ערב עם נל זינק במשכנות שאננים, 24.1.17

אירוע

7734

להקת המחול של יסמין ורדימון הופיעה בשבוע שעבר בבית האופרה בתל-אביב, במופע תיאטרון-מחול בשם 7734. ההופעה עוררה מעט תשומת לב תקשורתית, בעיקר בגלל התנגדות של האופרה להשמעת קטע של וגנר בפתיחה. יצירה של וובר הושמעה כתחליף.

בעבודה משולבים קטעים תיאטרליים ומומחזים, ואחד מהם מבוסס על "צלם", סיפור ישן שפורסם בקובץ "אוטוטו"' (זמורה ביתן, עורך: אסף גברון) בשלהי המאה הקודמת.*

אין לי יומרה או יכולת לכתוב ביקורת מחול, אבל היה מרשים מאוד. הקטע "שלי" עבר לגמרי בשלום, לדעתי. הייתי ממליץ בחום ללכת לראות, אבל אין הופעות נוספות באופק.

 

עוד וידאו

האתר של להקת יסמין ורדימון 

*אני חושב שאפשר למצוא גרסה מוקדמת של הסיפור ברשת, באתר במה חדשה. הסיפור "צלם" כבר הומחז ב-2008  ע"י תלמידי ניסן נתיב במסגרת הצגה המבוססת על "סיפורי "אוטוטו".

יסמין ורדימון בראיון:

"Besides, there is much more to this piece than Wagner. One part of the piece is an adaptation of a short story by [Israeli-born writer] Avner Shats, 'Photographer.' The story talks precisely about this point, about an artist's right to offend or be insensitive, and his role in society. The context in which it is presented can also apply to Wagner. I feel that the very fact that the subject even arose shows that there is an ongoing discussion about the connection between art and politics, which is a central element in the work. I could have said that I would not put on the show, but I realized that it actually throws a light on the problematic nature of the relationship between politics and art."

המופע הבא של להקתה של יסמין ורדימון – freedom – יהיה בנובמבר בלונדון, ואפשר להזמין כרטיסים. סתם.

פוסט סקריפטום

+(reset)-

קיים איזה דימוי קצת רומנטי על מושכי-עט למיניהם שהיו קרובים אצל מקצוע הדפוס – אולי עסקו בו ממש בפועל, כמו יוסף חיים ברנר, ועוד סדרים ובחורים-זעצערים שהיו גם סופרים ומשוררים. המקבילה העכשווית היא כמובן זרזירי-מקלדת הכותבים גם קוד, שהוא – כדבר המוטו של וורדפרס – שירה. להמשיך לקרוא פוסט סקריפטום

איפה יוסל'ה, וכמה שיניים יש לו?

מפגש פתאומי וישיר עם יקום רוחני מקביל, שונה באופן דרמטי מהמוכר, טומן בחובו הפתעות מסקרנות. לפני כמה ימים, בנסיבות שלא כאן המקום לפרטן, שמעתי דרשה מפיו של רב צעיר בעל סבר פנים יפות. אני לא שומע דרשות באופן סדיר – בעצם, בכלל לא – אף פעם – אבל על פי הקריטריונים שלי, שאולי הם מחמירים-מעט, הרב לא היה דרשן מן המעולים, וקצת קשה היה לעקוב אחר חוט-מחשבתו שהמריא, התפתל, צנח ופרכס במסלולים לא צפויים, כמו חוט של עפיפון המיטלטל בפראות ברוח, מוטח אל הקרקע ומסתבך לבלי-התר. בכל אופן, שתי תגליות מרעישות עלו מתוך דבריו, אחת נוגעת לאורתודנטיה והשנייה לפרשייה היסטורית נודעת משנות השישים.
 
קשה לי לשחזר את המהלך הרטורי שהוביל לדיון בשיניים – אני חושב שזה היה קשור ללשון הרע – אבל הרב גילה למאזיניו שליהודים יש 32 שיניים (ל"ב, כמניין הפתילות בציצית, או השנצים בפתיליה) בשעה שלגויים, וזוהי עובדה ידועה, לדבריו, יש רק 31. מכיוון שהקהל הקטן הקשיב בנימוס ולא אכל בזמן הדרשה לא נרשמו מקרים של הקדמת קנה לוושט מחמת ההפתעה, אבל מישהו בקהל – אוקיי, מודה, זה הייתי אני –  הקשה קושיה בעניין גרים: האם מי שגויר לחומרה מצמיח שן נוספת? על כך ענה הרב במיומנות שקודם כל, "אין מקשים על הדרשן", ושנית, גרים אינם אלא יהודים עוד מימי אברהם אבינו, וגיורם אינו אלא החזרה של נשמותיהם הטהורות למקורן, או בדומה לכך. כלומר גוי הוא גוי ולנצח יחסר מעט מיהודי ויאלץ ללעוס עם שן אחת פחות. לא היה רופא שיניים בקהל על מנת לגבות את ההצהרה המפתיעה הזאת.
 
התגלית השנייה נוגעת לפרשה שאזרחים ותיקים זוכרים היטב, אם לא ממקור ראשון אזי מנטייתה התקופתית של התקשורת לחזור ולעסוק בה בימים של מצוקת חומרים: פרשת יוסל'ה שוחמכר, הילד אשר ב-1960 נחטף, כך חשבתי תמיד, בידי סבו, והגיע לחסידות סאטמר בניו-יורק, שם חי עד שנמצא על ידי המוסד. מתברר שהמציאות המקבילה שונה לחלוטין מזו המוכרת לנו, והילד יוסל'ה, או מוישה'לה, שוחמכר הקטן נחטף בידי מחבלים עלומים והוחזק בדירת סתר בלונדון, שאת מיקומה המדויק, כמו גם את שעות הארוחה של החוטפים ופרטים מוכמנים אחרים, גילה הצדיק ובעל הנסים הרב פינטו לאביו של הילד החטוף, וכך התאפשרה החזרתו לחיק קהילת בעלי 32 השיניים ובא לציון גואל.
 
אני לא סבור שאפשר להסיק איזו מסקנה או להפיק איזו תובנה מכל האמור לעיל, ומביא את הדברים כפי שהם להנאת שוחרי הפלאים הקטנים של עולמנו. אולי יש אי מי בקרב ציבור הקוראים – סוכני מוסד, שינניות או פילוסופים של המדע –  שיכולים לשפוך אור נוסף על האמור לעיל, ועל מידת התקבלותן של התזות המעניינות הלו בציבור. חג שמח.   

שרבוטים על קונרד

שלושה שרבוטים אסוציאטיביים על קונרד. הארץ 30 בנובמבר

הערה לשונית
כתבה לי ידידה שלפעמים קשה לדעת אם היא מתבדחת או לא: "אנגלית גרועה היא הלינגואה-פרנקה שלעתיד-לבוא של האיחוד האירופי, ועם קצת מזל, של העולם כולו. אי-הבנה עיקשת של מלים יומיומיות, ובורות בנוגע לקלישאות, הופכות את האנגלית הגרועה לכלי ביטוי ספרותי רב-עוצמה. אחד ממבשרי הז'אנר הוא הנובלה לב המאפליה. כל דובר אנגלית מלידה המכבד את עצמו היה מצטמרר לנוכח הפאתוס שלו-עצמו לו היה טובע את השם לב המאפליה, וצוחק בפניו של מי שהיה מעלה את האפשרות שמלותיו האחרונות של הנבל ברומאן יהיו 'האימה' (במבטא ברוקלינאי זה נשמע כמו the Hara)".

לב המאפליה הוא אכן שם בעייתי משהו, אלא שזאת אשמת התרגום שלי לפיסקה שלמעלה (שנכתבה באנגלית מצוינת): המקור כידוע אינו אלא Darkness פשוט שבפשוטים – ואכן בתרגום החדש לעברית המאפליה היא סתם חשיכה. אבל אני מביט בעותק ישן בהוצאת ספריית פועלים, הכולל גם את ראי הים ואת הכושי איש נרקיס (מצאתי אותו לא מזמן ליד איזה פח אשפה) ותוהה אם האנגלית של קונרד, מופלאה או גרועה, התיישנה כשם שהתיישן התרגום העברי בספר שיצא לאור ב-1961.

אנגלית, כיום זה ברור לגמרי, היא בחירה נבונה ומנצחת למי שיש בידיו היכולת לבחור שפה – אבל לא תמיד זה היה כך. ראו את הסופר המנוח ג'ון אוארבך, קונרד ישראלי מכמה בחינות (רק לכאורה, כמובן) – פולני, ימאי וכותב אנגלית – שנותר באיזו תהום נשייה מפני שחי בזמן ומקום שגרסו כי עברית היא לא רק שפה אלא אבן היסוד של אידיאולוגיה תובענית ונחרצת. אני, ששפת אמי פולנית, אבל לא נותרו לי ממנה אפילו בדלי משפטים נשכחים, כי הוריתי וגדלתי בעידן שעדיין קידש בחרדה גדולה את העברית ודרס את כל השאר, יכול להתנחם רק בכך שאם אבחר לכתוב באנגלית גרועה, ספק אם מישהו יבחין בכך; מה גם שהסובלנות היתרה המאפיינת את רוח הזמן כמעט מעודדת לשון עילגת וזרועה טעויות, כשם שהיא מקבלת באהבה את דבקותם של יוצרים בשפות נידחות וכמעט מתות, מגאלית ועד באסקית. בסופו של דבר יתורגמו כולם לאנגלית. גרועה, מן הסתם, אבל מי יידע.

הערה ימית

מספר המתעניינים באמת באוניות המפרש הגדולות של המאות שחלפו ודאי מצומצם מאוד – הם דומים מן הסתם לחובבי קטרים ישנים או חוקרי אומנויות אבודות. ויחד עם זאת הן מעניינות את כולם – ככה קצת, לרגע, בתור אנקדוטה היסטורית מרתקת ונשכחת. עידן המפרשים חלף מן העולם והותיר רק אוצר קטן של מטבעות-לשון ודימויים, הקשורים להנהגה (הו, רב חובל!), או נאמנות (לנטוש ספינה טובעת), וגם

מורהד בון, ג'וזף קונרד מקשיב למוסיקה
עוד בנושא
הסופר האנגלי היחיד בעל חוש פוליטי רציני / עלית קרפ
מוכרחים לחיות עד שמתים, לא? / אבשלום קווה

חומר גלם לסרטי ראווה; ונותרה גם הספרות הימית – אבל ספרות ימית, כמו ספרות חקלאית, או ספרות של תעשייה זעירה, היא פיקציה – מין תג חסר משמעות, שנטבע אולי לכבודם של שניים מן הקאנון המערבי, מלוויל וקונרד.

והנה, באותו תרגום ישן של קונרד משנת 1961 אני נתקל פתאום במשפטים כאלה: "אף לרגע לא גרע עין מן הספינה, מבטו היה רתוק אליה כמבטו של האוהב המתבונן בעמלה נדיב-הרוח של אשה ענוגה אשר בחוט הדק של קיומה תלוי כל טעמו של עולם וכל השמחה שבו" (עברית: שמעון זנדבנק). או זה: "לשם מרוץ – חד תורנית; למסע תענוגות ארוך – דו-תורנית; לשיט במימי החוף – משוטית; וניהול כולן – אמנות דקה מן הדקה… גם בני אדם גם ספינות חיים באיתני טבע בלתי יציבים; כפופים להשפעות דקות וחזקות, וחפצים שיובן חן-ערכם ולא שתיגלה תורפתם" (עברית: יהודה דלמן). או אז נדמה לרגע שבכל זאת יש דבר כזה, ספרות ימית – שאיש לא יכתוב על טרקטורים, נעלי התעמלות או צנוניות כפי שכתבו קונרד – ומלוויל לפניו, ועוד מעטים – על האוניות שעליהן הפליגו. מלוויל כותב על אונייתו שהיא "קשישה אומללה" ומאחל לה שעוד תעגון בנחת במפרץ ירוק; ו"נרקיס" של קונרד נתקפת רפיון ידיים, או מפלסת לה דרך "בפנים זועפות" בין הגלים.

