מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"


א.ק., כך התרשמתי ממבט ראשון, הוא אדם חביב מאוד, ובשיחת הטלפון בינינו הזכיר לי שכבר הייתה לנו איזו פגישת אקראי לפני כמה שנים, אבל בכך הסתכמה ההיכרות בינינו. אלא ששנינו לא קשי תפיסה, וחיש מהר מצאנו את עצמנו מתחבקים בלהט שוב ושוב מול המצלמות, כמו אחים אבודים שפרידה ארוכה נכפתה עליהם, כי הבנו מיד שלא מדובר בכתבה אלא בסרט קצר, בדיוני, שאליו לוהקנו בהתראה קצרה: א.ק. מגלם את עצמו, ואני את ידידו מנוער וחברו לדרגש האונייה המתנדנד, למשמרות הסיפון הארוכות ולביקורים המשותפים בבורדלים של גנואה ואנטוורפן. הבדלי הגילים בינינו טושטשו בתסריט, שאותו אלתר הבמאי תוך כדי תנועה.

בקלות ניכרת נסחפנו שנינו לאווירת החוג-לדרמה, צעדנו לנו ברחוב העצמאות והעלינו זיכרונות מהימים היפים שבהם טיילנו יחד בין הדוכנים העמוסים סחורות-ימאים מוברחות – מכנסי ג'ינס ונקניקי מורטדלה שאי אפשר היה להשיג בישראל הסגפנית של אותם ימים – וישבנו בבתי-המרזח האפלוליים הסמוכים לנמל; ימים בהם שררה ברחובות הללו אווירה קוסמופוליטית, מהולה אמנם ברוחו של אבא חושי, שריחפה מעל חיפה כמין השגחה עליונה ונזפנית; חושי היה ראש העיר הסוציאליסט והאוטוקרטי של חיפה, והיו שכינו אז את העיר בשם הגנאי "חושיסטאן". אני עצמי, צריכה האמת להיאמר, הייתי אז רק בן ארבע, אבל הדברים ודאי חלחלו אלי והותירו משקעים. את הרגעים המתים בהסרטה ניצלתי להעמקת ההיכרות עם א.ק. ולשיחה נעימה בנושאי ספרות, אבל הוא נקרא שוב ושוב אל המצלמה, לשיר את הלהיט משנות השישים "זאת מרחוב פנורמה," שיר געגועים של ספנים עבריים לנערה שופעת חזה מחיפה, ולאלתר וריאציות שונות על השורות שלו בתסריט.

מול שער הנמל הישן ברחוב פלמר הבטנו באוניות ובפחי הזבל, שעה שאדם אחד בא להתלונן בפני התקשורת על מחדלי ראש העיר, שאינו דואג לפתוח את השירותים הציבוריים שבסמוך. אחר כך הורו לנו לחלוף באיטיות, תוך שיחה כבדת-ראש, על פני מה שנראה כמו בר שבתוכו ישבו נשים שאולי היו מה שהבמאי חשב שהן, ואולי לא, ואז גם ביטאתי מחאה יחידה ולא מנוסחת כראוי נגד האפשרות שזנות תוצג כאן, ולו במרומז, כדבר מה אקזוטי ומפתה, בניגוד לאמונותיי הפוליטיקלי-קורטיות. הרגיעו אותי כמו שמרגיעים ילד טרדן.

ואז פרצנו כולנו, בלי הודעה מוקדמת, לפאב של יוסקה. מאז שהייתי שם לאחרונה המקום שופץ והורחב אבל שמר על החן המיוחד שלו: תמונות של אוניות משא ישנות ומלחים במדי הצי מילאו את הקירות. חיפה היא עיר ימית, למרות שהיא משתדלת להתעלם מכך, אבל בפאב של יוסקה אי אפשר להימלט מהאווירה. יוסקה, חובש קסקט ימאים נצחי ואוחז מקטרת, הגיב בטבעיות על פלישת המדיה למוסד שלו ומיד החל להעלות זיכרונות ולדבר למצלמה, וגם הציע לא.ק. לכתוב עוד ספר. הושיבו אותנו לשולחן אחרי שמצאו זווית צילום נוחה והגישו לנו בירה גינס כהה; צילמו אותנו משוחחים, אני לא זוכר על מה, ומרימים כוס לחיי הספינות שבדרך. אחר כך צילמו את א.ק. על הבר, מחזיק את הספר שלו; חיכיתי לתורי לומר כמה מילים אינטליגנטיות ומחכימות על הספר, אבל כבר היה להם מספיק חומר ולפני שחזרתי לעשתונותיי הם קיפלו את הציוד והלכו להם. נשארתי לשבת שם עם א.ק. ולפמפם במקטרות המטפוריות שלנו, ויוסק'ה בזו האמיתית.

המפגש המבוים והמוזר הזה, שבסופו של דבר לא שודר, המחיש לי שוב את הפוטנציאל הספרותי המבוזבז של חיפה. הרי חומרי זיכרון יש כאן מלוא חופניים, וגודש של סיפורים אנושיים שעשוי להספיק לשבעים ערים, ואף על פי כן ייצוגה הספרותי והאמנותי נדמה צנוע מדי. יש כמובן סופרים חיפאים, וכאלה שכותבים על חיפה; מיעוטם אפילו גר כאן. אבל הלב הפועם של התרבות הישראלית החדשה היה ונותר תל-אביבי, והנצח היהודי אופסן למשמרת בירושלים. אני עצמי הפכתי, אמנם באיטיות ובהדרגה, ללוקאל-פטריוט נלהב: אני סבור, וזאת בלי ספק דעת מיעוט, שחיפה יפה מירושלים ומרתקת מתל-אביב, והשם הרע שיצא לה נובע מיחסי-ציבור גרועים. חובת ההוכחה מוטלת כמובן עלי, והמשימה הזאת מרפה ידיים. אני בטוח שאכשל בה, ולכן אנסה.

העיר הגדולה הקטנה

מכיוון שגדלתי בפרבריה, חיפה היא "העיר הגדולה" שלי, אף על פי שישראלים מן המרכז רואים בה לעתים פרובינציה נחשלת. אמנם נולדתי בבית החולים "רוטשילד" (שמו הוחלף מזמן, ורק חיפאים ותיקים מחזיקים בו בעקשנות) אבל גדלתי בקריות, בערי הלווין שמצפון לעיר, מעבר לנחל הקישון, שמין ההילה התנ"כית שלו נותרה רק צחנה נצחית של כימיקלים רעילים ובוץ שמנוני ושחור. צללית הכרמל המפליג אל הים היא תוואי הנוף המוכר ביותר של ילדותי, ואת המסעות המוקדמים והמרתקים ביותר שלי ערכתי בכרמלית, הרכבת התחתית היחידה בישראל, שנחנכה בשנה בה נולדתי. בן גוריון גזר את הסרט; אבא חושי ניצח על הטקס. אולי חלם שהוא הופך את חיפה לעיר מערבית מודרנית, פריס או לונדון של המזרח התיכון.

חיפה הייתה אם כן המטרופולין הפרטית שלי, והכרמלית – הרפתקה שבקצֶהַ גן-חיות ומוזיאון האדם הקדמון, עם דִיוֹרָמוֹת תלת-ממדיות ובהן ניאנדרתלים עשויים חומר צדים ממותה או פושטים עורות בפתח המערה. בתחנת מסדה ירדתי כדי ללכת לסבא וסבתא, בנביאים לרופא-השיניים טייכנר, בגולומב כדי להגיע לעבודה של אימא במחלקת הילדים של בית החולים רוטשילד. ציר הכרמלית – קו ישר ותכליתי העולה מן הנמל למרומי הכרמל, ושש תחנות – זאת הייתה חיפה בתמציתה עבורי.

כשחזרתי לנסוע בכרמלית, אחרי שנים בהן הייתה מושבתת, עוררו בי הנסיעות התכופות רגשות מעורבים והפלגות דמיון, בעיקר השכם בבוקר: נדמה היה שיש לה הסתעפויות סודיות; תחנות נטושות שהיא אינה עוצרת בהן עוד, ואינן אלא הבזק עמום באפילת המנהרה; שאם יחליט הנהג לעצור בהן, אפשר יהיה לרדת במקום אחר, בזמן אחר; שבשעה אחת מסוימת של היום, בין תחנת מסדה לתחנת הנביאים, קצת לפני מפגש-הבזק בין הקרון העולה ההרה והקרון היורד העירה, סוטה הכרמלית בפתאומיות ימינה ויורדת בתלילות ובמהירות אל תחנות לא ידועות, שיש בהן מודעות פרסומת משנות השישים, לשמן מֶגֶד, סִינְטָבּוֹן ואֹסֶם, ופנים מוכרות למחצה של אנשים שכבר אינם מציצות מחלונות הקרון הרחבים, ונשמר בהן הריח של הכרמלית הישנה, זאת של ילדותי.

התחנות נותרו על עומדן, אבל כל השאר כבר איננו. בדרך כלל אני מסרב להיאנח בעצב על העלמות העולם של אתמול, לשקוע בזיכרונות כאילו כבר יצאתי לגמלאות; אבל לעתים מגיע לאפי משב קליל, רמז, של הריח ההוא, ואני שומע את רחש הכבלים המחליקים על גלגיליות מכוסות גריז שחור – קולות מן הכרמלית הישנה, ששלטי ההכוונה בה נכתבו עברית, ערבית וצרפתית.

סולל בונה

הכרמלית היא אם כן מכונת זמן. אבל הזמן קצר: אפשר לחלום בה בהקיץ, אבל לעתים מחמיצים כך את התחנה היעודה. מגן-האם לכיכר-פריס, שבע דקות, אומר השלט החשמלי. לא לחינם קראו לה פעם בלעג "מילי-מטרו." בתחנת "סולל בונה", זכר לאימפריה ההסתדרותית שבנתה את הארץ ואחר כך התפנתה לבנות עוד ארצות, נוהרת לקרון קבוצה גדולה ועולצת של ילדים צעירים, ארוכי פאות, בליווי כמה נערות, אולי גננות, ואולי סתם אחיות בוגרות. כנראה שבאו משכונת גאולה החרדית לבילוי אופייני של חול המועד, נסיעה בכרמלית. הנערות רצו להצטלם, אבל בדיוק אז נכנס לקרון איש גדול במעיל אפור, עם בלורית של פושקין, מבט של לרמונוטוב ודיקציה של שמואל רודנסקי: "אסור לצלם בְּכַּרמלית," הִדהד. במבט נוסף ראיתי שהיה לו איזה תג על החזה.

הנערות צייתו בתמיהה נבוכה משהו. אחר כך שאלו למה, אבל שאלתן נותרה תלויה ללא מענה בחלל הקרון. "למה אסור לצלם בכרמלית?" ניתרה השאלה בין המושבים בקולות ילדותיים עד תחנת גולומב, שעכשיו קוראים לה בני ציון, על שם בית החולים רוטשילד – זר לא יבין זאת – ואני תהיתי אם הקהילה המוגנת-ממֵדְיָה שבה הם חיים חסכה מהם את התובנות הביטחוניסטיות שהן נחלתו של כל ישראלי חילוני, מגיל שבע עד שבעים. לקראת גן-האם, כשהשאלות לא חדלו, הצעתי להן סיבה אפשרית: "אולי זה מפני שרוצים לשמור בסוד שהכרמלית היא הרכבת התחתית הכי קצרה בעולם".

האמת היא שזה לא סוד: זה מופיע גם בספר השיאים של גינס. הכרמלית גם אינה רכבת תחתית. היא מין מעלית גדולה, שעולה ויורדת שש קומות. היא נוסעת, הלוך ושוב, מעלה-מטה, בתוך מחילה נסתרת, אבל מסרבת להיות מטאפורה מינית: הרוח הגדולה שקמה כשהקרון מתקרב, המתכת והזכוכית, כת-המפעילים הסודית – כולם מן הסתם מהנדסי-רכבות מקייב – כל אלה משרים עליה נינוחות מתוקה, מיושנת, מהוגנת, בעיקר בחורף, ורק הרמקולים הצהובים הקטנים, השופכים תוכניות אקטואליה אל האוויר, גוררים אותך בצווארונך אל המציאות.

הנביאים

האזרחים הותיקים בינינו זוכרים אולי תקליטון שהופץ בארץ זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים, "קול הרעם מקהיר" שמו, ועל עטיפתו קריקטורה מן העיתונות המצרית. "הוקלט בתל-אביב הבוערת", נכתב עליו בבדיחות הדעת, והיו בו הקלטות של קרייני הרדיו המצרי, משדרים בעברית עילגת שקרים רהבתניים על מלחמת 1967. בערך ארבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 2006, נשאו גלי האתר בדותות מחיפה המופצצת: רקטה נחתה על סניף הדואר בהדר, ליד תחנת הנביאים של הכרמלית. איזה אבסורד! קטיושות בבת-גלים: אגדות אורבניות. אבל זוגתי עמדה להפגין נגד המלחמה לא רחוק משם, והלם הפיצוץ ניכר בה היטב כשחזרה הביתה. מנהרות הכרמלית הפכו מקלט לעת מצוא, כמו בימי הבליץ בלונדון. כתבתי אז מעין יומן מלחמה, ובו, כך נדמה לי בדיעבד, ביטאתי בעיקר חוסר אמון לנוכח התרחיש המופרך, האידיוטי, שהתגשם לנגד עינינו.

היום בבוקר חזרנו שמחים וטובי לב לחיפה עירנו היפה. מצב הרוח היה מרומם, או, כדבר הפתגם הרוסי שציטט לי אבי, "נאסְטרוֹיֶנְיֶה בּוֹדְרוֹיֶיה אִידְיוֹם קוֹדְנוּ", כלומר, ברוח מרוממת אנו יורדים תהומה (תרגום משוער). כן כן, צריך לשמור על מורל גבוה. בילינו יפה בתל-אביב, הוצאנו הרבה כסף, ודיברנו מדי פעם בטלפון עם אבא שלי שמסרב להתפנות מביתו שבקריות. הוא חייל רוסי ותיק שנשלח שוב לקרב, אבל בהשוואה לחזית הביילורוסית השנייה, הוא אומר, זה לא רציני. לפי גישתו, לכל טיל יש כתובת, וגם אם זה נשמע פטליסטי, המציאות מוכיחה שזה די נכון. זאת רק דרך אחרת לומר שזאת מלחמה סטטיסטית.

לאזעקות במשך היום התייחסנו באדישות יחסית – הבומים היו רחוקים. באזעקת הערב האחרונה, לעומת זאת, הקשבנו, בין כתלי המקלט האטומי שלנו שקירותיו מתפוררים ומדיפים ריח טחב, לקולות נפץ מרשימים, חזקים יותר מאשר בשבוע שעבר, שגם אותו בילינו בחיפה. על התוצאות אפשר לקרוא באתרי החדשות. ביקשו ממני לכתוב 250 מילה "מהשטח" למוסף הספרות של ידיעות אחרונות, וכתבתי משהו, ניסיון דל להעביר את התחושה שמשרה עלי המלחמה הזאת: מיאוס ודכדוך, בעיקר; מה כבר אפשר להוסיף ולומר על המלחמה, מנקודת המבט של חרך בקיר בטון? הגל הפטריוטי הגואה והשכנוע העצמי העמוק והנמרץ של רובו המכריע של הציבור בדבר צדקתה והכרחיותה של המלחמה חולפים מעל לראשי; הזעם הקדוש של מוקיעי-הבוגדים, אלה המגלגלים בזפת ונוצות את מי שחורג מן המצעד, נראה לי בעיקר כמו תיאור מקרה במבוא לפסיכולוגיה, וכך גם החוזרים-בתשובה למיניהם: כולם כל כך רוצים להיות צודקים, כל כך כמהים לחיות בוודאות גמורה בדבר קדושתה המוחלטת של המערכה, עד שכל ערעור על תפיסת המציאות הזאת פשוט מוציא אותם מדעתם.

האזעקות מקפיצות את רמת האדרנלין, מעירות ילדות קטנות משנתן בבהלה; הנפילות הקרובות מזעזעות את האוויר ומטרידות את החתולות; המקלט נמצא מרחק חמש קומות למטה, אבל לפחות פוגשים שם שכנים שמזמן לא ראינו: רובם חזרו, כמונו, מנופש בדרום הארץ, לחיפה הזויה-משהו. למשל, הדוא"ל של אנדרה סוידאן מחנות היין "ספשל ריזרב", שהזמין את קהלו ל"מפגש יינות ישראל-לבנון – חמישה יינות ישראלים מובילים מול חמישה יינות לבנונים מובילים, מחמישה בצירים שונים. הטעימה תלווה במתאבנים לבנונים וגבינות ישראליות". מישהו סיפר לי על קשישה אנגליה שחוותה את הבליץ, אלמנתו של רב-חובל ותיק בצי הישראלי, שנחרדה יותר מכל לשמוע בטלוויזיה שנמל חיפה נסגר. "לא היה כדבר הזה מעולם," אמרה. וצדקה. אני עצמי שרוי תחת הרושם שטרם נפתחה כאן מלחמה מיותרת כל כך, ושמעולם לא הופקר העורף באופן מחפיר כל כך, אבל זאת רק דעתי הבלתי מלומדת. אני לא כאן כדי להביע דעות או להתפלמס. בינתיים, לאורך טיילת לואי, מתמקמים צוותי שידור מעשרים ערוצים בינלאומיים, מפנים מבטם צפונה בתקווה לקלוט טיל מגיח ומתפוצץ על אזור מיושב בשידור חי.

נזכרתי באשה חביבה ורכה למראה שעצרה אותי ערב אחד, לפני שנתיים או יותר, ליד פתח הכרמלית, ושאלה אם אני מדבר אנגלית. חשבתי שהיא מבקשת הדרכה, אבל למעשה היא רצתה להדריך אותי. היא דיברה ברכות ובנחת: היא באה מווירג'יניה עם קבוצה של "נוצרים", כך אמרה בלי לפרט, לשבוע אחד בארץ הקודש; הם באו מפני ש"לפי כל הסימנים" מלחמת גוג ומגוג ממש קרובה, מעבר לפינה, והם באו לחזק את עם ישראל ולומר לו שהם איתו. האויב, צריך לומר, יבוא מן הצפון. היא ציטטה את יחזקאל. הקשבתי לה דקות ארוכות, מהנהן בפנים חתומות ותוהה אם להסתלק תכף, או דווקא לפתח דיאלוג, בשביל השעשוע. פטפטתי אתה מעט, מבהיר לה את דעתי על רעיונותיה, והיא הקשיבה בפנים רציניות והנהנה. הכלל הראשון של סהרורים דתיים הוא נימוס, וכמו כל שעון מקולקל, לפעמים הם צודקים לרגע.

מסדה

במשך כמה שנים עקבתי בעניין מסוים אחרי מאבק ציבורי להצלתו של בית-אבן ישן ברחוב טבריה 15. המאבק הצליח, הבית שופץ והפך למתנ"ס שכונת הדר. מדי פעם עברתי שם וראיתי את השיפוץ מתקדם. בסופו של דבר נעלם השער שבנה דוד שלי, ונעלמה גם גדר המתכת המוזרה שתחמה את המרפסת, בה נהגו סבא וסבתא שלי לשבת אחר-הצהריים ולארח חברים ובני משפחה.

בתחנת הכרמלית ששמה מסדה, בהיגוי משובש של ראשית ימי הציונות, ירדתי בילדותי כדי לבקר את סבא וסבתא שלי שגרו ברחוב טבריה, שהוא בעצם קצהו המערבי של רחוב מסדה. סבא וסבתא שלי ברחו מבתיהם בפולין לסיביר ולאוזבקיסטאן, אחר כך הגיעו לארץ והתיישבו בבית-האבן הנאה בהדר הכרמל, שבעליו המקוריים התפנו, שלא מרצון, יש להניח, לבית חדש משלהם, אולי בבירות. לא מזמן נודע לי שאחותו של המופתי של חיפה גרה שם, ואת הקומה התחתונה השכירו, עוד בתקופת המנדט, למשפחה יהודית; אחר כך הפך הבית ל"נכסי נפקדים" ואי-אז בראשית שנות החמישים השכירו הרשויות את הדירה בדמי מפתח לסבא ולסבתא שלי, ולמשפחה נוספת. הקומה הראשונה חולקה לשניים באופן שרירותי לגמרי, והדירה הייתה משום כך בעלת תכנון מוזר למדי. הקומה העליונה הייתה סגורה, ועמד שם שלט מסתורי, "המוזיאון האתנולוגי." אחרי שהלכו סבי וסבתי לעולמם עמד הבית ריק וסגור, עד שמישהו החליט להרוס אותו, ואנשי שכונת הדר החליטו להיאבק בהחלטה, והצליחו.

כשראיתי שלט חדש של בית-קפה ומסעדה על גדר האבן של הבית, הייתי חייב לעצור ולהציץ, רק כדי לראות את הסלון של סבתא שלי, ובעיקר את רצפת האריחים הארמניים, בצבע חום-אדמדם, שעליה שיחקתי בקופסאות שימורים. שמחתי להיווכח שהיא נותרה כשהייתה. גם הדלתות המקוריות ותריסי העץ הישנים שופצו. החצר, שהיו בה ערוגות עם דפנות מאבן ועצי זית ותמר, רוצפה באבן, אבל רוב העצים נותרו, ואולי ניטעו אחרים. מטבח המסעדה עמד במקום שבו עמד המטבח של סבתא שלי, אבל התרחב וכלל גם את חדר-האמבטיה והשירותים שהיו צמודים אליו. בחדר האורחים ובחלק מחדר השינה עמדו שולחנות ועליהם כלים נאים והרבה מנות ססגוניות לארוחת בוקר מאוחרת. נדמה לי שזה היה מוצא חן בעיני סבא שלי: הוא חיבב ארוחות בוקר דשנות ומאוחרות, עם מבחר גדול של גבינות, דגים מעושנים ומלוחים, ריבות ועוד מעדנים נדירים שמצא כנראה בדוכני הימאים בעיר התחתית. סבתא שלי הייתה מעריכה את ההגשה הנאה והכלים המרשימים. חיפשתי כתמי-צבע על הרצפה, במקום בו עמד כן-הציור הישן של סבא שלי.

בפינת הסלון עמד רהיט כבד וכהה, שכמה מזיכרונות הילדות המוקדמת שלי קשורים בו: נהגתי להיכנס לתוך האפלולית ולסגור את הדלת, כמעט לגמרי, מותיר רק פס אור דק; זה היה המזווה, והוא היה עמוס שימורים – סרדינים פורטוגליים (עם מפתח לגלגול המכסה), בשר-בקר מאמריקה, חלב ממותק מהולנד. מערת אלאדין שאוצרותיה נוצצים בכסף וזהב עמומים של קופסאות-פח. לא עלה אז על דעתי שמזווה כזה עשוי לרמוז על עבר של פליטות ורעב.

שוחחתי עם בעל המסעדה שביקש לדעת אם יש לי תמונות היסטוריות ותיעוד של הבית. אחר כך ישבנו לאכול – בראנץ' במחירי הכרות – בחדר שהיה פעם הדירה של השכנים, משפחת רבינוביץ'. הסכמנו עם הסועדים בשולחן הסמוך שהאוכל מצוין והמקום נעים, ושותפתנו המזדמנת לארוחה נזכרה בילדותה ברחוב הלל הסמוך, ממנו צפתה בהתרגשות אל נמל חיפה, לראות איזו אוניית נוסעים הגיעה אל חופי הארץ.

אבל המסעדה הנעימה נסגרה כעבור זמן קצר, כמו שקורה למסעדות במיקום לא נגיש ובלי חנייה. רחוב מסדה מציע במקומה כמה בתי קפה אחרים, חנויות קטנות, ונערכים בו אירועי רחוב, מתוך מאמץ מודע לתת לרחוב נופך בוהמי ולהפוך אותו למין רחוב שיינקין חיפאי. ההצלחה חלקית. כשהחלטנו לא מזמן לצאת עם ידידה, אורחת מחו"ל, לבילוי מאוחר באחד מבתי הקפה ברחוב מסדה, גילינו רחוב נטוש למדי. ישבנו לשתות את הקפה שלנו, והערב הפך בהדרגה למחזה סוריאליסטי: ראשית חלפה לידנו עדה של בחורי ישיבה בדרכם לאיזה אירוע או טקס – נדמה לי שמדובר היה בקידוש לבנה – כמו סצנה מציור של שגאל; אחר כך בקע קול צעדי ריצה מהירה מאוד מן המדרגות התלולות החוצות את רחוב מסדה ומובילות מן הכרמל לעיר התחתית. מישהו חלף כרוח לידנו, וכעבור דקות אחדות שמענו את צעדי הריצה של רודפיו, שני שוטרים. התפלאנו נוכח המראה המוזר, משכנו בכתפינו, אבל אז נשמעו בבירור כמה יריות; ידידתנו השתופפה מיד מתחת לשולחן, מגינה בידיה על ראשה כמו בעת הפצצה; לטענתה, הייתה זאת תגובת-רפלקס טבעית לגמרי האופיינית לכל תושב ניו-יורק. הזמנו חשבון ועלינו במדרגות החשוכות לעבר רחוב הלל שבו חנינו; אדם ירד לעברנו בצעד מתנודד. שיכור? לא דווקא. הניצוץ המתכתי בחיקו התברר כאזיקים, ובאור פנס הרחוב הדל הצלחנו לראות כתם דם גדול על חולצתו. ברחוב שמעל עמדה ניידת משטרה ואורותיה מהבהבים.

כל אדם הגיוני, כמו האורחת שלנו מחו"ל, למשל, יכול היה להסיק רק מסקנה אחת מסדרת ההתרחשויות הדחוסות הללו:אנו נמצאים במרכזה של שכונת פשע שורצת שודדים, רוצחים ואנסים, מקום שסכנת נפשות לדרוך בו בשעות הלילה. את זה הבנתי רק במאוחר, כי בשעת מעשה הבטתי בכל ההתרחשויות הללו בתימהון משועשע: אחרי הכול הייתי ברחוב מסדה, לא רחוק מהבית של סבא וסבתא שלי. אני מכיר כאן כל פינה, ואני יודע שאין מקום בטוח יותר בעולם.

גולומב

דימה (שם בדוי) לבוש בגד עבודה כחול בהיר, קצת בלוי, נועל נעלי ספורט וכפפות-מנתחים לבנות על ידיו. הוא גבוה ואתלטי (ותיכף יוכיח את זה) ומרחוק נראה כמו טכנאי בנאס"א, אבל הוא מחזיק מגב מגומי וגורף מים מן הרציף אל התעלה. כן, מים מחלחלים אל מנהרת הכרמלית: בימים גשומים מציבים בתחנות דליים וסמרטוטים, מתחת לדליפות, כמו בבית מט-לנפול בשכונת עוני טרופית. האם זה קורה גם בפריז, בלונדון, בניו-יורק, או בתחתית המפוארת מכולן, כך אומרים, במוסקווה? בינתיים, אני שומע את דימה מדבר עם איש קטן וחייכן שיושב על הספסל וממתין לכרמלית הבאה. שניהם נראים משועשעים. אני מתקרב כדי לשמוע. למרות המבטא המודגש והשגיאות הצצות מדי פעם, העברית שלו ברורה לגמרי. הוא מדבר מהר מאוד, ובלהט, כי יש לו זמן רק עד שיפתחו הדלתות והמאזין יבלע בקרון. הציטוט לא מדויק, זאת רק רוח הדברים:

"אני טכנאי מכונות, ועבדתי בצ'רנוביל. באזור של הכור. היינו קבוצה של שמונה-עשר, נשארנו שבעה. כולם חלו במחלות שקשורות לקרינה שספגנו. אני עובר בדיקות תקופתיות, ובפעם האחרונה שעשיתי בדיקה, במרפאת מכבי, אמרו לי שוב שהכול בסדר, אני בריא, ושמעכשיו והלאה אני יכול להמשיך בחיים שלי בלי דאגה, לא לחיות על זמן שאול, כי אם עד עכשיו לא התגלה נזק מהקרינה ההיא, כנראה שיצאתי ממנה בשלום. ועכשיו התחלתי לחשוב על אישה. היו לי חברות, אבל עד עכשיו לא רציתי אישה ומשפחה, כי אמרתי לעצמי, בשביל מה, לא הייתה לי פרוגנוזה טובה, מתוך שמונה-עשר נשארנו רק שבעה. אני בן 43, אבל במצב טוב, אתמול ישבתי עם כמה חברה, צעירים, אחד בן עשרים ושלוש, שתינו קצת, אמרתי לבחור הזה, אתה בן עשרים ושלוש, אבל ככה.." (דימה מניח את המגב, גוחן בזריזות לשכיבות-סמיכה על האריחים האפורים והלחים של התחנה, יורד, ובעלייה מקפל במהירות רבה את ידיו העטויות כפפות גומי לבנות ומוחא כפיים, וחוזר על כך כמה פעמים) "..ככה אתה יכול לעשות? אני בריא, בחיים שלי לא אכלתי בשר, אני לא נוגע בבשר, רק ירקות, עושה ספורט, רואה? עכשיו אני יכול לחפש בחורה. להתחתן. לעשות ילד".

עולי רוסיה מפעילים את הכרמלית, שומרים על פתחיה, מנקים את התחנות, מגרזים את החלקים הנעים, מאיישים את חדר הבקרה ונוזפים בנוסעים המפרים את התקנות, רבים מהם גם הם עולים מרוסיה. הם מכירים אולי את התחתית של מוסקווה, וכעת מסתפקים בשש תחנות וארבעה קרונות. תחנת גולומב נקראה על שמו של עוד מהגר מרוסיה הלבנה, שהטביע כאן את חותמו בימי המנדט, עד ששינו כאמור את שמה, והמהגרים של היום כבר אינם יודעים מיהו.

מניין הנוסעים הממתינים בתחנה מביטים בדימה המתעמל בסקרנות מחויכת. הוא ממשיך במונולוג שלו, מהיר ונחוש, אבל אז מגיע הקרון ומאזיניו נבלעים פנימה. גם אני נוסע משם; מבעד לזגוגית אני רואה אותו, עכשיו רציני וקפוץ שפתיים, ממשיך לעבוד. רציתי לשאול אותו עוד כמה שאלות, אבל כמעט אף פעם איני יורד או עולה בגולומב. בכרמלית, כמו באינטרנט, הכל קצר, דחוס, ולפעמים, כשחוזרים לאותו אתר, כבר לא מוצאים את מה שמבקשים.

גן האם

חזרתי מהמפגש בעיר התחתית ויצאתי מהמנהרה לערב צונן ליד תחנת גן-האם. מיהרתי הביתה ונופפתי למונית. "לבית-לחם", אני אומר לנהג את שם הרחוב שלי. הוא צעיר, זקנקן מטופח, ז'קט ג'ינס.

"בית-לחם בירושלים או בית-לחם גלילית?" הוא שואל. אני מוודא במבט שהוא מתבדח, ולא שם לב שהוא מזמין שיחה: "רק לא מזמן שמעתי שיש מקום זה, בית-לחם גלילית", הוא אומר לי. "הייתה לי נסיעה לשם, פעם ראשונה ששמעתי על המקום הזה."

"אה, לא הכרת?" אני אומר, רק כדי לענות. "מקום נחמד. הייתי שם הרבה פעמים".

"כן, הוא מאשר, אבל חותר לעניין שעליו הוא רוצה לדבר: "מה אתה אומר, אולי זאת בית-לחם האמיתית? איפה שישו נולד?"

"טוב," אני מתרברב בידענותי, עדיין לא מבין לאן הוא מוביל. "זה מאוד הגיוני, זה קרוב לנצרת, קרוב לכנרת. בטח שהגיוני יותר שזאת בית-לחם של ישו."

"עושה להם בלגן, לנוצרים, מה? אם זה נכון? איזה בלגן זה יעשה להם? שכל הסיפור שלהם ככה לא נכון?"

"תשמע" – אני מצנן אותו, "זה סיפור מאוד ישן." ואני ממשיך ואומר לו שהתיאולוגיה הנוצרית התמודדה מן הסתם עם טענות כאלה ואחרות כבר אלפיים שנה בערך, לא נראה לי שהכס הקדוש ירעד מהתגלית שלו, ושהאמונה נוצרית בבעיה.

"לי בטח אין בעיה עם זה", הוא אומר. "אצלנו אומרים שישו חי עד מאה ועשרים. ואחר כך קברו אותו בהודו. שם נמצא הקבר שלו."

אני מעכל את המידע החדש ומנסה למקם את עיקר-האמונה המוזר הזה בתוך בסיס-המידע החלקי, הפגום והמעורפל שלי על אמונות ודתות אזוטריות.

"מה זה אצלנו"? אני שואל, בשיא הנימוס.

"אחמדים", הוא אומר לי. "אנחנו בכסאח עם כולם. עם הנוצרים, עם המוסלמים. עם כולם." יש בו גאווה רבה, בעיקר בגלל הכסאח, כך נדמה. אני מנסה לגרד פרורים מתחתיתה של חבית הזיכרון:

"אז ישו הוא, באמונה שלכם, אחד הנביאים, כן? כמו אצל המוסלמים?"

"כן, הוא נביא של היהודים. הכל בסדר, אחלה נביא, אבל לא עשו לו כלום. הצלב וכל זה, זה לא קרה כמו שהם אומרים. הוא חי עד מאה ועשרים. אין להם מושג מה קרה באמת. אנחנו לא מאמינים בכל האגדות האלה, שהוא הבן של אלוהים, שעלה לשמיים. אין בכלל דבר כזה, שמיים. מה זה שמיים? אלוהים לא נמצא בשמיים. הוא בכל מקום. לא עולים לשמיים – – "

"ומה עם מוחמד, ואל-בוראק?"

הוא רק חיכה לשאלה הזאת. סוף סוף הבנתי שהוא מנהל אותי, מפתה אותי במיומנות כדי לפרוש בפני את עקרונות המחשבה האחמדית, לשיטתו:

"אנחנו אומרים שהכול היה בחלום, אתה מבין. (עכשיו הוא מדבר מהר וברצף, כי אנחנו מתקרבים לרחוב בית-לחם) זה היה חלום שהוא חלם. בגלל זה אנחנו בכסאח לא נורמלי עם המוסלמים. כי אנחנו אומרים, מה זה לטוס בשמיים עם סוס? עכשיו טסים במטוס יותר מהר. לא חוכמה. אצלנו מאמינים ש- – "

"עצור לי פה בבקשה", אני אומר. רוב תושבי העיר לא נוהגים להטריד עוברים ושבים בשיחות על אמונה, אבל אם הייתי עולה מן העיר במכונית ולא בכרמלית, הייתי חולף בדרכי על פני כנסיה יוונית אורתודוכסית, בית ויעוד של עדי יהווה, כמה מסגדים, מקדש בהאי אחד זהוב-בלורית שבולט מאוד בשטח, מנזר כרמליטי, קפלה פרבוסלאבית, ומן הסתם גם כמה בתי כנסת. האם הם מתהפכים בקברם, הסוציאליסטים האתיאיסטים ששאפו לעצב את דמותה של חיפה כעיר של חרושת וסחר, מדע והשכלה? אלה שבנו את הכרמלית, ורצו שמרצם של תושביה החרוצים וישרי הכפיים של חיפה יופנה ל"יום עמל ברציף נמל," כפי ששר בשנות השישים הזמר החיפאי שמעון ישראלי בקול הבס העמוק שלו, בשיר "סתם יום של חול", שיר הלל לנורמליות, לשגרה שכולה חול, שיש בה רק מעט מקום למקדשים, פולחנים וויכוחים תיאולוגיים?

כיכר פריס

שנות השישים של ילדותי, עמוק בתוך הזרם המרכזי של ישראל הציונית והיהודית, הציבו כמה מתוואי הנוף הגיאוגרפיים והאנושיים החשובים ביותר של חיפה בתחומו של כתם עיוור, והם החלו מתגלים לעיני רק בהדרגה, בשנות בגרותי, ולא מעט בזכותו של ספר קטן מימדים אחד: "אח'טיה" מאת אמיל חביבי. בבלי משים כמעט, משיח לפי תומו מעשיות קטנות ומבדחות, הוא הפך על פניה את תמונת העולם הסדורה שלי, שלא ידעתי עדיין איך להרהר אחריה. חביבי תיאר את חיפה שחשבתי שהכרתי מצדה ההפוך של המראה; "נסעתי דרך רחוב הגיבורים, הגיבורים שגירשו את תושבי ואדי רושמיה מבתיהם", הוא כתב. "כיכר המלך פייסל, בפתח תחנת הרכבת החיג'אזית, הייתה לרחוב חטיבת גולני, אלא שבערבית נכתב השם, כמו ברוב השלטים במדינה, בכתיב ערבי לקוי ומשובש, לאמור, "ח'טיבאת ג'ולאני", שפירושו הארוסות של גולני. ואני, עוד בטרם קניתי לי את הידע הצבאי הדרוש, סבור הייתי שגולני זה הוא דון ז'ואן עברי שיש לו מאהבות הרבה ומפאת הנימוס הן נקראות "ארוסות"…את כיכר אל ח'מרה (היין) הפכו לכיכר פריס, כדי שלא ינדוף ממנה ריח של בארים מפוקפקים, ולא ידעו שאל-ח'מרה הוא שמה של משפחה ערביה ותיקה. אותה כיכר נקראה לפנים כיכר אל חנאטיר, לאמור, כיכר הכרכרות, ואבותינו העגלונים נהגו ללעוג שם לכובעיהן של התיירות הזרות, כמין עציצים של פרחים מלאכותיים, וקראו להם "כובעי פריס".

מדרשי השמות ומשחקי המלים של חביבי הצחיקו עד בכי, ובעיקר חשפו בפני געגועים לעולם חיפאי אחר, זר ושונה מזה שהכרתי, ל"ימי הערבים", והבהירו לי היטב ובמוקדם שלא רק שאין לי מונופול על הזיכרון והגעגוע לחיפה של הילדות, רבים מן הזיכרונות האחרים הוסתרו ממני היטב, אולי במזיד. אחר כך התחלתי לעבוד בעיר התחתית, ותחנת כיכר פריס הייתה השער שדרכו התחלתי להתוודע, לאט, ובמידה בלתי מספקת, לחיפה הערבית.

אנחנו חיים בעולם של מהגרים ופליטים, ותביעות בעלות וזעקות עושק, ומשנות פוליטיות סדורות ומתנגשות, אבל דעתי הנחרצת היא שכל מה שצריך כדי לקבל חזקה ואחיזה במקום כלשהו הוא זיכרונות ילדות. ואלה נחלקו שווה בשווה בין כל הזוכרים.

הדמיון בין חיפה הבדויה לחיפה הממשית, אומר חביבי בפתח-דבר של אח'טיה, אינו אלא הזיית געגועים בלבד; ומוסיף ואומר שנתערער בטחונו באפשרות קיומה של חירות הגעגועים לחיפה בתוך חיפה. הייתי רוצה להרגיע אותו ולומר שחירות הגעגוע, לכל הפחות, עדיין שרירה וקיימת.


אולי תרצו לקרוא גם את:

7 תגובות בנושא “מסעות בכרמלית”

  1. רשימה מקסימה, מחכימה ומשעשעת.
    תודה!!!
    אפשר להשיג את כתב העת האיזוטרי הזה גם בחיפה? אצל המלחים המבריחים?

  2. הי
    בגלל כשל טכני נזרקה התגובה שלך על ידי מנגנון אוטומטי חסר פנים לאיזה בור עד שחילצתי אותה משם רק עכשיו. תודה על התגובה. יופי של סרט, אגיב שם. אבנר

  3. כן, גם לי מקרית חיים של פעם הייתה חיפה עיר פלאות.
    מצעדי יום העצמאות בעיר התחתית אותם ראיתי עם הורי, בחגיגיות, מחלונו של בית (רכוש נטוש) , שבו התגוררו מכריהם מהעיירה שאבדה בפולין.
    ההצגות היומיות בהדר אליהן היינו מגיעים"בוגרים" יותר , מחמיצי יום לימודים, יוצאים מוכי סנוורים לאחר 2 או 3 מערבונים ממהרים לפלאפל ומשם לרחוב אבן סינא לקו 51,52 , ולהרגשה המופלאה באוטובוס של home away from home
    שליוותה את הנסיעה הביתה,

    ואם אתחיל בהעלאת הזיכרונות לא אוכל להפסיק, מכור לנוסטלגיה שכמותי.

    אין עליך; כתבה נהדרת.

    תודה.

    שמעון

השאר תגובה