מאת רוברט ואלזר *
אדונים נכבדים!
אני פקיד צעיר, עני, מובטל, בשם ונצל, המחפש משרה הולמת ומרשה לעצמי לשאול בכל הכבוד הראוי אם יש במקרה במשרדיכם המאווררים, הנוצצים והידידותיים מין מקום פנוי שכזה. ביודעי כי בית העסק המכובד שלכם הוא גדול, ותיק, גאה ועשיר, איני יכול להימנע מהמחשבה שודאי יש ברשותכם מקום עבודה קטן, נאה, נעים וקל שאליו אוכל להחליק, כמו אל תוך מאורה חמימה, בלי שירגישו בי. אני מתאים במיוחד, אם אתם חייבים לדעת, לאכלס בדיוק כזה מין מסתור רך וחמים, שכן אני בעל אופי מעודן, וכל-כולי כמין ילד שקט, מנומס ופזור-דעת, הלהוט להתענג על ההכרה המאושרת כי אחרים חושבים שדרישותיו קטנות, השואף רק לכך שירשו לו לקבל חזקה זמנית על פינה בלתי-נחשבת בעולם שבה יוכל, בדרכו הצנועה, להוכיח את יעילותו ולחוש איזו תחושה מעורפלת של שביעות רצון. מקום זעיר, מתוק ושקט באפלולית היה חלום חיי התמידי והנכסף מאז שחר נעורי; ובאם האשליות, שאני משתעשע בהן כעת בנוגע לעסק המצליח שלכם, התעצמו עד כדי כך שאני עשוי לקוות להגשמה נפלאה של חלומי הישן, אך המתחדש תמיד – אזי תמצאו בי את המשרת המסור ביותר, זה שמצפונו לא ישקוט עד שכל אחת מן החובות הפשוטות שתטילו עליו ימולאו בדייקנות ובקפדנות. אנא, הבינו שלא אוכל לקחת על עצמי אחריות גדולה או קשה, וחובות שאופיין מורכב יטילו עומס מופרז על מוחי. אינני נבון במיוחד – אבל חשוב מכך, אני מעדיף שלא להשתמש בתבונתי אלא אם הדבר נחוץ לחלוטין. אני, איך לומר זאת, יותר חולם מאשר חושב, יותר אפס מאשר בעל שאיפות, יותר טיפש מאשר נבון. אבל אין ספק כי בין הסניפים הרבים של מוסדכם הענק, שאני מדמיין בו אולמות עצומים של שולחנות ריקים, יש סוג של עבודה שניתן לעשותה בעת שחולמים בהקיץ. אני, אם לומר זאת בגלוי, הנני סיני: אדם המעדיף שדברים ילבשו חזות צנועה, קטנה, לא מאיימת, של מתיקות נלבבת, ואשר כל הדברים הגדולים או התובעניים מדי נראים לו נוראים ומחרידים. אני מכיר רק צורך אחד – לחוש מוגן די הצורך, כך שאוכל להודות יום-יום לאלוהים מתוך תחושת בטחון על הקיום היקר והמבורך הזה. מעולם לא התנסיתי בתשוקה להצטיין ולהבריק בפומבי. מדבריות אפריקה זרים לי יותר מן התשוקה הזאת. כתב ידי, כפי שתראו, רהוט למדי ומעודן, ואל לכם לחשוב אותי לחסר-דעת לחלוטין. המוח שלי צלול לגמרי: הוא פשוט מהסס לאחוז בכמה דברים ביחד – למען האמת, הוא מתעב זאת. אני ישר, אך מכיר בכך שהדבר אינו חשוב כלל בעולם שבו אנו חיים, ובכך, אדוני הנכבדים, אסיים, על מנת להמתין לתשובתכם,
שלכם, מוצף ברגשי מסירות והערצה,
– ונצל –
* הקטע הוא תרגום של תרגום, כלומר מעשה ראוי לכל גנאי, אבל החלטתי שהוא בכל זאת שווה. רוברט ואלזר הוא סופר שוויצרי. שני ספרים שלו תורגמו לעברית: "עוזר לכל עת" ו"יאקוב פון גונטן", אבל אומרים לי שהם אינם מייצגים את כלל כתיבתו. מקשרים אותו לקפקא, מוסיל וקאנטי. משנת 1929 היה מאושפז בסניטריום (תחילה מרצון, אחר כך בכפייה) ובשנת 1956 נמצא מת בשלג ליד הריסאו במזרח שוויץ. לפי כמה עדויות המשיך לכתוב בזמן אשפוזו, אבל לא פרסם דבר, ולא נמצא שום עזבון ספרותי שלו. |
ומעניין. הקטע עצמו אותו בחרת הוא גאוני לדעתי. תודה לך. מלבד זאת, הע/ארה קטנה שולית מעט אך רלבנטית – שם ספרו השני הוא "יאקוב פון גונטן", ולא יעקוב וגו'. רק להביא לידיעתך.
הספר "עוזר לכל עת" של ואלזר מומלץ בחום רב. הוא קרוב מאד ברוחו וסגנונו לקטע הזה, וגיבורו הוא ונצל גמור, שמוצא עבודה בבית מהנדס בעל שאיפות – סטארט-אפיסט של תחילת המאה ה 20.
אם תרשה לי להרחיב את "מקשרים אותו לקפקא, מוסיל…" – ע"פ אילנה המרמן באחרית הדבר של עוזר לכל עת, קפקא נהג לקרוא ביצירות ואלזר, שהיה מן "סופר של סופרים", וגם הושווה אליו בתקופה מסוימת, למרות שההבדלים ביניהם עמוקים לא פחות מהדימיון. מוסיל הזהיר מפני גל של חקייני ואלזר, אזהרה שהתמהה רבים במשך התקופה הארוכה בה היה ואלזר סופר נשכח ואלמוני – הוא זכה לתפוצה רחבה רק שנות דור אחרי מותו.
לאלה קונצי – תודה ותיקנתי.
הופיע לא מזמן קובץ של תרגומים לאנגלית של סיפוריו של ולזר. אפש רלהשיג בחנויות הרשת .
אחרי מותו של ואלזר נמצאו כ 500 דפים צפופים The Robber,וקשים לפענוח.בהם רומן הנקרא
ומספר רב של סיפורים, שירים ומחזות.