הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

[מקור]

הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

מאת אליסדיר גריי

 

עִוֵּר וְקַבְּצָן, אֲדוֹנִי, וְגַם שִׁכּוֹר מֻחְלָט
שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּרֵי סַבְתָּא. אַחֶרֶת מִי יִקְנֶה לִי שְׁתִיָּה?
אַל תֵּשֵׁב כָּל כָּךְ קָרוֹב – אֲנִי מַסְרִיחַ אֲבָל מֵת לִבְּרֶנְדִּי.
גַּם בִּירָה תַּסְפִּיק. תּוֹדָה! חַיִּים אֲרֻכִּים לְכֻלָּנוּ.
בּוֹא תִּשְׁמַע אֵיךְ נִהְיֵיתִי מַה שֶּׁאֲנִי.

להמשיך לקרוא הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי

אולי תרצו לקרוא גם את:

אליסדייר גריי

[גירסה של הרשימה שפורסמה בידיעות אחרונות ב-2 בנובמבר]

בעשרים-וכמה השנים האחרונות מתרחש בסקוטלנד מיני-רנסנס ספרותי ותרבותי, שהדיו נשמעים היטב גם מחוץ לגבולותיה. אירווין וולש ("טריינספוטינג") הוא אולי הנודע בחבורה הכוללת עוד רבים (איאן בנקס נדמה לי הוא היחיד שתורגם לעברית) כולם כאחד, אומר לי רודג' גלאס – סופר צעיר, אנגלי-יהודי שבחר לחיות בגלזגו – מכירים בכך שאת הרנסנס הזה חולל יוצר אחד, שאינו מוכר כלל בישראל: אליסדייר גריי.

פגשתי את גלאס, שמונה לתפקיד "הביוגרף הרשמי" של אליסדייר גריי (תואר ששניהם מתייחסים אליו במידה של הומור) בפאב הומה קהל מגוון בווסט-אנד של גלזגו, לא הרחק מהאוניברסיטה. ברדיוס של כמה רחובות, לדבריו, מתחוללת התסיסה התרבותית הנמרצת של גלזגו האפורה והתעשייתית, עיר שנחלצה ממשברי עידן התאצ'ריזם בשן ועין. בחלק הצפוני של המתחם ניצבת "אוראן מור", כנסיה שהפכה למרכז תרבותי שוקק, ובו פאב, אולמות תיאטרון ומרכזי כנסים. את תקרת האודיטוריום מעטרים ציורי קיר עוצרי נשימה של אליסדייר גריי – שמחלק את יצירתו כמעט שווה בשווה בין ציור וספרות.

להמשיך לקרוא אליסדייר גריי

אולי תרצו לקרוא גם את:

alasdair gray

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרומו: סקוטלנד, גלזגו, גלאס וגריי

רודג' גלאס

 

לפני החגים פגשתי בגלזגו את הסופר אליסדיר (אליסדר? אליסדייר?) גריי; אם זה נשמע כאילו אני קופץ מדי פעם לבקר ידידים-סופרים בערים רחוקות בעולם, מצוין; האמת היא כמובן שזה היה מקרה ראשון מסוגו, ואני מקווה שגם תקדים מוצלח. אני אוהב את אליסדיר גריי, ויש לי מעין תחושת בעלתנות לגביו, כיוון שחיפוש שמו ברשת העברית מביא רק לדברים שאני כתבתי עליו – נדמה שאיש לא מכיר אותו כאן.
 
בסך הכול רציתי לנצל את הטיול המשפחתי לסקוטלנד לביקור אצל הסקוטי היחיד שאני מרגיש אליו קירבה מסוימת. התואנה שלי, כאשר ביקשתי פגישה עם גריי דרך הדוא"ל שלו – הגלוי לכל, אם כי עונה עליו עוזרת בשם הלן לויד – הייתה שאני רוצה לכתוב עליו ולהציג אותו ואת עבודתו לקוראים ישראליים; לא בטוח שהייתי צריך להתאמץ כל כך, כי הוא נענה מיד וברצון והזמין אותי לפגוש אותו אצלו בבית. 

רודג' גלאס

מעולם לא הייתי בגלזגו, ומה שאני יודע עליה שאוב בחלקו מספריו של גריי. אבל אחרי תלאות שכללו נהיגה ארוכה ומאומצת מלוך-נס, חציית הגשרים התלויים הגדולים על נהר הקלייד והתברברות בתחומי העיר, ישבתי בקפה נחמד ברחוב ביירס שבמערב העיר עם בחור בשם רוד'ג גלאס, שעמו התכתבתי לפני כן, כהכנה לפגישה עם גריי. הגעתי לגלאס דרך האתר שלו, שם הוא מודיע בגאווה לא מוסתרת שמונה לביוגרף הרשמי של גריי.
 
רודג' גלאס (30) הוא בן למשפחה יהודית ממנצ'סטר, שעבר את המסלול החינוכי הנפוץ אצל יהודי בריטניה, כולל תנועת הנוער היהודית והשהות הבלתי נמנעת בארץ; אבל לאחר שהגיע, כמעט באקראי, לאוניברסיטת גלזגו, מצא שם את מקומו. הוא מספר לי על גלזגו אחרת – לא עיר תעשייתית עגמומית ומכוערת, שכמעט התמוטטה כאשר נסגרו המספנות על הקלייד בתקופת ת'אצ'ר, כי אם חממה תוססת של תרבות ואמנות. (אחרי שחזרתי ראיתי את "דרך אדומה", סרט מצויין שמציג גלזגו קרובה יותר לתדמיתה המקורית.)

 

 

אחרי כמעט עשור בגלזגו מרגיש רודג' גלאס שהוא 'סקוטי של כבוד' גם בעיני עמיתיו באוניברסיטה ובקהילה הספרותית – למרות שספרו היחיד עד כה, "בלי זיקוקים", עוסק בזהות יהודית באנגליה. אני קורא כעת את הספר, שהמספר בו הוא יהודי אנגלי בשנות השישים לחייו, אלכוהוליסט וגרוש שלוש פעמים, מנותק לגמרי מזהותו היהודית, אבל היא רודפת אותו באמצעות אמו המנוחה, דמות גדולה מהחיים (נזכרתי באמא היהודייה של וודי אלן שדיוקנה הענק ממלא את שמיה של ניו-יורק). אבל אני הגעתי לרודג', כאמור, לא בזכות הקשר היהודי, אלא מפני שהיה מזכירו של אליסדייר גריי, משרה שאותה קיבל לאחר שנענה למודעה באוניברסיטה. רק כשהגיע לגלזגו התוודע לכתביו של גריי, ובמיוחד ל"לאנארק". הם התיידדו; באתר שלו הוא כותב על עצמו בגוף שלישי: "רודג' גלאס, היום סופר, לא היה כזה כשפגש לראשונה את גריי בפאב בגלזגו ב-1998. מאז, תוך שהוא מנסה להגשים את שאיפותיו שלו כסופר, מילא תפקידים רבים בחייו של האמן והסופר גריי. במשך כמה שנים תימלל הכתבות בכל זמן ובכל מקום שהתבקש לעשות זאת: בין אם גריי היה במיטה, בבית-חולים, או שותה מרק קר מפחית, הוא היה שם עם פנקס או לפטופ, ממתין להוראות."  
 
גריי התכוון לכתוב אוטוביוגרפיה, אבל תמיד היה עסוק מדי בפרויקטים אחרים, ובסופו של דבר הפקיד את המשימה בידיו של גלאס; הוא העניק לו חירות מוחלטת, כמובן, וגלאס אומר שהביוגרפיה – שתצא לאור ב-2008 – היא שילוב של מחקר אינטנסיבי על חייו ויצירתו של גריי, לצד חוויות ורשמים אישיים של התקופה שבילה – והוא עדיין מבלה – עם גריי, דמות שאי אפשר להישאר אדיש למולה.
 
רודג' מפריד לחלוטין בין העולם של גריי לכתיבתו הוא. הוא סיפר לי קצת על שהותו בארץ, בקיבוץ יהל ובירושלים; נדמה לי שהוא לא מתגעגע, והרושם הזה מתחזק בקריאת הרומן שלו, למרות שגיבורו האקצנטרי, האבוד והאנטיפתי למדי מחליט יום אחד שהוא חייב להגיע לירושלים  עם נכדתו, ויהי מה. הספר הבא שלו, מלבד הביוגרפיה של גריי, עוסק בעניינים שונים לחלוטין, אבל הוא היה שמח אם היו מתרגמים אותו לעברית. שתינו קפה, ורודג' ליווה אותי אל ביתו של גריי, העניק לי כמה עצות ותובנות, והציע לפגוש אותי שוב לאחר מעשה. 

 

על הפגישה עם אליסדייר גריי אכתוב בנפרד, אבל בסופה, כעבור שעתיים וחצי בערך, אסף אותי רודג' בשנית ולקח אותי למשקה אחרון בפאב החביב על גריי, ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ", שעל קירותיו גם צייר. רודג' ציין שאני נראה "זורח", ואני התפלאתי שזה כל כך גלוי לעין; אבל אולי הייתה זאת רק השפעתו של יין-הרוזה הזול והמושמץ שאליסדייר גריי ובת זוגו מורג מקאלפין גילו לא מזמן, וטענו בפני שבעצם הוא ממש מצוין, ומזגו ממנו בנדיבות במהלך הערב.
 
בסך הכול הייתי בגלזגו יום וחצי. בבוקר שלמחרת באתי לראות את אוראן מור, כנסיה שהפכה לפאב-מסעדה-תיאטרון-מרכז תרבות, מרחק כמה דקות הליכה מביתו של אליסדייר גריי. בדרך לשם, ליד חנות צילום, פגשתי את מורג מקאלפין, בת זוגו של גריי; הודיתי לה שוב על הפגישה מליל אמש ואמרתי לה שאני הולך לראות את ציורי הקיר של אליסדייר גריי באוראן מור; "אם לא יתנו לך לעלות לאודיטוריום ולצלם, צלצל לאליסדייר," אמרה; "הוא ידבר אתם." אבל לא היה שום צורך: המוזגת הנחמדה הובילה אותי אל המעלית והלאה אל האודיטוריום, ואמרה לי שאין שום בעיה לצלם. זה נראה ככה:

  


 

    המשך יבוא. וזה מה שראינו בדרך לגלזגו וממנה, לא בהכרח על פי הסדר: 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

והנה הרשימה של שרון רז, שזירזה אותי להעלות את הרשימה הזאת:

 http://www.notes.co.il/sharonraz/37702.asp

 

* והערה בענייני דיומא: התחלתי לכתוב כאן ביוני 2003; אין לי שום תרומה מעשית לפתרון המשבר, אני יכול רק למחזר את שבחי האכסנייה הזאת ומקימיה, ולקוות לטוב.    
    

אולי תרצו לקרוא גם את:

המלך האחרון של סקוטלנד

אליסדייר גריי הוא סופר וצייר סקוטי, תושב גלזגו, שלדעת מעריציו הנלהבים (למשל וויל סלף, או חברי ההרכב בל אנד סבאסטיאן) נמנה על גדולי הספרות האנגלית של זמננו. אבל רק מעטים יחסית מכירים אותו או שותפים לדעה הזאת. נתקלתי בו באקראי באמצעות ספרון קטן בשם "מכתבים מאימפריה מזרחית" בהוצאת פינגווין – יצירת מופת קטנה, לדעתי, שתרגמתי להנאתי, כי נדמה לי שאני שייך לקהל מעריצים זעיר במיוחד ואף אחד אחר כאן לא ממש מתעניין בו.

יצירתו המרכזית של גריי היא רומן בארבעה חלקים, "לאנארק" – פנטסיה אוטוביוגרפית אפלה, שכתיבתה ארכה 35 שנה. הוא פורסם ב-1981 והפך כמעט מיד למעין קלאסיקה. לא מכבר גיליתי שיש לו בלוג, שם התפרסם המערכון שלעיל. גיליתי גם שהביוגרף הרשמי של גריי הוא סופר צעיר בשם רודג' גלאס, מתפוצת גלזגו, שבילה איזה קיץ רחוק במחוזותינו.

כל זה – לכבוד ביקור מתוכנן בממלכה, כולל גלזגו, שעלתה לכמה דקות לכותרות בגלל פיגוע. בבוא העת אולי אעלה תמונות ורשמים.

הצינורות

מאת אלאסדיר גריי

סצנה: פנים של פאב קטן באזור יוקרתי, דוגמת ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ". ברמנית, לקוח שגרתי, וקלטי ממוצא אסיאתי.

הברמנית עושה משהו שברמניות עושות, כמו ייבוש כוסות. הלקוח קורא את מוסף הספורט של עיתון ידוע.

לקוח: (מבלי להרים את עיניו מן העיתון) את מכירה את אחי, האמן?

ברמנית: כן.

לקוח: : הוא לא סתם אמן עכשיו. הוא מנהל ראשי של תחום האמנויות בכל לַאנַרְקְשֵייר. הוא זיין כמעט כל אישה במחוז לאנארק. (מרים את עיניו מהעיתון) הוא זיין אותך?

להמשיך לקרוא המלך האחרון של סקוטלנד

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אלסדייר גריי הוא סופר סקוטי, יליד 1934. הוא למד ציור באקדמיה לאמנות של גלזגו, היה מורה לאמנות ועסק בציור תפאורות לתיאטרון וציורי קיר. הוא מעטר ומעצב את ספריו. יצירתו הבולטת היא הרומן "לאנארק, חיים בארבעה ספרים", שאותו החל לכתוב בשנות החמישים, אך פורסם רק ב-1981.
נתקלתי בו באקראי: קניתי כמה ספרים משומשים, אחד מהם קובץ דקיק בהוצאת פינגווין, שעל כריכתו דיוקן מוזר ומטריד; הסיפורים הדהימו אותי. הספר אבד לי, ומדי פעם חיפשתי אותו, אבל חלפו שנים עד שהשגתי עותק נוסף, וניסיתי לדלות מעט יותר מידע על גריי ויצירתו.


חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית

מתוך: סיפורים לא-סבירים, בעיקר

מאת אלסדייר גריי

פורסם בכתב העת מסמרים, גיליון 10

להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב ראשון

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אמא יקרה, אבא יקר,מתברר לי שאני עדיין אוהב אתכם יותר מכל דבר אחר בעולם. אני אוהב את הפמלייה שלי, אבל הם משרתים ואינם יכולים לדבר אלי. אני אוהב את המפקח-על-הספרות, אבל הוא מדבר רק על שירה. אני אוהב שירה, אבל טרם כתבתי אותה. אני אוהב את הקיסר, אבל לא ראיתי אותו מעולם. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שני

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אמא יקרה, אבא יקר,

אני מלא רגשות מבולבלים. ראיתי את הקיסר לפני יומיים. הוא איננו מה שחשבתי. אם אתאר את הכל בזהירות רבה, במיוחד עבורכם, אולי לא אשתגע. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב שלישי

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב רביעי

אמא יקרה, אבא יקר, אני חייב לחזור אליכם תמיד, כך נראה. האהבה, הזעם, הכוח הממלא אותי כעת לא ישקטו בטרם ישלחו זרם של מילים אליכם. כתבתי את הפואמה הגדולה שלי, אבל לא את הפואמה שנדרשה. אסביר את הכל. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב רביעי

אולי תרצו לקרוא גם את:

חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

הערכה  ביקורתית של הפואמה מאת המשורר הטראגי בוהו
הקרויה "אי הצדק של הקיסר"
נמסר לאקדמיה הקיסרית של המפקחים, האוניברסיטה בארמון החדש. להמשיך לקרוא חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית – מכתב אחרון

אולי תרצו לקרוא גם את: