אנתולגיה קטנה של חתולים

"…כאשר נלכד העכבר השלישי, רעד כל גופו של החתלתול למראה המלכודת והדייר שבתוכה, והוא סרט את ידו של פראסקובייה..אחרי העכבר הרביעי נתקף דודי זעם, בעט בחתלתול ואמר:

"קח את היצור הנבזי מכאן! הפטר ממנו! אין בו שום תועלת!"

עברה שנה, החתלתול הרזה, השברירי, הפך לחתול בוגר, נבון ומוצק-גוף. יום אחד פסע בחצר האחורית, בדרך למפגש-אהבים. אך הגיע ליעדו, שמע לפתע אוושה ועינו צדה עכבר שרץ מתעלת-מים אל האורווה; שערותיו של הגיבור שלי סמרו, הוא קישת את גבו, נשף, ורועד כולו פתח במנוסה משפילה.

אבוי! לפעמים אני חש שגם אני נמצא במצבו הנלעג של אותו חתול הנס על נפשו. כמו החתול, זכיתי גם אני בשעתי בשעורי לטינית מפי דודי. כעת, אם אני נתקל ביצירה קלאסית עתיקה, במקום שתתקוף אותי התרגשות נלהבת, אני נזכר בפעלים יוצאים מהכלל, בפניו הצהובים-אפורים של הדוד, ביחסות דקדוקיות מוחלטות…אני מחוויר, שערי סומר, וכמו החתול, אני פותח במנוסה משפילה.

(צ'כוב, מי האשם?)

 


החתולה התהלכה סביב רגל השולחן, איבריה נוקשים וזנבה מזדקף.
– מְקְגְנאיוּ!
– אָה, הנה את, אמר בלום, סר מן האש.
החתולה השיבה ביללה וצעדה שוב נוקשות סביב רגל השולחן, מייללת. בדיוק כמו שהיא צועדת על שולחן הכתיבה שלי. פְּרר. תגרד לי את הראש.  פְּרר.
מר בלום עקב בסקרנות, בטוב לב, אחרי הדמות הגמישה. נקייה למראה: ברק עורה החלק, הכפתור הלבן תחת שורש-זנבה, העיניים הירוקות המבזיקות. הוא התכופף לעברה, כפות ידיו על הברכיים.
– חלב בשביל החתלתולית, אמר.
-מְרְקְגְנאיוּ!! קראה החתולה…"

"…היא מצמצה כלפי מעלה בעיניה הלהוטות נעצמות-הכלימה, מייללת ממושכות בתלונה, חושפת לפניו את שיניה הלבנות כחלב. הוא התבונן בחריצי-העין הכהים שהוצרו מחמדנות, עד כי היו עיניה לאבנים ירוקות. אז פנה אל המזנון, נטל את הכד, אשר החלבן של הנלון אך זה מילא בשבילו, יצק חלב חמים-מבעבע לתוך קערית והציבה לאט על הרצפה.
– גוּררהר! קראה ורצה ללקלק.
הוא התבונן בזיפים הבורקים כתילי-מתכת באור הרפה, כאשר טבלה שלוש פעמים ולקלקה קלילות. מעניין אם זה נכון שהם לא יכולים יותר לצוד עכברים אם מקצצים להם אותם. למה? הם מבריקים בחושך אולי, הקצוות, או מין כאלה משושים בחושך, אולי.

(ג'יימס ג'ויס, יוליסס, תרגום יעל רנן)


אכן כבוד הוא לי, חתולי-פריס, לספר תהילתכם ולשבח סגולותיכם, שהנִדָח, התשוש והכחוש שבכם יש בו למלא חמישה חתולי אשפתות משלנו – ואילו הארי שבכם כמוהו כפֵלִכְּסְ מלך הקרקס (כמעט!).
ארשת פניכם שלֵוַת-שֹבע ורווית-רֹב-נחת,עורכם ובשרכם רחוצים למשעי וצפרניכם עשויות כדת וכדין, וסרט לצוארכם ענוד!
אכן כּפָריס חתוליה!
מי ידמה לה ומי ישוה לה?

(ע. הלל, חוצלארץ, חוצלארץ!)

 
בשני חדרי-העבודה ניצבו שני כני-ציור וביניהם סובב חתול שחור, כבד-סבר, בשם יצחק כץ, מרוט וצולע וממלמל לעצמו.

(נסים אלוני, רשימות של חתול רחוב.)



"אני מחפש את החתול שלי," הסברתי, מנגב כף-יד מזיעה המכנסי. "הוא נעלם לפני שבוע. מישהו ראה אותו פה בסביבה מתישהו. "
"איזה מין חתול?"
"זכר גדול. פסים חומים. קצה הזנב קצת עקום."
"שם?"
נוֹבּוֹרוּ. נוֹבּוֹרוּ וַואטַאיַה."
"לא, לא השם שלך. של החתול."
זה השם של החתול שלי."
"אה! מאוד מרשים!"
"טוב, בעצם, זה השם של גיסי. החתול קצת מזכיר לנו אותו. קראנו לחתול על שמו, בשביל הכף."
"במה החתול מזכיר לך אותו?"
"לא יודע. באופן כללי. צורת ההליכה שלו. והמבט הבוהה הזה."

(הארוקי מוראקמי, כרוניקת הציפור המכנית – the wind-up bird chronicleׂ)


"קישטא! תגיד לאבא שיקפוץ הביתה."
החתולה הלבנה התכווצה כאילו יצא מתוכה אוויר. אחר ניתרה, התמתחה ובקשת איטית וזורמת קפצה מבעד לחלון. היא פסעה לאורך הבית בהליכה מעוררת כבוד, משחרת אחר צל הורדים. הדלת הכבדה של בית-המלאכה היתה פתוחה רק כסדק; כדי שתוכל להשתחל דרכו, הוכרחה להתפחס כמעט עד לעוביו של דף נייר. בבית-מלאכה לא נראה איש, רק כחצי תריסר מכוניות מפורקות. החתולה הלבנה הגיעה ל"פראגה" ישנה, התיישבה ליד הציר האחורי וייללה פעמיים.
"תכף, ליזה," נשמע מתחת למכונית, "מיד אני בא!"

(פאוול קוהוט, רעיונותיה של קלרה הקדושה תרגום דב קווסטלר)

 
אני נותן לו, לאבי-אבי, את החתול. אבי-אבי מפריח פרפרים לבנים בחלל הבית והחתול הישן רודף אחריהם כמו בסרט איטי. אבל כשהפרפר מגביה עוף אבי הגדול עושה כמעשה הצלוב ונושא את החתול בידיו עד לשמי החדר שהם דמויי תקרה.
בדיוטה העליונה [שמי השמים] ההַימָנים קוראים ביהודית בֵּינות לדודי הכביסה. אם ישנו עכבר בעולמות העליונים הם מדברים במַייס ואני, שאני ילד, שומע את יוהן סבסטיאן בך ברחוב ארלוזורוב, על יד גן הקופים, כשהשונרא שונרא שונרא והשמטרלינג…

(יואל הופמן, השונרא והשמטרלינג.) 



 
בבית הנתיבות נוכח לדעת שלפניו עוד שלושים דקות של המתנה. נזכר לפתע שבבית-קפה אחד ברחוב ברזיל (כמה מטרים מביתו של איריגויאן) מצוי חתול גדול, המרשה כי ילטפוהו, כמו איזו אלוהות אדישה. הלך לשם. החתול שכב במקומו, ישן. דאלמאן הזמין ספל קפה, המתיק אותו בתנועות איטיות, טעם ממנו (בבית-החולים אסרו עליו תענוג זה) ועודנו מלטף את הפרווה השחורה הרהר, כי המגע הזה הוא אשלייתי, כי חוצצת ביניהם איזו מחיצה גבישית, כי האדם חי בתוך הזמן, בהישנות הארועים, ואילו חיה מגית זאת חיה בהווה, בנצחיות הרגע.

