גברים לבנים מתים

>
<

ירמי פינקוס, סופר ומאייר:

"תענוג! אוסף סיפורים מרנינים ומיוחדים, שונים כל כך מתבנית הסדנאות לכתיבה בנוסח האנגלו-סאקסי שהשתלטה על הספרות העברית. הגיבורים - טיפוסים אקסצנטריים מכל הזמנים, הרבה ימאים ושרלטנים, והעברית - ללקק את השפתיים. בקיצור, ממליץ."

דנה פרנק על ״דבש״ בתוכנית ״מה שכרוך״, 25.4.18. דקה 24:45

גירסה קולית – קוראת: יפעת הראבן

ראיון עם ענת שרון בלייס  ב"מלים שמנסות לגעת", רשת א', 7.1

לקנייה:ורוד אירוני"דבש": סיפור מתוך הקובץ

השאלון באתר העוקץ
(והסיפור "משי" מתוך הספר)

עוד קוראים:

Siv30 ב- Goodreads:
"גברים לבנים מתים" הוא אחד מקובצי הסיפורים הקצרים הטובים והנפלאים שקראתי מעודי"
EB, פייסבוק:
"הספר הכי טוב שקראתי בעברית השנה, בקלות."
TH, פייסבוק
"מוצאת גם באובססיה הזו את המופת שבספר. אובססיה המתגלגלת מאיסוף הפרטים בבלשות להתלכדות הסיפור, והכתיבה הוירטואוזית וההומור כמובן,. מעולה!"
יארוסלב האשק, פייסבוק:
"יהיר, מעצבן, מבריק, נפלא. לא מכיר אף סופר ישראלי שכותב כך."

מילתא

ביום ראשון, 2.4.17 בשעה 20.30
נארח ערב לכבוד הספר "גברים לבנים מתים" מאת אבנר שץ (לוקוס)
בהשתתפות: שירה חפר, עורכת הוצאת "לוקוס"; הסופר אסף שור
הסופר אבנר שץ

התכנסות ב-20.00 ליין ולכיבוד קל. הכניסה חופשית – כולם מוזמנים!

השקה, 24 נובמבר, המגדלור, ת"א

בועז כהן, אבנר שץ, נטע הלפרין ב"מגדלור", 24 נובמבר 2016
בועז כהן, אבנר שץ, נטע הלפרין ב"מגדלור", 24 נובמבר 2016

שירה חפר, הוצאת לוקוס
שירה חפר, הוצאת לוקוס
  DWM

לוקוס ב-FB

אולי תרצו לקרוא גם את:

ערב עם נל זינק במשכנות שאננים, 24.1.17

אירוע

אולי תרצו לקרוא גם את:

7734

להקת המחול של יסמין ורדימון הופיעה בשבוע שעבר בבית האופרה בתל-אביב, במופע תיאטרון-מחול בשם 7734. ההופעה עוררה מעט תשומת לב תקשורתית, בעיקר בגלל התנגדות של האופרה להשמעת קטע של וגנר בפתיחה. יצירה של וובר הושמעה כתחליף.

בעבודה משולבים קטעים תיאטרליים ומומחזים, ואחד מהם מבוסס על "צלם", סיפור ישן שפורסם בקובץ "אוטוטו"' (זמורה ביתן, עורך: אסף גברון) בשלהי המאה הקודמת.*

אין לי יומרה או יכולת לכתוב ביקורת מחול, אבל היה מרשים מאוד. הקטע "שלי" עבר לגמרי בשלום, לדעתי. הייתי ממליץ בחום ללכת לראות, אבל אין הופעות נוספות באופק.

 

עוד וידאו

האתר של להקת יסמין ורדימון 

*אני חושב שאפשר למצוא גרסה מוקדמת של הסיפור ברשת, באתר במה חדשה. הסיפור "צלם" כבר הומחז ב-2008  ע"י תלמידי ניסן נתיב במסגרת הצגה המבוססת על "סיפורי "אוטוטו".

יסמין ורדימון בראיון:

"Besides, there is much more to this piece than Wagner. One part of the piece is an adaptation of a short story by [Israeli-born writer] Avner Shats, 'Photographer.' The story talks precisely about this point, about an artist's right to offend or be insensitive, and his role in society. The context in which it is presented can also apply to Wagner. I feel that the very fact that the subject even arose shows that there is an ongoing discussion about the connection between art and politics, which is a central element in the work. I could have said that I would not put on the show, but I realized that it actually throws a light on the problematic nature of the relationship between politics and art."

המופע הבא של להקתה של יסמין ורדימון – freedom – יהיה בנובמבר בלונדון, ואפשר להזמין כרטיסים. סתם.

אולי תרצו לקרוא גם את:

אורות – קפקא

הופיע גיליון קפקא של אורות

יצירתו של פרנץ קפקא, הסופר המובהק של המאה העשרים, לכדה את רוח התקופה ואת מוראותיה. משפטו של יוזף ק., הטירה המתעתעת, גלגולו של גרגור סמסא, אמן הצום, מושבת העונשין – אך גם טקסטים פחות ידועים בכתבי קפקא – משמשים השראה ליצירות בגיליון השישי של אורות.

 הגיליון כולל סיפורים, שירה, מאמרים, תרגומים ותצלומים בעקבות קפקא.

מערכת אורות: טל ניצן, יונתן דורי, דינה שטנר info@orot-books.com

 kafka frontמשתתפים בגיליון: זהר איתן, רוני אמיר, אלכס אפשטיין, דרור בורשטיין, יעקב ביטון, ריצ'רד בראוטיגן, נוית בראל, נטע גוב, רונן גולדמן, הדס גליקו, אבי דבאח, יונתן דורי, וולפגנג הילדסהיימר, אילנה המרמן, אברי הרלינג, נל זינק, שמעון זנדבנק, נעם כהן, דוד לוין, צביה ליטבסקי, שבתאי מג'ר, עמוס נבון, חוה ניסימוב, טל ניצן, רוני סומק, דניאל עוז, אלישע פורת, יובל פז, לאה פילובסקי, דורית פלג, ענת פרי, ריימונד קארבר, טלי קונס, יורם קופרמינץ, ענבל רווה, אורלי רוזן, אבנר שץ.

 תצלומים: נטע גוב, רונן גולדמן, יורם קופרמינץ. תצלום השער: יורם קופרמינץ.

 יצירות מתוך הגיליון
להצטרף לדף בפייסבוק
לרכוש גיליונות בהנחה

תרומתי הצנועה: תרגום ל"זכרונות ממסילת קאלדה" מאת נל זינק

בשנת 1914, בימים שבהם כתב את "המשפט", התחיל פרנץ קפקא לכתוב סיפור נוסף בשם "זכרונות ממסילת קאלדה" (Erinnerungen an die Kaldabahn). בסופו של דבר נותר הסיפור בלתי גמור, ורק בשנות החמישים, עם פרסום יומניו ע"י מקס ברוד, הופיע בדפוס, לצד מעט דברים שכתב קפקא ביומנו על יסורי הכתיבה והניסיון שלא הבשיל.

הסיפור נכתב בתוך היומן גופא, ב-15 באוגוסט 1914. ב-21 באוגוסט כתב קפקא: "התחלתי בתקוות שכאלה, ואחר כך נהדפתי אחור על ידי כל שלושת הסיפורים, היום יותר מתמיד. אולי נכון הוא שעל הסיפור הרוסי לעולם אין לעבוד אלא אחרי "המשפט".

"זכרונות ממסילת קאלדה" הוא אם כן "הסיפור הרוסי" של קפקא שלא הושלם; לא רק תפאורת הערבות האינסופיות והריקות מעניקה לו את הניחוח הרוסי, אלא גם האבסורד העקרוני של מסילה שאינה מובילה לשום מקום, ודמותו של המפקח על המסילה – באלה אפשר למצוא הדים ברורים לסיפורי גוגול, ויש שימצאו אותם גם ביצירות אחרות של קפקא.

אחת הפרשנויות לסיפור הלא גמור מקשרת אותו ליחסיו הסבוכים והכאובים עם פליציה באואר; אירוסיהם בוטלו בפעם הראשונה בסתיו של אותה שנה, וכמו גיבור הסיפור – לטענת הפרשנות הזאת –  התלבט קפקא בין בחירה בחיי בדידות ויצירה לבין בניית קשרים חברתיים ואנושיים: "ככל שהמתה סביב אזני בדידות רבה יותר, היה זה טוב יותר בעיני, ולכן איני רוצה לקבול על כך גם עכשיו." (תרגום חיים איזק).

הסיפור של נל זינק נכתב בעקבות הסיפור שלא הושלם; הוא מאמץ את נקודת המוצא, ואת נקודת המבט, של המספר הקפקאי, אבל ממשיך למחוזות אחרים, אישיים ופיוטיים.

