קאפּרי: אקסל מונתה ומאלאפרטה

על "מגילת סַן-מיקֶלֶה" המליץ לי בילדותי אדם מבוגר, בהתרגשות שקשה היה שלא להידבק ממנה; ואכן, נדבקתי. ההתרגשות של הממליץ הייתה מן הסוג השמור לספרים מעצבים, אלה שלעתים הם גם ספרים מעצבנים – הייתי נותן דוגמאות, אבל הן עלולות לפגוע ברגשותיהם של מעריצים רכי-לבב, ולכן אסתפק בקיצונית שבהן, ה"אלכימאי." לא, אין שום דמיון בין "האלכימאי" ל"מגילת סן מיקלה" – פרט לעובדה ששני הספרים היו אהובים מאוד והותירו כנראה רושם עצום על דור של קוראים. במקרה של סן-מיקלה, מדובר בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. קראתי את הספר בתרגום אמציה פורת, שהתנצל כבר אז על שנאלץ לחדש תרגום ישן יותר, של א. ברוך, שעליו גדלו דורות קוראים קדומים יותר. כעת יצא הספר בהוצאה מחודשת – וכשעלעלתי בו בחנות, כדרכן של אסוציאציות ספרותיות פרועות, נזכרתי בספר אחר: "קאפּוּט" של קוּרְצִיוֹ מַאלַאפַּרְטֶה.   
 

מונתה וידיד

למי שאין לו מושג ירוק על מה מדובר: "מגילת סן-מיקלה" הוא רומן אוטוביוגרפי של אַקְסֶל מוּנְתֶּה, רופא שוודי שחי שנים רבות באיטליה, ובנה בית באי קאפרי. מי יודע כמה תיירים הגיעו לאי קאפּרִי, למערה הכחולה ולווילה בכפר אַנָקַאפּרִי, רק בזכות תיאוריו המופלאים של הדוקטור הטוב; אהבתו העמוקה, הגועשת, לים התיכון היא כנראה נחלתם הבלעדית של ילידי הצפון. אבל הספר אינו רק שיר תהילה מפוייט לאיטליה החמה והיפה; מוּנְתֶּה מספר על לימודיו אצל שרקו, מאבות הפסיכולוגיה והשימוש בהיפנוזה; על נסיונו כרופא-של-אריסטוקרטים וגם על אימי מגפת הכולרה בנאפולי; הוא הרבה לספר על קוצר ידה של הרפואה של זמנו, וסִפרו עמוס אבחנות עמוקות ומשעשעות על טבע האדם; הייתה לו מוּדעות חברתית חריפה למרות שבילה את רוב חייו עם בני המעמד השליט, הטובלים בשמנת; מונתֶה היה גם, אפשר לומר, מראשוני הלוחמים לזכויות בעלי החיים, שנא ציידים ואהב, במיוחד, כלבים וציפורים. נדמה לי גם שבקריאה מאוחרת יותר התגלו לי כל מיני פגמים, כמו אמירות סקסיסטיות – למרות הכל, הוא היה בן הזמן והמקום; אבל מגילת סן-מיקלה הוא בסופו של דבר ספר בהיר ואופטימי כמו בוקר אביב בקאפרי. למרות תפיסת העולם הרציונלית והמפוכחת מאד של מחברו – אפשר לומר שהוא היה סקפטי – עוד באירופה – מונתֶה הוא מייצג מובהק של תופעה תרבותית-היסטורית קצת נשכחת – משהו שקראו לו "הומניזם." 
 

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה

קוּרְצִיוֹ מַאלֶאפַּרְטֶה, לעומת זאת, היה פאשיסט. טוב, לא ממש: הוא היה איטלקי (אמנם ממוצא גרמני) והפאשיזם המוקדם באיטליה היה הרי רק מין קומדיה דל'ארטה עם מוסוליני בתפקיד הקָפּיטַאנוֹ; וב-1931 גם הסתבך עם המשטר, סילקו אותו מעריכת העיתון לה-סטמפה ועצרו אותו ללא משפט. כשהתחילה המלחמה, יצא לדווח עליה כעתונאי, ובמהלכה כתב את "קאפּוּט," גם הוא רומן אוטוביוגראפי, ומן הסתם הספר הקודר והאכזרי ביותר שקראתי. לא קראתי ספר נוסף שלו שתורגם, "העור." את כל הפרטים אודותיו ליקטתי מפה ומשם ברשת, כי פרט למה שנכתב על העטיפה האחורית של ספרו לא ידעתי עליו דבר; "קאפוט" יצא בעברית לפני כעשר שנים בתרגום מירון רפפורט, ושקע בתהום הנשייה של הכותרים הנידחים. הוא עמוס אפיזודות מבעיתות, שעשויות להצמית גם צרכן מדיה בן ימינו, כזה שסף הגרוי שלו גבוה להדהים. מאלאפרטה היה בין השאר עד לטבח היהודים ביאסי, והֵסב לשולחן עם המושל הנאצי של וארשה – הצצה אל לשכתו של השטן – אחרי שסייר בגטו, בליווי איש אס.אס. עלילת הספר מתרחשת במהלך המלחמה, ומסתיימת בלי שסופה נראה באופק. כתיבת הספר הסתיימה ב-1943 – כך שהגיהנום המטורף של אירופה במלחמה מצטייר כמצב סטטי, אולי נצחי. 
  
