תאנים

שחר אדמדם עולה על כפרנו המבורך ומחלוני רואה אני את רקמת ענפיו ועליו של עץ התאנה שליד החלון. אוהבת אני את ריח התאנה, אבל שנתי נודדת מזמזום הברחשים הקטנים, הנמשכים אל פירותיה. אין רע בלי טוב, אומרת דודתי, ואין טוב בלי רע: ומי יודע זאת טוב יותר מאנשי כפרנו המבורך – זה הכפר שהטובה בברכות ירדה עליו, וכעת אין עוד מי שידע אם אכן ברכה היא. השחר המפציע מעורר קולות ראשונים של בוקר בביתנו האפלולי: קול שיעולו החורק של אבי, שעוד מעט יטלטל את כתפה של אמי, כדי שתקום באנחה ותלך אל המטבח, להפיח חיים בגחלים העוממות של אמש. אבי אומר שאמי עצלה היא, ושאין גבר צריך לזרז את אשתו, אלא היא זו שצריכה להשכים קום ולהכין את כל הדרוש. גם לי אומר אבי שעצלה אני כאמי, שחולמנית אני, ושאומלל יהיה הגבר אשר ייקחני לאישה. אבל איני שמה לב לדבריו, כי דודתי החכמה אמרה לי שהגברים הם-הם העצלנים האמיתיים, יושבים להם בצל ומעשנים ושותים קפה בשעה שאנו מביאות את המים ומאכילות את העופות ומכינות את הבצק לאפייה ומבשלות, ולכן אל לי להתרגז מדבריו. אבל עכשיו לובשים דבריו פירוש חדש, ולבי נרעד כאפרוח, כי היום הוא היום הגדול, יום החתונה, יום חתונתי שלי, וזוהי העצובה והמוזרה בחתונות שראה כפרנו, ועל כך אין בפי דודתי דבר לאומרו. ואני איני יודעת על מה אחשוב קודם, על אושרי האומלל שלי, או על כפרי הנבוך, החוגג ולא ידע מה הוא חוגג. הברכה מביאה עמה בכנפיה גם מצוקה, כמו הברחשים המטרידים את מנוחתנו השכם והערב, ואותם מביאה התאנה, עם ריחה הטוב וצלה הצונן ופירותיה המתוקים. בת שמונה-עשרה אני היום, והמצב אשר הוריד האל על כפרנו הוא שגרם לכך שרק היום אנשא לאיש. פעם נישאו בנות הכפר צעירות יותר, בהיותן בנות חמש-עשרה או שש-עשרה, אבל הדברים הלכו והשתנו מאז הגיע הצבא לכאן, ומאז חדלו נשות הכפר להשתטח על קברו של הקדוש שלנו, שאת הכיפה העגולה והלבנה כביצה של מבנהו יכולה אני לראות מחלוני. קדוש רב כוח היה זה, ועוד בחייו חולל נסים רבים, לא כל שכן לאחר מותו, שהיה נס בפני עצמו, שכן הוא זה שהחליט למות על דעת עצמו, ואלמלא רצה בכך לא היה מת, כי קדוש היה ולא בן תמותה רגיל. שמעו יצא למרחוק, ונשי הכפרים שבסביבה באו כולן בימי חג לבקש מהקדוש בן זכר, אבל כיוון ששלנו הוא הקדוש, לאנשי הכפר שלנו נענה יותר מאשר לשאר, וסידר שם בשמים מין סידור משונה שכזה, וכעת כבר אין צורך להתפלל לבן זכר, כי בוא יבוא ללא פקפוקים וספקות, ואולי כבר הגיע זמננו להתפלל להולדת בנות, אבל מי המשוגע שמפלל לבת?

בשנה הראשונה להתגשמות התפילות היתה השמחה מהולה במבוכה ובבלבול ובפחד שהטיל הצבא שהגיע באותה שנה עצמה. הכול קרה באותו זמן, הברכה והקללה ירדו כרוכות זו בזו, וכוהן הדת אומר שסימן הוא מהאלוהים, ואין ספק כי סימן הוא, כי איש לא שמע על מאורע פלאי שכזה, אבל איזה מין סימן הוא זה ומה משמעותו, זאת לא ידע איש. אני נולדתי בשנה שבא הצבא, ואיני זוכרת חיים בלעדיו, אבל דודתי הרבתה לספר לי על כך בשעה שישבנו למיין שעועית או לרקום על בד השמלות. ואחר נולד בן דודתי, חברי למשחקים, ואחריו עוד ועוד בנים זכרים, אך ורק בנים זכרים, ואז החלו לקרוא לכפרנו "המבורך", והנשים מכפרי הסביבה הרבו לבוא לקבר הקדוש, ללגום מים מהמעיין שלנו ולקטוף עשבי סגולה הצומחים בסביבתו.
השנים חלפו, ובנים זכרים המשיכו להיוולד, אבל אף בת לא נולדה. אט אט החלו הנשים להזדקן, ועצרו מלדת ופחות בנים נולדו, אך בנות – כלל לא, ואין בכל הכפר שום נערה צעירה ממני, לא אחות ולא בת דוד, אני הבת האחרונה שנולדה כאן, והיום נישאת אני לאיש ואין היודע אם לשמוח או להתעצב, כי איש לא שמע מעודו על דבר שכזה, גם לא הצבא והאנשים הבאים עמו שאינם לבושים מדי צבא, וסובבים בכפר ושואלים שאלות משונות, וגם אוהל הקימו, כנוודים הללו, ובתוכו מכשירים מוזרים, כך סיפרה לי דודתי, והם מרפאים אנשים על-ידי דקירת אצבעותיהם עד זוב דם, והאכלתם בקטניות נוקשות ומרות. ומבקשים הם בקשות מוזרות, שתעשה תנועות, ותשב, ותקום, ותאמר איזו צורה מצוירת על הדף, וכן הלאה, את כל זאת סיפרה דודתי, אבל, אמרה, גם האנשים הללו לא שמעו מעולם על פלא אשר כזה, על כפר שרק בנים זכרים נולדים בו. ואם כך יימשך הדבר רק גברים יהיו בכפרנו, והפחד כבר אוחז בהם: הרי אז ייאלצו הגברים לעשות את כל מלאכות הנשים, ואיך ייתכן הדבר? האם על כך לא חשב הקדוש שלנו המכובד בשעה שחולל את נסיו? האם רוצה הוא לראות גברים שואבים מים מהמעיין ונושאים אותם בכדים על ראשם, וגברים רוקמים על בד או מבשלים ומכבסים? כמעט איני יכולה לעצור את הצחוק שעולה בי כשאני מתארת לי מין תמונות כאלה של היפוך היוצרות. לפני כמה שנים, בהיותי ילדה, התכנסו כל אנשי הכפר כדי לדון במצב, נבוכים היו ולא ידעו מה לעשות: עוד מעט ייתמו הנשים הצעירות בכפרנו, ורבים הם הנערים הזקוקים לאירוסין, ורק למעטים מהם מצליחים הוריהם להשיג כלות מהכפרים הסמוכים, והקושי הולך וגובר, כי גם שם מעטות הבנות הנולדות מתמיד. והכול התפזרו מודאגים ונבוכים ופתרון לא מצאו. רק אדם אחד שמח על המתרחש, וזהו בן דודתי, אשר הרבה ללמוד ונסע לעיר כדי להוסיף וללמוד שם – מעולם לא הבנתי כמה יוכל אדם להרבות ללמוד – רק הוא שמח מין שמחה משונה על המתרחש, ומרבה לדבר על כך, ואני מקשיבה לו ואיני מבינה רבים מהדברים שהוא אומר. ואם אני מקשה ושואלת פוטר הוא אותי בתנועת זלזול, ואז חושבת אני שהוא עצמו אינו מבין רבים מן הדברים שהוא אומר, אלא רק חוזר על מה ששמע מאחרים, כי מכירה אני את תנועת-הזלזול שלו עוד מהימים שהתרוצצנו עירומים ומצצנו סמרטוט טבול במי סוכר והתפלשנו בעפר החצר; ואני מחייכת בלבי לנוכח גאוותו החדשה והזועמת, שאוכל להעלימה בהינף אחד אם אביט בו בעיני ברמז ואחייך ואפנה ראשי אל המזווה, כמו בהיותנו ילדים, כאשר רמזתי לו כך שיודעת אני היכן הונחו הדבלים המתוקות האהובות עליו עד שיגעון, ותנועת עיני כבר מעלה בחכו את הטעם המתוק, ואז אלך ואביא לו צלחת מלאה ואביט כיצד הוא בולען בשקיקה, והן בולעות את זעמו. דברים רבים אומר בן דודתי וחלקם בכל זאת מובנים לי, ומעלים בראשי מחשבות שלא חשבתי מעולם. מרבה הוא לדבר על הצבא, שיש להילחם בו, ולשם כך זקוקים אנו ללוחמים רבים, ועל כן נולדים רק בנים בכפרנו, על מנת שירבו הלוחמים, ורק לא אמר מה יקרה אחר-כך, כשתסתיים המלחמה, ומאין ייקחו הלוחמים נשים, וכששאלתי אותו על כך אמר לי בצחוק, ניקח את נשיהם שלהם; של מי, שאלתי; של הצבא, ענה – ואז הבנתי בפעם הראשונה, מופתעת, שגם לאנשי הצבא יש נשים אי שם והיתה זו תגלית מוזרה שחזרתי והפכתי בה והרביתי להרהר בה. גם להם יש נשים וילדים, ומשפחות, הרי זה ברור, וככל זאת מעולם לא עלה הדבר על דעתי. מאז לא הניחה לי המחשבה הזו – שגם להם יש כפרים משלהם ובתים וקברי-קדושים משלהם, ואולי גם אצלם החליט איזה קדוש שיבואו לעולם רק בנים זכרים וכך התרבו הגברים שלהם כל כך עד שנאלצו להקים צבא שכולו רק גברים ולשולחו אלינו? אבל מיד אני נזכרת שלא ייתכן הדבר – הרי הללו כופרים הם, וקדושיהם ודאי לא יוכלו לחולל נסים דוגמת הקדוש שלנו. והרי עובדה היא שהצבא, וגם אנשיו חסרי המדים, מתפלאים לנוכח מאורעות כפרנו, ובן דודתי אומר שאין דבר המדאיג אותם יותר מכך, אפילו לא חבריו אשר מתכוננים להילחם בצבא ואוגרים נשק ופצצות ואף נלחמים בצבא מן המארב: נגד אלה יכול הצבא להילחם, אומר בן דודתי, אבל לא עם הפלא של כפרנו, שאינו מובן
לו כלל, וגדולי החכמים שלו אינם יודעים מה לעשות בגינו, ואם כדאי לעשות משהו בכלל, ואינם יודעים אפילו להחליט אם טוב הדבר או רע, אבל לשם כך אין צורך בחכמיו של הצבא, אומרת אני, כי כדי לא להחליט אם טוב הדבר או רע די באנשי כפרנו הנבערים ביותר, שעדיין תוהים אם טוב או רע הדבר, רק בן דודתי, ואולי גם כוהן הדת, חושבים שטוב הוא, אבל בודדים הם בביטחונם. והם אינם משיבים על השאלה המנקרת אצל כולם, למה יצפו מחר, כשגם אני אהיה נשואה, אני – האחרונה בבנות הכפר.
לבי מפרפר בי מרוב התרגשות ובלבול ולכן גם נודדות מחשבותי אל הזיכרונות במקום להרהר כמה שעתיד לבוא עוד מעט, ואולי חוששת אני לחשוב על מה שיקרה היום, על החגיגה הגדולה שבה יסתירו הכול את חרדתם מאחורי מסכה של שמחה ושירה וריקודים, ויתהוללו עד הבוקר, ועוד יותר חוששת אני לחשוב על מה שיקרה אחר-כך, אבל מוכרחה אני לחשוב על כך, והמחשבה הזו שמחה ומפחידה: שמחה מעלה בי זכר עיניו של חתני, שצבע זית להן, ופחד מעלה בי שפמו המחודד והסיגריה שבין שפתיו ביושבו עם הגברים ואני צופה בו מרחוק, דודתי אומרת שטוב לב הוא חתני המיועד וחרוץ, ולא יכולתי לקוות לבחירה טובה ממנו, והיא מלטפת את שערותי בחיוך ואומרת לי להסיר דאגה מלבי, כי לי צפוי אושר גם אם הכפר כולו סובל, ועוד אומרת היא כי מאז התמעטו כל-כך הנשים בכפר והפכו יקרות מציאות, מתחילים הגברים להבין עד כמה קשה בלעדיהן ולהעריכן כערכן, ועלי לברך על מזל שכזה, כי כל הגברים הצעירים מקנאים בחתני המיועד וזאת למרות שאחיו הבכור תמהוני הוא: איש צנום שעיניו לוהטות והוא
מרבה לשתוק ולהתבודד מחברת הגברים, ואז להופיע לפתע ולשאת דברים בכעס ובקול, ולהיעלם שוב, ואני שמעתיו לא פעם, ואיני יודעת מה לחשוב על דבריו, כי אומר הוא שלא ברכה ירדה יעל כפרנו אלא קללה, ולא הקדוש שלנו הביאה אלא הצבא; וכי ברכה היא זו, שואל הוא, שייוולדו רק זכרים? שרק תרנגולים יבקעו מהביצים, שעזים וכבשים ימליטו רק תיישים ואילים? שלא יהיו לנו חלב וביצים משלנו וניאלץ לקבלם מהצבא? אם זו הברכה שהביא הקדוש שלנו, הוא אומר, הרי לא נולד קדוש טיפש ממנו מעולם, והגברים נרתעים בכעס בשומעם זאת, אבל הוא מוסיף ואומר שלא הקדוש שלנו גרם לכך, אלא הצבא עם רופאיו ותרופותיו ובעצם נוכחותו, שכן הצבא רוצה שנהיה תלויים בחסדיו ונקבל את מזונותינו מידיו כקבצנים הללו, ורע הדבר מאוד, ולכך נאלצים הגברים, על כורחם, להסכים. הרי מעולם לא רבו כל-כד התרנגולים השחורים בחצרותינו, והתיישים והעגלים שאפשר לאוכלם אבל הרי חלב לא ייתנו. כבר שמונה-עשרה שנה ממליטות הרחלות אך ורק טלאים זכרים, וגם בהמות המובאות אלינו מרחוק ממליטות כאן זכרים בלבד, ואחיו של חתני זועק ואומר שאיננו מבינים, שרק מוות איטי הוא המתפשט כמגפה, וגם אם תתארך הגסיסה, בוא יבוא אם לא נעשה משהו – אבל גם הוא אינו יודע מה יש לעשות, וחוזר הוא לכן לשתיקותיו ונעלם מן העין למשך ימים, והגברים ממשיכים לעשן וללגום קפה, אבל קדרות שורה עליהם, וחתני נעשה מבויש קצת, והוא מביט בחששנות אל האחרים, אבל הכול שקועים בהרהורים קשים ואינם נותנים דעתם עליו.
ואני אינני יודעת כיצד נראה הכפר פעם, כשרבו העדרים ששעטו בין שביליו, והתרנגולות הצחורות והאפרוחים הצהבהבים לא הובאו לכאן מרחוק אלא נולדו במקומותינו, ועדיין לא רבו כל-כך התרנגולים השחורים, נרגנים וגאוותנים ושוחרי קרבות. בילדותי רבים היו גורי החתולים באביב, ולא היה שעשוע חביב עלי יותר מהם, וכבר שנים שלא ראיתי גור חתולים בכפר. על כך, ועל עוד דברים, מצרה אני, ומתחילה להרהר – שמא צודק אחי-חתני, ולא ברכה היא אלא קללה שהוטלה על כפרנו, אבל איני חושבת שהצבא הוא שהביאה, כי בן דודתי הרי יודע שגם אנשיו נבוכים וחוששים ממש כמונו. ואם כך, טוב הדבר – כל שמטיל חשש בצבא טוב הוא, אומר בן דודתי. אינני יודעת כיצד היו הדברים אז, אבל גם היום עוד יש דברים יפים וטובים. המעיין עוד קריר ומימיו צלולים, והשמים כחולים ורוח רעננה נושבת לפנות ערב ומביאה ריחות בושם, וריח התאנה טוב כבילדותי, והיא עוד מניבה את פירותיה המתוקים. אבל הדאגה והחשש כבר שוכנים עמוק בלבותינו, ואיני יודעת אם גם המעט הזה יימשך תמיד – כי מי ערב לכך שלא ייעלמו גם אלה? הרי פלאים מוזרים כבר קרו אצלנו. אבל היום כבר אין איש שיתפלל על קברו של הקדוש שלנו.
השמים כבר כמעט הכחילו, ואמי כבר קמה באנחה ממשכבה, ומיד אקום גם אני אל היום הסוער שלפני, העמוס הכנות וטקסים, וכעת גומלת בי ההחלטה, פתאומית וברורה, ואני מתמלאת התרגשות ולבי פועם בחוזקה, אבל אני בטוחה בהחלטתי, ועוד טרם תפוג צינת הבוקר אעשה זאת, לא אומר דבר לאיש, אלך לי לבדי אל קברו של הקדוש שלנו, ואתפלל למה שלא התפלל עוד איש או אישה לפני, אשתטח על קברו ואקמוץ בידי עשבי סגולה, ואבקש ממנו שיעניק לי בת.

הסיפור "תאנים" השתתף בתחרות הסיפור הקצר הראשונה של עיתון הארץ בשנת 1989 ובניגוד לשמועות עקשניות לא זכה בפרס אלא רק בציון לשבח. השופטים הופתעו לשמוע שהסיפור נכתב ע"י פקיד בסוכנות אוניות שכן סברו שנכתב ע"י נערה ערביה. הפירסום לווה בקטע הקצר המצורף כאן: 

גזיר מעיתון הארץ, 1989

גזיר מעיתון הארץ, 1989

"תאנים" תורגם לרוסית בתוך קובץ של ספרות ישראלית

ותורגם לאנגלית באופן חובבני על ידי.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה