קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום
ללחוץ להגדלה. הטקסט למטה.
סערה דרום מערבית מביאה גשם ולפעמים כל מיני הפתעות אל החוף.
הפעם זה היה צב-ים – או צבה – שבמבט ראשון נראה מת לגמרי, על צווארו כרוכים חוטי-ניילון קטלניים.
אבל התברר שעדיין יש בו רוח חיים, ולאחר מלאכה ארוכה ומייגעת הוא שוחרר מכבליו החונקים
הניסיון להחזיר אותו לים היה כישלון. פצוע או רצוץ מדי, הוא נסחף בים הסוער חסר אונים לחלוטין, מתהפך על גבו במים, נחבט בסלעים ולבסוף מוטל בחזרה לחוף.
טלפנתי למחמל"י, שלא מופיעים ב-144, אגב, והם הבטיחו שלמרות שהם מטפלים ביונקים, ישלחו פקח שלהם לנקודת הציון שתיארתי בפירוט. נמלטתי מפני הסערה. אבל לקראת חשיכה הודיע הפקח שלא מצא שום צב; ייתכן, הרגיע אותי, ששחפים או עורבים טרפו אותו בינתיים. 
שבתי באומץ לחוף, והוא עדיין היה שם. במאמץ מסוים הוא נלקח הביתה, ובינתיים מצאנו את הטלפון של המרכז להצלת צבי-ים במכמורת; דותן מהמרכז הבטיח שיגיע תוך שעה, הסביר שאין צורך להרטיב את הניצול אלא להפך, לדאוג שלא יהיה לו קר מדי. הוא עורר עניין מסוייג אצל החתולות ועליצות אצל הילדות.
דותן הגיע ואסף את הצב והבטיח להזמין אותנו באביב לאירוע בו מחזירים אל הים את הצבים הקטנים שבקעו מביציהם.
נא להכיר: סִיסוֹ.
סיסו הוא חתול חוצות מבוית-למחצה הקרוי על שמה של אישיות ציבורית. אף על פי שיש לו בסיס טריטוריאלי בחצר קבועה, הוא מתפרנס מחנופה למספר משקי בית.
אבל למרות חביבותו החתולית המופגנת, דבר אחד מעורר מתרדמתו את אינסטיקט הפרא הקדמוני שלו; קול-קדומים קורא לו והוא יוצא לשחר לטרף, ניביו וטפריו נכונים לקטול. הוא מזהה את הריח מרחוק, ושוכח הכל: סיסו הופך באחת לצייד נחוש, ולקרבן המיועד אין שום סיכוי – –
…ביעילות אכזרית מזנק סיסו על המלפפון ההמום שנפרד מן הלהקה – –
— כמה אבחות-צפורניים מרטשות את העורק הראשי – –
— סיסו מנחית את מכת-החסד על טרפו חסר האונים – –
הוא מגן בקנאות על טרפו מפני התנים והצבועים האורבים לטורפי-העל ומנסים לגזול בעזות-מצח את מזונם – –
– – ואוכל, ואוכל, ואוכל; מזויות פיו ניגר הדם הירקרק – –
אחר כך ישוב להתכרבל בפינה. רק נתחים זעירים של בשר-מלפפון קרוע נותרים להעיד על הדרמה שהתרחשה כאן.
בהזדמנות זאת, עוד רשימות מן הספארי שבחצר האחורית
לנוחות שוחרי החתולים – רשימה של רשימות בעניינים שבינינו לבינם.
חתולים וזכרונות – טיפקס, בותה ושיפרה ג'וניור 
בזמן האחרון היו לי כמה אמתלות אפשריות לפרסם כאן רשימות על כל מיני נושאים, אבל הצלחתי להתגבר על היצר; אלא שסיפורי חתולים הם עניין אחר: יש להם קהל חסידים נאמן והם אמצעי בדוק לשבירת-הקרח בנסיבות חברתיות מביכות. לפני המון זמן כתבתי כאן על חתולים-צנחנים, ( notes.co.il/avner/1339.asp, קטע שלישי) והיום בבוקר זה קרה שוב.
לפני כמה שבועות נאלצנו לאמץ חתלתול נטוש ואומלל עם דלקת נוראה בעין שמאל. הוטרינר המקסים בועז קבע שלא ניתן להציל את העין, וניתח את הגור שנידון לחיים עם עין יחידה. אחר כך דרש להביא אותו לביקורת, רשם אנטיביוטיקה כשהפצע הזדהם, יעץ בנושאי תזונה, וסירב בתוקף לגבות כסף על הטיפול. אמרנו לו שחייבים למצוא לו בית בהקדם – לחתול, כמובן – כי אנו כבר מטופלים בשתי חתולות בוגרות שהפולש החדש מעורר את קנאתן וזעמן. בועז ניחם אותנו: "בדרך כלל בעלי-מום מוצאים בית מהר, כי הם מעוררים רחמים."
מאז עברו כמה שבועות. אתרי האינטרנט בהם חיפשנו לו מאמצים, הכזיבו. הגור – שבסופו של דבר, ברגע של חולשה, הוענק לו השם נפתלי (אני טענתי שמארחיו הקבועים הם אלה שיצטרכו לתת לו שם) – החלים, השמין, עושה בבית כבתוך שלו, עדיין סומר לנוכח תוקפנותן הזועמת של החתולות הגדולות אבל נדמה שזאת כבר מצוות-חתולים-מלומדה והוא אינו פוחד באמת. הוא אוהב לתקוף עקבים כאילו היה צ'יטה המזנקת על ראם, ולפסוע על אדן החלון, שאמצעי הבטיחות המותקנים עליו אינם מיועדים לחתלתולים שכמותו.
הבוקר השתחל שוב מבעד לסורגים, מתענג על צפרירי הבוקר ומקשיב לציוץ הציפורים, ואז, ברגע של חוסר תשומת לב, מעד ונפל. קלטתי תנועה חפוזה, נואשת, בזווית העין, אבל לא שמעתי שום קול, וכאשר שרבבתי החוצה את ראשי וחיפשתי אותו במורד הקיר ובגינה, חמש קומות למטה, לא ראיתי דבר. בבית החלה כמובן התרוצצות הגובלת בהיסטריה, אבל החיפוש באזור גראונד-זירו לא העלה דבר. אולי נעצר בדרך אצל השכנים? בדקנו, אבל רק שערה חשודה נמצאה על אדן החלון של השכנים מלמטה. דירה נוספת עומדת ריקה, אבל התריסים בה סגורים. בחצר האחורית עמדה דממה ושום יללת-שבר לא נשמעה בה. נפתלי התפוגג אל אזור הדמדומים.
אחסוך לכם את המתח והחרדה שעברו עלינו: כעבור שעה בערך נמצא נפתלי בריא ושלם, אבל שותק כהלום רעם, בסבך שיחים בגבול הגינה. נדמה שלא סבל שום פגיעה גופנית. אשר לצלקות נפשיות, עליהן נראה היה שהתגבר כעבור רבע שעה וקופסת טונה. אבל נמתין ונראה.
אנחנו עדיין מחפשים לו בית, אבל רצוי צמוד-קרקע. המאמץ המאושר יוכל לשנות את שמו, ולקרוא לו על שמו של איזה שתום-עין נודע לתהילה, או אחד מחלוצי התעופה.
[מפאת קשיים טכניים, התמונות כאן: http://www.shats.com/naftali.htm]
חידה ופתיון, והנה התשובה
שלשום – במקרה נודע לי – היה יום ההולדת של הנס כריסטיאן אנדרסן. אולי לכבוד התאריך קיבלתי דוא"ל – שנחת מן הסתם בעוד תיבות רבּוֹת מספור – ובו סדרת תמונות מבעיתות. הכותרת הייתה "מדהים! בתולת-ים שנמצאה במרינה בשנגחאי!"
לא אכריח אף אחד לצפות בתמונות טורדות-המנוחה הללו, שנראות כמו וריאציה על המפלצות של ה.ר. גייגר (אבא של הנוסע השמיני) – אבל מיד נזכרתי בפי.טי. בּארְנוּם הגדול ובבתולת-הים מפיג'י. את הפרטים על התרגיל, שהיה, אולי, השראה ליצרני הספאם הנוכחי, אפשר לקרוא באתר המוקדש להונאות מפורסמות. בקיצור נמרץ: בּארְנוּם, בעל קרקס רב-מעללים, שלא בחל בשום מניפולציה של המונים ואולי לכן יש המכנים אותו "שייקספיר של הפרסום," חבר ב-1842 לאיזה דוקטור גריפין, חוקר טבע אנגלי, שהניח את ידו על ממצא נדיר: בת-ים אמיתית. אלפים נהרו לראות את פלא הטבע האגדי; אבל 'גריפין' היה בעצם נוכל בשם לוי לימן, שותפו לדבר עבירה של בארנום. בת–הים הייתה מין בובה מפלצתית. מענין: איש אפילו לא מנסה לשכנע אותנו שבת-ים יפת תואר, כמו הפסל בקופנהאגן, היא אמיתית; כשרוצים ליצור אמינות, הולכים על משהו גרוטסקי עד זוועה; כיעור מפוּסל בפרטנות דקדקנית.
דולפינים, לוויתנים, ג'ירפות.
הדולפינים 'תלומי השן' שהגיעו לחיפה יצרו כותרות מכאן ועד סיאטל; הלילה עזב את נמל הקישון לוויתן קטן, כנראה גור של לוויתן מצוי.
התמונות באדיבות אח שלי.
התמונות לא מעניקות קנה מידה הולם, המאפשר להתרשם מגודלו של הלוויתן – מה גם שמדובר בגור. אפשר, לצורך כך, להתלות באילן גדול הממחיש את היטב את המימדים האמיתיים של לוויתן בוגר:
"הביטו במלח, הקרוי הקַּצָּץ, הקרב עתה לגשת, ובעזרתם של שני בעלי-ברית הוא עומס על שכמו את הגרָנְדיסימוּס, כפי שמכנים זאת הספנים, ובכתפיים שחוחות הוא כושל משם, כמו היה גְרֶנָדִיר הנושא את חברו המת משדה הקרב..ולבסוף תולה אותו, פרוש היטב, להתייבש על החיבל...וכאשר מקצרים אותו בשלושה רגל בערך, בצד המחודד והצר, ואז חותכים שני חריצים לידיים בקצה השני, מחליק הוא את כל גופו פנימה. כעת ניצב בפניכם הקַּצָּץ, עוטה את בגדי-השרד של כהונתו בתפארתם. מאז ימים קדומים מכדי שיזכרום בני-מסדרו, המעטה הזה לבדו יגן עליו כל צרכו, שעה שיעסוק בפולחנים המוזרים של תפקידו."
[הרמן מלוויל, מובי דיק. מתוך הפרק "הגלימה," המתאר את הטיפול באיבר-המין של הלוויתן הניצוד.]
והנה עוד יונק ימי: שתי ג'ירפות צעירות מגן החיות התנכ"י יצאו שלשום למסע ימי לסינגפור. הבה נקווה שמסען יעבור בנעימים והן לא יסבלו ממחלת-ים. במטוס, אם תהיתם, קשה להוביל ג'ירפות, בגלל מגבלת הגובה.
צילומים: יעקב גילסטרון
המשך לפולמוס הציבורי הלוהט בדבר מקומם של חתולים בציונות. א. חפרי כותב לי כך:
"לגוף העניין, אני חושב שנחרדתי למקרא קביעתך כי בין החתולים והציונות אין דבר וחצי דבר, משום שהתפיסה הציונית שלי היא אופטימית-בהירה: בעינַי הציונות אינה רק כור היתוך, עיירות פיתוח, מלחמות וכיבוש, אלא גם יצירה של תרבות חילונית, צעירה וצוהלת במקום שהיו רק אלפי שנים של פדנטיות תלמודית וחיי-גלות טפיליים. לא רק שאני דוגל ב"שלילת הגלות", אלא שלתפיסתי "הציונות" – ואפשר לקרוא לזה גם "מה שאִפשר את תל-אביב וחיפה ורעננה" – היא הישג כה גדול ומרשים, וכה מפתיע (על רקע המסורת היהודית מחד, והתנאים האובייקטיביים הלא-אידיאליים בחלק זה של העולם, מאידך), וכל-כך חיובי ומתקדם (מן המונח "קִדמה", שאת הביקורת הקשה שהוטחה בתפיסה שביסודו אני דוחה), עד שכל היבט חיובי אחר של העולם, כגון החתולים, נדבק אליה מיידית בבחינת מצא מין את מינו."
עמדה ברורה וצלולה מאוד, שקשה לי להתווכח איתה,בעיקר עכשיו בחודש יולי, אבל בקצרה עניתי לו שאף על פי שאני מבין ללבו, והשקפתי על הציונות (והחיים) גם כן הייתה בדרך כלל בהירה ואופטימית, הנה בשנים האחרונות הכל – כולל ההשקפות שלי – התעכר והתכער בעיני. אולי זה רק עניין של גיל. או הלך רוח.
אלא שבתוך כך גיליתי את הפנינה שלהלן, פרי רוחו של חפרי, שפורסמה כבר כאן. הוא שלח לי גירסה ערוכה:
חתול לכל שופט להלן רעיון שישפר ללא הכר את איכות החיים בבית-המשפט ואת נועם העבודה בו. הרעיון ניתן להבעה בשלוש מלים – חתול לכל שופט. בחזוני אני רואה כיצד לכל אחד ואחת משופטי בתי-המשפט יוצמד חתול לשכתי. הזנת החתול תיעשה על חשבון המדינה. מספר השופטים הוא כה נמוך, שאין המדובר בפרויקט יקר. הוטרינרים שמטפלים בסוסי וכלבי המשטרה יוכלו לטפל גם בבעיות הבריאות של חתולי השופטים. התועלת שברעיון רבת-פנים –ראשית, השופטים יפסיקו לסבול מעומס העבודה הנורא ומשעות עבודה שאינן נגמרות לעולם, כיוון שתמיד לפני טיפול בתיק מסוים או בחוות-דעת של מתמחה נלהב-מדי, החתול יירדם על התיק או חוות-הדעת וכך תימנע לפרק-זמן לא קצר הגישה אליהם. בסופו של דבר יינתנו במרבית התיקים החלטות בנות שלוש שורות במקום הפתשגנים הארוכים הנהוגים כעת, מה שיועיל לכל המעורבים: לשופט וצוותו, שילכו הביתה תמיד עם תום שעות עבודתם הרשמיות בשעה ארבע וחצי אחרי-הצהריים; לצדדים לתיק, שיקבלו במהירות הכרעה ברורה בסכסוך שביניהם; ולציבור עורכי-הדין, המבקש להבין את הפסיקה ולגזור ממנה הלכות ברורות.
שנית, החתולים ישירו שערות בכל רחבי בתי-המשפט, מה שירכך (בעיקר לאחר הצטברות מאסה נאה של שערות) את קושיו וחדותו הבלתי-סימפטיים לעתים קרובות של המשפט. ידועה האמרה: Hard cases make bad law, אך לאחר השרת שערות רצינית לא יוותר עוד שום "מקרה קשה" בבתי המשפט: כל התיקים יהיו רכים, צמריריים ונעימים. ההשלכה על איכות השיפוט וההכרעות, ברורה. שלישית, לחתולים חוש-צדק שאינו טועה, מה שיקל על ההכרעות ויקצר את ההתלבטויות, בעיקר במשפטים פליליים. בראותו אדם אשֵם, מקמר החתול את גבו באופן אינסטינקטיבי ונוהם בפראות. המדובר ב"דבר מה נוסף" קלאסי ואין ספק שהחתולים יקלו מאוד על עבודת הפרקליטות. תרומתם הגדולה של החתולים למשפט החוקתי ברורה. אין כמוהם בזיהוי שלוש זכויות היסוד הבסיסיות של כל אדם ו/או חתול – הזכות שיהיה לך מה לאכול, הזכות שיהיה לך מחסה מפגעי החוּץ המאיים, והזכות לכך שמישהו ילטף אותך. כניסתם לעולם המשפט תמקד את תשומת לבם של השופטים בחירויות יסוד אלה וכך תבור את התבן מן המוץ. חמישית, החתולים יקלו על השופטים לחזות, בתיקי נזיקין, את מספר שנות החיים שנותר לניזוק פוטנציאלי לחיות, את רמת ההשתכרות אליה היה מגיע לולא נפגע בתאונה וכיוצא באלה שאלות קשות, שהרי החתולים יודעים את העתיד. הצעתי, אם כן, היא, כי לכל חתול יוכן מקום על שולחנו של השופט. השופט יצוייד בשמיכות, סלסלות וכריות כדי לארגן לחתול מושב נוח. בעת העדתם של עדים שקרנים או כאשר יבואו בפניו עורכי דין עילגים וחוצפנים במיוחד, יוכל השופט ללטף את החתול, שיעזור לו לשמור על מזגו. מאידך, לכל חתול יש שלב בו נמאס לו מליטופים והוא מתחיל להתפרע; כשמגיע שלב זה יֵדע כל שופט, כי בשלה העת לסיום הדיון. עם התקבלות החתולים כחלק בלתי נפרד מכל בית-משפט שמכבד את עצמו יווצרו ללא ספק במשך הזמן שינויים מסוימים בדין עצמו עקב נוכחותם המרגיעה והמעודדת של החתולים. כך למשל, ניתן לצפות לשינוייםמספר בדין הדיוני: תקופות הייחום ייחשבו לפגרות בית-משפט שאינן נספרות במניין הימים. גם הדין המהותי ישתנה. ידועה האמרה, כי המשפט אינו דורש כי אדם יהא לאדם – מלאך; אך המשפט אינו מוכן להתיר, כי אדם יהא לאדם – זאב. אמור מעתה: אדם לאדם – חתול!
וזו רק תחילת הדרך. כיום ניתן להתנבא כי לא יארכו הימים עד להעברתו בכנסת בשעה טובה ומוצלחת של חוק בית המשפט לחוקה. בית-המשפט לחוקה שעל-פי הצעתו של ח"כ צ'יטה (וההקשר ברור) יכלול, בניגוד למקובל כיום, לא שופטים בלבד, אלא גם סוציולוגים, רבנים, פילוסופים ועוד ועוד, לשם יצירת פאנל המשלב פרספקטיבות מקצועיות רבות ושונות על השאלות הרות-הגורל שחיי האומה כרוכים בהן, שיידונו בבית-המשפט לחוקה (לבית-המשפט העליון תישאר הסמכות להכריע בסכסוכי-שכנים על מזגנים מרעישים, חלוקת החניות בבתים משותפים ושאר נושאים מלהיבים). ההצעה היא יפה וניתן לשפרה עוד על-ידי שילובו של חתול, הפעם, במותב בית-המשפט.
קורא "הארץ" בשם אדם חפרי ירד עלי בתגובה למשפט שאמרתי בשבוע שעבר, בעניין גיבור "יוליסס", בלום, ציונות וחתולים. אמרתי שבלום אוהב חתולים, נקודה שאין לה דבר וחצי דבר עם ציונות. "הגם שהעמדה הזאת לגיטימית כנראה, מדובר לטעמי בטעות מרה, המגלה חוסר ידע בטיבם של חתולים וציונות כאחד." כותב חפרי. "לחתולים," הוא ממשיך ואומר, "נודע חלק בציונות האגררית ובציונות האורבנית כאחד. חתולים ליוו את חלוצי כנרת, סג'רה ותל-חי בלילות הדמדומים של הקדחת, כפי שליוו את לאה גולדברג, את אלתרמן ואת אלכסנדר פן בלילות הנים-לא-נים של תל-אביב."
האמנם? אני סבור שעל פי רוב הייתה הציונות, בכל מופעיה, אדישה לחתולים, או לכל היותר הפגינה כלפיהם גישה תועלתנית, כאל מדבירי-מזיקים בחקלאות; אבל אם נביט רגע בדברים מצד אחר, ונשאל לא מה עמדתה של הציונות כלפי חתולים אלא מה עמדתם של חתולים כלפי הציונות, אני משוכנע – בעקבות שעות ארוכות של שיחות-נפש עם שיפרה, שחתולים, כקולקטיב, הינם אַ-ציוניים במופגן.
עוד ראייה: תוצאות חיפוש בגוגל של השילוב "חתולים וציונות. "
*לשון בלחי – אודה למי שיציע בטוי עברי הולם.
[להקליק על התמונה כדי להגדיל]
ציורים: יגאל באום
