טעם של פעם, או המדיום הוא המסר

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון כתבתי לא מזמן ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. באשר למקומות של ימאים, מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת הופעתי בנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות ולחצתי את ידו של הסופר א.ק. 
 
"לא לא," אמר הבמאי שהבחין פתאום שהופעתי שם, "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך!  תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"
 
א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. משחק את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים ביננו טושטשו בתסריט, שאותו אילתר א. הבמאי תוך כדי תנועה. 
 

חושי

חיש מהר נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים, ימים בהם שררה ברחובות הנמל אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית. אני עצמי, צריך לומר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי לצורכי העמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את "זאת מרחוב פנורמה" ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.  
 
מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות תוך שיחה כבדת-ראש על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותי הפוליטיקליקורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.   
 
ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר. חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.

 

ככה זה טלוויזיה, כמובן, ואפילו ערוץ 1 זאת בכל זאת טלוויזיה, ולא עלה על דעתי להתלונן, ואין ספק שגם א.ק. קיבל את העניין בהלך רוח פילוסופי. אבל אז הזדחלה לתודעתי תחושת פניקה ונשטפתי זיעה קרה כי קלטתי שאם יבינו מן התוצר הסופי שאני חברו הוותיק של א.ק., יורמו כל מיני גבות ומיד יאשימו אותי במשוא פנים, כי שיבחתי את הספר בעיתון, ואיך זה שנותנים לחבר ותיק של הסופר לכתוב עליו ביקורת, והנה השחיתות חודרת למחוזות הרוח, ולפני שנשים לב עוד ימעלו בכספי אגודת הסופרים – ולך תכחיש ותספר שזה עתה נפגשת עם האיש, שהרי המצלמה לא משקרת. אבל מיד נזכרתי שבכל זאת מדובר בערוץ 1 ואף אחד לא יראה והכל בסדר.

 

 

דרום-מערבית וצב-ים

סערה דרום מערבית מביאה גשם ולפעמים כל מיני הפתעות אל החוף.

הפעם זה היה צב-ים – או צבה – שבמבט ראשון נראה מת לגמרי, על צווארו כרוכים חוטי-ניילון קטלניים.

אבל התברר שעדיין יש בו רוח חיים, ולאחר מלאכה ארוכה ומייגעת הוא שוחרר מכבליו החונקים

הניסיון להחזיר אותו לים היה כישלון. פצוע או רצוץ מדי, הוא נסחף בים הסוער חסר אונים לחלוטין, מתהפך על גבו במים, נחבט בסלעים ולבסוף מוטל בחזרה לחוף.

טלפנתי למחמל"י, שלא מופיעים ב-144, אגב, והם הבטיחו שלמרות שהם מטפלים ביונקים, ישלחו פקח שלהם לנקודת הציון שתיארתי בפירוט. נמלטתי מפני הסערה. אבל לקראת חשיכה הודיע הפקח שלא מצא שום צב; ייתכן, הרגיע אותי, ששחפים או עורבים טרפו אותו בינתיים.

שבתי באומץ לחוף, והוא עדיין היה שם. במאמץ מסוים הוא נלקח הביתה, ובינתיים מצאנו את הטלפון של המרכז להצלת צבי-ים במכמורת; דותן מהמרכז הבטיח שיגיע תוך שעה, הסביר שאין צורך להרטיב את הניצול אלא להפך, לדאוג שלא יהיה לו קר מדי. הוא עורר עניין מסוייג אצל החתולות ועליצות אצל הילדות.

דותן הגיע ואסף את הצב והבטיח להזמין אותנו באביב לאירוע בו מחזירים אל הים את הצבים הקטנים שבקעו מביציהם.

עוד דברים שמצאנו על החוף

ועוד משהו מאותו חוף

10 דברים

על מנת שלא יחשדו בי בהתנכרות לקהילה, התנשאות או אפאטיות וכיו"ב אני נענה להזמנתה הלבבית והלא צפויה של ימימה עברון להשתתף במשחק השוטף את רשימות – כמובן שהכינותי את הרשימה שבועות מראש – אבל למה חמישה דברים? אני בעד חשיפה טוטלית בתנאי שאיש לא שם לב. הנה עשרה או קצת יותר דברים שלא ידעתם עלי, אחד לכל קורא קבוע שלי. פרס יוגרל בין המנחשים איזה מהדברים לא היו מעולם:

 

1. נולדתי נימול.
אבל זה לא הפך אותי לצדיק, ואיבדתי את אמונתי הרופפת סופית ב-1968 אחרי שקנינו טלוויזיה וראיתי לראשונה את שידורי יום השואה. פעם חשבתי לכתוב סיפור על מישהו שצמחה לו העורלה מחדש.

2. אני קרוב משפחה רחוק של משה דיין.
כשהייתי ילד ודיין היה אליל, נהגתי להשוויץ בעניין הזה, ושיננתי את דרגת הקרבה למקרה שישאלו: בת-דודה של דיין נשואה לבן-דוד מדרגה שנייה של סבא שלי, או משהו כזה. 

3. הסבתא החורגת שלי מכרה וודקה מזויפת בהרי אוראל.
בקיוסק בזיכיון ממשלתי.היא סיפרה לי שבעל-הבית הקודם שהעביר לה את הניהול לימד אותה איך למהול ולזייף את הוודקה, אבל היא החליטה לנהוג בהגינות ולמכור וודקה אמיתית. הלקוחות התמרדו מיד כי לא היו רגילים לטעם, והיא חזרה למהול את המשקה לפי המסורת. 

 

4. רציתי להיות יואב קוטנר כשאגדל.
ואני מחזיק מעצמי בקיא גדול בכל הקשור בביטלס. [כדאי לראות! לינק שווה ביותר!]

5. צללתי בים המלח, בעיניים פקוחות. פעמיים.
שרתתי בחיל-הים על ספינות סיור קטנות – 'יתושים', שכמותן אפשר לראות בסרט 'אפוקליפסה עכשיו' – שהוצבו בים המלח. במקרה הראשון התהפכה סירת מפרש של ילדי קיבוץ עין-גדי בסערה פתאומית; בארוע השני טבעה הספינה שלי בעודה קשורה למזח מסיבות שאין טעם לפרטן, וניסיתי לחלץ מקלעים שעליהם הייתי חתום, ונותרו צמודים לכניהם בעומק של שני מטר בערך. האדרנלין עזר לי כנראה לתפקד.

6. נעלמתי במשולש ברמודה.
ב-1979 הפלגתי על אוניית הצובר "הר סיני" שהובילה אשלג מאשדוד לנמלי מפרץ מכסיקו. דרומית לברמודה נקלענו לשוליים של סערה טרופית; בשלב מסוים השתבשו המכ"ם ומכשירי הניווט וניסיונות ליצור קשר עם החוף עלו בתוהו; כאשר חזרו המכשירים לתקנם למחרת קלט קצין הרדיו מברק של משמר החופים המודיע על העלמותנו מהמכ"ם ובקשה לכלי שייט הנמצאים באזור לחפש אחרינו.

7. חשבו שאני נערה ערבייה.
הפרסום הראשון שלי היה סיפור קצר בשם "תאנים", שנשלח לתחרות הסיפור הקצר של הארץ ונקרא על ידי השופטים בעילום שם, על פי הכללים; סיפרו לי שהם היו משוכנעים שכתבה אותו נערה ערבייה צעירה והופתעו לשמוע שמדובר בפקיד ממגדל העמק.  

8. אשתי הראשונה היא בריטית שהתאסלמה ושמה עכשיו חדיג'ה.
נפגשנו ב-SOAS ונישאנו נישואי-בוסר קצרי מועד; היא גרה כעת באמירויות, בעיר האוניברסיטאית אל-עין, עם בעל אנגלי שגם הוא התגייר לאסלאם, ויש להם שני ילדים, אדם ופיטר. הם נפגשו כשלמדו יחד ערבית במרכז אקדמי לסטודנטים זרים באלכסנדריה. היא לא שומרת על קשר מחשש לקשיים עם השלטונות. 

9. בני ציפר נחקר במשטרה בגללי.
מוסף תרבות וספרות של הארץ פרסם סיפור שלי בשם "תצפית ביונקים עיליים" בליווי עבודה של אמן ששמו פרח ממני, ובו דמות עירומה מניחה תפילין. מישהו נפגע (מהתמונה, לא מהסיפור) והגיש תלונה במשטרה על פגיעה ברגשות או כיוצא בזה. חנוך מרמרי ובני ציפר הוזמנו אחר כבוד לתשאול במשטרה. אני חושב שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור.  

10. סיפור קצר שלי קוטלג בטעות כמחקר אנתרופולוגי אותנטי.
פרסמתי סיפור קצר שהתחזה למאמר אנתרופולוגי בשם "תרבות מטריארכלית באוקיינוס השקט". לאחר זמן מה התברר לי שספרני האוניברסיטאות הגדולות קטלגו אותו (במערכת הקטלוג הכלל-אוניברסיטאית "אלף") כמאמר אנתרופולוגי-מחקרי אמיתי. אשתי השנייה שתחייה לא הסכימה להותיר את המחדל הזה על כנו ודאגה, במסגרת סמכותה המקצועית, לתיקון המעוות. 

11. כתבתי שירים של אלעד מנור.
התקבלתי לסדנת השירה הראשונה של "הליקון" ב-1994, לאחר ששלחתי כמה שירים בשם בדוי, אלעד מנור. אלעד מנור היה דמות ברומן שלי, "לשוט אל השקיעה".

 

על פי כללי המשחק עלי להזמין כותבים נוספים להשתתף; אני מקווה שהם שלא ינטרו לי על כך ומשחרר אותם מכל תחושת חובה דוחקת בעניין, ומכל מקום חלקם ודאי רציניים מדי בשביל זה:  אלכס אפשטיין, רונית ליברמנשאורן צור, אלכס בן ארי, רחלי שבי, טלי לטוביצקי, עמי בן בסט, דרור בורשטיין, יואב קרני, מואיז בן הראש, יורם קופרמינץ, גיל רימון, גיא מאירסון, וכרמל ויסמן כבר כתבה? זהו. אל תקחו אותי ברצינות.