חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אלסדייר גריי הוא סופר סקוטי, יליד 1934. הוא למד ציור באקדמיה לאמנות של גלזגו, היה מורה לאמנות ועסק בציור תפאורות לתיאטרון וציורי קיר. הוא מעטר ומעצב את ספריו. יצירתו הבולטת היא הרומן "לאנארק, חיים בארבעה ספרים", שאותו החל לכתוב בשנות החמישים, אך פורסם רק ב-1981.
נתקלתי בו באקראי: קניתי כמה ספרים משומשים, אחד מהם קובץ דקיק בהוצאת פינגווין, שעל כריכתו דיוקן מוזר ומטריד; הסיפורים הדהימו אותי. הספר אבד לי, ומדי פעם חיפשתי אותו, אבל חלפו שנים עד שהשגתי עותק נוסף, וניסיתי לדלות מעט יותר מידע על גריי ויצירתו.


חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית

מתוך: סיפורים לא-סבירים, בעיקר

מאת אלסדייר גריי

פורסם בכתב העת מסמרים, גיליון 10

מכתב ראשון

אמא יקרה, אבא יקר, אני אוהב את הארמון החדש. כולו ריבועים, כמו לוח שמחט. הריבועים השחורים הם בניינים, הריבועים הלבנים הם גנים. במרכז כל בניין יש חצר, ובלב כל גן ניצב ביתן. חיילים, אחיות, דוורים, חצרנים ואחרים מבני מעמד-המשרתים חיים ועובדים בבניינים. לחברי מעמד-האורחים-המכובדים יש ביתנים. הביתן שלי קטן אך יפהפה, בגן ירוקי-העד. אינני יודע כמה ריבועים מרכיבים את הארמון, אבל הם ודאי רבים יותר מאשר בלוח שחמט. שמעתם את השמועה לפיה כמה כפרים ועיר בינונית אחת הוחרבו כדי לפנות מקום ליסודות. השמועה קיבלה היתר מן הקיסר בן האלמוות, ובכל זאת חשבתי שהיא מוגזמת. כעת אני חושב שהיא מאופקת מדי. עשרה ימים הפלגנו במעלה הנהר מן הבירה הישנה, שבה, אני מקווה, אתם עדיין יודעים אושר. הימים היו בהירים וקרירים, בלי אבק, בלי ערפל. כשישבנו על הסיפון יכולנו לראות את מגדלי-השמירה של כפרים במרחק חמישה או ששה מילין, וכשעמדנו עם רדת החשיכה ראינו, בשעת השקיעה, את נצנוץ ההֶליוֹגְרַף מעל הערים, הרחק באופק. אבל אחרי ששה ימים לא היה כל סימן למבנים, רק שדות אורז, ופה ושם אוהלו של מפקח עבודות-מים. אם כל האדמה הריקה הזאת מאכילה את הארמון החדש, כמה וכמה ערים ודאי פונו ממנה. יתכן שהתושבים שלהן נמצאים איתי בתוך החומות, יוצאים כמה ימים בשנה כדי לשתול ולקצור, ובין העונות עובדים כגננים של מעמד-המשרתים.

הייתם מעריצים את החבורה שעמה שהיתי על סיפון הארבָּה. כולנו היינו בני מעמד-האורחים-המכובדים: רואי-חשבון, משוררים ומפקחים. היינו עליזים מאוד יחד, ואמרנו דברים רבים שלא נוכל עוד לומר בארמון החדש, על-פי האתיקה החדשה. שאלתי את המפקח אשר-על-הסִפרות, "מדוע יש כל כך הרבה מפקחים וכל כך מעט משוררים? האם קל לך יותר להכשיר את שכמותך מאשר את שכמותנו?" והוא אמר, "לא. הקיסר זקוק לכל המפקחים שביכולתו להשיג. לוּ היו רבע מנתיניו מפקחים, הוא היה מרוצה בהחלט. אבל משוררים – יותר משניים יקרעו את ממלכתו לגזרים."