אבל בשוּטי ברשת גיליתי שגם מאלאפּרטה בנה בית בקאפרי, ממש בזמן המלחמה. הבית של מונתֶה בנוי על הריסות וילה רומית עתיקה, בסגנון (אני מנחש) ניאו-קלסי, שיש בו קשתות ופרגולות ופסלים עתיקים בכל מקום; הוילה של מאלאפארטה היא מבנה מודרניסטי מסוגף וקשוח, שהמקומיים קראו לו "מגהץ", והוא עצמו תיאר אותו כ"מלנכולי" ו"הבית שהוא אני." סרט של גודאר, "Le Mepris" (הבוז) עם בריזיט בארדו ומישל פיקולי, צולם בו ב-1963.  

 

  ווילה מאלאפרטה, או המגהץ, מימין; ווילה סן-מיקלה, משמאל.

 

את ווילה סן-מיקלה של מונתה מתפעלת קרן שוודית ואלפי תיירים מבקרים שם כל שנה. לא מכבר יצא ספר על הבית של מאלאפרטה; בסוף ימיו היה לו איזה רומן מאואיסטי והוא הוריש את ביתו לעם הסיני (אתר אחד מספר שעל סף מותו הצטרף למפלגה הקומוניסטית, ובו בזמן ביקש משיחה אחרונה מן הכומר) אבל הייתה מחלוקת משפטית בעניין. הבית נותר נטוש ומוזנח; רק לאחרונה שופץ. 

השניים, מאלאפרטה ומונתה, היו מיודדים; מאלאפרטה בא לקאפרי והתאהב בה בעידודו של מונתה. ובעצם, כשעלעלתי בעותק המחודש של מגילת סן-מיקלה, נזכרתי ב"קאפּוּט" בעיקר מפני שבעמודים הראשונים של הספר משוחח מאלאפרטה, השוהה בשטוקהולם, עם איזה נסיך שוודי, על אַקְסֶל מוּנְתֶּה. מאלאפרטה נזכר בפגישה שלהם בקאפרי:

"הוא ניצב שם זקוף, מאובן, זועף…עיניו העירניות והערמומיות חבויות מאחורי משקפיים כהים, ששיוו לו נופך של מיסתורין ושל איום…" אבל אחר כך "החל לשוחח עמי על ציפורי קאפרי. מדי ערב הוא יוצא ממגדלו…מגיע לקרחת יער…והוא עומד ומחכה; הציפורים עפות אליו בלהקות, מצייצות בחיבה, ונוחתות על כתפיו, על זרועותיו, על כובעו, מנקרות באפו…ומונתה נשאר על עמדו זקוף, ומפטפט עם ידידיו הקטנים בניב הרך של בני קפרי…"
"Ah! Cette canaille de Munthe,”(אה! מוּנְתֶה הממזר הזה,) אמר הנסיך אז'ן, וקולו המלא חיבה רעד מעט." 

ובשנית מוזכר מונתֶה בשיחה ליד שולחן אחר, עם חבורה של בני-אצולה ודיפלומטים איטלקיים וגרמניים. מדברים על אחד, אדי ביסמארק, שהמסובים מכירים היטב – נער חביב וביישן, הם אומרים עליו. ביסמארק גוייס לצבא הגרמני, להפתעתו ומבוכתו הרבה:

"אקסל מונתֶה סיפר לי על מעלליו הצבאיים של אדי ביסמארק, צחק וחשף את שיניו החדות…לעגנותו המתגרה של מונתה זהרה תחת הרקיע הכחול בקאפרי כמו עץ גלמוד…שלף מכיסו מכתב מאדי ביסמארק והחל לקראו בקול רם, לעלע במתכוון בעת דברו, השתהה בסוף כל משפט כדי לחייך ברשעות לתוך זקנו האפור שעינו כעין עץ מרקיב…'אדי ביסמארק חייל!' קרא לפתע, מנופף במכתב כמו בדגל….האדון הרוזן יצא למלחמה! קדימה צעד! Fur Got und Vaterland! 

ראו איך הופך מאלאפרטה, מקלקל מסיבות מוכשר, את ידידו – הרופא הטוב, אוהב האדם ובעלי-החיים – למין אשמאי מרושע, חצי מטורף! ואולי זאת האמת? ואולי כתב כך מפני שחיפש תמיד את הצד האפל בכל אדם. אולי ככה אהב את חבריו. מה אמר מונתה על מאלאפרטה לא מצאתי בשום מקום.

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

9 תגובות בנושא “קאפּרי: אקסל מונתה ומאלאפרטה”

  1. שאדם יהיה חובב ואוהב בעלי-חיים,ולעומת זאת בנוגע ל"אחיו" בני-האדם- מיזנטרופ מוחלט.
    אני בכל אופן,כמי שקרא בהנאה אי-אז,לפני שנים,עת הייתי טינאייג'ר,את ספרו של מונתה,ארוץ עכשיו לחפש את התרגום החדש.
    למי שלא נאה "צידו האפל" של מונתה,שיקרא את "האלכימאי".

  2. למיטב זכרוני משהו מן האופל עובר גם במגילת סן מיקלה. למשל בפרק המופלא על הביקור אצל הלאפים, יש משהו מאוד uncanny. ובכלל בכל היחסים המתוארים שם בין הרופא ובין המוות, וגם בעבודה עם שארקו. לדעתי זה חלק מקסמו של הספר, התחושה שיש איזה רובד אפל שנרמז אבל לעולם לא נאמר במפורש. הספר מעביר תחושה ברורה שמונתה הוא אחד מאותם אנשים ששום דבר אנושי איננו זר להם.

  3. גם אני מהדור שמגילת סן מיקלה היה ספר מעצב, והוא היה כזה עבור כמה אנשים סביבי, אבל עלי פסח. קראתי אותו בגיל העשרה והוא לא השאיר עלי חותם. אני לא זוכרת למה, זה היה מזמן, איזה תחושה של אי-נוחות… כנראה בכל זאת היה שם משהו…

  4. איכשהו הוא תמיד הלך לאיבוד, לקחו לי אותו, השחרור שלי מצה"ל התעכב בכמה דקות כי הוא אבד לי ולא החזרתי אותו לספרייה של המש"קית חינוך.

  5. לא תרגום חדש – הוצאה מחודשת.

    מה שכתבתי מבוסס על זכרון – רק עלעלתי בספר. ואני מסכים שיש בו רובד אפל – אבל לא מיזנתרופי, אני חושב. אפילו חמלה "נוצרית" יש בו. בכל אופן התיאור של מאלאפרטה יצר אצלי איזו צרימה, מה גם שאחרי כמה עמודים הוא מתאר איזה קצין אס.אס. יפה תואר.

    בכל אופן שמחתי על תגלית הבית של מאלאפרטה. רשמתי לעצמי לבקר פעם בקאפרי, בפנסיה.
    דודי, נסה ותהנה; אולי כדאי ללכת על התרגום של א. ברוך.

  6. גם לי היה מזל גדול לקרוא, לגמרי במקרה, את "מגילת סן מיקלה" בגיל צעיר מאוד — בין שלוש-עשרה לארבע-עשרה — ובעיניי זה אחד המזלים הגדולים שהיו לי בחיים. כי כל מה שהספר הענק הזה נתן לי בגיל הרגיש ההוא נשאר בי עד היום: ההכרה כי רוב בני האדם הם מסכנים, שקרנים וטיפשים, ויחד עם זה חמלה גדולה עליהם; היכולת לראות גם את התועבות הגדולות ביותר באובייקטיביות רפואית, להילחם בעוולות בלי לשנוא; לבוז לשררה, לממון ולכוח; להכיר את כוחן המרפא של האהבה והצחוק; להוקיר את הפשטות, את הכייפים הקטנים שבחיים הניתנים לגמרי בחינם והם-הם נותנים את האושר הגדול — את כל אלה אני חייב לאקסל מונתה (את האהבה לציפורים כבר היה לי לפני כן). ולכן שבתי וקראתי אותו כמה פעמים בחיי ובכל פעם הודיתי לו מחדש.
    ויחד עם זה, כמו כל בן מתבגר, למדתי למצוא יותר חולשות ופגמים באבא הרוחני הזה. ברבות השנים עיצבנה אותי הפסקנות שלו, הפסיכולוגיה הרדודה והצ'יזבטים הנון-שלאנטיים (זוכרים את הספינקס?). יש לי תחושה מאוד חזקה שהגירסה שלו על מה שקרה בינו לבין הנערה בסאלפטרייר, שבעטיה גורש ע"י שארקו, היא לא בדיוק מה שקרה שם. ועכשיו, כאדם מבוגר, מביך אותי במיוחד התיאור שבו אמו של ג'ון רואה את הטבעת שמונתה שם על הילד המת ו…נופלת מתעלפת בצעקה. קיטש כזה היה צורם אפילו בטלנובלה סוג ג'!
    לפני שנתיים קראתי אותו שוב, הפעם במקום מאוד מתאים, מנזר ישן בעיירה היפהפיה קורטונה לשם אני נוסע בכל ספטמבר (כתבתי על המקום הזה במקום אחר, ראו http://www.e-mago.co.il/e-magazine/hate.html). שם, בין צאצאיותיהן של מרגריטה היפהפיה ומאריה פורטה-לאטרה, הלכתי שוב שבי אחר ידי הרופא הזקן וגם התעצבנתי עליו מחדש. נזכרתי שסטודנט שלי, שביקר בווילה המפורסמת באנקאפרי, סיפר לי שהייתה למונתה אישה. הופתעתי, כי מהספר עלתה דמות של רווק נצחי. בשובי, שיטוט באינטרנט אכן העלה אישה ושני ילדים, ולא סתם אישה אלא בת-אצילים אנגלית, הילדה פנינגטון מלור, שלכבודה בנה וילה מפורסמת עד היום ושמה הילדסהולם. איך זה שלאישה וילדים אלה אין זכר בספר המתיימר בין השאר להיות ביוגרפיה כנה? להגנתו של מונתה ייאמר כי נישא בגיל מאוחר — חמישים — אבל כשכתב את "סן מיקלה" כבר היה בן שבעים ושתיים, ובכל זאת, אנו מכירים כל כך טוב את הקוף בילי ואת המשרתת אגתה, ואף מילה על חייו כבעל וכאב! הניחוש שלי הוא שהאיש המיזוגני הזה, שהשוביניזם המפגר והבוז שלו לנשים מחלחל בכל תיאור של אישה בספרו, לא היה מאושר בנישואיו ולא הצליח להתמודד אתם בספרו.
    אבל, כשוך כל הטענות והגידופים, אני מציץ בספר שעל המדף מולי ומתעורר בי חשק לפתוח אותו שוב, ולו רק כדי לפגוש עוד פעם את הגמד מלפלנד! אבל עוד מעט חצות, ואני יודע שאם אתחיל שוב לא אוכל להניח לספר הזה, שסימן את בר-המצווה האמיתית שלי, עד לפנות בוקר. מוטב אם כן שאחכה להזדמנות הבאה כשאהיה במקום קסום, ובהלך-הרוח הנערי ההוא אהיה שוב מתפעם וסלחני יותר.

    [התגובה הועלתה באמצעותי מסיבות טכניות, ובאישור הכותב – א.ש.]

  7. דבריך מרתקים ומרגשים.
    קל לי להזדהות עם הדברים שכתבת על השפעתו של
    מונתה בגיל צעיר. אלא שאני חדלתי לקרוא בו עוד לפני שהתבהרו לי פגמיו;
    לפני כמה שנים נפל לידי התרגום הישן של ל. ברוך, ואז נתקלתי באיזה נאום מיזוגני מופרך שכלל לא זכרתי מן התרגום בהוצאת עם-עובד – האם יתכן שהוא הושמט ממנו? זה שווה בדיקה.
    בכל אופן חשדתי שקריאה מחודשת עשויה לאכזב, והעדפתי – גם ברשימה הזאת – להסתמך על הזיכרונות ועל עלעול מרפרף בחנות הספרים.

    ברשת העברית כמעט ואין אזכורים של אקסל מונתה והמגילה; לפחות מסיבה זאת רציתי לכתוב עליו. אני יודע שהוא הותיר רושם עצום על רבים, אבל נדמה לי שאנשים צעירים יותר לא שמעו עליו כלל.

  8. נקודה קטנה שעלתה בדעתי, בעת שאני שב ומתענג על ספרו. בפרק בו הוא מונע בעדינות, שוב ושוב, מאותו קבצן מיסתורי שקיבל את הצילינדר הפיטסבורגי מלחשוף את עברו-סודו, (כמו גם באירועים נוספים) יש כל כך כבוד לפרטיותו וכבודו של האדם, לעומת יצר המציצנות השולט בנו ובמדיה ביד רמה ופולשנית, מתוך יצריות וחטטנות גרידא. הבלגה, איפוק, כיבוד הזולת באשר הוא. דוגמא אחת לקשת הערכים הבאים לידי ביטוי באישיותו.

השאר תגובה