קונרד כתב באהבה על אוניות, וגם על ימאים, כמובן. סוג של אהבה, לכל הפחות, אם לנקוט עברית גרועה. את האוניות האניש, ואת האנשים – אותם "אסירי עולם של הים" כדבריו, החיים בתוך "תחום של רפש ורעב, מצוקה וניוון, היורד מכל עבר עד קו מימי האוקיינוס הטהור-לעד" – הציג כפי שהם, על תורפותיהם. תיכף אגיע לדבר שיש הרואים בו את תורפתו הגדולה של קונרד, אבל הנה אחת קטנה: אחת הדמויות ב"נרקיס" שמה דונקין – מלח עלוב שבעלובים, שעם כל אומללותו מוצג, למרבה התמיהה, כנבל מרושע וזדוני; מראהו מעיד עליו "שנחבט, נבעט, הוטל לרפש.. נסקל בזוהמה שאין לכנותה בשם". אבל אין הדבר מקנה לו הנחות אצל המספר, שרואה בו משתמט נבזי בעל מצח נחושה, ובעיקר חתרן ומסית למרד נגד הקצינים, פחדן שלשונו זבה-רעל, שפל וערמומי.

דונקין הלז מדבר על זכויות, על קיפוח חלקם של הימאים הפשוטים, על התעמרות שרירותית, רומז לאפשרות של שביתה – אבל אינו זוכה לשמץ אהדה מן המספר. ימאים, צריך להזכיר, היו תמיד עדה מרדנית ופורקת עול. הם ששו להתגייס לצדה של כל התקוממות עממית נגד שלטון רודני – מהפיראטים, המורדים הגדולים בחוק ובסדר הממוסד, דרך מלחי אוניית הקרב פוטיומיקין, ועד מרד הימאים שלנו – אבל נדמה לפעמים כאילו קונרד, שבחר באנגלית, ועמה גם בסדר-העולם האנגלי של המאה ה-19 – אינו יכול לסבול את מי שקורא עליו תיגר. אבל ייתכן כמובן שקריאה חקרנית ומתוחכמת תוכיח את ההפך הגמור, שכן קונרד הרי נחקר לעייפה והפרשנויות על יצירתו עמוקות כאוקיינוס והזרמים סותרים לפעמים.

 

אוטאגו, הספינה שעליה פיקד קונרד, עוגנת באדלאיד שבאוסטרליה בשנת 1900. ב-1889 מת בפתאומיות  רב-החובל של האוטאגו, ג'ון שאדן, עת שהאוניה הייתה בים, במפרץ סיאם. האונייה עגנה בנמל בנגקוק, והחובל הראשון, קונרד, מונה לתפקיד רב-החובל. האוניה בפיקודו הפליגה לסינגפור, סידני, מלבורן, מאוריציוס ואדלאייד.

 מקור

ועוד הערת שוליים להערת השוליים הזאת: לעלילה המתרחשת על סיפון אונייה יש יתרון טבעי, והוא האפשרות של הצגת חבר המלחים כמיקרוקוסמוס של החברה האנושית. הפגם העיקרי הוא שבמיקרוקוסמוס הזה אין בדרך כלל נשים, ועל כן הוא לקוי ומעוות מעיקרו.

הערה אפריקאית

אני מעיין במגאזינים ישנים מעידן נשכח ורחוק, מאותן שנים שבהן יצא לאור התרגום של "לב המאפליה" שבו אני מחזיק. מרבים לספר בהם באפריקה – הנה אחד המכונה כאן "יורד ים ישראלי" כותב על רשמי ביקור במערב אפריקה: "הרחק בג'ונגל מתגוררים שבטים פרימיטיביים ורבות הסכנות באזור: שורצים בו נחשי ענק, גורילות ושאר חיות טרף". אחר כך הוא מסביר לידידו השחור, הקובל על מצוקתם האיומה של דרי "אזור העוני של הילידים", שמדינת ישראל אינה חיה על ניצול קולוניאלי, ואת קובלנתו מוטב שיפנה למישהו אחר.

ישראלי אחר (יליד גרמניה) נואם לפני אנשי ממשל אפריקאים ומבשר להם שהישראלים באפריקה הם כאחים החוזרים למשפחתם לאחר מסע ארוך; אחרת מתפעמת מנערים השוחים לצד האונייה, "מבהיקים בשחור עורם, רכים ועזים כגורי נמרים" ואחר רואה במיומבה (שנודעה אז בארץ בזכות המחזמר של יוש הלוי, "סנונית בחוף מיומבה") כפר כושי קטן, מושבת מצורעים, וגם בית קברות של "החלוצים הלבנים הראשונים" מן המאה ה-19 – חלוצים דוגמת קורץ של קונרד, מן הסתם. הסופר צ'נואה אצ'בה, ניגרי הכותב אנגלית, פירסם ב-1977 מאמר פולמוסי על "לב המאפליה" וטען בו שקונרד מצייר את אפריקה והאפריקאים כהיפוכה המוחלט של התרבות האירופית – מקום של כאוס, פראות וכיעור. לאחר ששקל בכובד ראש את הנסיבות המקילות, הסיק אצ'בה שקונרד לא היה, בסיכומו של דבר, אלא "גזען מחורבן".

אנשים טובים נחלצו מיד לצדו של קונרד וטענו – בכל הזהירות שדורשת התקינות הפוליטית – כי "לב המאפליה" יוצא חוצץ נגד המוסכמות הקולוניאליות של זמנו, ונגד מוראות השלטון הלבן בקונגו הבלגית. קונרד עצמו, אגב, שט במעלה הקונגו על ספינה קיטור ששמה "מלך הבלגים", מן הסתם על שמו של ליאופולד, זה שצבא שכירי החרב שלו שרף כפרים על יושביהם וכרת את ידיהם של בני שבטים מתמרדים, כי החיילים צוו להביא עמם ראיה לכך שלא ביזבזו תחמושת לריק. מיליונים נטבחו משיקולי סחר ושוק חופשי.

"הכושי איש נרקיס" של קונרד עשוי, בקריאה שטחית, לתמוך בטענתו של אצ'בה, שהרי הכושי שלו הוא טיפוס בלתי נסבל בעליל, שזוכה במרמה, כך נדמה, ברחמיהם של אנשי הצוות, שגם מצילים אותו ממוות במאמץ נורא ותוך סיכון חייהם; אני מחטט קצת באינטרנט ומוצא שבארה"ב לא רצו לפרסם את הספר שבכותרתו המלה, Nigger לא מתוך רגישות יתרה אלא מפני שהמו"ל סבר שאיש לא יקנה ספר כזה; אבל ההקדמה של קונרד, מין מניפסט רומנטי למדי על האמנות, מדברת על תחושת האחווה אל כל הנברא, שותפות "המקשרת את המין האנושי כולו לחטיבה אחת".

הטקסט נתון לחסדיו של הקורא, בסופו של דבר. קורא רחום וחנון ישתאה לנוכח יכולתו המופלאה של סופר גדול להלך קסם ולסחוף את הקורא אל העולם שברא, וימחל לו על כל חטאיו, שהם תולדת הזמן והמקום – גם על גזענות ואנטישמיות, למשל, שהיו פעם מין טבע מולד אצל רבים כל כך, ורק מאבק של דורות וזוועות אין-קץ הפכו אותן לדבר מה שלא מכובד לנפנף בו בחברה טובה. קורא חדור להט, לעומת זאת, לא ימחל ולא ישקוט עד שיוצגו ההשקפות החבויות הללו לעין כל ויחשפו במלוא קלונן, בעיקר אם נכתבו בידי גבר אירופי לבן וקאנוני. אם לחזור לרגע להערה הקודמת, אני חושב שלזכותו של קונרד עומדת בעיקר כתיבתו הימית שאין דומה לה: אני לא יודע כמה ימאים קראו את קונרד, אבל כל קורא של קונרד זוכה להצצה אל ההוויה ימית ואל נפלאותיו של ראי הים האינסופי, ועל אלה לא חלה כל התיישנות, ונדמה שאפילו התרגום הישן משתבח עם הזמן.

פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

באיחור מה (קשה לעמוד במרוץ הכותרים ולכתוב על ספר שלוש דקות אחרי שיצא לאור) פורסמה רשימה שלי על התרגום החדש ל"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד.

בעקבותיה כתב לי אילן בר מקיבוץ הזורע –

הזכרת את אחת הדמויות בספר – ברנרד לנדאוור – האם ידוע לך שדמות זו מסתירה מאחריה את האדם וילפריד ישראל, שעל שמו קיים מוזיאון לאמנות המזרח הרחוק בקבוץ הזורע, משנת 1951?

אם לא מוכר לך – אני מפנה אותך לספרה של נעמי שפהרד – "וילפריד ישראל, שגריר ללא ארץ", שנכתב באנגלית ותורגם לעברית ב-1989. בפרק א', עמ' 2 בספר – מוזכר הספר של אישרווד, והעובדה שוילפריד ישראל הוא האב-טיפוס של הדמות.

וילפריד ישראל היה קשור בקשרי ידידות וקשרים רעיוניים עם מייסדי קבוץ הזורע (היה ידיד אישי של אבי), הוא נהרג בפרשת מטוס מפורסם שהגרמנים הפילו מעל תעלת לה-מנש ב- 1.6.1943, אולי במחשבה שצ'רצ'יל במטוס, ועמו היה שחקן הקולנוע המפורסם לסלי הווארד. לאחר מותו הופתעו חברי הזורע (קבוץ בחיתוליו, באוהלים וצריפים ראשונים…) לקבל בצוואתו את אוסף דברי האומנות שלו מהמזרח הרחוק, ואת צוואתו שיוקם "בית תרבות" (מוזיאון) לאוסף זה. ובתוכו אותו ראש הבודהה מחמר, המוזכר בספר של אישרווד, וראשי בודהה נוספים ונפלאים.

בספרה של נעמי שפהרד, ביוגרפיה ממצה ומרתקת על חייו של וילפריד ישראל – פרושה יריעה רחבה של הצלת יהודים וניסיונות הצלת יהודים בכל שנות התפתחות המשטר הנאצי! משום מה הוא לא ידוע ביותר בישראל, למרות המוזיאון על שמו – שגרם אולי לאלפים רבים להכיר את אמנות המזרח הרחוק – אך פרשת חייו בימי שלטון הנאצים לא התפרסמה במידה מספקת.

לכן, נראה לי שאם כבר כתבת בהמלצה כה חמה על ספרו של אישרווד "פרידה מברלין" – היה כדאי להוסיף לקהל הישראלי את ההקשר הנ"ל לדמותו של וילפריד ישראל, אב-הטיפוס לאותה דמות בספר – להפנות אותם להכיר גם את הצדדים הנוספים בחייו ובפרשת הצלת היהודים בימי טרום-השואה, וכמובן לחבר אותם לעובדה שמוזיאון על שמו קיים מזה 56 שנים בקבוץ הזורע.

בברכה, אילן בר

> תוספת מאוחרת: נעמי שפהרד, הביוגרפית של וילפריד ישראל, מציינת במכתב לאילן בר שהייתה לה ביקורת רבה על האופן בו שרטט אישרווד את דיוקנו של ישראל, שעמו הייתה לו היכרות שטחית בלבד, ואומרת שאישרווד עצמו הצטער על כך וגם ניסה לתקן את הרושם מאוחר יותר. כך או אחרת נדמה לי שעומדת לאישרווד "חירות המשורר" ושהדמות שהוא משרטט מרשימה מאוד, גם אם אינה נאמנה למציאות.

וילפרד ישראל[מקור: גוגל]

על פרשת מותו של וילפריד ישראל ב-1 ביוני 1943, כאשר מטוס אזרחי בריטי – טיסה BOAC מספר 777 מליסבון ללונדון – הותקף על ידי מטוסי יונקרס גרמניים מעל מפרץ ביסקאייה, אפשר לקרוא בהרחבה בויקיפדיה. האירוע זכה לתשומת לב רבה בין השאר מפני שבין הנוסעים במטוס היה כאמור למעלה, גם כוכב הקולנוע הבריטי לסלי הווארד.

בספר מתאר אישרווד את מותו של לנדאואר אחרת, אבל לפני כן מתאר כמה פגישות אפופות מלנכוליה, מסתורין וחיבה הדדית. ראש הבודהה המוזכר בקטע נמצא כאמור במוזיאון בקיבוץ הזורע.

נ.ב.: טוקבקיסט אחד נזף בי בזעם כבוש: באמת אינך יודע, "מר שץ", שהפיסקה האחרונה לקוחה מהר הקסמים של ת. מאן, אך פשטנית יותר? לא, האמת, לא היה לי מושג. נדמה לי שקראתי את הר הקסמים, אבל ממש ממש מזמן. אני לא זוכר כלום. אני בטוח שעכשיו הרשויות בדרך אלי ואני נפרד לשלום מיקירי ומקוראי הנאמנים.

מתוך "פרידה מברלין"; מאנגלית: שאול לוין, הוצאת מחברות לספרות:

מתוך "החיים הוראות שימוש" – ז'ורז' פרק

קילגור טראוט בדרך לטרלפמדור

ראיינתי פעם בטלפון, תארו לכם, את אתגר קרת: העילה הייתה האתר שקדם לאתר "בימה חדשה." הוא סיפר לי אז, בלי שום קשר לנושא הראיון, שהוא הופיע כמתחרה בשעשועון הטלוויזיה "מקבילית המוחות", אם מישהו עוד זוכר, ונושא ההתמחות שבחר בו היה כתבי קורט וונגוט. אני לא זוכר למה, אולי התביישתי, אבל לא סיפרתי לו שיכולתי להתחרות בו בכבוד, בלי חזרות.
 
וונגוט היה בלי ספק סופר מעצב-תודעה, כיוון שהתגלה לי ולעוד כמה – אני לא רוצה לומר בני דורי –  בגיל הנכון; בתקופת הצבא הרביתי להחליף ציטוטים וחוויות עם חסיד נוסף שלו ששירת איתי, אילן רוזן.
 
אין לי שום דבר מיוחד לומר על מותו, מה גם שאני מרגיש שאני כותב הספדים בתכיפות מוגזמת. פשפשתי מעט בניירותי ומצאתי משהו שנכתב לפני 16 שנה, כלומר כמעט אתמול. פה ושם יש כמה משפטים שהייתי חותם עליהם גם היום.
 
http://www.vonnegut.com/

הוראות שימוש

החיים הוראות שימוש מאת ז'ורז' פֶּרֶק יצא לאור בעברית; עוד לא ראיתי שכתבו עליו, אבל כמה מטובי מבקרינו כבר עובדים על זה, מן הסתם.

התרגום ודאי היה משימה גרגנטואית, כלומר משימה היאה לעידו בסוק, שכבר תירגם את רַבְּלֶה הבלתי-ניתן-לתרגום. (אולי מישהו זוכר את גיבור הרומן של אהרון מגד, הגמל המעופף ודבשת הזהב, המנסה – לשווא – לתרגם את רַבְּלֶה; מגד מתאר בפירוט עד כמה מטורפת עצם השאיפה לתרגם את רבלה.)
 
הרומן של פֶּרֶק כבר נחשב ליצירת מופת, ואולי זה מפתיע, כי הוא נכתב בשנות השבעים. כל כך רחוק, אבל כל כך קרוב: יש בו גיבורים בני גילי. פרק מת קצת לפני היות האינטרנט, אבל כל דף בספר, הרוחש חיים כמו החיים עצמם, שולח את הקורא למסעות רחוקים. כל כך טבעי לקשר את המלים שלו: הנה דוגמה מעמוד כמעט-אקראי בספר; מסופר בו על האובססיה של הרוקח הדכאוני ג'יימס שרווד, "מלך תרופות המציצה שעולה על עקבותיו של האגרטל המאוד-מאוד קדוש" (ציטוט מעמ' 296, תקציר הדמויות ומעשיהן) שאת תמונתו אוחזת אשה באולם הכניסה של הבית ברחוב סימון-קרובליה.

הוראות שימוש: יש להשאיר לרגע את סמן-העכבר מעל הסימון הכתום בטקסט; מופיע טקסט קצר; הקליק יפתח קישור בעמוד חדש.

עוד פרק. ועוד אחד.
 
 

בת הים הקטנה 2

אני מניח שכותבים אחרים ברשימות מכירים את התופעה טוב יותר ממני: רשימה תמימה שמספר המבקרים בה, מסיבות לא ברורות, תופח לממדים גדולים בהרבה מן הממוצע הצנוע של כל השאר. כתבתי פעם על בת-הים הקטנה, והיעילות של פלטפורמת רשימות עשתה את שלה (ותעשה זאת שוב גם הפעם, אני מניח.) המון גולשים שמחפשים את "בת-הים הקטנה" מקבלים את הקישור לרשימה הזאת בצמרת טבלת התוצאות של גוגל, ונכנסים לבדוק. אבל האם הם קוראים אותה?
 
לנוחות המחפשים התמימים אציב כאן שלט הכוונה בולט ומנצנץ:
 
אין דבר כזה, בנות-ים אמיתיות. 

אולי זה מזכיר לכם ספר ילדים חמוד בשם "אין דבר כזה, דרקון". אבל כידוע בת-הים היא יצור אגדי יפהפה, ואילו בנות הים שמנסים למכור לנו ברשת כיצורים אמיתיים נראות כמו סיוט של תפאורן סרטי-אימה בטריפ רע במיוחד. גם בת-הים מפיגי' בהונאה הקלאסית של פי.טי. בארנום נראתה כמו מפלצת. כדי ליצור אמינות, מנסים להגעיל את קהל-היעד. 

 

אבל אני מבין את ההתרגשות הכנה של אלה שכותבים אלי ומבקשים עוד מידע על בנות-ים אמיתיות. אני נאלץ לבשר להם בצער מסוים שבת-ים, מטבע ברייתה ומעצם הגדרתה, היא יצור של עולם הדמיון. ברגע שתהפוך ליצור 'אמיתי' תחדל להיות בת-ים ותהפוך לזן חדש, למושא מחקר של מדענים. אני מסתכן כאן קצת, אבל לדעתי הסיפורים האמיתיים על עולם הטבע מרתקים לא פחות, ואולי יותר, מהאגדות, אבל זה נושא נפרד. 

 

האמת, אם כן: יש רק בת-ים אחת, לא כל כך קטנה. תל-אביב שוכנת בסמוך אליה.

ומי שמספר לכם שמצא בת-ים אמיתית, וגם מצרף תמונות – משקר.  

 

                                                             תשובה