הובלתי את הצחוק הרם שהיה שכרה של ההערה הזאת, השנונה כל כך, ויריבי ועמיתי הקטן, תוֹהוּ המסכן והמדוכדך, נאלץ להתרחק בזעף שתקני. מבטיו הקודרים אינם מפסיקים לשעשע אותי. תוֹהוּ חונך לקנא ולחשוש מכל אדם, במיוחד ממני, שעה שאני חונכתי לחוש עליונות שלֵווה כלפי כל אדם, במיוחד כלפיו. איש לא יודע זאת טוב יותר מהמפקח שעל הספרות, שלימד את שנינו. אין פירוש הדבר שהוא רוצה שאכתוב טוב יותר מתוֹהוּ, אלא שהוא רוצה שאני אכתוב מתוך רגשות נעלים ותוֹהוּ – מתוך רגשות נמוכים. אף אחד משנינו לא כתב עדיין דבר, אבל אני משער שאני אהיה הטוב ביותר. אני מקווה שהקיסר יצווה עלי בקרוב להלל דבר-מה כביר, ואני אספק בדיוק את הדרוש. אז תוכלו שניכם לאהוב אותי עד כמה שתרצו. הבוקר, כשסעדנו את ארוחת-הבוקר במחסן הארבָּה, ירד לשם תוֹהוּ ופניו לבנות כל כך עד שכולנו לטשנו עיניים. הוא צרח: "הקיסר הערים עלינו! נסענו במורד הנהר במקום במעלהו! אנחנו מתקרבים אל החומה הגדולה שסביב קצה הממלכה, ולא אל הארמון שבמרכז! שולחים אותנו לגלות בין הברברים!"

עלינו לסיפון. הוא טעה, כמובן. לחומה הגדולה יש מגדלים עם חרכי-הצצה בכל מחצית המייל, ויש בה עיקולים. החומה שהשתרעה מולנו למלוא האופק הייתה ישרה לחלוטין וחסרת חלונות, ולא ראינו את סופה בשום צד. לא ראינו גם דבר מעבר לה, פרט לקצוות הגבוהים של שני מגדלי דואר, האחד במערב, השני במזרח, וכתמים לבנים שהיו יוני-הדואר שהסתחררו אליהם ומהם והלאה, אל כל רוחות השמיים. המראה גרם לכולנו להשתתק. הרמתי אצבע וזימנתי את הפמלייה שלי, וירדנו למטה על מנת להתלבש לקראת הירידה. זמן רב עמלו לקשור את המצנפת והקבקבים הטקסיים, ואחר-כך התקשו להרים אותי בחזרה לסיפון. מכיוון שהייתי כעת האיש הגבוה ביותר על הסיפון, הייתי צריך לרדת ממנו ראשון. התקדמתי אל החרטום ועמדתי שם, זרועותי נוּקשות לצד גופי, ידי חופנות את קשר-הכובע של הרופא, שתמך בירכי הימנית, ואת שערה העבות של אָדוֹדַה, המעסה שלי, שחיבקה בחמימות את השמאלית. מאחורַי אחזו הטבח והמזכיר, כל אחד בפינה אחרת של המצנפת, כך שהכל יוכלו לראות, גבוה יותר מראשו של אדם רגיל, את רצועות-הברכיים הירוקות-כהות של המשורר הטראגי של הקיסר. מבלי לפנות לאחור ידעתי שמאחורי הפמלייה שלי התייצבו המפקחים לפי הסדר, הראשון שבהם נמוך ממני בראש שלם, מאחוריהם רואי החשבון, ולבסוף, אחרון ולא חביב, המשורר הקומי של הקיסר, תוֹהוּ המסכן. סוליות הקבקבים הטקסיים שלו עוביין רק עשרה אינצ‘ים וכמעט אין לו פמלייה כלל. הרופא שלו, המעסה, המזכיר והטבח – כולם כאחד הם רק אחות קטנה אחת. לא פעם דמיינתי את עצמי במצב הזה, גבוה על הרציף, הטראגיקון הנאצל מגיע אל הארמון החדש. אבל דמיינתי שער ענק פתוח, או דלת, ושוטרים המרסנים קהל עצום מכל צד, ואולי מרפסת גבוהה והקיסר עליה, מוקף במלומדי האקדמיה. אבל למרות שהחומה החלקה הייתה גבוהה כפליים מכל צוק, לא ראיתי בה שום פתחים. לאורך מרגלות החומה היה רציף נחיתה עמוס מטענים. הנהר התפצל ימינה ושמאלה לאורכה בתוך חפיר רחב אבל נראה היה שהזרם נובע מתחת לרציף. בתוך מהומת עובדי הרציף הצועקים וערמות השקים והחביות, ראיתי קבוצה שלווה של אנשים וגונגים רשמיים על פרק-ידם, עם הבד השחור ורצועות-הברך הארגמניות של החצרנים. הם המתינו ליד מקום עגינה פנוי. חרטום הארבָּה שלנו החליק לשם. עובדי הרציף עיגנו אותה. הובלתי את החבורה אל החוף. הכרתי את החצרן שלי על פי הנעליים הירוקות שאנשים אלה נועלים כשהם מנחים משוררים. הוא הזכיר לנו שהאתיקה החדשה נאכפת בין חומות הארמון, והוביל אותנו אל שער. שאר הנוסעים הובלו אל שערים אחרים. כעת יכולתי לראות מאות שערים, כולם בגובה המותניים, ורחבים כדי גלגול של חבית אחת. אנשי פמלייתי עזרו לי לרדת על ברכי וזחלתי פנימה בעקבות החצרן. זה היה החלק הגרוע ביותר במסע כולו. נאלצנו לזחול מרחק רב, רובו בעלייה. אָדוֹדַה והרופא ניסו לעזור בכך שחבטו לחילופין את ראשם כנגד סוליות-הקבקבים שלי. הרצפה הייתה מכוסה בחומר זיפי שחדר אל ברכי ושרט את כפות ידי. כעבור עשרים דקות קשה היה שלא לייבב מתשישות וכאב, וכאשר, לבסוף, סייעו לי לעמוד, הזדהיתי עם תּוֹהו, שנשבע שלעולם לא יעבור שוב דרך החומה הזו.

האתיקה החדשה מונעת מאורחים מכובדים למלא את מוחם בידע מיותר. איננו הולכים לשום מקום בלי חצרן שמוביל אותנו, ואיננו מביטים מעל גובה רצועות-הברכיים שלו. מכיוון שהייתי בגובה שלושה מטר יכולתי רק לראות את פסי-הארגמן הללו כאשר נטיתי קדימה והצמדתי את הסנטר לחזה. לעתים באור-השמש ולעתים באור מנורות חצינו רצפות עץ, מדרכות לבֵנים, שטיחים מעוטרים וחצץ דחוס. השגחתי בעיקר בכאב בצוואר ובשוקיים, ובתלונתו הנמשכת של תוֹהו לאחות. לבסוף נרדמתי. רגלי המשיכו לנוע מכיוון שאָדוֹדַה והרופא הניעו אותן. הטבח והמזכיר מנעו ממני לנטות קדימה כשמשכו את המצנפת. העיר אותי השרת שהכה בגונג ואמר: "אדוני. זהו ביתך."

הרמתי את עיני וראיתי שאני נמצא בגן ירוק-עד מואר באור אחר-צוהריים. שירת צפורים קולנית הייתה בו. עמדנו ליד משוכה עבותה של עצי ברוש, מֵילַה וטקסוס שהסתירו הכל, פרט לגגות רעפים של כמה בניינים סמוכים. בריכות משולשות, משטחי דשא רבועים והנתיב המדושא של מבוך מזוגזג הקיפו באופן סימטרי את הביתן שבמרכז. בכל פינה יש אוֹרן קטן, וכלובים של חוחיות, עפרונים וזמירים על ענפיו. מענף חסון אחד משתלשל טרפז ועליו יושב משרת מחופש לקוקייה, והוא מחקה את קריאתה של הציפור הזאת, שאינה מיטיבה לשיר בשבי. המון גננים גזמו בחשאי כל מיני צמחים, או הציבו סולמות כדי להאכיל את הציפורים. הם לבשו בגדים שחורים ללא רצועות-ברכיים, כך שהיו בלתי-נראים מבחינה חברתית, והדבר העניק לגן תחושת פרטיות נפלאה. החצרן הִכּה בגונג ברכות ולחש, "העלים הצומחים כאן לעולם אינם דוהים או מתים." גמלתי למחמאה המעודנת בחיוך קל, ואז החוויתי בידי אל חלקה של אזוב רך. השכיבו אותי פרקדן והפשיטו אותי בעדינות. הרופא ניקה אותי. אָדוֹדַה ליטפה את גופי הכואב עד שנשם כולו באוויר שקוי-השמש. בינתיים נרדם תוֹהוּ בזרועות האחות, ונחר נוראות. הרחקתי את השניים אל מאחורי שיח צינית, מחוץ לטווח השמיעה. אחר כך ביקשתי שישקיטו את הציפורים, תחילה את החוחיות ולבסוף את הקוקיה. הגננים כיסו את הכלובים והשקט התחזק והלך, וכשדעכו קולות הקוקיה לא היה עוד דבר לשמוע, ושבתי ונרדמתי. אָדוֹדַה העירה אותי בליטופים לפני השקיעה והלבישה אותי בבגד נוח. הטבח הכין ארוחה קלה בתנור מן המזון שנשא בתרמילו. החצרן התנודד בקוצר רוח. אכלנו ושתינו והרופא שם בתה דבר-מה שהפך אותי זריז ומאושר. "בואו!" אמרתי, קופץ ממקומי, "בואו ונחזור ישר אל הביתן!" ובמקום ללכת בנתיב המסומן, דרך המבוך, פסעתי מעל משוכת הליגוסטרום שתחמה אותו, שזה עתה נשתלה וגובהה היה רק כמה סנטימטרים.

"אדוני!" קרא החצרן, נרגז למדי, "בבקשה, אל תעליב את הגננים! אין זו אשמתם שהמשוכה עדיין קטנה מדי."

אמרתי, "הגננים הם בלתי-נראים מבחינה חברתית עבורי."

הוא אמר, "אבל באופן רשמי אתה כן נראה, מבחינתם, ואורחים מכובדים אינם עולבים במשרתי הקיסר. זה מנוגד לאתיקה!"

אמרתי, "זה איננו חוק הקבוע באתיקה, אלא מוסכמה בלבד, והאתיקה מתירה למשוררים לחרוג מהמוסכמות בביתם שלהם. בוא אחרי, תוֹהוּ."

אבל מכיוון שהוכשר לכתוב קומדיות פופולריות, חרד תוֹהוּ מכל פגיעה בחברי מעמד המשרתים, ולכן צעדתי ישר אל הביתן לגמרי לבדי. הביתן עומד על משטח נמוך עם מדרגות סביבו, ויש לו חמש צלעות, ועמוד עץ כחול תומך בשולי הגג הרחבים בכל פינה. ממרכזו של גג הפורצלן הירוק והמשתפל מתנשא מצפה-כוכבים, ולכל קיר יש דלת במרכזו וחלון מעוגל מעליה. הדלתות היו נעולות אבל זה לא הפריע לי. האוויר עדיין היה חמים. הגנן פיזר כרים בשולי המשטח ואני שכבתי וחשבתי על השיר שאצטווה לכתוב. זה היה מנוגד לכל חוקי החינוך ולאתיקה. משורר אינו יכול לדעת על מה יכתוב, עד שמצווה עליו הקיסר. עד אז עליו לחשוב רק על הקלאסיקות הנעלות מן העבר. אבל אני ידעתי שאתבקש להלל מעשה גדול, והמעשה הגדול ביותר של זמננו הוא בניית הארמון החדש. כמה מיליונים איבדו את בתיהם כדי להכשיר את הקרקע? כמה יתומים נמכרו לזנות כדי לשמח את לב המודדים? כמה שבויים מתו ביסורים כשחצבו את האבנים? כמה בנים ובנות קטנים נרמסו למוות בעת שניגבו את הזיעה מעיני הוריהם, בנאים נואשים שפיגרו במילוי המכסה? ואולם המבנה הזה, אשר ברברים סבורים שהוא מעשה מתמשך של אכזריות מתוכננת לפרטיה, העניק לאימפריה את לִבּה השוקט והקודר, שבו יכולים אורחים נכבדים ומשרתים להשליט שלווה ושגשוג עד קץ הימים. לא יתכן נושא נשגב יותר ליצירת אמנות טרגית. קיימת שמועה האומרת שהארמון עומד במקום שבו מתפצלים הנהרות המשקים את האימפריה. כאשר נדמה שמחוז כלשהו מתמרד, יכולים המפקחים על עבודות-המים להטות את הזרימה למקום אחר ולגרום בצורת, בבת-אחת או באיטיות, כרצונם. שמועה זאת קיבלה היתר מן הקיסר ואני מאמין בה לחלוטין.

בשעה ששקעתי בהרהורים הוביל החצרן את הקבוצה הקטנה דרך המבוך, שנראה כאילו נועד להתעלל בהם. לעתים נראו במרחק כמה צעדים ממני, אחר כך היו נעלמים מאחורי הביתן ולאחר זמן ארוך מופיעים שוב, הרחק הרחק. הכוכבים יצאו. הקוקיה ירדה מן הטרפז שלה והוחלפה על ידי שומר-לילה בתחפושת של ינשוף. גנן תלה קופסאות נייר שבריריות ובהן גחליליות מתחת לשולי הגג. כשהגיעה החבורה למשטח הכניסה הרגיל, היו כולם, פרט לאָדוֹדַה, עייפים, נרגזים, ואחוזי קינאה עזה באופי הבלתי-שגרתי שלי. קידמתי את פניהם בגיחוך טוב-מזג. החצרן נעל את החדרים. מישהו הדליק בהם מנורות. ראינו את המטבח בו ישן הטבח, את המשרד בו ישן המזכיר, את חדר-הרחצה בו ישן הרופא ואת חדרה של אָדוֹדַה, שבו אני ישן. גם לתוֹהוּ ולאחות יש חדר. לכל חדר יש דלת הפונה אל הגן, ודלת אחרת הפונה אל האולם המרכזי הגדול, שבו נכתוב אני ותוֹהוּ שירה, כאשר תבוא הפקודה לכתוב. הקירות כאן לבנים מאוד ועירומים. על הרצפה פרוש שטיח כחול עבה, ועליו שני כסאות דמויי סירה ומרופדי כרים שמסך מפריד ביניהם. הרהיט הנוסף היחיד הוא סולם המוביל למצפה שלמעלה.

החצרן אסף אותנו, הכה בגונג ונשא נאום, בקול הצווחני שבו משתמש הקיסר כשהוא מדבר בפומבי. "הקיסר שמח לראותך בריא ושלם בין חומותיו. המשרתים יכסו כעת את אוזניהם." "הקיסר מברך את בּוֹהוּ, המשורר הגדול שלו, כאילו היה אחיו האובד. הֱיֵה סבלני, בּוהוּ. הישאר בבית. שָנֵן את הקלסיקונים. עֲשֵׂה שימוש במצפה. הוא נבנה כדי לספק את תשוקתך לנופים מרהיבים. מלא את עיניך ומוחך בַּאדריכלות האיטית, הנשגבת, החוזרת-לנצח, של הכוכבים. התעלם מהבזקים חסרי חשיבות שאיכרים בורים מכנים 'כוכבים נופלים.‘ הוּכַח שאלה אינם גופים שמימיים אלא אפר לוהט שנורה מלועות של הרי געש. כאשר אינך יכול לשמור על שלווה בלי לדבר עם מישהו, הַכְתֵב מכתב להוריך שבעיר הבירה הישנה. אֶמוֹר כל מה שתרצה. אל תחשוש לבטא מחשבות לא-מקובלות, משונות ככל שיהיו. המזכיר שלך לא יענש על כתיבתן, והוריך לא יענשו על קריאתן. הֱיֵה שליו תמיד. שמור על מוח רגוע וריק, ובקרוב תראה אותי."

