מדריך לסופר הצעיר – חלק שני

חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי

2.1.1 הייתי פעם שופט בתחרות ספרותית. 70% מן הסיפורים הקצרים שנשלחו אליה, פתחו במילים: "הם צעדו בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל…"

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.2 לא שזה צריך להפליא מישהו, שהרי מדובר בתרבות הסוגדת לפגרים, בדומה לתרבות המצרית הקדומה. פעם כתב קישון שבארצנו ממהרים לפתוח כל כביש שזה עתה נסלל מכל מיני סיבות- כבלים, צינורות, סקרנות. זה תקף גם לגבי קברים. ארגזי עצמות מקרקשות, חלקי גופות, שרידי רקמות, די.אנ.איי משוחזר – אין דבר שגורם כאן לסערת רגשות עזה יותר. הביולוגיה החדשה פותחת אופקים חדשים, וקברים חדשים, בקצב מהיר. עכשיו אפשר לדעת בודאות של 99.99% מי באמת נטמן במחפורת הזאת, והאם אכן התרחש העוול הנורא מכל – האבן הלא נכונה הונחה על העצמות הלא נכונות.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.3 לאף אחד מהכותבים הללו לא היה סיכוי לקבל אצלי פרס, כי ההיבטים הטכניים של המוות והקבורה משעממים אותי עד מוות. מלחמות הפגרים המתנהלות בין חרדים לחילונים נאורים מותירות אותי אדיש לחלוטין. אני לא מבקר בבתי קברות אם אני לא ממש מוכרח, ופולחני המוות השונים – הלוויות, אזכרות, שבעה וכיוצא באלה – הם מטרד מעיק ביותר. אני נושא עמי, לצד צער השתיקה, כרטיס של תרומת-איברים, ואחת היא לי מה יעשו בגופי אחרי שתכבה בו להבת-התודעה: קבורת חמור, מאוזלאום, ארוחה לכלבים או ערכת אימון לרופאים. (אם כי כדאי, אולי, לנוכח התפתחות המדע, לדאוג שתשמר איזו דגימת DNA, על כל מקרה).

המוות – אני מתכוון לזה של הזולת – הוא אירוע שהשלכותיו ניכרות בעיקר בין כתלי הגולגולת הפרטית של הנותרים בחיים; האתרים המלאכותיים שמורמים כאן בכל צומת, מעין פירמידות לעניים, נראים לי מוזרים להפליא, כמו ענפי ספורט יפניים.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.4 מן האמור לעיל יש להקיש שסופר צעיר חייב, אם ברצונו לפנות לקהל רחב ומגוון, לעסוק בהרחבה ובפירוט במוות כמו גם בטקסים ובפולחנים הנלווים אליו. זהו ז'אנר הקרוב לכל אדם, עוסק באחת החידות היסודיות של החיים, ומסקרן כמעט כמו מין. מוות ספרותי פופולרי ומכיר הוא אלים, זוועתי ומשונה. מוות ספרותי לפלח השוק האליטיסטי של בעלי הכנסה גבוהה הקוראים מדורי ספרות הוא מוות ממחלה ומזקנה המתרחש בבית-חולים, מלווה ריחות של חומרי חיטוי ושתן.

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.5 האשה תכולת העיניים שדיברה איתי בטקס הענקת הפרס – שמה נירה – כתבה פעם סיפור קצר שהתחיל כך: "היא צעדה בין המצבות הלבנות שבהקו בשמש העזה, והברושים הטילו צל אפל ומוארך על שביל העפר. פרפרים שבקעו זה עתה מן הגולם, שחורים-צהובים, הסתחררו שלוחי רסן באוויר האביבי, שיכורים מריחות הצוף. היא פסעה בבטחון, פונה בפתאומיות אל תוך אחד מטורי הקברים, והמשיכה עד שעמדה מול מצבה שחורה יחידה בין האבנים הלבנות, כמו שן חסרה בפה מחייך."

djttdtgkjhkjrtrdtrtrd

2.1.6 נירה חיבבה את השקט הנעים והמוצל של כמה בתי קברות נבחרים. היא באה לשם כדי לחשוב, וכדי לאסוף דגימות. כמו רופאים-חוקרים נועזים בעידן של בורות חשיכה, שנאלצו, לצורך מחקריהם, לשדוד באישון לילה גוויות טריות, היו לה בתי הקברות מעבדה טבעית שבה חידדה את חכמת הניתוח והניסוח שלה, העלתה אבחנות חדשות על טבע האדם וזכתה להצצה נדירה אל עולמות נסתרים.

המשך בשבוע הבא!

אולי תרצו לקרוא גם את:

תגובה אחת בנושא “מדריך לסופר הצעיר – חלק שני”

השאר תגובה