אליסדייר גריי

[גירסה של הרשימה שפורסמה בידיעות אחרונות ב-2 בנובמבר]

בעשרים-וכמה השנים האחרונות מתרחש בסקוטלנד מיני-רנסנס ספרותי ותרבותי, שהדיו נשמעים היטב גם מחוץ לגבולותיה. אירווין וולש ("טריינספוטינג") הוא אולי הנודע בחבורה הכוללת עוד רבים (איאן בנקס נדמה לי הוא היחיד שתורגם לעברית) כולם כאחד, אומר לי רודג' גלאס – סופר צעיר, אנגלי-יהודי שבחר לחיות בגלזגו – מכירים בכך שאת הרנסנס הזה חולל יוצר אחד, שאינו מוכר כלל בישראל: אליסדייר גריי.

פגשתי את גלאס, שמונה לתפקיד "הביוגרף הרשמי" של אליסדייר גריי (תואר ששניהם מתייחסים אליו במידה של הומור) בפאב הומה קהל מגוון בווסט-אנד של גלזגו, לא הרחק מהאוניברסיטה. ברדיוס של כמה רחובות, לדבריו, מתחוללת התסיסה התרבותית הנמרצת של גלזגו האפורה והתעשייתית, עיר שנחלצה ממשברי עידן התאצ'ריזם בשן ועין. בחלק הצפוני של המתחם ניצבת "אוראן מור", כנסיה שהפכה למרכז תרבותי שוקק, ובו פאב, אולמות תיאטרון ומרכזי כנסים. את תקרת האודיטוריום מעטרים ציורי קיר עוצרי נשימה של אליסדייר גריי – שמחלק את יצירתו כמעט שווה בשווה בין ציור וספרות.

אליסדייר גריי עצמו גר מרחק כמה דקות הליכה משם. כשהוביל אותי רודג' גלאס הצעיר אל ביתו של גריי, נפרד ממני בעצה ידידותית: שאל שאלות, אבל תצפה לתשובות של ממש; גריי הוא מופע של איש אחד, והוא ידבר רק על מה שירצה לדבר. גריי פתח את הדלת, ודמותו אישרה את כל התיאורים הססגוניים שקראתי אודותיו: גבוה, מזוקן ומכריס, בעל רעמת שיער לבנה ופרועה ושלייקעס, מבטא סקוטי מתגלגל וכוס יין ביד, הזמין אותי אל חדר-אורחים שהוא גם סטודיו, עמוס בעבודותיו. אשתו מורג הצטרפה אלינו, שותפה ערנית לשיחה. סיפרתי לגריי איך התוודעתי באקראי ליצירתו לפני יותר מעשרים שנה, באמצעות עותק משומש של "חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית" בסדרת "60 פני" של הוצאת פינגווין – יצירת מופת קצרה ומדהימה, שגרמה לי המשיך ולחפש את יצירותיו, למרות הקושי הרב – לפני עידן האינטרנט – למצוא בארץ את ספריו, שאף אחד מהם לא תורגם עדיין לעברית.

למרות האזהרה הידידותית שקיבלתי, פתחתי בשאלה מתבקשת, וציטטתי לגריי מספרו "מסכנים" (Poor Things), זוכה פרס וייטברד לשנת 1992, שבו מספרת הגיבורה המופלאה שלו, בל בקסטר, על רוסי שפגשה באודסה בתחילת המאה העשרים, ושוחח איתה על גאוני הספרות האנגלית והרוסית, אבל "לא היה יכול לתפוס את ההבדל בין סקוטלנד לאנגליה, למרות שהוא נבון למדי בעניינים אחרים." והרי זה המצב גם כעת, נדמה לי, עבור זרים ובהם ישראלים – "ספרות סקוטית" הלא נכתבת באנגלית, ומדוע אם כן אינה חלק מן הספרות האנגלית?

גריי פורץ בצחוק רם, חד ואופייני, ופוצח בתגובה במונולוג ארוך, שנון, מבדר ולמדני, על דברי ימי האומה הסקוטית מאז השבטים הפיקטים הקדומים, דרך המלך אדוארד הראשון, הצהרת ארדבורו – שהיא הכרזת-עצמאות סקוטית מן המאה ה(שכחתי) ,עבור אל מרי מלכת הסקוטים וכלה בסקוטי מצליח בן זמננו, אחד טוני בלייר. גריי מדבר ללא הפוגה, כמו כוח-טבע מתפרץ, בעל ידע עצום וכושר המצאה אינסופי, הניכרים היטב גם בספריו; הוא מאזכר אינספור פרטי-פרטים היסטוריים ועכשווים, ולעתים  קם תוך כדי כך ממקומו, בוחר מן הספרייה כרונולוגיה היסטורית נושנה ומדפדף בה כדי לוודא איזה נתון, וממשיך בקלילות לגלוש שוב ושוב לדרכים צדדיות, אבל מתמיד לחזור אל הנושא העיקרי שלו, שהוא פוליטי במהותו: סוציאליזם בסקוטלנד.

ציורי הקיר של אליסדייר גריי על תקרת "אוראן מור".

גריי, יש לומר במאמר מוסגר, הוא מעין לאומן סקוטי, אבל מכל הסיבות הלא-נכונות: לא שוביניזם לאומי מעניין אותו, אלא בגידת הלייבור הבריטי בעקרונות הסוציאליסטיים שבשמם הוא מתהדר; לדעתו רק שלטון עצמי לסקוטלנד יביא לממשל בעל עקרונות סוציאליסטיים, כיוון שרק בסקוטלנד יש לכך תמיכה עממית רחבה – אבל האומה הסקוטית הקטנה, המונה רק כ-5 מיליון תושבים, נטמעת בממלכה המאוחדת. בקיצור, הוא היה מרוצה מאוד, הוא אומר – בליווי צחוקו האופייני – אם הייתה נחפרת תעלה גדולה שתפריד אחת ולתמיד את אנגליה מסקוטלנד.

איור ל"חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית"

העובדה שהשיחה על נושאים פוליטיים וחברתיים חביבה עליו במיוחד, אין פירושה שהוא נרתע מלספר על עצמו; הזכרתי לו אמירה שלו, שבה הזהיר מפני התערטלות וחשיפת צפונות הנפש בראיונות עיתונאיים; הוא שוב פורץ בצחוק, ומספר שהייתה זאת תגובה לראיון עם עיתונאית סקוטית שהתעקשה לשאול אותו שאלות אינטימיות מאוד על חיי המין שלו; בניגוד למזגו הרגיל, השתדל מאוד לרצות אותה, וענה בכנות על שאלות מביכות למדי – והיא גמלה לו במאמר שטען שהוא שטוף אובססיה מינית. במבט לאחור, זה מצחיק אותו – ספריו, וביחוד לאנארק, שזורים יסודות אוטוביוגרפיים ברורים, אפילו כאשר הם ממריאים למחוזות דמיוניים. "חמישה מכתבים מאימפריה מזרחית", המתרחש בקיסרות עתיקה הנאנקת תחת עולה של רודנות מבעיתה, הוא אומר, נכתב למעשה על התקופה בה היה סופר-אורח של אוניברסיטת גלזגו; גיבור הסיפור, תוהו (בעברית) וידידו בוהו, הם משוררים-ביורוקרטים בשירות הקיסר.  גריי הוא בן מעמד הפועלים הסקוטי, ובנעוריו ראה ברופאים, מורים, אינטלקטואלים ומדינאים בעלי השקפה סוציאליסטית, אלה שבזכותם זכה לאפשרות לרכוש השכלה גבוהה, דמויות אידיאליות ומעוררות השראה. כאשר הוזמן להיות סופר-אורח של אוניברסיטת גלזגו, הצטייר הדבר בעיניו כנס מופלא, כמעט בל יאמן, הוא מספר; הוא זוכר דודה קשישה שלו שאמרה לו בביטחון שמרגע שנכנס לאוניברסיטה, הוא "מסודר" – לכאורה עבר ממעמד למעמד, למרות שמדובר היה רק בתואר לזמן קצוב.

מכלול יצירתו של גריי אינו פוליטי במובהק אלא אנושי, פיוטי, פנטסטי וסוריאליסטי, וגם מקומי ואישי מאוד. אליסדייר גריי פרץ לתודעה בשנות השבעים, עם פרסום הרומן המונומנטאלי שלו "לאנארק" (זהו שם המחוז בו שוכנת גלזגו). מייד עם צאתו לאור עורר הספר השוואות לדנטה, בלייק, קפקא, ויותר מכל ל"יוליסס" של ג'ויס; ואכן, בדומה לדבלין הקמה לתחייה ב"יוליסס", "לאנארק" הוא בין השאר תיאור מדוקדק של חיי העיר גלזגו ואזרח צעיר שלה, אבל במקביל זוהי גם פנטסיה אפלה וסוריאליסטית על עולם קודר ופסימי. כתיבת הרומן ארכה שלושים שנה, במהלכן חי גריי בעוני והתפרנס בין השאר מציור על קירות מסעדות תמורת ארוחות. אף על פי שהספר התקבל בהשתאות והוכתר במהירות כקלאסיקה – הגארדיאן כינה אותו "אבן דרך של הספרות האנגלית (!) במאה העשרים" – הוא לא זכה לקנוניזציה נוסח ג'ויס; בארה"ב, למשל, יצא הספר לאור תחת הסיווג "מדע בידיוני". גריי אומר שהוא מתורגם ומוכר יותר, יחסית, במקומות "קטנים ומדוכאים על ידי נוכחותה של מעצמה קרובה", כמו מזרח אירופה.

בהמשך דרכו הספרותית זכה למנות נכבדות של שבחים והערצה לצד ביטול וגינוי; הוא החל להצטייר כסופר "קאלט" אופייני, החביב על חבורה קטנה של יודע-ח"ן אבל אינו פורץ אל התודעה הציבורית הרחבה. גריי המשיך לסבול לא מעט קשיים כלכליים, ואחר כך גם בריאותיים, עד שהפך, לאט ובהדרגה, למכובד והנערץ בסופרי סקוטלנד. כיום הוא זוכה ליחס של אוצר לאומי, ומשפיעים עליו אהבה וכבוד,  וגם יחס מגונן מאוד; יש הרואים בו, בגלל אופיו הבלתי מרוסן ועצמאותו המוחלטת מכל מוסכמה, מין ילד הזקוק להשגחה.

באוקטובר יצא לאור בהוצאת בלומסברי ספרו החדש, הראשון מזה שנים, "זקנים מאוהבים" (Old Men in Love ). גריי סיפר מעט על הספר, המשלב ארבעה סיפורי אהבה המרחשים בתקופות שונות וזמנים שונים. כמו בכל ספריו, גריי מעורב בכל פרט של עיצוב הספר, מן העטיפה ועד הטיפוגרפיה; בספר החדש יש דגש רב על האיורים; הוא מראה לי איור מרהיב שיופיע בספר, ובו פנורמה, המבוססת על תחריט עתיק, של ונציה בימי הביניים, שם מתרחשת אחת העלילות של שבספר. האם הפעם תפרוץ יצירתו של אליסדייר גריי ותגיע אל קהל רחב יותר? ימים יגידו. בינתיים נותר לחכות, לכל הפחות, למוציא לאור שייטול את היוזמה ויזכה גם את קוראי העברית בהצצה אל עולמו הייחודי של גריי.

 

רודג' גלאס (32) בן למשפחה יהודית ממנצ'נסטר, קיבל חינוך יהודי רגיל ואף שהה בישראל, בירושלים ובקיבוץ יהל; אבל לאחר שהגיע, כמעט באקראי, לאוניברסיטת גלזגו, מצא שם את מקומו, והוא סבור שהוא "סקוטי של כבוד" גם בעיני עמיתיו באוניברסיטה – למרות שספרו היחיד עד כה, "בלי זיקוקים", עוסק בזהות יהודית באנגליה. הוא היה מזכירו של אליסדייר גריי, וגריי בחר בו לכתוב את הביוגרפיה שלו; הוא מפריד לחלוטין בין העולם של גריי לכתיבתו הוא, והיה שמח אם היו מתוודעים לספרו הראשון בארץ; ספרו השני יצא בשנה הבאה בהוצאת פאבר אנד פאבר והוא "הרבה יותר טוב מהראשון", הוא מעיד בחיוך.

 


עוד על גלזגו, גלאס וגריי

הצינורות מאת אליסדייר גריי

מכתבים מאימפריה מזרחית

הבלוג של אליסדייר גריי

אתר המוקדש לגריי

5 תגובות בנושא “אליסדייר גריי”

  1. וגם יופי של איור וכיתוב (הפורטרט הרשמי של גריי).

    ועל האבחנה בין סקוטלנד לאנגליה תרשה לי לצטט מקורות פחות קלאסיים – טריינספוטינג:
    טומי (נושם את אויר הפסגות הסקוטי): Doesn't it make you proud to be Scottish?
    מארק: It's SHITE being Scottish! We're the lowest of the low. The scum of the fucking Earth! The most wretched miserable servile pathetic trash that was ever shat on civilization. Some people hate the English. I don't. They're just wankers. We, on the other hand, are colonized by wankers. Can't even find a decent culture to get colonized by. We're ruled by effete assholes. It's a shite state of affairs to be in, Tommy, and all the fresh air in the world won't make any fucking difference!

  2. ציטוט מעולה, שלא זכרתי – ורוח הדברים עולה פה ושם גם אצל גריי, הנע כנראה בין חיבה לכל מה שהוא סקוטי לבין ביקורת עצמית הגובלת בתיעוב עצמי.
    אירווין וולש, מחבר טריינספוטינג, כך אמר לי רודג'
    גלאס, הוא אחד מחסידיו המושבעים של גריי.

    ואם יורשה לי, האוויר הצלול של סקוטלנד ועוד כמה דברים שהולכים עם זה, כמו לוכים, נהרות ועמקים ירוקים, דווקא כן
    make a fucking difference

  3. הגעתי במאוחר. טוב מלעולם לא. טוב בכלל.
    קסם בלאדות בלעדי, או איך לומר, בלאדי.
    תודה לאבנר

השאר תגובה