(ח.ל. בורחס, הדרום, תרגום יורם ברונובסקי.)


 

אולי תרצו לקרוא גם את:

18 תגובות בנושא “אנתולגיה קטנה של חתולים”

  1. בעיקר החתול הצ'כובי.
    ואיך אפשר בלי סיפורי החתולים של ג'יימס הריוט?
    אם אתגבר על עצלותי החתולית,
    אעלה אותם בקרוב.

  2. ,אכן – חתול אימים שתום-עין, גלגול של קורבן-התעללות
    לא משתלב היטב בחבורה הזאת.
    אבל יש עוד חתולים בין הגווילים הישנים. אולי יבוא המשכון.

  3. תורמת לך עוד כמה שונרות, של משוררים (בעיקר, מעניין, משוררות):
    "חתול הזיותי אורב לכל תזוזה
    וכי מהו חתול אם לא דריכותו
    מהו אם לא קפיצי ציפורניו
    האצורים בפרוות כפתו,
    הריח הלח הרועד בנחיריו
    קצה העצבנות בזנבו
    מהו חתול אם לא ורד שגם בו
    נתגשמו כבר כל קסמי האוקסימורון"
    (אגי משעול, 'יונת פקסימיליה')

    "זאת היתה קפיצה רעה עליה להודות,
    עם יותר מדי חתול ובכלל בלי רצפה, זכוכית, או גובה.
    בלי לזכור שלהיות זה לא טבע, אלא אופן."
    (נורית זרחי, 'התקרה עפה', ויש שם עוד)

    "ייחם לחתולה הסכלה שסרבה
    לחלב, לשמיכה, להזמנה
    וכרעה לקפוא על מדרגה."
    וגם:
    "בשעה זו גופי מתפצל בעיני החתול לריבוא אויבים.
    אם אגער יעוט. אם לא אגער יעוט."
    (טל ניצן-קרן, 'דומסטיקה', גם שם יש עוד)

    "מכונית דרסה את החתול צ'וּ
    ואני בכיתי על חתולי צ'וּ
    (אשר בחיבה כיניתי צ'וּצ'וּ)
    כאילו היה בני או ידידי-אהובי
    (מרדכי גלדמן, 'הו קירי יקירי' ועוד ועוד!)

    …המשך אולי יבוא

  4. ראשית אין כמו חתולים. בפיתוי הזה לעולם לא אעמוד.
    והמיאו-חתולה של ג'ויס – קפץ לי לעיניים וישר ידעתי שג'ויס.
    איזה תעתיק פונטי מדהים מחתולית!

  5. סתם זילזלתי במשוררים ממין זכר. הנה שלישייה:

    "החתול שלי מזגו אדמדם-אפרפר,
    מתנודד על מטלטלת בחלומותי וחלומותי רכים קטנים.
    חתול חלומותי אכלן גדול ולא משאיר פרור מחלומותי…
    הוא צוחק לי בפרצוף ונוגס, בכל פה,
    בכל אשר סביבי…
    אין לו הבחנה, הוא חתול מנדף, דואג שיכחה"…
    (יאיר הורביץ – שמופיע היום גם באתר של גיל רימון – 'גורל הגן)

    "חתול חוצה את הרחוב על צל העץ.
    ככה עשיתי גם אני
    יחף בילדותי,
    חכם ושאנן כמוהו.

    אילו עלית אלי עכשיו,
    הו תאום בעל זנב,
    היית מתקבל במאור פנים
    וכבדי עוף עשויים בחמאה."
    (מאיר ויזלטיר, 'מכתבים ושירים אחרים')

    "בין פחי האשפה, כדור של תום מעוך,
    מצאתי את גוויית החתול השחור, האהוב,
    המורעל…
    והרי היה זה אך חתול!
    חתול אינו ראוי לאהבה? בוכה הילד בחולצה הירוקה."
    (תמיר גרינברג, 'דיוקן עצמי עם קוונט וחתול מת')

  6. "למות – לא מעוללים זאת לחתול.
    כי מה אמור חתול לעשות
    בדירה ריקה.
    לטפס על הקירות.
    להתחכך ברהיטים…..
    רק שיחזור כבר,
    רק שיראה פניו.
    אזי ילמד
    כי לא נוהגים כך בחתול.
    תהיה פסיעה לעברו
    כאילו באי-רצון,
    אט-אט,
    על כפות רגליים נעלבות עד מאוד.
    ובתור התחלה שום קפיצות ויללות."

    (ויסלבה שימבורסקה, 'שלהי המאה')

    נו? אז אתה עושה או לא עושה? (אנתולוגיה. אבל עם כריכה והכל)

  7. אנתולוגיה? זה תיק כבד ! למצוא, לבחור, וצריך לנקד והכל, ולעצב עטיפה!
    אני מציע פרוייקט אינטרנט קולקטיבי של שירת חתולים. זה חדשני יותר, מגוון ומייצג יותר, ובעיקר משרת את העצלנות הטבעית שלי. שילחו קריאה לאסוף חומר, ואפרסם.
    בינתיים, הנה בית אחד מתוך "אודה לחתולים" של פבלו נרודה:

    משהו לא היה כשורה בחיות:
    זנבותיהן היו ארוכים מדי, והראשים
    אומללים.
    אחר כך הן התחילו להתעצב
    לאט לאט
    נעשו לנוף
    מפתחות סימני-לידה, חן, מעוף.
    אבל החתול
    רק החתול
    הופיע מוגמר
    וגאה:
    נולד מושלם לחלוטין
    הולך לבדו ויודע
    מה הוא רוצה.

  8. סליחה?? הפסו מנקדים ומעצבים גרפיים מן העולם?
    בתור אוהבי חתולים, העצלנות אינה זרה לנו, אבל יש גבול.
    למצוא ולבחור – עלינו.
    הנה כבר יש לך שליש ספר.

  9. האמת היא שחשבתי במונחי אינטרנט.
    אוקיי, עכשיו צריך רק קצת יוזמה, ומו"ל.
    ועוד שני-שליש.

  10. מזכרוני המעומעם אני מוסיף משל שהוא מהספר השלישי גם על החתולים וגם על העכברים:
    לדעתי זה של קפקא:(סליחה אם זה לא ממש תואם למקור)

    בתחילה היה העולם רחב עד להטיל אימה,אמר העכבר. רצתי ורצתי וחומות המבוך הלכו וסגרו עלי, הנה עוד מעט ואגיע לחדר האחרון ו… אינך צריך אלא לשנות כיוון אמר החתול ובלעו.

    .ובדיחה בעניין זה שסיפרה לי בתי: החתול והעכבר ישבו לשחק שח. פתאום אמא של החתול אומרת- כמה פעמים אמרתי לך לא לשחק עם האוכל?

  11. ערן צלגוב, יליד 1974.
    http://matthewsalomon.wordpress.com/category/eran-tzelgov/

    לְאַט לְאַט
    כָּל חָתוּל
    מְאַמֵּץ
    אֶת הֲלִיכַת הָאָדָם שֶׁלּוֹ
    אֵין דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
    כָּכָה זֶה
    בֵּין סַנְטֵר נוֹטֵף חָלָב
    לְצִפּוֹר שְׁבוּרַת כָּנָף
    לְאֶרֶס מְדַמֵּם עַל אֲהוּבָה שֶׁהָלְכָה לָהּ
    עָקֵב בְּצַד אֲגוּדָל בְּצַד צְלוֹחִית לְצַד מַגָּף
    אוֹתָהּ יְלָלָה
    מַבָּט מַבְהִיק
    וְאֵימַת הַתְּנוּעָה הַפִּתְאוֹמִית בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה
    לְאַט
    כָּל חָתוּל מְאַמֵּץ
    כָּכָה זֶה

    חָתוּל

השאר תגובה