"וכעת, מילה לתוֹהוּ. אל תתרפס כל כך. היה פחות עגמומי. לא ניחנת באומץ ובכבוד של בּוֹהוּ, ואינך מבין בני אדם די הצורך כדי לאהוב אותם כמותו, אבל עדיין יתכן שתהיה המשורר הטוב ביותר שלי. בארמון החדש שלי יש שווקים רבים. בָּקֵר בהם עם הטבחית שלך כשהיא הולכת לקניות. התערב בקהל האנשים השפלים המתרוצצים שם, אותם תצטרך לשעשע יום אחד. למד את ההלצות והפתגמים שלהם. השתדל להתעלם מסרחונם. טבול באמבטיה כשתחזור הביתה וגם אתה תראה אותי בקרוב."

החצרן הכה בגונג ואז שאל בקולו שלו אם יש לנו בקשות מנומסות כלשהן. הבטתי סביב. עמדתי לבדי, שכן למשמע קולו של הקיסר כולם, פרט לחצרן ולי, שכבו על השטיח ופניהם מטה, ואפילו החצרן ירד על ברכיו. כעת הזדקפו תוֹהוּ ואנשי הפמלייה והביטו בי בציפייה. אָדוֹדַה קמה ובידה הכף והבקבוק הקטנים, ובזהירות אספה מלחיי את דמעות-האושר הקדושות הצצות בעיניו של כל מי שהקיסר פונה אליו. האחות של תוהוּ ליקקה את דמעותיו מן השטיח. קינאתי בו, שכן הוא יראה את הארמון יותר ממני, ויהיה מוכן יותר לכתוב שיר על אודותיו כאשר תבוא הפקודה. לא רציתי לבקר בשוק, אבל נכספתי לראות את האוצרות ואת המחסנים ואסמי התבואה, את הסדנאות והפנתיאונים וגני-הצדק. תהיתי איך אלמד על כל אלה מבלי לצאת מהבית. מילון האתיקה החדש אומר: "כל הבקשות למידע יבוטאו כבקשות לחפצים." לכן אמרתי, "האם אפשר לעטר את הקירות העירומים של האולם הנהדר הזה במפה של הארמון החדש? הדבר יעזור לטבחית של עמיתי להוביל אותו ממקום למקום." תוהוּ צעק, "אל תדבר בשמי, בּוֹהוּ! הקיסר ישלח חצרנים להוביל את הטבחית שתוביל אותי. אני זקוק רק לדברים שהקיסר כבר החליט לתת, לא יותר ולא פחות." החצרן התעלם ממנו ואמר לי, "אני שומע את בקשתך ומכבד אותה." לפי המילון החדש לאתיקה, פירוש התשובה הזאת הוא לא, או אולי, או כן, כעבור זמן ארוך מאוד.

החצרן עזב. חשתי חוסר מנוחה. התה הטוב ביותר של הטבח, סמי המרפא של הרופא, ליטופיה של אדודה – לא השפיעו עלי, כך שטיפסתי אל המצפה וניסיתי להשקיט את עצמי באמצעות צפייה בכוכבים, כפי שציווה הקיסר. אבל זה לא פעל, כפי שהוא חזה, ולכן זימנתי את המזכיר והכתבתי את המכתב הזה, בהתאם לעצתו. אל תחששו לקרוא אותו. אתם יודעים מה אמר הקיסר. והדוור, שכותב מחדש מכתבים לפני שהוא מצמיד אותם ליונים, תמיד משמיט חלקים מסוכנים. אולי הוא ישפר את סגנון הפרוזה שלי, שכן רוב המשפטים כאן קצרים וקופצניים מדי. זהו קטע הפרוזה הראשון שחיברתי אי פעם, וכפי שידוע לכם – אני משורר. להתראות. אכתוב לכם שוב, מן הגן הירוק-עד

בנכם

בּוֹהוּ.

הוכתב ביום האחרון ה-27 של הלוח הישן.

*******************************************

אולי תרצו לקרוא גם את:

תגובה אחת בנושא “חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון”

השאר תגובה