מסעות בכרמלית

פתחתי לפני זמן-מה מדור כזה באתר – מסעות בכרמלית – אבל מה לכתוב בו לא בדיוק ידעתי. חשבתי לספר על ההסתעפויות הסודיות של הכרמלית; על התחנות הנטושות שלה, תחנות שהיא אינה עוצרת בהן עוד, ואינן אלא הבזק עמום באפילת התעלה; אם יחליט מפעיל הקרון לעצור בהן, אפשר יהיה לרדת במקום אחר, בזמן אחר. רציתי לספר על כך שהקרון היורד, בשעה אחת מסוימת, בין תחנת מסדה לתחנת הנביאים, קצת לפני המפגש עם הקרון העולה, סוטה בפתאומיות ימינה ויורד בתלילות ובמהירות אל תחנות לא ידועות, שיש בהן מודעות פרסומת משנות השישים, לשמן מֶגֶד, סִינְטָבּוֹן ואֹסֶם, ונשמר בהן הריח של הכרמלית הישנה, זאת של ילדותי. והלאה משם, אל רציפים זרים, בערים רחוקות, אגדיות.

באתי מהקריות, וחיפה הייתה המטרופולין, והכרמלית – הרפתקה שבקצֶהַ גן-חיות ומוזיאון האדם הקדמון, עם דִיוֹרָמוֹת תלת-ממדיות ובהן ניאנדרתלים עשויים חומר צדים ממותה או פושטים עורות בפתח המערה. בתחנת מסדה ירדתי כדי ללכת לסבא וסבתא, בנביאים לרופא-השיניים טייכנר, בגולומב כדי להגיע לעבודה של אימא. התחנות נותרו על עומדן, אבל כל השאר כבר איננו. בדרך כלל אני מסרב להאנח בעצב על העלמות העולם של אתמול, לשקוע בזיכרונות כאילו כבר יצאתי לגמלאות; אבל לעתים מגיע לאפי משב קליל, רמז, של הריח ההוא, או רחש הכבלים המחליקים על גלגיליות מכוסות גריז שחור – קולות מן הכרמלית הישנה, ששלטי ההכוונה בה נכתבו עברית, ערבית וצרפתית.

לא לחינם קראו לה פעם בלעג "מילי-מטרו." אפשר לחלום בהקיץ בנסיעה בכרמלית, אבל לעתים מחמיצים כך את התחנה היעודה. הנסיעה קצרה מדי. עבור הבת הקטנה שלי, הכרמלית היא נחמה קטנה: כשטיילנו בלונדון – היא הייתה בת שלוש – קסמה לה הרכבת התחתית יותר מכל אוצרות הממלכה. לא עניינו אותה האתרים שאליהם נסענו, רק הדרך אליהם. המהומה והדוחק של ה"טְיוּבּ" לא הטילו עליה שום מורא, רק אושר צרוף כשהדלתות נסגרו והקרון צבר תאוצה. עכשיו נותרו לה זיכרונות מעורפלים, מפת הקווים הצבעונית ("איזה צבע הקו הזה?" נהגה לשאול אותנו כשדהרנו מטוטנהאם-קורט-רואד לווטרלוּ או מקֶמדֵן למָרבּל-אָרְץ') ונותרה לה גם הכרמלית. מגן-האם לכיכר-פריס. שבע דקות, אומר השלט החשמלי.

הכרמלית אינה רכבת: היא מין מעלית גדולה, שעולה ויורדת שש קומות. היא נוסעת, הלוך ושוב, מעלה-מטה, בתוך מחילה נסתרת, אבל מסרבת להיות מטאפורה מינית: הרוח הגדולה שקמה כשהקרון מתקרב, המתכת והזכוכית, כת-המפעילים הסודית – כולם מן הסתם מהנדסי-רכבות מקייב – כל אלה משרים עליה נינוחות מתוקה, מיושנת, מהוגנת, בעיקר בחורף, ורק הרמקולים הצהובים הקטנים, השופכים תוכניות אקטואליה אל האוויר, גוררים אותך בצווארונך אל המציאות.

הנסיעה הכמעט-יומית שלי בכרמלית לא מאפשרת המראות של פנטסיה ומחשבות על לונדון, בעיקר בגלל הרמקולים הללו. עניין מייגע. אף פעם לא התלוננתי, אבל ניחשתי שאחרים עשו זאת, כי מדי פעם חלו שינויים. במשך תקופה ארוכה השמיעו שם תוכנית בוקר, שבה סיפרה השדרנית לשדרן, בפירוט גרפי, על חיי-המין המפוברקים שלה, ונוסעת קשישה ששביס לראשה שמרה על ארשת קפואה וניסתה בכל כוחה לא להקשיב לפורנוגרפיה הדלוחה והמטומטמת החודרת בעקשנות אל המרחב הבלתי מוגן שלה. אחר כך שמעתי לא מעט פרשנות של אורי דן ברשת ב'. כשנכנסים לקרון, שומעים משהו אחר: קלטת של המפעיל התורן, אני מניח. שירים צרפתיים עלומים, הסְקוֹרְפּיוֹנְס, ולעתים מוזיקת מעליות. אתמול החלטתי שכלו כל הקיצין ואני חייב להתלונן: החמצתי את הרכבת, וביליתי עשר דקות או יותר בהאזנה שאין ממנה מפלט לבנימין נתניהו. חשבתי שפתחו תחנת שידור פרטית חדשה של הליכוד, ורק הרבה יותר מאוחר התברר לי שהיה זה נאום-הרצליה שלו. שמעתי את כל משפטי המפתח שהפכו לכותרות בעיתונים.

אבל לפעמים אפשר לשמוע שיחות של נוסעים: שיחות מצחיקות, הזויות, מופרכות, ואני חושב שאני צריך לזכור אותן, לרשום פתק, אבל כשאני מגיע למשרד הן כבר התפוגגו להן כמו זיכרון של חלום, חד וברור ברגע היקיצה, אבל הולך ומתעמם ומתרחק כשמשתלטים חושי-היום על תחושות הלילה. אם אצליח להזכר בהן, או שאנמנם ואגיע בטעות לתחנה שאינה שלי, אספר על כך כאן. אבל אני לא בטוח שזה יתרחש.

8 תגובות בנושא “מסעות בכרמלית”

  1. ואפרופו "תחנות רפאים" ולונדון, בפעמיים הראשונות שהייתי בלונדון, זה היה באוקטובר 94 ובאוקטובר 95, ותחנת "מורנינגטאון קרסנט" של הנורתרן ליין היתה סגורה לשיפוצים. תמיד כשלקחתי את הקו הזה לקמדן טאון, הרכבת היתה דוהרת בשעטה דרך תחנת הרפאים הריקה (שאם זכרוני אינו מטעני, היתה ממש לפני קמדן), וממש הייתי חייבת להסיט את מבטי הצידה כי מראה התחנה הנטושה עורר בי פחד בלתי מוסבר. אני חושבת שגם היו לי סיוטים בלילה על התחנה המאיימת הזאת (ולא הייתי ילדה, כבר מלאו לי עשרים ואחת, ועשרים ושתיים שנים).

    יופי של רשימה.

  2. עוררת בי זכרונות.
    נסעתי בה הרבה בתור ילד, בדרך לבית חולים "רוטשילד". אחר כך, לפני כעשר שנים, כשעבדתי בחיפה והייתי נשאר לישון במלון. אז, בלילות בהן הייתי עולה בכרמלית האחרונה לכרמל, היו משמיעים ברמקולים איזו דנה עם קול שובב, שהזמינה את המאזינים להתקשר אליה לטלמסר. קולה היה חוזר אלי כששכבתי על מיטת המלון.

  3. שדנה הייתה פעילה רק בשעות הערב…לא יצא לי לשמוע אותה.
    וגם אני נסעתי כילד לרוטשילד – שם עבדה אמא שלי.

השאר תגובה