רשימה של ענת פרי על קאלדה

עוד קפקא

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסמרים – הנסיך קוקייה

 

כתב העת מסמרים 18: אגדות

הנסיך קוקייה: סיפור מאת נל זינק

סוויטה לתזמורת או לשישה נגנים מאת בוריס יופה

מאנגלית: אני

טקסט מלא (אנגלית): למטה

 

 

 

 

 

PRINCE CUCKOO

Suite for orchestra or six players by Boris Yoffe

Fairy tale by Nell Zink in German or English, Hebrew by Avner Shats

 

 

1. Overture

 

Once upon a time there was a handsome prince.  He was ruggedly good-looking, plus he had big, beautiful wings and could fly like a bird.

 

He said to himself, wow, with my wings I am totally cool.  I’m going to be the best king ever.  Every day I’ll fly back and forth over my kingdom and look down to see if my people are happy.  Nobody else here can fly, so everybody loves me, because I have wings.  When I turn twelve my father the king will retire, and then I’ll be king and I’ll be the best king ever.

 

Then it was his twelfth birthday.  His parents the king and queen came and said, hi prince, how are you, we’re awfully sorry, but you can never be king.  The reason is that you’re not related to us.  We have no wings, and neither does grandma, and neither does grandpa, and neither did great-grandma, and neither did great-grandpa, and so on all the way back to Adam and Eve.  None of them had wings.

 

We don’t know where you got these wings, but you can’t possibly be our son with wings like that.  Wings are hereditary.  They run in families.  So you must be from some totally different family.  Please, you are old enough to leave us now!  Go and find your true family!

 

The prince said, I’m like a cuckoo-bird, the bird that grows up in the wrong nest.  From now on just call me Prince Cuckoo.

 

2. Kuckuck

His parents said, go and find your true family.  They gave him ten dollars and said, goodbye, our dear cuckoo-bird!  It was nice knowing you!

 

Prince Cuckoo was very, very sad.

 

He started to walk.  He walked and walked, on an on, far away into the distance.  He met all sorts of different people.  He asked them all, are you my father?  Or are you my mother?  But no one knew him at all.  It was very sad.

 

He could have flown with his wings, but then he wouldn’t have found any people to ask, because all the people were on the ground.  There are no people in the air.

 

He walked a long, long way.

להמשיך לקרוא מסמרים – הנסיך קוקייה

אולי תרצו לקרוא גם את:

יום הניצחון של החייל הטוב שץ / שני מצעדים

בין שלל החגים והמועדים שבין האביב לקיץ חוגגים אצלנו במשפחה גם את ה"חג של סבא". אבל הרבה לפני שהפכנו את אבא שלי לסבא, לפני העלייה הרוסית הגדולה, ולפני עוד כמה אירועים מטלטלי עולם, נהגו לציין אצלנו בבית את ה-9 במאי, יום הניצחון. זה היה חג די מחתרתי, למען האמת, ומעטים ידעו על מה מדובר.אבא שלי נמנע ממצעדים, והוא וטרן בלי מדליות, כי עזב את המולדת הרוסית הגדולה לאקלים חם יותר בחיפזון מסוים, ותוך דילוג על ניירת וביורוקרטיה. בילדותנו שמענו סיפורי מלחמה מעטים, וכולם הוגשו לנו כסיפורי הרפתקאות לנוער – בלי זוועות, גופות, רעב ומוות. עלילותיו במלחמה יכולות כמובן לפרנס רומן או שניים, אבל אנחנו שומעים ממנו רק שרשרת של אפיזודות צבעוניות עם פואנטה.

החייל הטוב שץ – שגורש עם משפחתו מסביבות קישינייב אל הרפובליקות של מרכז אסיה במסגרת אחד הטרנספרים הסובייטים הגדולים –  גויס בגיל 17 (אמרו לו שבצבא לפחות יש אוכל, ואינטליגנט כמוהו בטח יהיה פקיד) ודי מהר מצא את עצמו בחזית הביילורוסית השלישית, נושא אבטומט ומסייר בחפירות גרמניות.

למזלו הטוב, הרגל שלו קפאה באחד הלילות בתוך המגף הצבאי. הוא פונה לבית-חולים שדה, ובתקופה שהחלים הגיע למקום קצין צעיר ששמו זכור לטוב: קולקולצב (פירוש השם, כנראה, פעמונר). קולקולצב חיפש חיילים, רצוי יודעי קורא וכתוב, ובעלי שמיעה חדה, ליחידת האזנה מודיעינית בהקמה. להמשיך לקרוא יום הניצחון של החייל הטוב שץ / שני מצעדים

אולי תרצו לקרוא גם את:

מסעות בכרמלית

במרץ 2010 יצא לאור גיליון של כתב עת אזוטרי, צרפתי-אנגלי, ששמו Mediterraneans/Méditerranéennes. הגיליון הנוכחי הוקדש לחיפה. תרמתי לו אוסף רשימות שפורסם במקור באתר "רשימות", תחת הקטגוריה "מסעות בכרמלית". קצת הוספתי ושייפתי בקצוות.

מסעות בכרמלית

ובכן, באחד האמשים מצלצל אלי הסופר א.ק., שעל ספרו האחרון, העוסק בימאים ישראלים בשנות השישים והשבעים, כתבתי ביקורת נלהבת, כי כזה אני, שוחר טוב, ומציע לי להשתתף בכתבה שמצלמים עליו לטלוויזיה, וגם שואל אותי אם אני מכיר מקומות של ימאים בחיפה, כי בטלוויזיה רוצים רקע אותנטי שהולם את הנושא. הסכמתי מיד. למה לא? הילדות שלי תמיד ישמחו לראות אותי בטלוויזיה, וזה בערוץ הראשון, אז אף אחד אחר לא יראה. אשר ל"מקומות של ימאים", מידע כזה אני תמיד שמח לנדב, כדי שיחשבו שאני בעניינים, והצעתי את הפאב של יוסקה, שבו ביקרתי ממש בפועל פעם או פעמיים. ניסחתי לעצמי כמה משפטים נאים לומר על הספר ואף דפדפתי בו מעט, וביום ובשעה המיועדת ירדתי בכרמלית וצעדתי אל נקודת המפגש ליד תחנת הרכבת של חיפה מרכז, אמרתי בנימוס שלום לצוות הצילום ולחצתי את ידו של הסופר א.ק.

"לא לא," אמר הבמאי, שהבחין פתאום שהופעתי שם: "לא ככה. תיפגשו כמו שצריך! תתחבקו! זאת פגישה נוסטלגית! קדימה, תעשו את שוב. ואחר כך תסתכלו מסביב, תדברו על איך היה כאן פעם, בשער הנמל, ואיך זה נראה היום. תעלו זיכרונות. צלם!"

להמשיך לקרוא מסעות בכרמלית

אולי תרצו לקרוא גם את:

אליסדייר גריי

[גירסה של הרשימה שפורסמה בידיעות אחרונות ב-2 בנובמבר]

בעשרים-וכמה השנים האחרונות מתרחש בסקוטלנד מיני-רנסנס ספרותי ותרבותי, שהדיו נשמעים היטב גם מחוץ לגבולותיה. אירווין וולש ("טריינספוטינג") הוא אולי הנודע בחבורה הכוללת עוד רבים (איאן בנקס נדמה לי הוא היחיד שתורגם לעברית) כולם כאחד, אומר לי רודג' גלאס – סופר צעיר, אנגלי-יהודי שבחר לחיות בגלזגו – מכירים בכך שאת הרנסנס הזה חולל יוצר אחד, שאינו מוכר כלל בישראל: אליסדייר גריי.

פגשתי את גלאס, שמונה לתפקיד "הביוגרף הרשמי" של אליסדייר גריי (תואר ששניהם מתייחסים אליו במידה של הומור) בפאב הומה קהל מגוון בווסט-אנד של גלזגו, לא הרחק מהאוניברסיטה. ברדיוס של כמה רחובות, לדבריו, מתחוללת התסיסה התרבותית הנמרצת של גלזגו האפורה והתעשייתית, עיר שנחלצה ממשברי עידן התאצ'ריזם בשן ועין. בחלק הצפוני של המתחם ניצבת "אוראן מור", כנסיה שהפכה למרכז תרבותי שוקק, ובו פאב, אולמות תיאטרון ומרכזי כנסים. את תקרת האודיטוריום מעטרים ציורי קיר עוצרי נשימה של אליסדייר גריי – שמחלק את יצירתו כמעט שווה בשווה בין ציור וספרות.

להמשיך לקרוא אליסדייר גריי

אולי תרצו לקרוא גם את:

המלך האחרון של סקוטלנד

אליסדייר גריי הוא סופר וצייר סקוטי, תושב גלזגו, שלדעת מעריציו הנלהבים (למשל וויל סלף, או חברי ההרכב בל אנד סבאסטיאן) נמנה על גדולי הספרות האנגלית של זמננו. אבל רק מעטים יחסית מכירים אותו או שותפים לדעה הזאת. נתקלתי בו באקראי באמצעות ספרון קטן בשם "מכתבים מאימפריה מזרחית" בהוצאת פינגווין – יצירת מופת קטנה, לדעתי, שתרגמתי להנאתי, כי נדמה לי שאני שייך לקהל מעריצים זעיר במיוחד ואף אחד אחר כאן לא ממש מתעניין בו.

יצירתו המרכזית של גריי היא רומן בארבעה חלקים, "לאנארק" – פנטסיה אוטוביוגרפית אפלה, שכתיבתה ארכה 35 שנה. הוא פורסם ב-1981 והפך כמעט מיד למעין קלאסיקה. לא מכבר גיליתי שיש לו בלוג, שם התפרסם המערכון שלעיל. גיליתי גם שהביוגרף הרשמי של גריי הוא סופר צעיר בשם רודג' גלאס, מתפוצת גלזגו, שבילה איזה קיץ רחוק במחוזותינו.

כל זה – לכבוד ביקור מתוכנן בממלכה, כולל גלזגו, שעלתה לכמה דקות לכותרות בגלל פיגוע. בבוא העת אולי אעלה תמונות ורשמים.

הצינורות

מאת אלאסדיר גריי

סצנה: פנים של פאב קטן באזור יוקרתי, דוגמת ה"ווי יוביקיטוס צ'יפ". ברמנית, לקוח שגרתי, וקלטי ממוצא אסיאתי.

הברמנית עושה משהו שברמניות עושות, כמו ייבוש כוסות. הלקוח קורא את מוסף הספורט של עיתון ידוע.

לקוח: (מבלי להרים את עיניו מן העיתון) את מכירה את אחי, האמן?

ברמנית: כן.

לקוח: : הוא לא סתם אמן עכשיו. הוא מנהל ראשי של תחום האמנויות בכל לַאנַרְקְשֵייר. הוא זיין כמעט כל אישה במחוז לאנארק. (מרים את עיניו מהעיתון) הוא זיין אותך?

להמשיך לקרוא המלך האחרון של סקוטלנד

אולי תרצו לקרוא גם את:

כלב אדום (אופס)

אי אז, באיזה אזור-דמדומים לא מוגדר של הילדות – מן הסתם בין גיל תשע לאחת-עשרה – שכבתי חולה בבית, וביקשתי מאמי שתקנה לי חוברות טרזן, להפיג את השעמום. במהלך ערמומי של אינדוקטרינציה תרבותית היא חזרה הביתה עם איזה תירוץ על כך שטרזן אזל, ועם כרך אדום קטן כתחליף; היא הצליחה הרבה מעל למשוער, מפני שספר הג'ונגל – וליתר דיוק ספר הג'ונגל השני – הכיר לי את שני הגיבורים הספרותיים האהובים עלי ביותר מאז ומעולם – ריקי-תיקי הנמייה הנועזת, וראש לכולם קוֹטיק, כלב הים הלבן: נביא, חוזה ומנהיג, שהאפוס המופלא שלו כבש אותי יותר מכל סיפורי התנ"ך, המורשת, המיתולוגיה והגבורה גם יחד. גם את ספר הג'ונגל הראשון אהבתי, אם כי לא באותו להט; ומשום כך עבר קצת זמן עד שלמדתי להכיר בכך שהגירסה המצוירת של דיסני, המרוחקת כל כך ברוחה ובפרטיה מהספר, היא יצירה מקסימה וגרובית להפליא, העומדת בפני עצמה. כיום נדמה שדיסני הציל את ספר הג'ונגל מתהום הנשייה; בדוכנים (מעוררי הרחמים) של שבוע הספר בחיפה שאלתי עליו, והציעו לי בערך שבעה-עשר עיבודים מודפסים של גירסת דיסני, אבל את התרגום המלא של אוריאל אופק, (את השירים נדמה לי שתרגם יוסי גמזו) שלא לדבר על י.ל. ברוך, קשה להשיג.

כמובן שכאשר קראתי בו לראשונה לא היה לי שום מושג שקיפלינג הוא מותג בעייתי, בלשון המעטה: האבטיפוס הקלאסי של הקולוניאליסט הלבן, התגלמותם חסרת-הבושה של שובינזם, ג'ינגואיזם, קולוניאליזם ואימפריאליזם ומה לא, ובעל הפואמה הנודעת עולו של האדם הלבן. כל זה לא עניין אותי כהוא זה, וגם עכשיו למען האמת זה לא בראש מעייני, אבל בכל זאת צריך לומר שגם אם בעניינים של בני אדם קיפלינג מייצג אולי אידיאולוגיה מכוערת שאבד עליה הכלח, הרי "כלב הים הלבן" הקדים את זמנו ועסק בשמירה על הסביבה ובזכויות בעלי-החיים מנקודת מבט נאורה להפליא.

חיטוט בקבצים ישנים החזיר אותי לתרגום לא גמור של "כלב אדום", פרק מסיפורי מוגלי, שלמיטב ידיעתי לא תורגם מעולם לעבריתאני לא בטוח מהי הסיבה לכך: אמנם לא חסרה בו אכזריות פראית ונוטפת-דם, אבל כך גם שאר סיפורי ספר הג'ונגל;.* [אופס. עותק של הגירסה החדשה יותר של תרגום אוריאל אופק העמיד אותי על טעותי. אופק כבר תירגם, ואני טרחתי לשוא, כי התרגום שלו נראה בסדר גמור. ]

אני מודה שחשתי אי נוחות מסוימת לנוכח נאום-הקרב של מוגלי, שנועד אולי להעלות על הדעת נאומים פטריוטיים נוסח הנרי החמישי לפני קרב אז'ינקור – אבל מצד שני אי אפשר להחמיץ את האירוניה הסוויפטית המהדהדת כאשר קיפלינג כותב שמוגלי שנא את אויביו בגלל ריחם, אורח חייהם, ובעיקר מפני שהיה להם שיער בין הבהונות, שעה שהוא וחבריו היו חלקי-כפות. כמובן שקיפלינג נוטל חירות באשר לעובדות הזואולוגיות לאמיתן; עוד הערות לסיפור – כאן. וזה מה שכתב על קיפלינג נחום סוקולוב, אם זה מעניין מישהו.

העלילה מתרחשת בתקופה מאוחרת יותר מן הסיפורים המוכרים לנו; בּאלוּ הדוב והפנתר השחור בגהירא אינם לוקחים בה חלק, והגיבור החיובי הבולט הוא הפיתון קאא; הסיפור מהיר, דחוס ועקוב-מדם כמו סרט פעולה מפוקפק; לא חסרות בו נוסחאות הז'אנר שאומצו אחר כך – ובטח גם קודם לכן – בעוד מי-יודע-כמה אפוסים וסאגות הרואיים, שבהן הקו הדק בין הנשגב למגוחך נחצה לעתים קרובות; הגיבור הוא אנדרדוג במלוא מובן המילה, אפילו תרתי משמע, וגם אאוטסיידר; והנה לפנינו גם טבח החפים מפשע, וגם נקמת-הדם, וכמובן סצנת המנהיג הישיש שמת בקרב, ומילות-הצוואה האחרונות שלו; קיפלינג שולט היטב בכל אלה, אבל ברור לי שיש לו בכל זאת איזה ערך מוסף, וגם הומור ושאר רוח, אחרת לא הייתי טורח לסיים את התרגום. מכל מקום, הוא לא מומלץ לילדים ועלול להותיר צלקות בנפשם הרכה של חיילנו לעתיד. עדיף שישחקו האפ-לייף או איך שלא קוראים לזה, או שיראו חדשות.

בשעת דמדומים אחת, כאשר טפף לו בנחת על פני הרכסים בדרכו אל עקילא, על מנת לתת לו את מחציתו של צבי שצד, וארבעת אחיו רצים בעקבותיו, מתקוטטים קצת במשובה, דוחפים זה את זה מתוך עליצות על היותם חיים, שמע מוגלי קריאה שלא נשמעה מאז הימים הרעים של שיר-חאן. הייתה זו קריאה המכונה בג'ונגל פיאל, מין צווחה איומה שפולט התן כאשר הוא צד מאחורי גבו של נמר, או כאשר טרף גדול מופיע. אם תוכלו לדמיין תערובת של שנאה, חדוות ניצחון, פחד ויאוש, ועוד צליל של תאוותנות ערמומית המלווה את הכול, תקבלו מושג כלשהו על הפיאל שעלה וירד והבליח ורטט הרחק מעבר לוואינְגוּנְגָה. הארבעה עצרו מיד, סומרים ונוהמים. ידו של מוגלי נשלחה אל סכינו, והוא בלם, הדם מציף את פניו וגביניו מתכווצים…

לתרגום המלא

אולי תרצו לקרוא גם את: