מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"

להמשיך לקרוא מסעות בכרמלית

אולי תרצו לקרוא גם את:

הראבאל בחיפה

ממעמקי הגנזך שליתי – אוחז בגזיר העיתון המצהיב בקצות האצבעות, משתעל באבק המעופש – רשימה משנת 1994 על ספרו של בוהומיל הראבאל שרתתי את מלך אנגליה. הסרט של יז'י מנזל שמוצג כעת בפסטיבל חיפה נאמן מאוד לרוחו של הספר, כצפוי, וגם משחזר בדקדקנות ויזואלית מפתיעה כמה מהחזיונות  הכמעט-סוריאליסטיים של הראבאל. כל מה שהסכים הבמאי לומר לפני ההקרנה היה "אני רוצה להבהיר שהסרט הזה הוא לא על מלך אנגליה." מה שנכון. לאורי קליין הוא הסכים לומר קצת יותר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

טעם של פעם, או המדיום הוא המסר

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון כתבתי לא מזמן ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. באשר למקומות של ימאים, מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת הופעתי בנקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות ולחצתי את ידו של הסופר א.ק. 
 
"לא לא," אמר הבמאי שהבחין פתאום שהופעתי שם, "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך!  תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"
 
א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. משחק את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים ביננו טושטשו בתסריט, שאותו אילתר א. הבמאי תוך כדי תנועה. 
 

חושי

חיש מהר נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים, ימים בהם שררה ברחובות הנמל אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית. אני עצמי, צריך לומר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי לצורכי העמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את "זאת מרחוב פנורמה" ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.  
 
מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות תוך שיחה כבדת-ראש על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותי הפוליטיקליקורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.   
 
ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר. חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.

 

ככה זה טלוויזיה, כמובן, ואפילו ערוץ 1 זאת בכל זאת טלוויזיה, ולא עלה על דעתי להתלונן, ואין ספק שגם א.ק. קיבל את העניין בהלך רוח פילוסופי. אבל אז הזדחלה לתודעתי תחושת פניקה ונשטפתי זיעה קרה כי קלטתי שאם יבינו מן התוצר הסופי שאני חברו הוותיק של א.ק., יורמו כל מיני גבות ומיד יאשימו אותי במשוא פנים, כי שיבחתי את הספר בעיתון, ואיך זה שנותנים לחבר ותיק של הסופר לכתוב עליו ביקורת, והנה השחיתות חודרת למחוזות הרוח, ולפני שנשים לב עוד ימעלו בכספי אגודת הסופרים – ולך תכחיש ותספר שזה עתה נפגשת עם האיש, שהרי המצלמה לא משקרת. אבל מיד נזכרתי שבכל זאת מדובר בערוץ 1 ואף אחד לא יראה והכל בסדר.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ריאליטי בפסטיבל חיפה

כמו בכל שנה, הסרטים שאני רואה בפסטיבל חיפה לא קשורים לבחירה, טעם והעדפות תרבותיות אלא נתונים במידה רבה ליד המקרה ולשיקולים לוגיסטיים; אתמול, בזכות היותי קרוב לצלחת מסוימת, ראיתי את סרטם של דניאל סיון ועודד פרבר "המלחמה של גיורי", ואני מרגיש כמו זוכה בלוטו: גם אם זה יהיה הסרט היחיד שאראה בפסיטבל, היה כדאי (לקיים את הפסטיבל.)

חלק מן ההפתעה והעונג נובעים ודאי מכך שבאתי לסרט ללא ציפיות או מידע מוקדם; הסרט מתעד תקופה בחייה של משפחת יאיר מתל-אביב, שמוגדרת מן הסתם כמשפחת מצוקה ומתוייגת על ידי רשויות הרווחה, אבל בפירוש אינה עונה על כל הסטראוטיפים הנלווים לכך; הגיבור הכריזמטי ובעל הנוכחות הבולטת הוא האח הבכור, גיורי, שעלילות חייו הצעירים עד הנה מספיקות למלא רומן פיקרסקי או שניים.

לכאורה סרט דוקומנטרי, תיעוד ריאליסטי קשה – אבל בעצם יש ב"מלחמה של גיורי" סיפור בנוי היטב, כולל הפתעות ופיתולי עלילה, עליות ומורדות, מתח והפוגות קומיות, והרבה הברקות ויזואליות ואחרות שהופכות אותו לסרט שאין בו רגע מיותר או משעמם. אפשר היה לדמיין אותו בקלות כמין סרט מוקומנטרי מסוגנן.

הנושא קשה והמצבים המתועדים קיצוניים למדי, ולמרות זאת "המלחמה של גיורי" אינו סרט מדכא: לעתים הוא ממש מצחיק (היוזמה העיסקית המופלאה של מכירת נצנצים במצעד הגאווה – אבל כאלה שנוצצים רק בלילה) לעתים מרגיז ומעורר זעם (האיומים על האח) ולעתים תכופות נחמץ הלב מול סיטואציות מחרידות ובלתי-אפשריות, שנראות גם בלתי פתירות.

רגע אמוציונאלי במיוחד נרשם בסוף ההקרנה, כאשר יוצרי הסרט הזמינו את כוכביו – משפחת יאיר ובראשה גיורי – לקבל פרחים ותשואות; היה במעמד הזה משהו מפתיע, הזוי ומרגש. התגשמותם הפיזית של האנשים שאליהם התוודענו היכרות אינטימית למדי במהלך שעה וחצי של הקרנה, וירידתם מן המסך אל האולם בטיקוטין, העניקה איזה מימד נוסף ונוגע לחווייה כולה.

 

 

http://www.haifaff.co.il/product_page.asp?p_id=343

 

ועוד סרט שווה בפסטיבל – טריסטראם שנדי; כתבתי עליו משהו כאן (חלק ב')

אולי תרצו לקרוא גם את:

אסקייפיזם

א. כאן ועכשיו
 
האזרחים הותיקים בינינו זוכרים אולי תקליטון שהופץ זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים, "קול הרעם מקהיר" שמו, ועל עטיפתו קריקטורה מן העיתונות המצרית. "הוקלט בתל-אביב הבוערת" נכתב עליו, והיו בו הקלטות של קרייני קול קהיר, משדרים בעברית עילגת שקרים רהבתניים על המלחמה.
 
חלפו השנים, והמזרח התיכון לא השתנה הרבה. עכשיו מדווחים הכתבים מחיפה המופצצת. פצצה על הדואר בהדר, ליד הכרמלית. איזה אבסורד. קטיושות בבת-גלים: אגדות אורבניות.
 
האזעקות מקפיצות את רמת האדרנלין, מעירות ילדות קטנות משנתן בבהלה; הנפילות הקרובות מזעזעות את האוויר ומטרידות את החתולות; המקלט נמצא מרחק חמש קומות למטה, אבל לפחות פוגשים שם שכנים שמזמן לא ראינו: רובם חזרו, כמונו, מנופש בדרום הארץ, לחיפה הזויה-משהו. למשל, הדוא"ל של אנדרה סוידאן מ"ספשל ריזרב", שהזמין את קהלו ל"מפגש יינות ישראל – לבנון – חמישה יינות ישראלים מובילים מול חמישה יינות לבנונים מובילים מחמישה בצירים שונים. הטעימה תלווה במתאבנים לבנונים וגבינות ישראליות." מישהו סיפר לי על קשישה אנגליה, אלמנתו של רב-חובל ותיק בצי הישראלי, שנחרדה יותר מכל לשמוע בטלוויזיה שנמל חיפה נסגר: לא היה כדבר הזה מעולם, אמרה. וצדקה.
 
האינטרנט, או איך שלא קוראים לזה, הומה ומזמזם ידיעות ודיונים ותובנות על המלחמה. אני עצמי שרוי תחת הרושם שטרם נפתחה כאן מלחמה מיותרת כל כך, ושמעולם לא הופקר העורף באופן מחפיר כל כך, אבל זאת רק דעתי הבלתי מלומדת. אני לא כאן כדי להביע דעות או להתפלמס – מוטב שתקראו את יואב קרני, ותתרשמו מהפרויקט של עמי בן-בסט. אם לצטט את טריסטראם שנדי מאת לורנס סטרן, "אף ששיפוטי הוליכני שולל לא אחת בימי חלדי, עד שאני חושד בו תדיר בצדק או שלא בצדק, – לפחות אני רשאי לומר שלעתים רחוקות אני מתלהב מדברים שאין בהם להלהיב.. אולם אני סולד מויכוחים, – ועל כן (למעט אילו סוגיות הנוגעות לדת או לחברה), אהיה נכון להתחייב מראש כמעט לכל דעה שלא תעמוד בגרוני מן הנגיסה הראשונה, ובלבד שלא אגרר לפולמוס." (תרגום אסתר כספי.) 


צלצלתי לסניף המקומי של האוזן השלישית בעניין הסרטים שלא החזרנו, והודעה מוקלטת בישרה שהסניף סגור, ולא יחייבו אותנו על האיחורים. אחד הסרטים האחרונים ששאלתי היה "טריסטראם שנדי" של מייקל וינטרבוטום: סרט משעשע מאוד, שלא יענה מן הסתם על כל טעם, אבל מהווה סוג של אייסקפיזם.
  
ב. פעם, הרחק מכאן
 
טריסטראם שנדי של סטרן הוא יצירת מופת, כלומר רבים מכירים את שמה אבל מעטים קראו אותה; היא שייכת למאה ה-18, שהניבה עוד יצירות פוסט-מודרניות הרבה לפני היות המודרניות, כפי שמעיר השחקן הראשי בסרט; סטרן הושפע מרבלה, סרוונטס ומהאנטומיה של המלנכוליה של רוברט ברטון; והשפיע על "ז'אק הפטליסט" המופלא של דני דידרו – אולי גם ממנו יעשו פעם סרט?

העיבוד של מייקל ווינטרבוטום, כפי שמעידה המבקרת של סלייט, הוא אחד העיבודים הקולנועיים המצוינים ביותר שנעשו ליצירה ספרותית, למרות שאינו נאמן כלל למקור; ווינטרבוטום החליט להישאר נאמן לרוח המקור, ועל כן רבות בסרט הדיגרסיות – הסטיות ממסלול העלילה – והוא עוסק לא מעט בניסיון לעשות סרט, ממש כפי שסטרן עוסק בניסיון לכתוב רומן, ומשתף את הקורא בקשיים הרבים הכרוכים בכך. בספר, לצד עוד הרבה שעשועי טיפוגרפיה ודפוס מופיע דף שחור; בסרט, דנים התסריטאי והבמאי בשאלה אם כדאי לעשות מחווה לדף המפורסם הזה באמצעות מסך שחור. "לא נראה לי שמסך שחור יעניין את הקהל במיוחד", אומר התסריטאי, על רקע מסך שחור, כמובן. סטיבן פריי, בהופעת אורח מבריקה, מנסח פרשנות-בזק נאה לשנדי: על מה הספר? על כך שהחיים (כפי שאנו נוכחים לדעת גם כאן ועכשיו) הם כאוס; כל מה שמתכננים, משתבש; ואז מתים.
הסרט מלא וגדוש שעשועים מילוליים, קטעי סלפסטיק וסטירה ארסית על עולם הקולנוע; וכמו בספר, לא נרתע גם מנושאים טעונים יותר וסצנות – כמו סצנות הלידה וברית-המילה-הבלתי-מתוכננת-בהחלט – שהן – איך אומרים מבקרי קולנוע – טורדות מנוחה. כמו אצל סטרן, כל השעשועים וההתפרעויות מתוכננים להפליא ומבוצעים בקפדנות מופתית. וכמו הרומן, גם הסרט מצחיק בהחלט. והצחוק כידוע יפה לבריאות הנפש בימים מערערים שכאלה. 

 

עוד על הסרט 
 
 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

תוכנית 9 מבני-ברק

כתבתי כאן על פגישתי עם אקיל אולוקאיה, חיפאי מאיזמיר; פגשתי אותו בזכות שלמה חזן, במאי וקולנוען שגדל גם הוא באותה שכונה; ההזדמנות הייתה הקרנת סרטו של חזן, "חרד לסרטו", שהוצג לראשונה בפסטיבל דוקאביב.
 
הגעתי להקרנה בחיפה בלי ציפיות מיוחדות – סרט על יוצר סרטים חרדי? נשמע כמו אוקסימורון משעשע, שמעורר לכל היותר משיכת-כתפיים; אבל הסרט, שנפתח בקטע הזוי לחלוטין – צילום של סצנת אקשן בעיר מרכז אירופית נקטע משום שאישה(!) עוברת-אורח נלכדה בטעות בפריים –  מהלך קסם מוזר, בזכות גיבורו הלא-קונוונציונלי ובזכות היכולת של חזן לזקק סיפור של אובססיה, וליצור הזדהות בלתי סבירה בעליל עם דמותו של יהודה גרובייס, חסיד גור (לשעבר) שבאמתחתו יותר מ-50 סרטים עלילתיים – שהוקרנו בדרך כלל רק על מסכי מחשב, מפני שוידאו, DVD ובתי קולנוע אסורים אצל קהל היעד שלו.
 
האסוציאציה לאד ווד, הבמאי המיתולוגי של סרטי-זיבורית שהונצח בסרטו המשובח של טים ברטון, עלתה בי למראה הקטע בו ממהר יהודה גרובייס לחתוך ולסיים צילום של סצנה – מחמת מחסור בזמן, כסף, ציוד, משאבים – ממש כמו ג'וני דפ בתפקיד אד ווד, הצועק בעליזות "קאט – זה היה מושלם!" אחרי שהשחקן הראשי נחבט בתפאורת הדיקט כשהוא יוצא מהסט. אבל הכותרת המתבקשת "אד ווד מבני ברק" או משהו כזה – תעשה לו עוול. גרובייס הוא דמות לא פשוטה, והוא עובר שינויים לא פשוטים במהלך התקופה בה נעשה הסרט, שינויים שטרם הסתיימו; הסרט של חזן משדר חיבה ברורה לגרובייס ונמנע משיפוטיות, אבל מציף אל פני השטח את אינספור הקונפליקטים שגרובייס חי עמם שעה-שעה. את ההערות השיפוטיות המתבקשות מספקים משתתפים אקראיים בסרט: שחקן המלגלג-גוער בגרובייס על "הרבנים שדפקו לכם את השכל",  או הלקטור של אחת הקרנות לתמיכה בקולנוע, המסכם את המסר של אחד מסרטיו: "היהודים טובים, הגויים מנוולים, ואמירת תהילים מצילה מכל צרה" – לא בדיוק הסחורה שתזכה לסיוע מקרן נאורה, המעוניינת לבנות גשרים ולקדם רב-תרבותיות סובלנית.
 
הסרטים שלו אולי פשטניים, אבל גרובייס מלא סתירות פנימיות ועמימות. הוא רוצה ליצור סרטים עבור הקהילה החרדית שהוא חלק ממנה, על פי הקודים שלה – אבל בו בזמן עורג בבירור להכרה מעולם הסרטים ה"אמיתי". הוא מגן באסרטיביות על העקרונות של קהילתו החרדית, תוקף את העולם החילוני – אבל האיסור להציג נשים בסרטיו מתמוסס בהדרגה, והוא כבר לא מבקש היתרים מרבנים. הוא נערץ בקהילה שלו, אבל שיאו של הסרט הוא פרס שהוא מקבל על סרט קצרצר והומוריסטי שעשה, המיועד לקהל חילוני – הוא, שמאחוריו יותר מ-50 סרטים באורך מלא, שיכולים לכל היותר להפוך לסרטי קאלט ביזאריים אצל קהל חילוני – בערך כמו "תוכנית 9 מהחלל החיצון" של אד ווד. את כניסתו לתחום הקולנוע – בלי שמץ ידע מקצועי – הוא מתאר בחצי-פה כ"הזדמנות עסקית", כמי שבוש להודות בתאווה העצומה שבוערת בו; כשמנהל אחת הקרנות מספר לו על נפלאות הקולנוע האיראני הנערץ על אניני-הטעם במערב, הוא מסביר לו שהנערים החרדים אוהבים לראות ואן-דאם וסטיבן סגל, וזה בדיוק מה שהוא מתכוון לבשל עבורם, בנוסח כשר למהדרין. אלה רואים בעיני רוחם מחמלבאף, הוא חולם על שפילברג ונוסע לצלם סרטי עלילה בנפאל ובהודו.
 
בשיחה לאחר הסרט תאר אודי לאון, שהיה מנהל קרן גשר, תובנה לא צפויה שחווה כשצפה ב"פרמיירה" של אחד הסרטים, אי-שם במרתפי הממלכה של גרובייס בבני ברק: שחקן המגלם סוכן מוסד מדקלם במשך דקות ארוכות זרם קלישאות שדופות שגורמות לו להתפתל במבוכה – אבל אז הוא מבחין לפתע שהצופים האחרים סביבו מרותקים, נפעמים ואינם מסוגלים לעצור את דמעותיהם. גרובייס מבין היטב את הקהל שעבורו הוא יוצר, וזה קהל שונה מאוד מצופה הקולנוע החילוני הממוצע. בקטע מצחיק-מכמיר בסרט מסביר גרובייס לחבורת ילדים כבני עשר משהו על אשליית הקולנוע ופלאי האפקטים המיוחדים. ילדים חילוניים בני גילם הולכים אולי לחוג לקולנוע וכבר ראו אינספור "מאחורי הקלעים" של סרטים הוליוודיים. כאן הכול עדיין חדש, מוזר ומפתיע.   
 
קשה לעמוד בפני הקסם והלהט של גרובייס. וכנראה שעוד נשמע עליו עוד, מפני שגרובייס נראה נחוש לגמרי להמשיך ליצור סרטים – אבל לא להסתפק עוד בקהל השבוי שלו. 
 
עוד באותו נושא

אולי תרצו לקרוא גם את:

מי זוכר את דאריו מורנו

לפני שבוע פגשתי את אקיל אולוקאיה, חיפאי שנולד וגדל באיזמיר המעטירה. שמעתי קצת זכרונות משכונת אסאנסור בעיר: שם השכונה פרושו "מעלית" בצרפתית, על שם המעלית שבנה שם נסים לוי מאיזמיר, להקל על הטיפוס במעלה מדרגות תלולות.

אביו של אקיל עם חבר באיזמיר; הכיפה משמאל למטה שייכת לבית הכנסת של הקהילה באיזמיר, שלעברו נהגו אקיל וחבריו לזרוק אבנים – לא מסיבות אידיאולוגיות אלא מפני שהיו בו המון זגוגיות מפתות.

באיזמיר התנהלו בשנות השישים – כך זה נשמע, לפחות – חיים ים-תיכוניים נינוחים ורב-תרבותיים. לאקיל, שהגיע לארץ ב-1995, היו חברים בני הקהילה היהודית, וכך גם לאביו בתקופתו. אחד מן הידידים הטובים של אביו בצעירותו היה נער בשם דוד ארוגטה. ארוגטה, יליד 1921, בא ממשפחה ענייה מאוד, והתייתם מאביו בגיל צעיר. בילדותו חווה כנראה מצוקה רבה. הוא התפרסם לראשונה בסביבה הקרובה כשערך הופעות מאולתרות ושר שירים נפוליטניים; אחר כך היגר לצרפת והיה לכוכב גדול: הוא עשה זאת תחת שם הבמה המצלצל דאריו מורנו. בצרפת זכה להצלחה רבה; הוא שר ושיחק לצד בריג'יט בארדו ואדי קונסטנטין, וגילם את סאנשו פאנצ'ה במחזמר "דון קישוט איש לה-מנשה", לצדו של ז'ק ברל. אז הפך לכוכב גם בתורכיה מכורתו, עם גירסאות תורכיות ללהיטיו הלטיניים ("ממבו איטליאנו") שהיו החדירה הראשונה של פופ אירופאי לתרבות הפופולרית בתורכיה.

דריו מורנו עם בריג'יט ברדו

אקיל עצמו, בנערותו בשנות השישים והשבעים, העדיף להאזין לשירי מחאה של השמאל התורכי, אבל בכל זאת שמר פינה חמה ונוסטלגית בלבו לדאריו מורנו. עם הזמן גברו החיבה והעניין שלו במורנו, ובסופו של דבר הקים את אתר המעריצים www.dariomoreno.com, שרובו אמנם בתורכית אבל יש בו גם חלק באנגלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קברו של דאריו מורנו – תמונה מתוך www.dariomoreno.com

כשדיבר אקיל על דאריו מורנו, שום דבר לא נשמע לי מוכר, להוציא סנשו פאנצ'ה, אבל חיפשתי קצת שירים שלו ברשת. מסתבר ששמו כרוך בכמה להיטי-ענק בני-אלמוות. אני משאיר למומחים לברר אם הביצועים שלו הם המקוריים או רק גירסת כיסוי. דאריו מורנו מת צעיר יחסית, אבל ביתו באיזמיר עדיין עומד ומעריכים שם את מורשתו – הרחוב בו ניצב הבית נקרא על שמו, ויש תוכניות להפוך אותו למוזיאון.

הסיפור כולו נועד לחובבי נוסטלגיה, בלי ספק – אני התרשמתי בעיקר מהזווית האיזמירית, ומכך שכאשר הלך דאריו מורנו לעולמו ב-1968, דאגה משפחתו להביאו לקבורה בבית העלמין של חולון, כיוון שרבים מבני משפחתו חיים בארץ.

"ז'ק ברל איבד את סנצ'ו שלו" ידיעה על מותו של דאריו מורנו.

אולי תרצו לקרוא גם את:

ביקורת מסעדות

א. תמוז

 

 נניח שאתם גרים במנהטן, ושומעים ש- [הכניסו כאן את שמו של שחקן שאינו כוכב הוליוודי גדול אך אהוב על יודעי-ח"ן ולקטורים בפסטיבל סאנדנס] פתח בית-קפה שמארח גם מופעי תיאטרון ומוסיקה; מקום קטן, איכותי וסימפטי – לא תלכו לראות במה מדובר? עם תקווה סמויה שאולי, במקרה, תפגשו את האמן שאתם כה מעריכים? כך עשינו כששמענו שסלים דאו – בלי ספק אחד השחקנים המעולים בארץ, ואחד החביבים עלי ביותר, מאז אוואנטי פופולו ועד מסעות ג'יימס בארץ הקודש – פתח קפה-מסעדה בשם תמוז בוואדי ניסנאס בחיפה.
 
בפעם הראשונה הגענו בשבת בצהריים. המקום היה כמעט ריק. בפתח, על שרפרף, ישב סלים דאו, ושיחק עם בתו הקטנה סלינה. באווירה משפחתית לגמרי ישבנו לאכול וניהלנו שיחת חולין – בעיקר אודות סלינה, אבל גם על ההצגה האחרונה שראינו בהשתתפותו, סופמשחק של בקט, בבימוי ייחודי של דודי מעיין, ועל הקושי בשיווק של תיאטרון איכותי ונסיוני. סלים דאו סיפר ששיפץ את הבניין הישן במו ידיו, עם חבר טוב שגם שמו סלים; אשתו, סוהאד, אחראית על המטבח והיא המליצה לנו על המנות. רגע של מבוכה נרשם כאשר מלקוביץ' – סליחה, סלים דאו – הגיש לנו את האוכל בעצמו: אמרנו לו שאנו נבוכים, אבל סלים הרגיע אותנו. לרוב הוא לא ממלצר, אבל אחד מאנשי הצוות התחתן באותו יום. האוכל היה מצוין: בין השאר אכלנו קציצות חובייזה.
 
בפעם השנייה הגענו בערב, עם חברים, והפעם המקום היה מלא. החמצנו הופעה של נגני ג'ז שכבר ארזו את הכלים כשנכנסנו. אבל בשולחן לידנו ישב בחור צעיר עם עוּד, ניגן להפליא, ואז החלה עוד אורחת במסעדה, צעירה עם שיער-רפונזל ארוך ארוך (אבל שחור) לשיר. הקשבנו די בהשתאות, על בירה טייבה ועראק זחלאווי. כשסיימה לשיר, החליפה אותה המלצרית, שהתיישבה לשולחן ופתחה בדואט עם נגן העוד, שהסתיים באינת עומרי הבלתי נמנע. האורחת והמלצרית נשמעו שתיהן כמו זמרות מקצועיות לחלוטין. אולי זה תנאי קבלה לעבוד במקום.  
 
הפעם השלישית, השבוע, הייתה בארוע פרטי שהוזמנו אליו (קשרים, קשרים –) בהשתתפות די הרבה דמויות ידועות-שם, כולל אחד השכנים מרשימות; החווייה הייתה ייחודית והאוכל – נהדר.  
 
ובמילים ההולמות את הז'אנר: האוכל מצויין, השירות קשוב ולבבי, האווירה משרה רוגע ושמחה, וסלים דאו שם. אין ספק שנחזור.
 
"תמוז", קפה תיאטרון-מסעדה של סלים דאו בוואדי ניסנאס בחיפה (רחוב הוואדי 50)
 
ב. הבית של סבא וסבתא שלי  

על מדרגות המטבח, רחוב טבריה 15.

בשנים האחרונות עקבתי בעניין מסויים אחרי מאבק ציבורי  להצלתו של בית-אבן ישן ברחוב טבריה 15 בחיפה. המאבק הצליח, הבית שופץ והפך למתנ"ס שכונת הדר. מדי פעם עברתי שם וראיתי את השיפוץ מתקדם. בסופו של דבר נעלם השער שבנה דוד שלי, ונעלמה גם גדר המתכת המוזרה שתחמה את המרפסת, בה נהגו סבא וסבתא שלי לשבת אחר-הצהריים ולארח מבקרים.

סבא וסבתא שלי פונו מביתם לקאראווילות בהרי-אוראל ובאוזבקיסטאן, אחר כך הגיעו לארץ והתיישבו בבית-האבן הנאה בהדר, שבעליו המקוריים התפנו, שלא מרצון, יש להניח, לקאראווילה משלהם, אולי בביירות. הם גרו שם בדמי מפתח, עם משפחה נוספת. הקומה הראשונה חולקה לשניים באופן שרירותי לגמרי, והדירה של סבא וסבתא שלי הייתה משום כך בעלת תכנון מוזר למדי. הקומה העליונה הייתה סגורה, ועמד שם שלט מסתורי – "המוזיאון האתנולוגי." אחרי שהלכו לעולמם עמד הבית ריק וסגור, עד שמישהו החליט להרוס אותו, ואנשי שכונת הדר החליטו להיאבק בהחלטה, והצליחו. 

חצר הבית לפני השיפוצים, כלומר בשנות השישים המוקדמות

כשראיתי שלט חדש של בית-קפה ומסעדה על גדר האבן, הייתי חייב לעצור ולהציץ, רק כדי לראות את הסלון של סבתא שלי, ובעיקר את רצפת האריחים הארמניים. שמחתי להיווכח שהרצפה, בצבע חום-אדמדם, נותרה שלמה. גם הדלתות המקוריות ותריסי העץ הישנים שופצו. החצר, שהיו בה ערוגות-אבן ועצי זית ותמר, רוצפה באבן, אבל רוב העצים נותרו, ואולי ניטעו אחרים.

ביום שישי באנו לקפה-מסעדה קיזלר'ס. מטבח המסעדה עומד במקום שבו עמד המטבח של סבתא שלי, אבל התרחב לכלול גם את חדר-האמבטיה והשירותים שהיו צמודים אליו. בסלון ועל חלק מחדר השינה עמדו ביום שישי שולחנות ועליהם כלים נאים והרבה מנות ססגוניות לארוחת בוקר מאוחרת. נדמה לי שזה היה מוצא חן בעיני סבא שלי: הוא חיבב ארוחות בוקר דשנות ומאוחרות, עם מבחר גדול של גבינות, דגים מעושנים ומלוחים, ריבות ועוד מעדנים נדירים שמצא כנראה בדוכני הימאים בעיר התחתית. סבתא שלי הייתה מעריכה את ההגשה הנאה והכלים המרשימים. חיפשתי כתמי-צבע על הרצפה, במקום בו עמד כן-הציור הישן של סבא שלי.

פנים הדירה ומבט למרפסת – ציור של סבא שלי, שחתם בשם "קלונימוס" למרות ששמו האמיתי היה מפואר ואקזוטי למדי.

בפינת הסלון עמד רהיט כבד וכהה, שכמה מזיכרונות הילדות המוקדמת שלי קשורים בו: נהגתי להיכנס לתוך האפלולית ולסגור את הדלת, כמעט לגמרי, מותיר רק פס אור דק; הרהיט הזה היה המזווה, והוא היה עמוס שימורים – סרדינים פורטוגליים (עם מפתח לגלגול המכסה), בשר-בקר מאמריקה, חלב ממותק מהולנד. מערת אלאדין שאוצרותיה נוצצים בכסף וזהב עמומים של קופסאות-פח.  

דיברנו קצת עם הבעלים שביקש לדעת אם יש לנו תמונות ותיעוד של הבית. אחר כך ישבנו לאכול – בראנץ' במחירי הכרות – בחדר שהיה פעם הדירה של השכנים, משפחת רבינוביץ'. הסכמנו עם הסועדים בשולחן הסמוך שהאוכל מצויין והמקום שקט וסימפטי ביותר. שכנתנו נזכרה בילדותה ברחוב הלל הסמוך, ממנו צפתה בילדותה בהתרגשות אל נמל חיפה, לראות איזו אוניית נוסעים הגיעה. ככל שהתאחרה השעה המקום הלך והתמלא – כנראה שכתבה שפורסמה על המקום במקומון כלבו לפני שבוע או שבועיים עשתה את שלה.

גם לכאן אחזור, אני מניח. האוכל טעים והחדרים משרים עלי איזו אוירה מהורהרת ונוסטלגית. חוץ מזה הבטחתי תמונות.
 
 קיזלר'ס, רח' טבריה 15, חיפה.
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית

סרטים רבים מוקרנים בפסטיבל בחיפה, ושוחרי התרבות נאלצים לבחור מתוך השפע, על פי טעמם האמנותי, תחומי העניין התרבותיים שלהם, או שיקולי לוגיסטיקה של הובלת ילדים לחברים ושעות עבודה, כמו במקרה שלי. ולכן החמצתי, למשל, את פיטר גרינאווי ואת הסרטים הפלסטיניים. אבל הצלחתי בכל זאת להגיע ללקט של סרטי אנימציה קצרים ועטורי פרסים, ול"מאגיה רוסיקה" של מאשה ויונתן צור, סרט תעודה מרתק על יוצרי אנימציה בעידן הסובייטי. 
 

שמעתם על להקת רוק (מתקדם) ששמה "ובינתיים, ברוסיה הקומוניסטית"? אין לי מושג מניין לקוח השם – כנראה ציטוט מקומיקס – ובעברית, עלילון – כלשהו; אבל הוא בהחלט סוגסטיבי. המון דברים התרחשו שם, ברוסיה הקומוניסטית, ולא כולם נודעו ברבים, כמובן. אנימציה הייתה תעשייה פורחת, בפיקוח המשטר; הפיקוח, אומר אחד היוצרים המתראיינים בסרט, היה על התכנים, אבל גם על האיכות. מערכת משומנת הפיצה את הסרטים לעשרות אלפי בתי קולנוע. כשהתמוטט המשטר, נותרו היוצרים ללא יד מכוונת וללא מימון, והמערכת התפוררה; עכשיו נדמה שהם תוהים מה עדיף: הטמטום הברוטלי של הצנזורים הקומוניסטיים או הברוטליות המטומטמת של האוליגרכים החדשים. הם נוגעים ללב, כמובן, באופן רוסי כל-כך. פיודור חיטרוק, מן הותיקים שבהם, כמעט מזיל דמעה כשהוא מספר על הפעם הראשונה שבה ראה סרטונים של וולט דיסני במוסקווה, ב-1935, ולא ידע את נפשו: זה היה בעיניו מעשה קסמים מופלא. שנים אחר כך יצר גרסה של פו הדב, מבלי שראה את הסרט של דיסני. ב-1975 נפגש עם יוצרי "פו הדב" האמריקניים, והם ראו את הגרסה שלו. "לא העטיתי על עצמי כלימה", הוא אומר. הם אהבו את הגרסה שלו. נדמה שכולם נעים בין הערצה ורתיעה כלפי אימפריית האנימציה הרחוקה, לבין אמונה גדולה באיכות היצירה שלהם. הקשישים שבהם מתרפקים על העבר, הצעירים יותר מנסים לפלס דרך במציאות החדשה, ומדברים בפיכחון רב על הקשיים של העולם הקפיטליסטי – ההאנג-אובר שאחרי אופוריית-השחרור מן המשטר הטוטליטרי. "אהבנו לשתות קצת," אומר אחד המרואיינים, ומתאר תור לפתיחת החנות בבוקר, ובו שני שתיינים, הממתינים למנת האלכוהול ש"תשבור" את הזנֶבֶת שלהם, משווים את עצמם לגיבורי סרט מצוייר פופולרי של התקופה. אני נזכרתי כמובן מיד בוֶנֶדִיקְט ירוֹפיֶיב ובתחנות הרכבת האפופות אדי-אלכוהול שבין מוסקווה לפטושקי. אבל הלכתי מן הסינמטק אל תחנת גן-האם, הניצבת לה בפכחונה המוחלט, תוהה על המוני האדם המציפים פתאום את מרכז הכרמל. 
 
 
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

גולני שלי

הכרות נושנה הביאה אותנו בשבוע שעבר לסניף החיפני של אותו מותג גלובלי תל-אביבי שנמתח צפונה, סלון מזל. הסלון ממוקם בבית-מרקחת לשעבר ברחוב פבזנר, סמוך לתיאטרון העירוני, ועדיין אין לו שם סופי. ביום חמישי שעבר הופיע שם עופר גולני, מוזיקאי ירושלמי. כראוי לסלון, ההופעה הייתה אינטימית מאוד – מעין דו-שיח עם קהל קטן-מאוד-אך-איכותי. עופר גולני, שהדיסק שלו "אלתרנטיבה – רובים לגיטרות" מחזיק בכמה תארים מעניינים (יצא בשתי גירסאות, עברית ואנגלית; נאסר לשידור בגל"צ וגלגל"צ) – שר גירסאות אקוסטיות יפות לשירים שלו, שבדיסק הם עתירי עיבודים וז'אנרים – מג'אז וקלאסי ועד כליזמר. אבל אבותיו הרוחניים, לעדותו הוא, הם שלושת גדולי הדור, דילן-כהן-סיימון. הרפרטואר שלו כולל כמה תרגומים מצויינים לליאונרד כהן, אבל גם שירים לכבוד גן-הילדים הירושלמי של ילדיו. לאחרונה הוא עובד עם שני מוזיקאים מנצרת, נביל אבו-ניקולה וסמיה אשקר, והמתאבן שביצע מתוך הפרוייקט הזה נשמע מסקרן מאוד. זה קרה לקראת סוף המופע, כי בשעה 11 הגיעו השכנים וביקשו להשקיט, ועופר נהיה עוד יותר אקוסטי מקודם. ככה זה באלטרנטיבה החיפנית – בלי ספק חלק מהחן של המקום, לצד י. – נער עם פני-מלאך שהוא הרוח החיה של הסלון והאחראי על הנרות, ולדבריו אחד משני האנרכיסטים היחידים בחיפה, לפחות עד שקוראים לו הביתה.

הנה ביקורת בהשרת העיוור; עותק של הדיסק נראה לא מכבר באוזן השלישית. אפשר לנסות גם בהוצאת פרדס.

 

אולי תרצו לקרוא גם את: