את גלימת הטאפה השופעת שהייתה קשורה מעל לכתפה (על מנת להגן עליה מפני השמש), ותוך שהיא פורשת את הבד כמפרש, עמדה זקופה וידיה מורמות בחרטום הסירה. אנו, המלחים האמריקאיים, גאים במוטות-התורן הישרים והחלקים שלנו, אבל תורן קטן ונאה יותר מאשר זה שעיצבה פאיאוויי מעולם לא הורם על סיפונו של איזה כלי שייט.
בתוך רגע מתחה הרוח את בד הטאפה – תלתליה החומים הארוכים של פאיאוויי התנופפו באוויר – והקאנו גלש במהירות במים, נורה אל עבר החוף. ישבתי בירכתיים ונהגתי את הקאנו באמצעות המשוט, עד שאצנו במעלה הגדה המשתפלת ברכות, פאיאוויי, בזינוק קל, ירדה אל הקרקע; בעוד קורי-קורי, שצפה בהערצה בתמרון שלנו, מחא כעת כפיים וצעק כמטורף. פעמים רבות לאחר מכן חזר המבצע הזה על עצמו.
ובכן, על פי ג'ון בריאנט, סצנת הקאנו המפורסמת היא איחוד אורגזמי המסמל את שיא יחסיו המיניים של טומו/מלוויל עם המאהבת בת-האיים שלו. האמת היא שלא כל כך קשה להאמין בזה, אבל ההנחה שלו היא שמלוויל כפה על עצמו צנזורה, והגניב לא אחת תיאורים מטעים במכוון – למשל, תיאור טכני מפורט של קורי-קורי מדליק אש בשיטות מקומיות, שאי אפשר – לדעת הפרשן – שלא לראות בו תיאור של אוננות; התיאור שלעיל, לדעתו, עמוס רמזים, וברור לו שלא רק התורן ניצב זקוף בקאנו של השניים. אבל שיא אקסטטי נוסף עדיין לפנינו, והוא מגיע רק בפרק 28 –
איור לסצנת הדג מתוך אחת המהדורות המוקדמות שלו.
דג נא! האם אשכח אי פעם את תחושותיי כשראיתי לראשונה את יפהפיית-האי שלי מכלה אחד שכזה? אלוהים! פאיאוויי, איך יכולת לסגל לך מנהג מתועב שכזה? אולם לאחר ששכך ההלם הראשוני, הפך העניין פחות מוזר בעיני ודי מהר התרגלתי למראה. אל תטעו לחשוב, עם זאת, שפאיאוויי היפה נהגה לבלוע דגים גדולים והמוניים למראה: הו לא; בידיה הקטנות והיפות אחזה דגיג קטן, עדין וזהוב, ואכלה אותו באלגנטיות ובתום כאילו היה רקיק נפוליטני. אבל אבוי! עדיין היה זה דג נא; וכל מה שאני יכול לומר הוא שפאייאווי אכלה אותו באופן היאה לליידי יותר מאשר כל נערה אחרת בעמק.
טומו לא מסתפק בכך, ורוצה לגמול באותו מטבע:
ברומא התנהג כרומאי, תמיד סברתי שזהו פתגם הולם, ובעת שהותי בטאיפי הקפדתי לנהוג כבני טאיפי. כך אכלתי פואי-פואי כמנהגם; התהלכתי בלבוש פשוט ביותר; ישנתי על מחצלת משותפת; ועשיתי עוד דברים רבים על פי מנהגיהם; אבל יותר מכל הרחקתי לכת בכך כאשר, בכמה הזדמנויות, סעדתי את לבי בדג נא.
כמו שודאי חשבתם, מדובר בסקס אוראלי; על פי מחקרים אתנוגרפיים, מין אוראלי נחשב אצל בני האיים – בניגוד גמור לתרבות אמריקאית בת-זמננו, למשל – לאקט מיני המחייב דרגה גבוהה בהרבה של אינטימיות, בהשוואה ל"סתם" סקס. על פי החוקר רוברט סאגס, פלאטיו – "קאי טה פיה" ( kai'i te pia) בלשון המקומית – וקונילינגוס – "קאי מה טה טואה" (kai ma te to'e) – הם חלק מדפוס של התנהגות מינית בוגרת ובשלה יותר, ומהווים גם מחווה של אינטימיות גדולה. כאשר ערים לאיסטרטגיות הרטוריות של מלוויל, שמטרתן להסוות ארוטיקה באמצעות מחוות סימבוליות והומור, פרק זה חושף ככל הנראה את המפגש העמוק והמענג ביותר של טומו/מלוויל עם אהובתו. הפירוט הרב נועד להסיט את תשומת הלב ממה שהוא מתארבאמת – שכן על פי תיאורים אחרים של בני האיים האוכלים דגים נאים, אין הם נוהגים להכניסם בשלמות אל פיהם, כפי שעושה פאיאוויי על פי מלוויל.
ומכיוון שספרות העולם משופעת בדימויי דגים/סקס, מליזיסטרטה ועד שקספיר, אומר מחבר המאמר, ומלוויל עצמו המשיך וערך קישורים כאלה גם במובי-דיק (!) – קל להשתכנע שהארוטיקה המתונה והויקטוריאנית לכאורה של טאיפי אינה אלא הסוואה דקה לסקס פעלתני וגועש.
אגב, מי שודאי אינו סבור שיחסיו של המלח הצעיר מלוויל עם פאיאוויי היפה היו אפלטוניים בלבד הוא, למשל, הובאו טאיקיטקהיוהו (Hu'uveu Teikitekahioho), תושב איי המרקיזה המציג את עצמו כבנו המאומץ של הצאצא האחרון של הרמן מלוויל ופּאואה (Peue) – שמה האמיתי של פאיאוויי. "היו הרבה סיפורים על פאואה ומריבי [מלוויל] ; המשפחה שלי סיפרה לי שפאואה הייתה יפה מאוד, ושהיא ילדה בן למלוויל. זאת היסטוריה מקומית ידועה מאוד." יש להניח שכמו בשאר הסיפורים מותר להטיל ספק גם בזה; תיירות מלוויל אולי אינה מפותחת כמו תיירות גוגן (על שמו קרויה אוניית נוסעים מפוארת המפליגה בין האיים) אבל יש לה פוטנציאל.
כאשר נשא מלוויל לאשה את אליזבת שאו ב-1847, פורסמה בניו-יורק דיילי טריביון ידיעה שבה התבדחו עורכי העיתון בעניין פאיאוויי הנטושה, שודאי תתבע את מלוויל על הפרת התחייבות לנישואין.
ועוד קטע מקסים לסיום:
באחד הימים, בלווית קורי-קורי, ירדתי למעיין להתרחץ, וראיתי אשה יושבת על סלע באמצע הזרם, ומביטה בעניין רב בפיזוזיו של דבר-מה שבמבט ראשון נראה לי כזן גדול במידה לא-מצויה של צפרדע משתעשעת במים לידה. סקרן בשל החידוש שבמחזה דידיתי אל המקום בו ישבה, ובקושי יכולתי להאמין למראה עיני כשנוכחתי שתינוק קטן, שלא יכול היה להיות בן יותר מימים מעטים, משכשך לו כאילו צף ועלה זה עתה אל פני המים לאחר שבקע אל העולם מן הקרקעית. מפעם לפעם הייתה האם המאושרת מושיטה את ידיה לעברו, כאשר היצור הזעיר, פולט קריאה חלושה ומניע את זרועותיו הפעוטות, הצטודד אל עבר הסלע, ונאסף כעבור רגע אל חיק אמו. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, והתינוק נותר במים כדקה בכל פעם. פעם או פעמיים העווה את פניו כשבלע מים מלוא פיו, השתנק וירק כאילו היה על סף חנק. אולם אז הייתה אמו חוטפת אותו, ובאופן שלא אפרט אילצה אותו לפלוט את הנוזל. במשך כמה שבועות ראיתי את האשה מביאה את תינוקה למעיין בכל יום, בקרירות היום והערב, ומעניקה לו אמבט. אין פלא שבני האיים של הים הדרומי הם גזע אמפיבי כל כך, שכן מושקים אל המים מיד עם בואם לעולם. אני משוכנע שהשחייה טבעית לבני האדם ממש כמו לברווז. ולמרות זאת, בקהילה המתורבתת, כמה בני אדם בריאי-שגוף מתים, כחתלתולים אלה שהוטבעו, בהתרחש התאונות הקלות ביותר!
הטקסט המלא של טאיפי בפרוייקט גוטנברג
