מן הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין

 

 [הבֵּסְטִיַארְיָה מימי הביניים, אנציקלופדיות זואולוגיות שהיו גם ספרי מוסר, מלאות עובדות ססגוניות, מוזרות והזויות. אני מוצא שהאלגוריות המוסרניות הנספחות לתיאורי החיות הן החלק הפחות מעניין בבֵּסְטִיַארְיָה. התרגום הוא מתוך הנוסח האנגלי של הבסטיאריה של אברדין, משנת 1200 בקֵרוּב, ומקורות נוספים. המשך יבוא.[

 

 

האריה

 

האריה הוא האדיר שבכל בעלי החיים. דבר לא ירתיע אותו.


אומרים שיש שלושה סוגי אריות. מבין אלה, נמוכי הקומה, בעלי הרעמה המתולתלת, הם אוהבי שלום; הגבוהים, בעלי השיער החלק, הם פראיים. מצחם וזנבם מעידים על מזגם; אומץ-לבם נמצא בחזה, ונחישותם – בראש. הן חוששים מפני נהמת האוֹפַנים הסובבים, אבל עוד יותר מכך מפני האש.

מלומדים החוקרים את הטבע אומרים שיש לאריה שלוש תכונות עיקריות. ראשית, אוהב הוא לשוטט בין פסגות ההרים. אם ירדפו ציידים אחר האריה, יחוש בריחם ויעלים את עקבותיו מאחוריו בעזרת זנבו (1). כך לא יוכלו לעקוב אחריו. התכונה השנייה של האריה היא שבעת היותו ישן, נראה כאילו עיניו פקוחות (2). התכונה השלישית של האריה היא שכאשר ממליטה הלביאה גורים, הם ממליטה אותם מתים, ושומרת עליהם משך שלושה ימים, עד שמגיע האב ביום השלישי ונושף אל פניהם ומחזירם לחיים (3).

טבעו של האריה לא להתרגז אלא אם יפגעו בו. חמלתם של האריות ניכרת מדוגמאות רבות. הם חסים על מי שהכריעוּ ארצה. הם מניחים לשבויים לשוב לביתם. הם מפנים זעמם אל גברים ולא אל נשים. הם אינם הורגים ילדים אלא אם כן שורר רעב גדול.

אריות נמנעים מאכילת יתר. ראשית, כיוון שהם שותים ואוכלים לסירוגין; לא אחת, אם מזונם לא נעכל, ימתינו בטרם יאכלו שוב. ואז, כשאינם חשים בנוח כיוון שאכלו בשר רב מכפי צרכם, יתחבו כפתם לפיהם וימשכו את המזון החוצה, מרצונם. וכאשר עליהם להמלט יפעלו באותו אופן אם בטנם מלאה. חוסר שיניים מעיד שהאריה זקן.

 

אריות מזדווגים פנים אל פנים; ולא רק אריות, גם שוּנָרים, וגמלים, ופילים, וקרנפים, ונמרים. לביאות, בהמלטה ראשונה, יולדות חמישה גורים. בשנים שלאחר מכן' נגרע גור אחד בכל שנה. כאשר המספר מגיע לגור יחיד, נעלמת פוריות האם; היא הופכת עקרה לעד.

האריה מתעב בשר שנטרף ביום הקודם ויפנה את גבו משאריות ארוחתו-הוא.

שום חיה לא תעז להרגיז את האריה, שקולו, מדרך הטבע, מטיל אימה כה גדולה עד שיצורים זריזים אשר מסוגלים להמלט מפניו נתקפים חולשה לשמע שאגתו, כאילו המם אותם והכריע אותם כוח עצום.

 

אריה חולה מחפש קוף לטרפו על מנת להרפא.

האריה פוחד מן התרנגול, ובעיקר מן התרנגול הלבן. מלך החיות יסבול יסורים מעוקצו של עקרב וארס הנחש ימיתו.

ונודע על חיות קטנות הקרויות לֵאוֹנְטוֹפוֹנים, קוטלי-אריות. כשהן נלכדות, שורפים אותן, ובשר הנגוע באפרן, המושלך בצומת-דרכים, קוטל אריות, אף אם יטעמו רק מעט ממנו. זאת הסיבה שהאריות תרים אחר לאונוטופונים מתוך יצר-שנאה, וכשנקלעת לידם ההזדמנות אינם אוכלים אותם, כי אם קורעים אותם לגזרים בכפותיהם.

 

הבּוֹנֶה


יש בעל-חיים ושמו בּוֹנֶה, והוא אצילי עד מאד; אשכיו טובים מאוד לרפואה. חכמי-הרפואה אומרים שכאשר מרגיש הבונה שהציידים בעקבותיו, כורת הוא בשיניו את אשכיו ומשליך אותם בפני הרודף אותו, ואז נס ונמלט מפניו. אם ממשיך צייד לרדפו, הבונה פונה לאחור ומציג לראווה את ערוותו. כאשר רואה הצייד שאין לו אשכים, הוא מניח אותו לנפשו(4).

 

השם בונה (castor) בא מן המילה castrando, סריס.

 

הגמל

יש שני סוגי גמלים: הבַּאקְטְרִיַאניים, שהנם בעלי דבשת אחת בלבד אולם רבי-כוח; והערביים, בעלי שתי דבשות, המרובים יותר. הם שונאים סוסים; גמלים יכולים לשאת צמא משך שלושה ימים, ומעדיפים מים עכורים; אם יש רק מים צלולים, הם בוטשים ברגליהם על מנת להעכיר את המים. כשהם שותים, הם מרווים את צימאון העבר וגם את צרכיהם שלעתיד לבוא. יש גמלים המתאימים לשאת משאות ואחרים מתאימים רק לרכיבה. פרסותיהם לא נשחקות. הם יכולים לחיות עד גיל מאה, אלא אם כן ילקחו לארץ נוכריה, ושם האוויר הזר גורם להם לחלות. נאקות משמשות למלחמה. גמלים הופכים פראיים בתאוותם להזדווג; תשוקה זו אפשר להרוס על ידי סירוס, שגם מחזק את הגמל.

 

הגְרִיפוֹן

הגריפון הוא עוף בעל ארבע רגליים, גוף של אריה וכנפי נשר. הוא חי בהרים ההיפֶרְבּוֹרַאנִיִים, ארץ השמש הנצחית, או אולי בחבש; יש האומרים שהוא שוכן במדבריות הודו, אך שם אין בנמצא די מזון. כדי לקיים את גוזליו הוא טס למחוזות אחרים ומביא טרף. הגריפין הוא אויבם של הסוסים. גריפון יקרע אדם לגזרים ויישא אותו לקנו כדי להאכיל את גוזליו, והוא כה חזק עד שביכולתו לשאת בציפורניו שור(5). הוא ידוע גם בכך שהוא כורה זהב במכרות.

 

—————————————————————————————————- 

(1) ומושיענו, אריה ברוחו, משבט יהודה, חוטר לבית ישי, בן דוד, הסתיר את עקבות אהבתו בשמיים עד אשר, בשליחות אביו, ירד אל רחמה של הבתולה מריה וגאל את בני האדם, שהיו אבודים.
בלי שידע על טבעו השמימי, השטן, אויבם של בני אנוש, העז לפתות אותו כאילו היה אדם רגיל. אפילו מלאכי מרום לא ידעו על דבר אלוהותו, ואמרו לאלה שהיו עמו כאשר עלה אל אביו: 'מיהו מלך-התהילה הזה?'

(2) כך גם האלוהים, בשנת המוות, הגופנית, על הצלב, נקבר, אך טבעו האלוהי נותר ער; כנאמר בשיר השירים: "אֲנִי יְשֵׁנָה, וְלִבִּי עֵר" ובתהילים: "לֹא-יָנוּם וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל."

(3) כך הקים האב הכל יכול את ישוע המשיח מן המתים ביום השלישי; כפי שאמר יעקב: כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ (בראשית מ"ט, ט')

 

(4) כך, כל אדם המקיים את מצוות האל ומתאווה לחיות בצניעות, חייב לקצץ את מידותיו המגונות ומעשיו המבישים ולהשליך אותם ממנו והלאה בפני השטן. כשיראה השטן שאין לו לאיש דבר השייך לו, יפרוש במבוכה. אדם כזה חי באלוהים ולא ישיגו השטן, האומר: " אֶרְדֹּף אַשִּׂיג.."(שמות ט"ו, ט')

(5) בכך הוא דומה לשטן, אשר יכול לשאת את נשמותינו למדבריות הגהנום.

אולי תרצו לקרוא גם את:

3 תגובות בנושא “מן הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין”

  1. קטעים נהדרים. הבֵּסְטִיַארְיָה מרתקת איפה אתה מתחבא? אגב באשר לגריפון, אלה היו העופות שנשאו את אלכסנדר הגדול במסעו המיתולוגי לשמיים.

  2. המדע התקדם כמה צעדים מאז, אבל הקסם קצת פחת. בן הזמן ודאי התרגש יותר מהתיאורים מאשר בן זמננו מתרגש כשהוא צופה בתקריבים הכי מסעירים של אריות ונמרים בסרטי הטבע.

השאר תגובה