קפטן פרד המלוכלך

עוד משהו בעניין הונגרים. מכיוון שאני לא אוהב הכללות בנוסח "ההונגרים (או הצ'רקסים, היהודים, הטיבטים) הם ___" (השלם את החסר) נזכרתי – בעקבות שיר-הדיכאון ההונגרי של שֶרֶש, שלמרות השיר, והתרגומים החדשים מהונגרית, והעובדה שהמתאבד היחיד שהכרתי באופן אישי בילדותי היה גם הוא הונגרי – שכתבתי פעם על ספר הונגרי מצחיק ומוזר בהחלט, וחפרתי ומצאתי את מה שכתבתי ב-1993, ופורסם תחת הכותרת "להמציא את הנוסטלגיה":

הספר הזה הוא טעות! תולדה של מין מערבולת-זמן בדיונית. כי כך צריך היה להיות: אי אז, בראשית נערותנו, גילינו על מדף נידח בספרייה את הספר המוזר הזה, קראנו, נכבשנו בקסמו, התגלגלנו מצחוק וציטטנו ממנו ללא הרף (חשוב להקפיד על גוף ראשון רבים כשמדברים בגיל ההוא). אחר כך הלך ונשכח – אולי מדי פעם, בפגישת רעים, הועלה זכרו – עד ששנים אחר כך, בחנות של ספרים משומשים, הוא מתגלה שוב. ואז, לאחר ההתרגשות הראשונה וגל הזכרונות הגואה, שבים ומעיינים בו: הרבה אבד; מתגלים הפגמים, נחשפת הבוסריות והעילגות – אבל נותר משהו. אולי רק אוהבים את האהבה שהייתה.
אבל זה לא כך: נדפס בשנת 1993, כתוב בפירוש בשולי העמוד. חמישים שנה אחרי מות המחבר. מישהו צריך היה לתרגם אותו לעברית כבר אז, כדי שיזכה למעמד הנוסטלגי הזה. אבל הדרך הנכונה לקרוא את "קפטן פרד המלוכלך" היא ללא ספק לדמיין את כל התהליך האמור, אחרת יאבד הרבה מין הקסם.
העמודים הראשונים מזכירים – ואולי אין הדבר צריך להפתיע – פילייטון פוליטי של אפרים קישון.הנה כך:
"אדוני! באתי בשביל הסכין שלי!"
…"אין בעיות, הסכין נמצא!"
"איפה?"
"בגב שלי."
ואחר כך:
"עד שלא יבוא רופא, אשאיר את הסכין בפנים, כי אחרת אמות מאיבוד דם…"
"אבל אני ממהר, בבקשה! ואיך אפשר לדעת מתי יבוא הרופא? זה שתוקעים לך סכין, עוד אין לך זכות שתחזיק בו. זה לקיחת החוק בידיים!"
וכן הלאה. אבל כל קונוטציה פוליטית אינה במקומה. יינו רייטו, כפי שמעיד פתח דבר מאת המתרגם, היה יהודי הונגרי שחי חיים ססגוניים של הרפתקן ונווד ואחר כך כתב מחזות, רומאנים זעירים וספרי-הרפתקאות שחוויותיו האישיות היו להם רקע. ב-1943, בן 38, מת, כעובד כפייה של הצבא ההונגרי באוקראינה.
לספר עלילה גרוטסקית, דחוסה ומפותלת עד יאוש; הוא שורץ טיפוסים מוזרים ומאיימים, אבל הכל נכתב בנימה תמימה ומבודחת. הוא עמוס אלימות של סרטים מצויירים וקריקטורות של פושעים איומים ונסיכי כתר. רייטו משתמש בשבלונה מוכרת כשלד העלילה – משהו בנוסח בן-המלך והעני – ומקצין הכל עד אבסורד. ההומור הציני השחור שלו הולם נוער מתבגר ועם זאת מהלכת על הכל איזו תמימות בסיסית שאבדה: כבר אי אפשר לכתוב כך, אפילו לא פרודיה.

כשאין די נוסטלגיה, צריך כנראה להמציא אותה. זה בערך מה שעושה הספר הזה. העטיפה נראית כמו עטיפות של ספרים לבני-הנעורים משנות החמישים, וקשה לדעת אם זה תעלול מחוכם של ההוצאה או תולדה של תקציב דל. אבל אפילו שגיאות ההגהה והאיות האינסופיות (כל "סתירה" פרושה כאן "סטירה", ולהפך) מוסיפות נופך של חן לספר המוזר והמפתיע הזה.

קפטן פרד המלוכלך והרפתקאותיו המפתיעות של ג'ימי עד האוזן, מאת יינו רייטו. מהונגרית: ישראל אילת. הוצאת ירון גולן, 1993, 205 עמ'.

 

להשיג בחנויות הספרים המובחרות.

אולי תרצו לקרוא גם את:

תגובה אחת בנושא “קפטן פרד המלוכלך”

  1. אבנר,
    רציתי לומר מלים קטנות על ההנאה הגדולה שאתה גורם לי במאמריך. איכות הכתיבה שלך גבוהה בכמה ספירות מרוב ליצני החצר כאן. יישר כח!
    בתקווה שתהנה מהמחמאה אך תשאר כמו שאתה.
    דג

השאר תגובה