ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון כתבתי לא מזמן ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. באשר למקומות של ימאים, מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת הופעתי בנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.
"לא לא," אמר הבמאי שהבחין פתאום שהופעתי שם, "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"
א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. משחק את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים ביננו טושטשו בתסריט, שאותו אילתר א. הבמאי תוך כדי תנועה.
חושי
חיש מהר נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים, ימים בהם שררה ברחובות הנמל אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית. אני עצמי, צריך לומר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי לצורכי העמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את "זאת מרחוב פנורמה" ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.
מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות תוך שיחה כבדת-ראש על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותי הפוליטיקליקורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.
ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר. חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.
ככה זה טלוויזיה, כמובן, ואפילו ערוץ 1 זאת בכל זאת טלוויזיה, ולא עלה על דעתי להתלונן, ואין ספק שגם א.ק. קיבל את העניין בהלך רוח פילוסופי. אבל אז הזדחלה לתודעתי תחושת פניקה ונשטפתי זיעה קרה כי קלטתי שאם יבינו מן התוצר הסופי שאני חברו הוותיק של א.ק., יורמו כל מיני גבות ומיד יאשימו אותי במשוא פנים, כי שיבחתי את הספר בעיתון, ואיך זה שנותנים לחבר ותיק של הסופר לכתוב עליו ביקורת, והנה השחיתות חודרת למחוזות הרוח, ולפני שנשים לב עוד ימעלו בכספי אגודת הסופרים – ולך תכחיש ותספר שזה עתה נפגשת עם האיש, שהרי המצלמה לא משקרת. אבל מיד נזכרתי שבכל זאת מדובר בערוץ 1 ואף אחד לא יראה והכל בסדר.
