סוכן מפוקפק

זה רומן? זה מחקר? זה מותחן היסטורי? בלוג בלשי? לא, זה יגאל סרנה. הסוכן הלא-מפוקפק של הכתיבה הספרותית במחוזות התיעוד והתחקיר, חוצה שוב את הקווים במסע אישי, שהוא גם מחקר בלשי-היסטורי, בעקבותיה של דמות שוליים נשכחת ומסתורית, שהתחככה במאורעות הרי עולם – וגם בחייו שלו. זה טור-דה-פורס של ספרות תיעודית: מסע בזמן ובמרחב הגיאוגרפי, רצוף תגליות ותפניות. הנאת קריאה צרופה.

ההיסטוריון הצרפתי לה-רואה לאדורי, מחבר יצירת המופת "מונטאיו", כתב שההיסטוריון דומה לספיריטואליסט, או בלשון הניו אייג', מתַקשר: הוא מדבר אל החיים בשמם של המתים. סרנה מפליא לדובב מתים נשכחים, שאפילו אבן מצבה אין להם. הוא מעלה באוב עולם כמעט נשכח, שהעדויות אודותיו נמקו שנים בארכיונים מאובקים, או נדדו, כמו במקרה המופלא של ארכיון "אליאנס", מבירה לבירה, מן הנאצים לסובייטים, ושרדו באורח נס. הוא פוגש את הצאצאים החיים ששומרים בזיכרונם השביר היסטוריה אחרת, חמקמקה ונפתלת, לעתים מלאת סתירות אבל תמיד מפתיעה.

סרנה מוכיח שכל היסטוריה היא היסטוריה בת זמננו: כמו הקברים המפוקפקים והזיכרונות הסלקטיביים שמתדלקים את הסכסוך המקומי שלנו, כל פרשה נשכחת לכאורה עשויה לגעת באיזו מורסה מודלקת: הוכברג, הסוכן המפוקפק שלו, נקשר פתאום להדהודיה העכשוויים בתכלית של סוגיית השואה הארמנית; איסנטבול של התורכים הצעירים לזו של ארדואן. החוטים הדקיקים הקושרים בין אנשים ומאורעות נחשפים.

"שווינדלר" – האם זו הגירסה הגרמנית ל-swindler האנגלי? – כך מכונה במסמכים גרמניים סמי הוכברג – יהודי מבסרביה שהיה מתווך נדל"ן, מנהל בית ספר, עורך עיתון, ידיד של ז'בוטינסקי ומקורב לחצר הסולטן העת'מני, סוחר וסוכן, ובקצרה – אחד האבות המייסדים של הקומבינה הציונית-ישראלית המודרנית.

סרנה הוא כמובן אשף של תובנות קטנות  מעין אלה, אף על פי ש"סוכן מפוקפק" ממעט בהן; הוא בוחר לרוב בעמדה צנועה ומאופקת: לא מספר כל יודע, כי אם מספר המתוודע אט אט אל הדברים, מגלה אותם יחד עם הקורא, סקרן ומשתאה לנוכח העולמות הנעלמים הטמונים בעליות הגג ובמרתפים הפיזיים והמנטליים שסביבנו.

סרנה הוא חבר, ולכן הרשימה הזאת לוקה בחוסר אובייקטיבית מובנה. מי שחושב שזאת בעייה, טועה לגמרי לדעתי. כבר זמן רב אין לי חשק ורצון לכתוב על ספרים שאני קורא; מכל מיני סיבות, אבל אולי גם מפני שעם השנים קשה יותר להיקשר נפשית לספרים – כאלה שמבקרים צעירים נלהבים סוקרים בלהט ומכתירים כיצירות מופלאות – גם אני נהגתי לעשות זאת לפעמים – אבל אחרי כמה שבועות או חודשים הם נעלמים מהמדף, מהתודעה ומהזיכרון. אני מתחיל לחשוב שקשר אישי לספר ולסופר הוא לא חיסרון או בעייה, להיפך – זה בסיס הרבה יותר מעניין לכתיבה עליו. בשנים האחרונות שמעתי מדי פעם על הספר ועל תהליכי הכתיבה, על התחקיר ועל חלק מן הגילויים שבו, אבל כשהגיע אלי הספר הכל נשכח, וקראתי בו בתיאבון עצום, טועם בגרגרנות מהשפע המתובל של מטבח הפיוז'ן הספרותי של סרנה. אני ממליץ עליו בפה מלא ובלי שום נקיפות מצפון.

אולי תרצו לקרוא גם את:

5 תגובות בנושא “סוכן מפוקפק”

  1. אני מודה (וכל כך אני מקווה שאף אחד חוץ מהמוכרת בחנות לא ראה)
    שהחזקתי את הספר ביד והשבתי אותו למקומו, מכל מיני סיבות (לא כל כך קשורות)
    אבל כתבת מאוד מסקרן לקרוא
    ולמרות שהגעתי לפה (לבלוג, אני מתכוונת) בעקבות חיפושים על בורחס, אני קצת שמחה
    כי יש משהו מאוד עדין ונעים ושעושה כל כך לקרוא ולקרוא…
    (גם בבלוג וגם את הספר של סרנה)

השאר תגובה