בין שלל החגים והמועדים שבין האביב לקיץ חוגגים אצלנו במשפחה גם את ה"חג של סבא". אבל הרבה לפני שהפכנו את אבא שלי לסבא, לפני העלייה הרוסית הגדולה, ולפני עוד כמה אירועים מטלטלי עולם, נהגו לציין אצלנו בבית את ה-9 במאי, יום הניצחון. זה היה חג די מחתרתי, למען האמת, ומעטים ידעו על מה מדובר.אבא שלי נמנע ממצעדים, והוא וטרן בלי מדליות, כי עזב את המולדת הרוסית הגדולה לאקלים חם יותר בחיפזון מסוים, ותוך דילוג על ניירת וביורוקרטיה. בילדותנו שמענו סיפורי מלחמה מעטים, וכולם הוגשו לנו כסיפורי הרפתקאות לנוער – בלי זוועות, גופות, רעב ומוות. עלילותיו במלחמה יכולות כמובן לפרנס רומן או שניים, אבל אנחנו שומעים ממנו רק שרשרת של אפיזודות צבעוניות עם פואנטה.
החייל הטוב שץ – שגורש עם משפחתו מסביבות קישינייב אל הרפובליקות של מרכז אסיה במסגרת אחד הטרנספרים הסובייטים הגדולים – גויס בגיל 17 (אמרו לו שבצבא לפחות יש אוכל, ואינטליגנט כמוהו בטח יהיה פקיד) ודי מהר מצא את עצמו בחזית הביילורוסית השלישית, נושא אבטומט ומסייר בחפירות גרמניות.
למזלו הטוב, הרגל שלו קפאה באחד הלילות בתוך המגף הצבאי. הוא פונה לבית-חולים שדה, ובתקופה שהחלים הגיע למקום קצין צעיר ששמו זכור לטוב: קולקולצב (פירוש השם, כנראה, פעמונר). קולקולצב חיפש חיילים, רצוי יודעי קורא וכתוב, ובעלי שמיעה חדה, ליחידת האזנה מודיעינית בהקמה.
את שאר המלחמה בילה אם כן אבא שלי עם אוזניות, מפענח אותות מורס של יחידות גרמניות, תמיד כמה קילומטרים מאחורי החזית, אבל קרוב מאוד אליה. הוא למד לזהות את 'כתב היד' הפרטי של האלחוטנים הגרמנים ("עכשיו פריץ משדר"), ולקראת ה-8 במאי שמע איך התחנה הגרמנית בקניגסברג, היא קלינינגרד, מפסיקה את שידוריה. "היינו בערך 20 קילומטר דרומית לקניגסברג. ב-8 במאי בערב [כשהגיעו כנראה הידיעות הראשונות על כניעת הנאצים] התחילה הארטילריה שלנו לירות באוויר. חצי לילה נמשכה קאנונאדה שאי אפשר לתאר. ירו לאוויר את כל מלאי התחמושת. השמיים היו אדומים והכול בער."
אפשר לספר עוד הרבה – אפשר לשבת ולספר לילות שלמים, למען האמת. אבל בפעם אחרת. בינתיים אסתפק בהרמת כוסית. והרחק במוסקווה נערך המצעד השנתי לציון החג, וזה הזמן לאוורר את סיפורם של שני מצעדים, שעליהם כתבתי לפני כמה שנים.
שני מצעדים
בן-לילה, כך נדמה, נפתחה חנות ספרים גדולה וחדשה בהדר הכרמל. אני חושב שפעם היה שם בנק, וכעת האולם המרווח גדוש מדפים מעוצבים היטב מעץ בהיר, ועליהם ספרים, קלטות וידאו, דיסקים ומשחקי מחשב. מוזיקת הרקע אינה רועשת מדי, ובאמצע החנות יש בית קפה קטן ונאה, שהיושבים בו יכולים לצפות בסרט וידאו. השלט בחזית החנות הוא דו-לשוני – עברית ורוסית – אבל בתוך החנות עצמה ויתרו על העניין: השילוט ליד המחלקות השונות הוא ברוסית בלבד. גם הספרים, הדיסקים והקלטות הם על טהרת הרוסית, והסרט המוקרן מדובב בשיטה הרוסית: קריין וקריינית מדקלמים את התסריט, כשברקע נשמע חלושות פס-הקול המקורי. השיטוט בחנות הוא מסע אל תרבות אחרת. על דוכן כתבי-העת, סמוך לעיתונים של פורנו רך, מונחים שלושה גליונות – מספרי 45 עד 47 – של "מאסטר כלי-הנשק", או כך נדמה לי. הרוסית שלי, למרבה הצער, גרועה היום עוד יותר מכפי שהיתה ב-1968, אז לימדה אותי סבתי את האלפבית הקירילי וכמה מילים, שמהן זכורה לי עד היום "קוּקוּרוּזָה", תירס. גיליון 47 מציג קת של רובה צייד עתיק ועליו תחריט של סצנת צייד. מתחת ניצבים לפחות שלושה כתבי-עת אחרים שעניינם צייד, ועל כריכתם ציורי-טבע דרמטיים וצייד אורב לטרפו. אחר כך מגיע תורו של הירחון "קוסמופוליטן" ברוסית.
מדור המוזיקה כולל מוזיקה רוסית בלבד: מנשים שמנמנות באיפור נוסח שנות החמישים ועד רוקרים מאיימים בבגדי עור צמודים. אפילו "סרג'נט פפר", אם מביטים בתשומת לב, אינו אלא "סרגיי צ'רניינקו (את השם הזה המצאתי) שר סרג'נט פפר". ציור העטיפה הוא חיקוי של המקור, עם כמה שינויים קטנים – הרקע הוא צריחי-הבצל של קתדרלת בזיל הקדוש בכיכר האדומה.
אבל כבנה המרוחק של המלחמה הפטריוטית הגדולה לכדה את עיני תמונה אחרת של הכיכר האדומה. לא מיד הכרתי אותה: בתחילה חשבתי שזוהי ברלין. הספר הדק הונח, פניו למעלה, בין גירסאות מקוצרות ברוסית של "גוליבר" ו"אליס" בשלל צבעים. תמונת הכריכה היא ספק ריאליזם-סוציאליסטי, ספק גותיקה קדורנית: לעומת הרקע הדרמטי והמאיים בגווני ירקרק-אפור מזנק מן התמונה סוס לבן נהדר, ועל גבו גנרל ששפתיו חשוקות ומבטו מופנה קדימה. הסוס נסער, רגליו הקדמיות מונפות באוויר ופיו פעור; לגנרל יש עשרים ושלוש מדליות על החזה. הסוס נרגש אולי מפני שלרגליו מונחים, מובסים, דגלים מעוטרים צלבי-קרס. מאחור יש פרש נוסף, על סוס שחור.
הצלחתי לפענח את שם הספר – שני מצעדים – אבל רק לאחר עיון נוסף הבנתי במה מדובר: זהו סיפורם של שני מצעדים שנערכו בכיכר האדומה, הראשון ב-1941 ומשנהו ב-1945; המוקדם מן השניים, שהיה כנראה אמצעי להרמת המורל בראשית ימי המלחמה, נראה עגמומי ובלתי-מציאותי בתמונות. היה זה בחודש נובמבר, וירד שלג. בתמונה מוזרה אחת נראית קבוצת חיילים במדי-הסוואה לבנים, צועדים בטור לא מסודר במיוחד, ובקידמת התמונה אשה ממהרת הביתה עם סל קניות. באחרת נראית כִּתת-פרשים בשלג.
האמנם השתתפו פרשים במלחמה הגדולה? נודעת מאד היא פרשת הסתערותו של חיל-הפרשים הפולני על הטנקים הנאציים הפולשים ב-1939. התוצאות, מן הסתם, היו טראגיות לסוסים ממש כמו לרוכביהם. שמעתי פעם, בשיעור באוניברסיטה, על אודות גנרל רוסי שכאשר הוצג בפניו הטלגרף, או אמצעי תקשורת מודרני אחר, טען שזוהי המצאה נחמדה מאד אבל אין תחליף לשליח הרוכב על סוסו ומביא פקודות חתומות אל החזית. נראה שאנשי צבא התקשו להפרד מן הסוסים שלהם: הם גדלו על ברכי אותו מארש בעל נעימה כובשת, "פרשים קוזאקים/ מגדודי בּוּדְיוֹנִי (יוני!)/ דוהרים לקרב!". יש עוד כמה סוסים בספר. מישהו שדומה לסטלין רוכב על סוס מול שורת חיילים, אבל זה אינו סטלין: סטלין האמיתי מופיע בתמונות אחרות, אבהי ושוחר טוב. הספר, אגב, פורסם ב-1995.
המצעד השני נערך ב-1945. זהו מצעד הנצחון, ואז, כנראה, אספו דגלים נאציים למאותיהם בערימה גדולה בכיכר האדומה, והוליכו את הסוסים מעליהם. תמונת השער מופיעה שוב בספר גופו, במלוא הדרה. לא יכולתי לעמוד בפניו. הוא עלה 15 ש"ח. במקום קפה ועוגה קניתי את הספר. הקופאית שאלה אם אני יודע רוסית. לא – אמרתי – ואז, מאי שם במחשכי מוחי, התנסחה לה שאלה: "זה ז'וּקוֹב?" שאלתי אותה, מצביע אל הגנרל על הסוס.
"כן, ז'וקוב". היא הנהנה וחייכה. הגעתי הביתה וטלפנתי לוֶתֶרָן של הצבא האדום. תיארתי בפניו את הספר אבל לא היה צורך בכך – הוא היה בקיא בפרטים, וגם הוסיף כמה. הגנרל בתמונה הוא אכן המרשל ז'וקוב הנערץ והאגדי. על הסוס השחור, מאחוריו, המרשל רוקוסובסקי. סטלין אמור היה להוביל את המצעד על הסוס הלבן, אבל כאשר טיפס אל האוכף השתולל הסוס והשליך את סטלין ארצה. סטלין החליט לוותר והורה לז'וקוב לרכב במקומו.
והנה התוספת המובטחת. כידוע, במדינתנו הקטנה עשויים אתם להנהן לשלום במשך שנים, בחדר-המדרגות או במסדרונות מקום העבודה, לאיזה איש או אישה שחזותם אינה מעידה על שום דבר חריג, אבל פִּתחוּ-נא בשיחה, ופתאום יחשף סיפור הרפתקאות מסמר-שיער, כמעט מופרך בקיצוניותו. כך קרה לי לא מזמן, בשיחה עם איש חייכן אחד שאוהב לספר בדיחות, שיצא לגימלאות. הוא נולד – הסכיתו – ב-1940, בוורשה. נדמה שדי בנתון היבש הזה, אבל זאת באמת רק ההתחלה. הוא פרש לפני סיפור מדהים שאת פרטיו לא אביא כאן, אבל אחד משיאיו קשור למצעד הנצחון. אביו, שהיה רופא ופרטיזן, זכה לכבוד גיבורים בתום המלחמה; בנוסף לכך, דודתו מצד אמו היתה מזכירתו האישית של חרוּשְצ'וֹב; בזכות כל אלה הובא מטוס צבאי מיוחד שהטיס אותו ואת הוריו ביוני 1945 מגרודנו למוסקבה, כדי לצפות במצעד. רכוב על כתפי אביו נופף לסטלין, וראה את המרשל ז'וקוב דוהר על הסוס הלבן.
נדמה לי שהייתה זו ברברה טוכמן שכתבה בספר "אוגוסט 1914", על הבוז שרכשו אנשי הצבא הצרפתים לקונספט המהפכני של טנקים שהוצג לראשונה במלחמת העולם הראשונה.
פוסט מצויין, תודה
נהדר, כרגיל.
חבל שאין לך כוח להרחיב על השיחה עם הבדחן החייכן שיצא לגמלאות…
תודה תודה. אולי ארחיב לכשירווח או בפנסיה…
תודה. טוכמן ודאי כתבה על זה. אני זוכר את הסיפור מהרצאה נושנה של פרופסור דן סגרה, מרצה מבריק ושופע.
מקסים כרגיל
אכזרי לרמוז על הסיפור ולהסתירו
לא נהוג
ספר
אכזריות בלתי נסבלת. עוד יבוא היום ואפשר יהיה לספר.