ים ירושלים (חדרים 1301-1303)

"אתה לא מוכן לנסות לראות דברים מנקודת מבט אחרת", היא אמרה, "ונמאס לי כבר מהשחצנות הזאת שלך. " שניהם הביטו אל צבעי הנוף הלובשים גווני חמרה ושלכת זרה, שיש הקוראים להם צבעי זהב. אבל לא המראות פגעו בו אלא הריחות. ריחות זרים של אבן וטחב, של מחילות עפר, של חפירות, של אדמה לחה. זה הזכיר לו ריח של בית קברות.  "זה לא יעזור, אין פה ים." הוא אמר, והמאזין בחדר הסמוך דימה אותו מרים גבות בהבעת התנשאות, ואותה – מפנה את מבטה בתנועה חדה של רתיעה או כעס.

"הבנתי בפעם הראשונה" היא אמרה. "אתה לא מוכרח לחזור על התאוריות המטופשות שלך חמש פעמים. אין פה ים. ואתה מאבד את האוריינטציה שלך. אני יודעת. זאת עיר בלי כיוונים. הדבר הטוב היחיד כאן זה השלט לתל-אביב. אני יודעת. ואתה מוכן לבקר כאן, כמו במוזיאון, או לבוא לפגישות עבודה, אבל לא להשאר אם אתה לא מוכרח. אני יודעת. או שיש משהו חדש? ואני יודעת גם ששבע שנים אנחנו נוסעים לאן שאתה רוצה, אילת ואיטליה ופלורידה וסיישל, וכשפעם אחת נוסעים לאן שאני רוצה, אתה תעשה הכל כדי לקלקל את זה. "

המאזין הרהר בעגמומיות ובמועקה שמטילים השעה והמקום על אנשים מאושרים לכאורה לפני ארוחת הערב. הוא הביט בדלת העץ הישנה והממורקת בקפידה, ודימה לחוש את האהבה והיראה של אנשי השרות, העוסקים ללא הפוגה בשימור ותחזוקת הבית: המשטח הבריק בלכה דשנה, עמוקה.  מאחורי הדלת המתין הלובי, כולו עץ כהה ואבן, עם כורסאות נוחות להפליא, שעל המסעד הרחב והשטוח שלהן אפשר היה להניח ספל קפה או כוס יין; ובכל זאת לא ניכרה שם אפילו טבעת-משקעים אחת של ספל נוטף. לעומת זאת, ברז המים החמים נותר יתום ומנותק בידו כשהתקלח, והוא כמעט נכווה מסילון המים הלוהטים. אבל יתרונותיו וחסרונותיו של המלון לא הטרידו אותו. הוא חזר להשתרע על המיטה, חוטי האוזניות משתלשלים אל צוארו ומטה משם, אל הרצפה, לתוך המכשיר הקטן השחור. המקרופון המוסווה היה מופנה אל חספוס-הטיח הלבן של הקיר המפריד בין שני החדרים הסמוכים.

"אבל אתה לא תצליח, כי אני כבר החלטתי מזמן להתעלם מכל מה שיש לך להגיד, מכל התיאוריות המתוחכמות והאופנתיות שאתה קולט ואחר כך משדר בלי טיפת ביקורת".  הקול שלה נשמע חד להפליא, ברור, אולי רק שמץ של מעין-אנפוף העיד על התווך האלקטרוני שדרכו עבר קולה אל האוזניות שלו. גיא, התקציבאי שנסע אתו לניו-יורק, ידע מה הוא אומר: החברה הקטנה ההיא מוכרת רק פלאים אלקטרוניים. שווה כל אגורה. לפני כן האזין, רק לצורך בדיקה, לזוג הצעיר שמעבר לקיר האחר, הצפוני, של חדרו, בשעה שעסקו במשגל נמרץ, נחוש ושתקני; והקולות שהפיקו היו כה ברורים, כמו היה שותף שלישי במיטתם. אבל נשיפותיהם וגניחותיהם, והמילים הבודדות שפלטו, העלו על דעתו משימה של סידור ארונות או ניקוי מטבח. הוא ניסה לדמיין אותם בשעת מעשה – שניהם היו אתלטיים, מוצקים ושזופים – אבל יכול היה לחשוב רק עליה, מעבר לקיר הנגדי.  הוא חשב על הנסיעה שלהם לניו-יורק, שבה התחיל הכל, והתגעגע אליה שעה שהאזין לשתיקה המשתררת שם, לטריקות הנעלבות של דלת הארון ולרחש הבדים העצבני. היא התלבשה.

כשהתחילו הפעמונים לצלצל במרחק, לא היו דנדון עמוק ורך, צליל מסתורי ומכושף מן העבר בשלווה של ערב מוקדם. הם היו התרעה מפני אסון מתקרב. קול עמום של קריין חדשות הגיע מן החלון הפתוח, והוא דימה לשמוע דיווח דרמטי, הרה-עולם, כמו בפרוץ מלחמה, אבל לא היתה מלחמה, היתה זחילה איטית, ליחוך הדרגתי של החופים, סחף, עליה במפלס שנמדדה במילימטרים, אחר כך בסנטימטרים. אולי רק על הנכדים שלנו זה ישפיע, הוא חשב, ולא היה איכפת לו מהנכדים, ואחר כך כן היה אכפת לו, לרגע קל: הוא קם מן המיטה והביט מן החלון, וראה את הים, גואה באפלולית המתגברת ומכסה על הרחובות והבתים שלמטה.

אחר כך חזרו מחשבותיו לנסיעה לניו-יורק, שכבר הפכה למיתולוגיה פרטית. כשהיה שם, במלון, בשעת דמדומים, הרגיש, רק לרגע, את אותה הרגשה מבעיתה וחונקת שהציפה אותו כעת; אבל אז נכנסה היא לחדר, והכל נשכח. גיא אמר לו בהתחלה שלדעתו אין לו שום סיכוי, שהיא רצינית מדי, לא בנויה לכאלה דברים – שהואלא בנוי לכאלה דברים. גיא טעה.  הוא אמר גם שאי אפשר להבין את הרצינות הפתאומית והמוגזמת שהוא מייחס לכל העניין; בזה הוא צדק. אולי זה היה המקום, או הגיל. או איזה גורם נסתר אחר שגרם לו לדבוק בה, להתעקש בצורה נואשת כל כך. גיא צדק גם לגבי החנות ההיא, שאליה הלך כשהיא השתתפה באיזה פנל בועידה והיה לו יום חופשי, וקנה שם את המתקן הזעיר שלו, "סופראיר" קראו לו, בחנות אקסקלוסיבית שנקראה "ספיי-ספיי". קצת יותר ממאה דולר. נראה כמו ווקמן. אבל מה היה גיא אומר לו ידע למה באמת קנה אותו? ומה היה אומר על הטרוף הזה של נסיעה לירושלים, בעקבותיה? הוא לא ידע, אבל היה בטוח שזה היה משעשע, כמו מיטב המונולוגים של סיינפלד, שאותם הכיר גיא בעל-פה.

ביום הקודם, אחר הצהרים, זמן קצר לאחר שהגיע למלון, ישב בלובי, כוס על מסעד הכורסא, עונד אזניות מבטו תוהה, כמי שמאזין למוזיקה שמימית עלומה. הוא כיוון את מקרופון-העט הרגיש, קולט קטעי שיחות משמימות, קוטע אותן כמי שסורק באקראי את הסקלה של מכשיר הרדיו, מדלג מתחנה לתחנה: "היופי של העיר הזאת פשוט מדהים, לא חבל שהוא מתבזבז על כל ה… " – "אתה צריך לנסות זה פעם. תתגבר על" בטח שאנחנו שוכבים. מה העכבות שלך, זה שווה הכל " את חושבת, שהוא בא אלי לשתות קפה כשרפי בחו"ל?" – "נמאס לי מהכל." – "אני אגיד לך מה זאת גאונות. משפט כזה, בעמוד הראשון: בלילות גשומים, כשהאספלט מבהיק כגבו של כלב-ים…" – .

אבל כל הסיפורים האחרים לא עניינו אותו באמת; היה לו ספור משלו. הוא חיכה רק לה – להם – להנפת היד הידידותית שלה ("מי זה?", שואל הגבר שאיתה. "מהמשרד. כבר ראית אותו פעם, במסיבה ההיא.) ואחר כך, בהתקרבם, ה"שלום!" (נימת הפתעה – אמיתית, אבל אולי מסוגננת מעט) וה"איזה קטע, איך בכלל שמעת על המקום הזה? נכון שנהדר פה? נדמה לי שכבר פגשת את בועז, במסיבה של הפרקינסונים". אבל המבט שלה היה חם, מבליח ניצוץ משועשע, צל חיוך ידעני בזווית הפה. הוא רמז לה בעדינות שאולי יתראו מוקדם מהצפוי, אבל היא ודאי לא ציפתה לראות אותו יושב שם בשלווה, מאזין למוזיקה. הפתעה נעימה, מרגשת, הוא קיווה; הוא רצה לעורר בה צמאון להרפתקה, רצה שתעריץ את תחבלנותו, את עקשנות החיזור שלו. והחיוך שלה נתן לו תקווה שכך יהיה. חודש לפני כן, כשרק חזרו מניו-יורק, האזין לה מהחדר הסמוך, בשעה שהזמינה את החדר במלון, דרשה חלון עם נוף העיר העתיקה, ודקה אחר כך עשה זאת גם הוא, מהמר על כך שהחדרים יהיו סמוכים, וכך היה.

כעת, כששכב על המיטה המוצעת, חש אי רצון לצאת אל האנשים שבחוץ, להסב איתם לשולחנות: היה שם קהל לא גדול אבל מגוון, אפילו אקזוטי, כי השמועות על המקום עברו כנראה רק מפה לאוזן. חלקם היו אנשים נאים, דקי גזרה, לבושים בטעם, מרשים לעצמם מוזרות קטנה אחת או שתיים, מתבטאים בהיגוי צלול וקפדני, חסר מבטא, בדיוק כמוהו.  המכשיר השחור הקטן יצר הבדל: הפך אותו לטורף, לדמות מסרט בדיוני, אורב במחילתו האלקטרונית לאנשים הללו, לגלות את חולשותיהם, את בעיות המעיים שלהם, הטחורים, את הסודות הקטנים, השחורים. ובכל זאת רצה לצאת מהמאורה – כדי לראות אותה עכשיו, פגועה, כועסת, מסתירה הכל היטב בהבעה חתומה או בחיוכים מנומסים. ולראות אותו, איש מוצק ושחום, מקרין אדישות סטואית.

רוב האורחים בחרו לאכול את ארוחת הערב במסעדת המלון הקטנה ולא לצאת העירה. התאורה היתה עמומה במקצת, המפות לבנות, ומהחלון הגדול נשקפו דמדומים אחרונים והבלחי אורות. הצפיפות והיין הטוב הפכו את כולם לידידים; השולחנות היו מיועדים לארבעה או ששה סועדים, ומדרך הטבע, בזכות ההכרות, הוא ישב לידם, אבל נראה היה שיש עוד הרבה מכרים ותיקים בקרב האורחים. גם השתקנים והעצורים שבהם התרצו אט-אט, ועשרים שיחות שונות קלחו מסביב, בין השולחנות, על פוליטיקה ואיכות הסביבה, על כתבי עת ספרותיים ותיאוריות אקדמיות טריות, על אסטרטגיות שיווק והרגלי המין של העשירים והמפורסמים, ולקראת הקינוח כבר כמעט שכח את דבר המכשיר הקטן שבכיס הז'קט שלו, ופצח מדי פעם במונולוגים שנראו לו מבריקים במיוחד, והחיוכים וההנהונים מסביב רק אישרו את תחושתו. הוא רימז בתחכום מעודן לכמה מהמסובים שהוא יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, מסתמך על קטעי השיחות שקלט במכשיר, גורם להם ודאי תדהמה שאותה הסתירו הסתר היטב. אחר כך המשיכו חלקם את השיחה בלובי, והמשיכו לשתות אלכוהול צבעוני מתוק, וקבוצה אחת יצאה לאיזה אתר בילוי מומלץ, אבל הרוב סברו שהם כבר לא בגיל המתאים, ופרשו לחדריהם. והוא דיבר איתה, על כל מיני שטויות של הווי משרדי, ואתו, השחום המוצק, שלא הפגין שום חשדנות, רק את אותו שמץ של התנשאות אדישה, אותו ריחוק, כאילו הוא רוצה להיות כבר במקום אחר, מקום עם ים, ורק מחכה שהזמן הקצוב יחלוף ושכללי הנימוס יאפשרו לו לחזור לחדרו.

ואחר כך שכב שוב לבדו במיטה, אויר קריר ויבש מן החלון הפתוח מצנן את גופו, חוטי האזניות משתלשלים מטה, והקשיב לחילופי דברים של מה-בכך, לרחש הבגדים והסדינים ולמים הזורמים בחדר הרחצה, ואחר כך לשיחתם המנומנמת, כשהחליפו חוויות על הערב שחלף, שוכבים קרובים זה לזו, קולותיהם ניחרים קצת, ואחר כך דיברו גם עליו, וההוא אמר:

"אז מה עם האורי הזה מהמשרד שלך. אף פעם לא דיברת עליו." והיא אמרה: "חשבתי שהוא נחמד, אבל מתברר שהוא אדיוט." ואחר נצמדה אליו בחיבוק, לחיה על כתפו, ולחשה, וקולה באזניות היה קרוב כל כך, חם וסדוק קצת, מעורב ברחש-הים התמידי שנוצר אולי מזרימת הדם בנימים שבאפרכסת האוזן, הקול הכבוש, המתפנק קצת, של ליבובי אהבה: "רק אותך אני רוצה. רק אותך".  כמו קולה של חיית ענק קדמונית חלחלה מן החלון געייתו העמומה, הנוגה והמתגעגעת, של צופר אניה היוצאת להפלגה.

(פורסם ב"הארץ", מדור תרבות וספרות, ב-20 בספטמבר 1998, מוסף ערב ראש השנה תשנ"ט, במסגרת "יום אחד, בקומה 13, במלון 'כתף הינום' בירושלים" . שורת סופרים הוזמנו לכתוב על יום וירטואלי בבית המלון, במטרה שכלל הסיפורים יצטרפו בסופו של דבר למעין יצירה קולקטיבית של כמה "קולות")

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה