כלב אדום

מאת רודיארד קיפלינג

מתוך ספר הג'ונגל

לְחָיֵי הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים, הַטּוֹבִים – לֵילוֹת שֶׁל רִיצָה מְהִירָה
לִגְמִיאַת-מֶרְחָבִים, לַמַּבָּט הַמַרְחִיק, לְעָרְמַת-צַיָּדִים מַזְהִירָה
לְחָיֵי נִיחוֹחוֹת טֶרֶם שַׁחַר, טְהוֹרִים, עוֹד הַטַּל לֹא יָבַשׁ!
חוֹמְקִים בְּמִסְתּוֹר-עֲרָפֶל, וְהַטֶּרֶף סוּמָא וְנִרְעַשׁ!
לְחָיֵי קְרִיאָתָם שֶׁל אַחֵינוּ, כְּשֶׁהַצְּבִי הַלָּכוּד מִשְׁתּוֹלֵל
לְלֵּילוֹת הַסִּכּוּן הַמְשוּלְהַב!
וּבַיּוֹם – לַנִּמְנוּם הֶעָצֵל,
זֶה הַזְמַן, וּפָנֵינוּ לַקְרָב.
יַלֵּל! הוֹ, יַלֵּל!


לאחר החזרה לג'ונגל החל החלק המענג בחייו של מוגלי. מצפונו נקי היה, כשל מי ששילם חוב; יצורי הג'ונגל כולם היו ידידיו, וחששו ממנו רק מעט. הדברים שעשה וראה ושמע כאשר נדד מעדה לעדה, מלווה בארבעת אחיו, או בלעדיהם, יכולים היו לפרנס סיפורים רבים-רבים, כל אחד מהם ארוך לפחות כמו זה שלפנינו. כך שלעולם לא תשמעו איך פגש את הפיל המטורף ממנדלה, שהרג עשרים-ושניים שוורים שהיו רתומים לאחת-עשרה כרכרות עמוסות כסף בדרך אל אוצר הממשלה, ופיזר את מטבעות הרופי הנוצצים באבק; ואיך לחם בג'אקאלה, התנין, לילה שלם וארוך אחד בביצות הצפון, ושבר את סכין-הפשיטה שלו על קשקשי-הגב של המפלץ; איך מצא סכין חדש וארוך יותר ליד צווארו של אדם שנקטל על ידי חזיר-בר, וכיצד עקב אחרי אותו חזיר-בר והרגו, כתשלום הוגן עבור הסכין; איך נלכד פעם, בעת הרעב הגדול, בין האיילים הנודדים וכמעט נמחץ למוות בינות לעדרים הלוהטים והמתנודדים; איך הציל בשנית את האטי השקט מנפילה למלכודת שבקרקעיתה כלונס מחודד, וכיצד, למחרת היום, נפל בעצמו למלכודת-נמרים משוכללת, וכיצד ריסק הַאטִי את סורגי העץ העבים לשבבים מעל ראשו; איך חלב את התאו הפראי בביצה, ואיך –


אבל עלינו לספר רק סיפור אחד בכל פעם. אבא זאב ואימא זאבה מתו, ומוגלי גלל סלע גדול על פי מאורתם, וקונן את שיר-המוות לכבודם; בַּאלוּ הזדקן ואיבריו הפכו נוקשים, ואפילו בַּגְהירא, שעצביו היו פלדה ושריריו ברזל, כבר היה קצת איטי יותר בציד. עַקְילַא הפך מאפור ללבן כחלב בזקנתו; צלעותיו בלטו והוא פסע כאילו היה עשוי עץ, ומוגלי צד למענו. אבל הזאבים הצעירים, בני להקת סיאוני שהתפזרה, עלו ופרחו, וכאשר היו כבר כארבעים מהם, בני חמש, חסרי מנהיג, רמי-קול, חלקי-כפות, אמר להם עקילא שחייבים הם לחזור לתלם ולציית לחוק, ולרוץ בעקבותיו של מנהיג אחד, כראוי לבני-חורין.


עניין זה לא העסיק את מוגלי, שכן, כפי שנהג לומר, הוא כבר אכל מן הפירות המרים, והכיר את העץ שעליו צמחו; אבל כאשר פַאוֹ, בנה של פַאוֹנָה (אביו היה הגשש האפור בימי מנהיגותו של עקילא) נאבק בדרכו להנהגת הלהקה, על פי חוק הג'ונגל, וכאשר הצטלצלו שוב מתחת לכוכבים הקריאות והשירים הישנים, בא מוגלי אל סלע המועצה לזכר הימים שחלפו. אם החליט לדבר, המתינה הלהקה עד שסיים את דבריו, והוא ישב לצדו של עקילא, על הסלע שמעל פאו. היו אלה ימים של ציד טוב ושינה טובה. שום זר לא ההין לחדור אל הג'ונגלים של מוגלי ועמו, כפי שכונתה הלהקה, והזאבים הצעירים השמינו והתחזקו, וגורים רבים הובאו אל סלע המועצה על מנת להציגם בפני הלהקה. מוגלי היה נוכח תמיד כאשר הציגו גורים חדשים, זוכר את הלילה שבו הביא פנתר שחור גור-אדם שחום אל הלהקה, והקריאה המתמשכת, 'הביטו, הביטו היטב, זאבים' הרעידה את לבו. בשאר הזמן שהה הרחק בג'ונגל, עם ארבעת אחיו, טועם, נוגע, רואה וחש דברים חדשים.


בשעת דמדומים אחת, כאשר טפף לו בנחת על פני הרכסים בדרכו אל עקילא, לתת לו את מחציתו של צבי שצד, וארבעת אחיו רצים בעקבותיו, מתקוטטים קצת במשובה, דוחפים זה את זה מתוך עליצות על היותם חיים, שמע קריאה שלא נשמעה מעולם מאז הימים הרעים של שיר-חאן. הייתה זו קריאה המכונה בג'ונגל פְיאַל, מין צווחה איומה שכמותה פולט התן כאשר הוא צד מאחרי גבו של נמר, או כאשר טרף גדול מופיע. אם תוכלו לדמיין תערובת של שנאה, חדוות ניצחון, פחד וייאוש, ועוד צליל של תאוותנות ערמומית המלווה את הכול, תקבלו מושג כלשהו על הפיאל שעלה וירד והבליח ורטט הרחק מעבר לוַואינְגוּנְגָה. הארבעה עצרו מיד, סומרים ונוהמים. ידו של מוגלי נשלחה אל סכינו, והוא בלם, הדם מציף את פניו וגביניו קמוטים.


'שום בעל-פסים לא יעז לצוד כאן,' אמר.


'אין זאת הקריאה של הרץ לפני הנמר,' ענה אח אפור. 'זהו הרג גדול. הקשב!'


הקריאה פרצה שוב, חצייה מתייפחת, חציה מגחכת, כאילו היו לתן שפתיים אנושיות רכות. מוגלי נשם אז נשימה ארוכה ורץ אל סלע המועצה, עוקף בדרכו זאבים נחפזים מן הלהקה. פאו ועקילא כבר ישבו יחד על הסלע, ולרגליהם, כל עצב מתוח, ישבו השאר. האמהות וגוריהן דהרו אל המאורות; שכן כאשר נשמע הפיאל יצורים חלשים אינם צריכים לשהות בחוץ.


הם לא שמעו דבר מלבד רחש הוואינגוּנְגָה הזורם ומבעבע בחשיכה, ואת רוחות הערב הקלות בין הצמרות, עד שלפתע נשמעה מעבר לנהר קריאת זאב. לא היה זה אחד מזאבי הלהקה, שכולם היו על סלע המועצה. הצליל הפך ליללה ארוכה, נואשת; והיא אמרה: "דוֹל! דוֹל! דוֹל!'. הם שמעו רגליים עייפות על פני הסלע, וזאב כחוש, שרטות אדומות בצידי גופו, כפתו הימנית הקדמית מִדלדלת ולסתותיו לבנות מקצף, הטיל עצמו אל המעגל ושכב מתנשף לרגלי מוגלי.


'ציד מוצלח! מי מנהיג הלהקה שלך?' אמר פאו בחומרה.


'ציד מוצלח! אני וון-טולה,' באה התשובה. פירוש הדבר שהיה זה זאב בודד, הדואג רק לעצמו, לזוגתו ולגוריו במאורה בודדת, כפי שנוהגים זאבים רבים בדרום. וון טולה פירושו חי בחוץ – זאב שאינו משתייך לשום להקה. אז התנשם שוב, והם ראו את פעימות-לבו מרעידות את בשרו פנימה והחוצה.


'מה הולך?' אמר פאו, שכן זוהי השאלה ששואל כל הג'ונגל לאחר שנשמעת קריאת הפיאל.


'הדוֹל, כלבי הדול מהדקאן – הכלב האדום, הרוצח! הם באו צפונה מן הדרום, הם אומרים שהדקאן ריק מטרף, והם קוטלים בדרכם.
כאשר היה הירח הזה חדש היו לי ארבעה – זוגתי ושלושה גורים. היא לימדה אותם לצוד על מישורי הדשא, להסתתר ולהניס את התאו, כפי שנוהגים אנו, החיים בשטח הפתוח. בחצות עוד שמעתי אותם יחד, רצים בעקבות הטרף. כשבאה רוח השחר מצאתי אותם נוקשים בעשב – ארבעה בני-חורין, ארבעה כשהיה הירח חדש. אז הלכתי לבקש נקמת דם, ומצאתי את הדול.'


'כמה הם?' מיהר מוגלי לשאול; בני הלהקה נהמו מתחתית גרונם.


'אני לא יודע. שלושה מהם לא יהרגו עוד, אבל בסופו של דבר הבריחו אותי כמו תאו; על שלוש רגליים הבריחו אותי. הביטו, בני-חורין!'


הוא הניף קדימה את כפו הקדמית המרוטשת, כהה מדם קרוש. נשיכות אכזריות עיטרו את צידי-גופו וצווארו היה נשוך וקרוע.


'אכול,' אמר עקילא, קם מן הבשר שהביא לו מוגלי, והזר הסתער עליו.


'זה לא יתבזבז,' אמר בענווה, כאשר השקיט מעט את הרעב שפילח אותו. 'תנו לי מעט כוח, בני-חורין, וגם אני אהרוג. המאורה שלי, שהייתה מלאה כאשר הירח הזה היה חדש, ריקה עכשיו, וחוב-הדם טרם שולם במלואו.'


פאו שמע את ניביו של הזאב הבודד חורקים על עצם-הירך של בשר-הציד ונהם בהסכמה.


'נזדקק למלתעות האלה.' אמר. 'יש אתם גורים?'


'לא, לא. כולם ציידים אדומים: כלבים מגודלים מן הלהקה, כבדים וחזקים למרות שהם אוכלים רק לטאות שם בדקאן.'


דבריו של וון-טולה כוונו לכך שהדול, הכלבים הציידים האדומים מן הדקאן, יצאו לנדוד על מנת לצוד, והלהקה ידעה היטב שאפילו הנמר יוותר על טרפו לדול. הם מתקדמים היישר דרך הג'ונגל, ומה שעומד בדרכם הם מפילים וקורעים לגזרים. אף שאינם גדולים כזאבים וודאי שאינם פקחים כמותם, הם חזקים מאוד ורבים מאוד. כלבי הדול אינם קוראים לעצמם להקה בטרם מנו מאה חברים; זאת בשעה שארבעים זאבים נחשבים ללהקה נאה בהחלט. נדודיו של מוגלי הביאו אותו אל שוליהן של גבעות-הדשא הגבוהות של הדקאן, והוא ראה את הדול חסרי-הפחד ישנים ומשחקים ומתגרדים במחילות ובמחסות העשב הקטנים המשמשים להם כמאורות. הוא שנא ותעב אותם מפני שריחם היה שונה מזה של בני-החורין, מפני שלא חיו במאורות, ומעל הכול מפני שהיה להם שיער בין הבהונות, שעה שהוא וחבריו היו חלקי-כפות. אבל הוא ידע, כי הַאטִי אמר לו, כמה איומה היא להקה של דול. אפילו האטי עצמו סר מדרכם, ועד אשר יהרגו אותם, או עד שיאזל הטרף, הם ימשיכו קדימה.


גם עקילא ידע משהו על כלבי הדול, שכן אמר בשקט למוגלי, 'עדיף למות בלהקה מאשר לבד וללא מנהיג. זהו ציד טוב – והאחרון שלי. אבל בני אדם חיים יותר, ולך נכונו עוד ימים ולילות רבים, אח קטן. לך צפונה והמתן לך, ואם יִוותר מישהו בחיים לאחר שילכו כלבי הדול, הוא יספר לך על הקרב."


'אה,' אמר מוגלי, זועף למדי, 'האם עלי ללכת לביצות ולתפוס דגים קטנים ולישון על עץ, ואולי לבקש עזרה מבני הבנדר-לוג ולפצח אגוזים, בזמן שהלהקה נלחמת למטה?'


'זהו קרב עד המוות,' אמר עקילא. 'לא פגשת בכלבי הדול מעולם – הרוצח האדום. אפילו בעל הפסים—'


'אאווה! אאווה!' אמר מוגלי בחביבות. 'כבר הרגתי קוף מפוספס אחד, ובטני אומרת לי ששיר-חאן היה נוטש גם את בת-זוגו טרף לכלבי הדול אם היה מריח להקה שלהם במרחק שלושה ימים. ועכשיו שמע: היֹה היה זאב אחד, אבי, והיֹה הייתה זאבה אחת, אמי, והיֹה היה גם זאב אפור זקן (לא כל כך חכם, הוא לבן עכשיו) שהיה אבי וגם אמי. ולכן אני –' הוא הרים את קולו, 'אני אומר שכאשר יבואו כלבי הדול, אם יבואו, יהיו מוגלי ולהקת בני-החורין בעלי עור אחד בציד הזה; ואני נשבע – בשור שנתן בעדי בגהירא בימים רחוקים שאתם, בני הלהקה, כבר אינכם זוכרים – אני אומר, שהעצים והנהר ישמעו ויעידו אם אשכח; אני אומר שהסכין שלי יהיה שן נוספת לצד הלהקה, ואין לי ספק שהוא חד למדי. אלה הם דברי, כך דיברתי.'


'אתה לא מכיר את כלבי הדול, אדם עם לשון-זאב,' אמר וון-טולה. 'אני הלכתי רק כדי לגבות מהם את חוב-הדם, אחרת היו קורעים אותי לגזרים. הם מתקדמים לאט, והורגים תוך כדי כך, אבל בתוך יומיים ישוב אלי מקצת כוחי ואחזור לגבות את שאר החוב. אבל אתם, בני-חורין, עצתי לכם היא שתלכו צפונה ותמעיטו לאכול לזמן מה, עד שילכו כלבי הדול. הציד הזה אין בו בשר.'


'הקשיבו לנוכרי הזה!' אמר מוגלי בצחוק. 'בני חורין, עלינו ללכת צפונה ולצוד לטאות ועכברושים על גדת הנהר, שמא נפגוש בדול. הדול יחסל את שדות-הציד שלנו שעה שאנחנו נסתתר בצפון עד שיעלה מלפניו הרצון להחזיר לנו את מה ששייך לנו. הוא כלב – גור כלבים – אדום, צהוב-בטן, חסר מאורה, ויש לו שיער בין הבהונות! הם ממליטים בשישיות ושמיניות, כאילו היו צ'יקאי, העכברוש המנתר הקטן. אה, ברור שעלינו לברוח, בני-חורין, ולהתחנן בפני תושבי הצפון לקבל שיירים מפגרי הבקר!  אתם מכירים את הפתגם "בצפון יש מזיקים, בדרום טפילים. אנחנו הג'ונגל." עליכם לבחור, כן. זהו ציד טוב! ללהקה, ללהקה כולה, למאורות ולגורים; פנימה והחוצה; לצעירים ולגורים הקטנטנים במחילה; זה הזמן! – זה זמן! – זה הזמן!'


הלהקה ענתה בנביחה עמוקה ומתגלגלת שנשמעה כמו עץ גדול נופל בחשיכה. 'זה הזמן!' קראו.


'הישארו עם אלה,' אמר מוגלי לארבעת אחיו. 'נצטרך כל שן. פאו ועקילא חייבים להכין אותם הקרב. אני אלך לספור את הכלבים.'

'זהו המוות!' קרא וון-טולה, מתרומם ממקומו. 'מה יכול חסר-שיער כזה לעשות מול הכלב האדום? אפילו בעל-הפסים, זוכרים –'

'אתה באמת נוכרי,' קרא אליו מוגלי; 'אבל נמשיך לשוחח אחרי שימותו כלבי הדול. ציד מוצלח לכולם!'


הוא מיהר אל תוך האפלה, אחוז התרגשות, כמעט לא מביט אל מה שבדרכו, וכתוצאה טבעית מכך מעד מלוא קומתו על טבעותיו הגדולות של קַאא הפיתון, שארב על נתיב הצבאים ליד הנהר.


'קשששה!' אמר קאא בכעס. 'ככה מתנהגים בג'ונגל, לדרוך ולרמוס ולקלקל ציד לילי – ועוד כאשר הטרף מתקדם כל כך יפה?'


'זאת אשמתי,' אמר מוגלי, מקים את עצמו. 'האמת היא שחיפשתי אותך, ראש שטוח, אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים אתה ארוך יותר ורחב יותר כמידת זרוע שלי. איך כמותך בכל הג'ונגל, קאא החכם, הזקן, החזק והיפהפה.'


'לאן מוביל הנתיב הזה?' קולו של קאא התרכך. 'עוד לא חלף ירח אחד מאז שאיזה גור-אדם עם סכין זרק אבנים בראשי וקרא לי בשמות מכוערים של חתולי-עצים מפני שישנתי בשטח הפתוח.'


'אאי, והבריח את כל הצבאים המכונסים לכל הרוחות, ומוגלי צד, ואותו ראש שטוח היה חרש מדי מכדי לשמוע את שריקתו ולשמור על שבילי הצבאים פנויים למעבר,' ענה מוגלי בשלווה, מתיישב בין הטבעות הצבעוניות.


'וכעת אותו גור אדם מגיע עם מילים רכות, מלטפות, אל אותו ראש שטוח, ואומר לו שהוא חכם ויפה וחזק, ואותו ראש שטוח עצמו מאמין, ומפנה מקום לאותו גור אדם עצמו, משליך האבנים, ו- נוח לך ככה? נראה לך שבגהירא יכול לתת לך נוחיות כזאת?'


קאא, כדרכו, יצר מעין ערסל רך מעצמו תחת משקלו של מוגלי. הנער הושיט יד בחשיכה ואסף את צווארו הגמיש דמוי הכבל של קאא, עד שראשו של קאא נח על כתפו, ואז סיפר לו את כל מה שהתרחש בג'ונגל באותו לילה.


'אני אולי חכם,' אמר קאא בסופו של דבר; 'אבל אין ספק שאני חרש. אחרת הייתי שומע את הפיאל. אין פלא שאוכלי-העשב חסרי מנוחה. כמה מונים כלבי הדול?'


'עוד לא ראיתי. באתי מיד אליך. אתה זקן יותר מהאטי. אבל הו, קאא' – מוגלי התפתל כעת בחדווה טהורה, – 'זה יהיה ציד מוצלח. רק מעטים מאיתנו יזכו לראות את הירח הבא.'


'גם אתה משתתף בו? זכור שאתה אדם; וזכור איזו להקה נידתה אותך. תן לזאבים לדאוג לכלבים. אתה אדם.'


'האגוזים של השנה שעברה הם האדמה השחורה של היום,' אמר מוגלי. 'נכון שאני אדם, אבל בטני אומרת לי שאמרתי כי הלילה הזה אני זאב. קראתי לעצים ולנהר שיזכירו לי. אני שייך לבני החורין, קאא, עד שיסתלקו כלבי הדול.'


'בני חורין,' רטן קאא. 'חבורת גנבים! ואתה קשרת את עצמך בקשר-מוות למען זכרם של זאבים מתים? זה איננו ציד מוצלח.'


'אלה הם הדברים שאמרתי. העצים יודעים, הנהר יודע. עד שיסתלקו כלבי הדול, לא אחזור בי ממילתי.'


'נגששש! זה משנה את הכול: חשבתי לקחת אותך איתי אל הביצות בצפון, אבל המילה – אפילו מילתו של גור אדם קרח, קטן ועירום – היא מילה. וכעת אני, קאא, אומר – '


'חשוב היטב, ראש שטוח, לפני שתקשור את עצמך בקשר מוות גם אתה. אני לא זקוק למילה שלך, כי אני יודע היטב – '

'יהי כך, אם כן,' אמר קאא. ' אני לא אתן לך את מילתי; אבל מה אומרת לך בטנך לעשות כאשר יגיעו כלבי הדול?'

'הם חייבים לשחות בוואינגונגה. חשבתי לפגוש אותם עם סכיני במים הרדודים, והלהקה מאחורי; וכך, דוקרים ומכים, אולי נוכל לשלוח אותם במורד הזרם, או לצנן את גרונותיהם.'


'כלבי הדול לא רצים וגרונותיהם חמים,' אמר קאא. 'לא יישאר גור-אדם וגם לא גור-זאב כשיגמר הציד הזה, רק עצמות יבשות.'


'אלאלה! אם נמות, נמות. זה יהיה ציד מוצלח מאוד. אבל בטני צעירה, ולא ראיתי הרבה עונות גשם. אני לא חכם ולא חזק. יש לך תוכנית יותר טובה, קאא?'


'ראיתי מאה ועוד מאה עונות גשם. כשחטי-החלב של האטי רק נשרו, כבר הותרתי שובל עבה באבק. בשם הביצה הראשונה שלי! אני זקן יותר מהרבה עצים, וראיתי את כל מה שהג'ונגל עושה.'


'אבל זה ציד חדש,' אמר מוגלי . ' מעולם לא חצו כלבי הדול את הנתיב שלנו.'


'מה שקורה כבר קרה. מה שיהיה אינו אלא שנה נשכחת אשר שבה וחוזרת. שב בשקט בזמן שאמנה את שנותיי.'


שעה ארוכה שכב מוגלי בין הטבעות, וקאא, ראשו דומם על הקרקע, חשב על כל מה שראה וידע מאז שבקע מן הביצה. נדמה היה שהניצוץ כבה בעיניו והן הפכו לאבני-לשם דהויות, ומפעם לפעם הניע את ראשו בתנועות נוקשות, ימינה ושמאלה, כאילו צד בשנתו. מוגלי נמנם בשקט, כי ידע שאין טוב מנמנום לפני הציד, והוא היה מאומן לנמנם בכל שעה של היום או הלילה.


ואז הרגיש את גבו של קאא מתרחב וגדל מתחתיו שעה שהפיתון הענק התפיח את גופו, נושף בקולה של חרב הנשלפת מנדן-מתכת.


'ראיתי את כל העונות המתות,' אמר קאא לבסוף, 'ואת העצים הגדולים ואת הפילים הזקנים, ואת הסלעים שהיו עירומים וחדים לפני שצמחה עליהם החזזית. אתה עדיין חי, גור-אדם?'


'הירח רק שקע,' אמר מוגלי. 'אני  לא מבין-'


'ששש! אני שוב קאא. אני יודע שחלף רק זמן קצר: עכשיו נלך אל הנהר, ואראה לך מה יש לעשות נגד כלבי הדול.'


הוא פנה, ישר כחץ, אל הפלג העיקרי של הוואינגונגה, צולל פנימה קצת מעל הבריכה שהסתירה את סלע-השלום, ומוגלי לצדו.


'לא, אל תשחה. אני מהיר יותר. על גבי, אח קטן.'


מוגלי חיבק בזרועו השמאלית את צווארו של קאא, שמט את הימנית קרוב לגופו ופרש את רגליו. אז מתח קאא את חזהו אל מול הזרם כפי שרק הוא מסוגל לעשות, ואדוות-המים הזדקפו כמו מלמלה סביב צווארו של מוגלי, ורגליו נעו אנה-ואנה במערבולת משני צדדיו של הפיתון החותר במים. במרחק מייל או שניים מעל סלע השלום הופך הוואינגונגה צר, וזורם בערוץ שקירותיו שיש בגובה שמונים או מאה רגל, והזרם דוהר ושוצף בין ומעל כל מיני אבנים מכוערות. אבל מוגלי לא הטריח את ראשו בענייני מים; לא היו כמעט שום מים בעולם שיכלו לגרום לו ולו רגע של חרדה. הוא הביט בשני צדי הערוץ ורחרח בחוסר שקט, כי באוויר נישא ריח מתוק-מר, כמו ריחו של תל נמלים גדול ביום חם. בלי לחשוב הנמיך את עצמו במים, מרים רק את ראשו כדי לשאוף אוויר מפעם לפעם, וקאא נעצר תוך שהוא כורך את זנבו פעמיים סביב סלע תת-מימי, ואוחז במוגלי בחלל שבין טבעותיו בעוד המים ממשיכים לזרום.


'זהו מקום המוות,' אמר הנער. 'למה באנו לכאן?'

'הם ישנים,' אמר קאא. 'הַאטִי אינו מפנה דרך לבעל-הפסים; אבל גם האטי וגם בעל-הפסים מפנים דרך לכלבי הדול, וכלבי הדול, כך אומרים, אינם מפנים דרך לאיש. אבל למי מפנים אנשי הסלע הקטנים דרך? אמור לי, אדון הג'ונגל, מי הוא אדון הג'ונגל?'

'הם', לחש מוגלי. 'זהו מקום המוות. בוא נלך.'

'לא, הבט היטב, כי הם ישנים. כך היה כאשר הייתי קטן יותר מהזרוע שלך.'

הסלעים המבוקעים והשחוקים של ערוץ הוויאנגונגה שימשו מאז היות הג'ונגל את אנשי הסלע הקטנים – דבורי-הבר העסוקות, הזועמות, השחורות של הודו; וכפי שידע מוגלי היטב, כל נתיבי הג'ונגל הסתיימו מחצית המייל לפני שהגיעו לערוץ. מאות שנים בנו האנשים הקטנים חלות-דבש ונחילים בין הצוקים, ושבו והתנחלו, מכתימים את השיש הלבן בדבש מעופש, ובנו את חלות-הדבש גבוהות ועמוקות במעמקי המערות האפלות, לשם לא הגיעו אדם או חיה, מים או אש. לכל אורך הערוץ תלויים היו וילונות קטיפה מתנופפים, ומוגלי נרעד כאשר הביט, כי היו אלה אשכולות של מיליוני דבורים ישנות. היו שם עוד גושים וקרעים ודברים שנראו כמו גזעי עצים נרקבים משובצים על פני הסלע, חלות הדבש הישנות של שנים עברו, או ערים חדשות שנבנו בצל הערוץ המוגן מרוח, וערימות ענק של פסולת ספוגית, רקובה, שהתגלגלה מטה ונתקעה בין העצים, ומטפסים שנאחזו בסלע. כאשר הקשיב שמע מדי פעם את קול הרשרוש והגלישה של חלת-דבש מתהפכת או נופלת אי שם, הרחק בגזוזטרות האפלות; ואז רעם של כנפיים נרגזות, והטיף-טיף-טף המהדהד של דבש מבוזבז, גולש באיטיות עד שהוא נקווה על מדף כלשהו באוויר הפתוח ודולף בעצלתיים על הענפים. הייתה שם גדה קטנטונת, לא יותר מחמש רגליים רוחבה, ועליה ערימות גבוהות של אשפת שנים אינספור. היו בה דבורים מתות, רימות, שאריות וחלות-דבש עבשות, וכנפיהם של עשים פולשים שתעו לכאן בחפשם דבש, הכל נערם לגבעות חלקות של אבק שחור ודקיק. רק הריח החריף  די היה בו להטיל אימה על כל יצור חסר כנפיים שידע מי היו האנשים הקטנים.

קאא נע שוב במעלה הזרם עד שהגיע לפס חולי בראש הערוץ.


'וכאן נמצא הטרף של העונה הזאת. הבט!'


על הגדה נחו שלדיהם של צמד צבאים צעירים ושל תאו. מוגלי ראה ששום זאב או תן לא נגעו בעצמות, שנותרו מונחות כפי שהן.


'הם חצו את הקו; הם לא הכירו את החוק,' מלמל מוגלי, 'והאנשים הקטנים הרגו אותם. בוא נלך לפני שיתעוררו.'

'הם לא מתעוררים לפני עלות השחר,' אמר קאא. 'עכשיו אסביר לך. לפני גשמים רבים מאוד הגיע לכאן צבי נמלט מן הדרום, שלא הכיר את הג'ונגל, ולהקה רודפת מאחוריו. עיוור מרוב אימה זינק מלמעלה, והלהקה בעקבותיו, כי גם הם היו להוטים ועיוורים על נתיב-הציד. השמש הייתה גבוהה, והאנשים הקטנים היו רבים וזועמים עד מאוד. רבים מן הלהקה קפצו אל מי הוואינגונגה, אבל הם היו מתים כאשר הגיעו למים. אלה שלא קפצו, מתו על הסלעים שלמעלה. אבל הצבי נותר בחיים.'


'איך?'


מכיוון שהיה ראשון, נמלט על חייו, קפץ לפני שהאנשים הקטנים הבחינו במתרחש, והיה בתוך המים כאשר נאספו להרוג. הלהקה שבעקבותיו הייתה אבודה כאשר תקפו של האנשים הקטנים.'


'הצבי נשאר בחיים?' חזר מוגלי באיטיות.


'על כל פנים לא מת אז, וזאת למרות שאיש לא חיכה לבואו למטה, עם גוף חזק להגן עליו מן המים, בדומה לאיזה ראש שטוח צהוב, זקן, שמן וחרש שיחכה לגור-אדם – כן, גם אם כל כלבי הדול מן הדקאן בעקבותיו. מה אומרת בטנך?' ראשו של קאא היה קרוב לאוזנו של מוגלי; וזמן מה חלף לפני שענה הנער.


'הדבר דומה למריטת שפמו של המוות עצמו, אבל – קאא, אתה באמת החכם מכל יצורי הג'ונגל.'


'כך אמרו רבים. עכשווי הבט. אם כלבי הדול יבואו בעקבותיך – '


ודאי שיבואו. הו! הו! יש לי קוצים קטנים תחת לשוני שאותם אנעץ בעורם.'

אם יבוא בעקבותיך להוטים ועיוורים, רואים רק את כתפיך, אזי אלה שלא ימותו יגיעו למים כאן או למטה מכאן, כי האנשים הקטנים יקומו ויכסו אותם. והוויאנגונגה הוא זרם רעב, ולא יהיה שם קאא לאחוז בהם, והם יסחפו, אלה שיישארו בחיים, אל המים הרדודים ליד מאורות הסיאוני, ושם יוכלו בני הלהקה לפגוש את גרונותיהם.'

'אהאי! אהוואוואה! לא יתכן דבר טוב מזה, עד שירד גשם בעונת היובש. נשאר כעת רק העניין הקטן של הריצה והקפיצה. אלך ואתוודע לכלבי הדול, כך שיעקבו אחרי מקרוב.'


'ראית את הסלעים למעלה? מצד היבשה?'

'האמת היא שלא. את זה שכחתי.'


'לך וראה. זוהי קרקע רקובה, מלאה חורים וסדקים. אם אחת מרגליך המגושמות תמעד שם, יסתיים הציד. ראה, אני משאיר אותך כאן, ורק למענך אביא את החדשות אל הלהקה, על מנת שידעו איפה לחכות לכלבי הדול. אשר לי, שום זאב איננו בן-עור אחד עבורי.'


כאשר קאא לא חיבב מישהו, יכול היה להיות בלתי נעים יותר מכל יצור בג'ונגל, מלבד, אולי, בגהירא. הוא שחה במורד הזרם ומול סלע הלהקה הגיע אל פאו ועקילא שהאזינו לקולות הלילה.


'הששש! כלבים,' אמר בעליזות. 'הדוֹל יגיעו במורד הזרם. אם לא תפחדו, תוכלו להרוג אותם במים הרדודים.'


'מתי יבואו?' שאל פאו. 'ואיפה גור האדם שלי?' שאל עקילא.


'יבוא כשיבואו,' אמר קאא. 'חכו ותראו. ואשר לגור האדם שלך, שאת מילתו קיבלת, ובכך הבאת עליו מוות, גור האדם שלך נמצא איתי עכשיו, ואם אינו מת עדיין אין זה תודות לך, כלב חיוור! חכה כאן לדול, ושמח על כך שגור האדם ואני נלחמים לצדך.'


קאא אץ כברק במעלה הזרם, ועיגן את עצמו במרכז הערוץ, מביט מעלה אל קו הצוקים. הוא ראה את ראשו של מוגלי נע על רקע הכוכבים, ואז נשמע זמזום באוויר, והשלופ החד, החזק, של גוף נופל, רגליים קדימה, וכעבור רגע היה הנער שוב במנוחה בין טבעות גופו של קאא.


'בלילה זאת קפיצה לא רצינית,' אמר מוגלי בשקט. 'כבר קפצתי פעמיים לשם שעשוע; אבל שם למעלה – זה מקום רע – שיחים נמוכים וחריצים עמוקים מאוד, כולם מלאים באנשים קטנים. הנחתי אבנים גדולות בערימה ליד שלושה חריצים. באלה אבעט כאשר ארוץ שם, והאנשים הקטנים יתרוממו מאחורי, כועסים מאוד.'


'זהו דיבור של אדם ועורמה של אדם.' אמר קאא. 'אתה חכם, אבל האנשים הקטנים כועסים תמיד.'


'לא, בלילה כל הכנפיים, קרוב ורחוק, נחות מעט. אשתעשע בכלבי הדול בשעת הדמדומים, כי הם מיטיבים לצוד ביום. הם רצים בעקבות נתיב-הדם של וון-טולה כעת.'


'צ'יל הדיה אינה עוזבת שור מת, והדול אינם עוזבים את נתיב-דם,' אמר קאא.


'אז אתן לו נתיב-דם אחר, דמו שלו, אם אוכל, ואתן לו עפר לאכול. אתה תישאר כאן, קאא, עד שאשוב הנה עם כלבי הדול שלי?'

'איי, אבל מה אם יהרגו אותך בג'ונגל, או שהאנשים הקטנים יהרגו אותך לפני שתקפוץ אל הנהר?'


'מחר נצוד עבור מחר,' אמר מוגלי, מצטט מפתגמי הג'ונגל; ושוב, 'כשאמות, יבוא הזמן לשיר את שיר המוות. ציד מוצלח, קאא!'

הוא שחרר את זרועו מצוואר הפיתון ונפל לערוץ כמו בול עץ בשיטפון, חותר אל הגדה הרחוקה שם מצא מים שקטים, צוחק בקול מרוב אושר טהור. לא היה דבר שמוגלי אהב יותר מאשר, כפי שאמר בעצמו, 'למרוט בשפמו של המוות,' ולהודיע לג'ונגל כולו שהוא אדוניו. לא אחת, בהדרכתו של באלו, שדד דבש מכוורות דבורים בודדות בעצים, והוא ידע שהאנשים הקטנים שונאים את ריחו של שום-הבר. לכן קטף צרור קטן ממנו, קשר אותו בקליפת עץ, ואז הלך על נתיב-הדם של וון טולה, שהתפתל דרומה מן המאורות, מרחק כחמישה מייל, מביט בעצים כשראשו מוטה ומצחקק בעודו מביט.

'הייתי מוגלי הצפרדע,' אמר לעצמו; 'אמרתי שאני מוגלי הזאב. ועכשיו עלי להיות למוגלי הקוף לפני שאהפוך למוגלי הצבי. ובסופו של דבר אהיה מוגלי האדם. הו!'. והוא החליק באגודלו לאורך שמונה-עשר האינצ'ים של להב הסכין שלו.


נתיבו של וון-טולה, מוכתם כולו בטיפות דם, עבר לרגלי יער של עצים עבותים שצמחו קרובים זה לזה והשתרעו צפון-מזרחה, הופכים בהדרגה דלילים יותר ויותר עד מרחק של כשני מייל מסלעי הדבורים. מן העץ האחרון עד הסבך הנמוך של סלעי הדבורים השתרע שטח פתוח, שבו רק בקושי היה מסתור לזאב. מוגלי דהר לאורך העצים, מעריך את המרחק בין הענפים, לעתים מטפס על גזע ומזנק לשם אימון, עד שהגיע אל השטח הפתוח שאותו חקר שעה ארוכה בתשומת לב רבה. אז סב על עקביו וחזר לנתיבו של וון-טולה במקום בו עזבו, התיישב על ענף בולט בגובה כשמונה רגל מעל פני הקרקע, ונח בשקט, מחדד את סכינו על עקבו ומזמר לעצמו.


קצת לפני אמצע היום, כאשר הייתה השמש חמה מאוד, שמע מהומת רגליים והריח את הצחנה המתועבת של להקת כלבי הדול שדלקו, חסרי-רחמים, בעקבות נתיב הדם של וון טולה. מלמעלה נראה הדול האדום אף לא מחצית מגודלו של זאב, אבל מוגלי ידע כמה חזקות לסתותיהם ורגליהם. הוא הביט בראש הלהקה רם-היללה מרחרח את הנתיב, וברך אותו ב'ציד מוצלח!'.


הבריון הביט מעלה וחבריו עצרו במקומם, תריסרים-תריסרים של כלבים אדומים שזנבותיהם שמוטים, כתפיהם כבדות, רגליהם האחוריות דלות ופיותיהם נוטפים דם. כלבי הדול הם יצורים שקטים בדרך כלל, ואין להם נימוסים אפילו בג'ונגל שלהם. לפחות מאתיים נאספו תחתיו, אבל הוא ראה שההולכים בראש המשיכו לרחרח בתאווה את נתיבו של וון-טולה וניסו למשוך את הלהקה הלאה. וזה לא התאים לו כלל, כי אז יגיעו באור היום אל המאורות, ומוגלי רצה לעצור אותם ליד העץ שלו עד שעת הדמדומים.


'מי נתן לכם רשות לבוא לכאן?' אמר מוגלי.


'כל הג'ונגלים הם שלנו,' באה התשובה, והכלב שדיבר חשף את שיניו הלבנות. מוגלי הביט מטה בחיוך, וחיקה בדייקנות את ציוצו של הצ'יקאי, העכברוש המקפץ מן הדקאן, ובכך התכוון לגרום לכלבי הדול להבין שהוא רואה בהם שווי ערך לצ'יקאי. הלהקה סגרה על גזע העץ והמנהיג ילל בפראות, וכינה את מוגלי קוף-עצים. במקום תשובה שלשל מוגלי רגל אחת כלפי מטה ונפנף בבהונותיו מעל ראשו של המנהיג. זה הספיק, יותר מאשר הספיק, לעורר בהם חמה מטופשת. אלה שיש להם שיער בין הבהונות לא אוהבים שיזכירו להם את העובדה הזאת. מוגלי הרתיע את רגלו כשהמנהיג זינק מעלה, ואמר במתיקות: 'כלב, כלב אדום! חזור אל הדקאן ואכול לטאות. לך אל אחיך הצ'יקאי – כלב, כלב – אדום, כלב אדום! שיער בין כל הבהונות! הוא פיתל את בהונותיו בשנית.


'בוא למטה או שנרעיב אותך למוות, קוף עירום!'  יללה הלהקה, וזה בדיוק מה שרצה מוגלי. הוא התרווח על הענף, לחיו אל קליפת העץ, ידו הימנית פנויה, ואמר ללהקה את כל מה שידע וחשב עליהם, על מנהגיהם, על אורחותיהם, על בנות זוגם, ועל גוריהם. אין בעולם לשון זדונית ועוקצת יותר מאשר זו שבה משתמשים דרי הג'ונגל על מנת להפגין בוז ולגלוג. אם תחשבו על כך תבינו שזהו כורח המציאות. כפי שאמר מוגלי לקאא, היו לו קוצים קטנים רבים תחת לשונו ולאט ובכוונה רבה הוביל את כלבי הדול משקט לנהמות, מנהמות לצווחות, ומצווחות לנביחות-טירוף צרודות ומזות קצף. הם ניסו לענות להלעגותיו, אבל באותה מידה יכול היה גור לעמוד בזעם מול קאא. וכל אותו זמן הייתה ידו הימנית של מוגלי מקופלת תחתיו, מוכנה לפעולה, ורגליו נעולות סביב הענף. מנהיג הלהקה הגדול זינק שוב ושוב לאוויר אבל מוגלי לא רצה להסתכן בהחטאה. לבסוף, מוכה זעם שהחדיר בו כוח לא טבעי, זינק לגובה שבע או שמונה רגל. אז נשלחה ידו של מוגלי כמו ראשו של נחש עצים, אחזה בו בציצת-עורפו, והענף התנודד והזדעזע כשמשקלו כמעט משך את מוגלי אל הקרקע. אבל הוא לא הרפה והעלה את החיה, אט אט, תלויה כמו תן טבוע, במעלה העץ. בידו השמאלית אחז בסכינו וקטע את הזנב האדום השעיר, משליך את הכלב בחזרה לקרקע. זה מה שרצה: כעת לא תמשיך הלהקה הלאה עד שלא תהרוג את מוגלי, או שמוגלי יהרוג אותה. הוא ראה אותם מתיישבים במעגלים ואת רטט הירכיים שפירושו היה שבכוונתם להישאר, ואז טיפס להסתעפות גבוהה יותר, השעין את גבו בנוחות, והלך לישון.


כעבור שלוש או ארבע שעות התעורר וספר את הלהקה. כולם היו שם, שקטים, חסונים ויבשים, ועיניהם כפלדה. השמש החלה לשקוע. בעוד חצי שעה יסיימו האנשים הקטנים של הסלע את עמל יומם, והדול, כפי שאתם כבר יודעים, אינם מיטיבים להלחם בשעת בין-ערביים.


'לא הייתי זקוק לשומרים נאמנים כל כך,' אמר בנימוס, עומד על הענף, 'אבל אזכור לכם זאת. אתם כלבי דול אמיתיים, אבל לטעמי יש רבים מדי מאותו סוג. זאת הסיבה שבגללה איני מחזיר לאוכל הלטאות את זנבו. זה לא משמח אתכם, כלבים אדומים?'


'בעצמי אשסע את הבטן שלך!' קרא המנהיג, מגרד את גזע העץ.


'אה, אבל חשוב, עכברוש-דקאן נבון שכמוך. עכשיו ייוולדו גורים רבים של כלבים אדומים חסרי-זנב, כן, עם גדם אדום ונא שעוקץ כשהחול חם. לך הביתה, כלב אדום, וספר שקוף עשה לך זאת. אתה לא הולך? אם כך בוא איתי, ואני אהפוך אותך לחכם מאוד!'


הוא התקדם בסגנון הבנדר-לוג, אל העץ הבא, והבא אחריו, וזה שאחריו, והלהקה בעקבותיו בראשים מורמים ורעבים. מדי פעם העמיד פנים שהוא נופל, וחברי הלהקה מעדו איש על גב אחיו בלהיטותם להרוג. זה היה מחזה מוזר – הנער עם הסכין שהבהיק באור השמש הנמוכה כאשר הורם בין הענפים, וכלבי הלהקה השקטים, פרוותם האדומה בוערת, מצטופפים ועוקבים מלמטה. כשהגיע לעץ האחרון לקח את צרור שום-הבר ושפשף היטב את כל גופו, והכלבים צרחו בלעג. 'קוף בעל לשון-זאב, אתה מנסה להסתיר את הריח שלך?' אמרו. 'נרדוף אותך עד המוות.'


'קחו את הזנב שלכם,' אמר מוגלי, מטיל אותו הלאה בכיוון בו התקדם. הלהקה רצה לעברו מתוך אינסטינקט. 'ובואו אחרי עכשיו – עד המוות.'

הוא החליק במורד הגזע ורץ כרוח ברגליים יחפות אל סלעי הדבורים, לפני שהבחינו בו כלבי הדול.

הם יללו עמוקות ופתחו באותה דהרה ארוכה וממושכת אשר בסופו של דבר משיגה כל יצור שרץ. מוגלי ידע שקצב ריצתם כלהקה איטי יותר מזה של הזאבים, אחרת לא היה מסתכן לעולם בריצה של שני מייל ללא מסתור. הם היו בטוחים שהנער שלהם כעת, והוא היה בטוח שהשתעשע בהם כרצונו. כל מה שהיה צריך לעשות היה לשמור אותם במרחק קבוע מאחוריו ולמנוע מהם לסגת לפני הזמן. הוא רץ ישר בקצב אחיד ובזריזות; המנהיג חסר הזנב במרחק לא יותר מחמישה רגל מאחוריו, והלהקה כולה משתרכת על פני כרבע מייל, מטורפת ועיוורת מזעם רצחני. הוא שמר מרחק על פי השמיעה, שומר את המאמץ האחרון לריצה על פני סלעי הדבורים.


האנשים הקטנים נטו לישון בדמדומים המוקדמים, שכן באותה עונה לא היו פרחים שאיחרו לפרוח; אך כאשר הלמו כפות רגליו של מוגלי והדהדו בחללים שבאדמה, שמע צליל כאילו הייתה האדמה כולה מזמזמת. אז רץ כפי שלא רץ בכל חייו עד כה, וניתר לצד אחת-שתיים-שלוש ערימות אבנים אל המעמקים האפלים שריחם מתוק; שמע שאגה כשאגת הים במערה; ראה בזווית עינו את האוויר הופך שחור מאחוריו; ראה את הוואינגונגה זורם הרחק מתחת, וראש שטוח דמוי יהלום במים; זינק קדימה בכל כוחו, כלב הדול חסר-הזנב נוקש בלסתותיו באוויר ליד כתפו , וצנח, רגליים קדימה, אל מקום המבטחים של הנהר, חסר נשימה ומנצח. אף לא עקיצה אחת על עורו, שכן ריח השום הרחיק את האנשים הקטנים לאותן שניות ספורות שבהן היה ביניהם. כשהתרומם ייצבו אותו טבעותיו של קאא, ודברים היו נופלים מקצה הצוק – הם נראו כמו גושים גדולים של אשכולות דבורים, צונחים היישר מטה; אבל לפני שפגעו במים התעופפו הדבורים כלפי מעלה וגופו של כלב דול נסחף במורד הזרם. מלמעלה שמעו צווחות קצרות וזועמות שטבעו בנהמה כשל משברי-ים – משק הכנפיים של אנשי הסלע הקטנים. כמה מהכלבים נפלו אל הסדקים שהתחברו למערות תת-קרקעיות, ושם השתנקו ונאבקו ומעדו בין חלות-הדבש המתמוטטות, ולבסוף נישאו, אפילו כאשר כבר מתו, על ענני הדבורים המתנחשלים, נורו החוצה דרך נקיק כלשהו והתגלגלו אל ערימות הפסולת השחורה. היו מהם שקפצו אל העצים שמעל הסלעים, והדבורים התפיחו את מתארם; אבל רובם, מטורפים מעקיצות, צללו אל הנהר; וכפי שאמר קאא, הוואינגונגה הוא נהר רעב.


קאא החזיק במוגלי היטב עד שחזרה אליו נשימתו.


'לא נשאר כאן,' אמר. 'האנשים הקטנים באמת התעוררו. בוא!'


מוגלי שחה נמוך וצלל ככל שיכול במורד הנהר, סכינו בידו.


'לאט לאט' אמר קאא. 'שן אחת לא תהרוג מאה, אלא אם כן זוהי שן של קוברה, ורבים מהכלבים מיהרו לקפוץ למים כשראו את האנשים קטנים באים.'


'יותר עבודה לסכין שלי, אם כך. פאי! האנשים הקטנים עדיים רודפים! מוגלי צלל שוב. פני המים היו מכוסים בשמיכה של דבורים פראיות, מזמזמות בקול ועוקצות כל מה שבדרכן.


'שקט עוד לא הזיק מעולם,' אמר קאא – ששום עוקץ לא יכול היה לחדור את קשקשיו – 'ולך יש עוד לילה שלם לצוד. הקשב להם עכשיו!'


כמעט מחצית מהלהקה הבחינה במלכודת שלתוכה רצו חבריהם, ובפנייה חדה הצידה הטילו עצמם אל המים במקום בו הערוץ נחתך בגדות תלולות. זעקות הזעם שלהם ואיומיהם כלפי 'קוף העצים' שהביא עליהם את האסון התערבו בזעקותיהם של אלה שנענשו על ידי האנשים הקטנים. להישאר על החוף פירושו היה מוות, וכל כלבי הדול הבינו זאת. הלהקה נסחפה עם הזרם, אל המערבולות העמוקות של בריכת השלום, אבל אפילו שם באו אליהם האנשים הקטנים ואילצו אותם לרדת למים שוב. מוגלי שמע את קולו של המנהיג חסר הזנב מפציר באנשיו להמשיך, ולהרוג כל זאב בסיאוני. אבל הוא לא בזבז את זנבו בהקשבה.


'משהו בחושך מאחורינו!' קרא אחד הכלבים. 'יש כאן מים מוכתמים!'


מוגלי צלל ככלב-נהר, פגע בדול מתפתל מתחת למים עוד טרם פתח את פיו, וטבעות כהות היתמרו וגופו של הכלב צף מעלה, מתהפך על צדו. כלבי הדול ניסו לפנות אבל הזרם הקשה עליהם והאנשים הקטנים נורו אל הפיות והאוזניים, והם שמעו את קריאות להקת הסיאוני מתגברות ועולות בחשיכה המתקדרת. מוגלי צלל שוב, ועוד כלב דול ירד ושב ועלה, מת, ושוב פרצה מהומה בירכתי הלהקה; חלקם יללו שעדיף לעלות ליבשה, אחרים קראו למנהיגם להוביל אותם בחזרה לדקאן, ואחרים הפצירו במוגלי להראות את פניו ולמות.


'הם באים לקרב עם קיבה כפולה וכמה קולות' אמר קאא. 'השאר נתון בידי השבט שלך שם למטה, האנשים הקטנים חוזרים לישון. הם רדפו אותנו רחוק. וכעת גם אני הולך, כי אינני בן עור אחד עם שום זאב. ציד מוצלח, אח קטן, וזכור שכלבי הדול נושכים נמוך.'


זאב הופיע בריצה על גדת הנהר, צולע על שלוש רגליים, מדלג מעלה ומטה, מטה את ראשו נמוך סמוך לקרקע, מקמר את גבו ומזנק גבוה באוויר, כאילו היה משחק עם גוריו. היה זה וון-טולה, הזר, והוא לא אמר מילה, רק המשיך במשחקו הנורא ליד כלבי הדול. הם שהו כבר זמן רב במים, ושחו בעייפות, פרוותיהם ספוגות וכבדות, זנבותיהם העבותים מדלדלים כספוגים, כה המומים ויגעים עד שגם הם היו שקטים, מביטים בזוג העיניים הבוערות שנע קדימה.


'זה לא ציד מוצלח,' אמר אחד מהם, מתנשף.


'ציד מוצלח!' אמר מוגלי שהתרומם בפתאומיות לצד החיה, ושלח את סכינו הארוך מאחורי הכתף, הודף בכוח כדי להימנע ממכת-המוות שלו.


'אתה שם, גור אדם?' קרא וון-טולה מעבר למים.


'שאל על המתים, נוכרי,' ענה מוגלי. 'איש לא נסחף בזרם? מלאתי בעפר את פיותיהם של הכלבים הללו; הערמתי עליהם לאור היום, ולמנהיגם אין זנב, אבל נותרו כאן עוד כמה בשבילך. לאן להביא אותם?'


'אני אחכה,' אמר וון-טולה. 'כל הלילה לפני.'


יללת זאבי סיאוני הלכה וקרבה. 'למען הלהקה, למען הלהקה כולה, זה הזמן!' ופיתול בנהר הביא את כלבי הדול אל המים הרדודים והחוף החולי שמול מאורות הזאבים.


ואז הבינו את טעותם. צריכים היו לרדת לחוף כמחצית המייל למעלה משם, ולתקוף את הזאבים על קרקע יבשה. כעת היה מאוחר מדי. הגדה הייתה מלאה בעיניים בורקות, ומלבד יללת הפיאל הנוראה, שלא חדלה מאז שקעה השמש, לא נשמע שום קול בג'ונגל. נדמה היה כאילו וון-טולה מתחנן בפניהם לרדת לחוף; 'הסתובבו והתקיפו!' אמר מנהיג כלבי הדול. הלהקה כולה עטה אל החוף, מדשדשת ומתיזה במים הרדודים, עד שפני הוואינגונגה היו לבנים וקרועים והאדוות הגדולות נעו מצד לצד כמו גלי-חרטום של ספינה. מוגלי בא בעקבותיהם, דוקר ונועץ סכינו בכלבים המכונסים, שעלו אל גדת הנהר בחבורה אחת.


אז החל הקרב הארוך, משיכה ומאמץ והבקעה ופיזור וצמצום והתרחבות לאורך רצועת החולות הרטובה והאדומה, על ובינות לשורשי העצים המפותלים, בתוך השיחים וביניהם, בתוך סבך העשב ומחוץ לו, שכן אפילו כעת היו כלבי הדול כפולים במספרם. אבל הם פגשו זאבים שנלחמו למען כל מה שהייתה הלהקה, לא רק ציידיה הקצרים, הגבוהים, עמוקי-החזה ולבני-הניבים, אלא גם ה'להיני' דאוגות המבט, הזאבות מן המאורה, כפי שנהוג לומר – לוחמות למען גוריהן, ופה ושם זאב בן-שנה, פרוותו הראשונה עדיין צמרירית למחצה, מושך ומתגושש באגפיהם. זאב, עליכם לדעת, טס אל הגרון או מזנק אל הצלעות, שעה שכלב הדול מעדיף לנשוך את הבטן; כך שכאשר נאבקו כלבי הדול בדרכם אל מחוץ למים ונאלצו להרים את ראשיהם, היה היתרון לצד הזאבים. על אדמה יבשה היו הזאבים בנחיתות; אבל במים ועל קו-החוף עלתה סכינו של מוגלי וירדה ללא הרף. ארבעת אחיו הבקיעו דרכם ועמדו לצדו; אח אפור כרע בין ברכיו של מוגלי והגן על בטנו, והאחרים שמרו על גבו ושני צדדיו, או ניצבו מעליו כאשר משקלו של כלב דול מזנק ומיילל שהטיל עצמו על הלהב היציב איים להכריעו ארצה. אשר לאחרים, הייתה זו אנדרלמוסיה מבולבלת – המון מתנודד ומתגלגל שנע ימינה ושמאלה, שמאלה וימינה על הגדה; וגם סב באיטיות סביב צירו. כאן הייתה ערימה מתנחשלת, כמו בועת מים במערבולת, שגם התפקעה כמו בועה והשליכה מעלה ארבעה או חמישה כלבים פגועים, כל אחד מהם אץ לחזור אל המרכז; וכאן היה זאב יחיד תחת מתקפה של שלושה או ארבעה כלבים, גורר אותם במאמץ קדימה ושוקע בו בזמן; וכאן היה גופו של גור בן שנה ניצב עדיין בגלל הצפיפות שסביבו, למרות שכבר נהרג קודם לכן, בעוד אמו, מטורפת מזעם אילם, סבה שוב ושוב, נוקשת במלתעותיה וממשיכה הלאה; ובלב המהומה זאב אחד וכלב אחד, ששכחו את כל מה שסביבם, מתמרנים היו על מנת להתייצב לקרב בשניים, עד שהוטלו הצידה על ידי מהומת הלוחמים הקוצפים שדהרו לידם. פעם אחת חלף מוגלי ליד עקילא, כלב משני צדדיו, ומלתעותיו, ששיניהן כמעט נשרו כולן, סוגרות על מותניו של כלב שלישי; ופעם ראה את פאו, שיניו נעוצות בגרונו של כלב אחד, גורר אותו הלאה אל בני-השנה על מנת שיסיימו את המלאכה. אבל רוב רובו של הקרב היה זעם עיוור וחנוק באפלה; מכה, מעידה, ונפילה, יבבה, נהמה ודאגה-דאגה-דאגה, סביבו ומעליו ומאחוריו. ככל שנמשך הלילה התגברה התנועה הסחרחרה המהירה. הכלבים היו נפחדים וחששו לתקוף את הזאבים החזקים יותר, אבל טרם ההינו לברוח. מוגלי חש שהסוף מתקרב והסתפק באבחות סכין שנועדו רק לפצוע. בני-השנה הפכו נועזים יותר; היה זמן לנשום מדי פעם, לומר מילה לחבר, וכבר די היה בהבהוב להב הסכין להניס כלב הצידה.


'הבשר קרוב מאוד לעצם,' קרא אח אפור. הוא נטף דם מתריסר פצעים.


'אבל העצם עוד לא נשברה,' אמר מוגלי. 'אאוואווה! כך עושים אנו בג'ונגל!'. הלהב האדום טס כמו להבה לאורך גופו של כלב דול שחלקו האחורי הוסתר תחת גופו של זאב שנצמד אליו.


'הטרף שלי!' נחר הזאב מבעד לנחיריו הקמוטים. 'השאר אותו לי.'


'הבטן שלך עוד ריקה, נוכרי?' אמר מוגלי. פצעיו של וון-טולה היו מחרידים אבל אחיזתו שיתקה את כלב הדול, שלא יכול היה לפנות לאחור ולהגיע אליו.


'בשם השור שקנה אותי,' אמר מוגלי בצחוק מריר, 'זהו חסר-הזנב!' ואכן, היה זה המנהיג הגדול האדמדם. 'אין זה מן החוכמה להרוג גורים ולהיני,' המשיך מוגלי בנימה פילוסופית, מוחה את הדם מעיניו, 'אם לא הורגים גם את הנוכרי; בטני אומרת לי שהוון-טולה הזה יהרוג אותך.'


אחד מכלבי הדול זינק לעזרת מנהיגו; אבל בטרם מצאו שיניו את צלעותיו של וון-טולה הייתה סכינו של מוגלי בגרונו, ואח אפור סיים את המלאכה.


'וכך עושים אנו בג'ונגל,' אמר מוגלי.


וון-טולה לא אמר מילה, רק לסתותיו הלכו וסגרו על עמוד-השדרה שעה שחייו אזלו. כלב הדול רעד וראשו נשמט, והוא נותר דומם, וון-טולה נפל מעליו.


'הה! חוב הדם שולם,' אמר מוגלי. 'שיר את השיר, וון-טולה.'


'הוא לא יצוד עוד,' אמר אח אפור; 'וגם עקילא שקט כבר זמן רב מאוד.'


'העצם נשברה!' רעם פאו, בנה של פאונה. 'הם הולכים! הרגו, הרגו אותם, ציידים בני חורין!'


בזה אחר זה חמקו כלבי הדול בגניבה מן החולות האפלים וחמוצי-הדם אל הנהר, אל הג'ונגל העבות, במעלה הזרם או במורדו, בכל מקום שהיה הנתיב פנוי.


'החוב! החוב!' צעק מוגלי, 'גבו את החוב! הם קטלו את הזאב הבודד! אל תתנו לאף כלב לברוח!'

הוא אץ אל הנהר, סכין בידו, לפגוש כל כלב שהעז לחזור אל המים, כאשר מתחת לערימה של תשעה מתים הציצו ראשו של עקילא ורגליו הקדמיות, ומוגלי כרע על ברכיו לצד הזאב הבודד.

'האם לא אמרתי שזה יהיה הקרב האחרון שלי?' פלט עקילא. 'זהו ציד מוצלח. ואתה, אח קטן?'


'אני חי, והרגתי רבים.'


'ובכל זאת. אני מת, – והייתי– הייתי מת לצדך, אח קטן.'

מוגלי נטל את הראש המצולק נוראות והניחו על ברכיו, ואת זרועותיו הניח סביב הצוואר הקרוע.

'זמן רב חלף מאז זמנו של שיר-חאן, וגור האדם שהתגולל בעפר.'

'לא, לא, אני זאב. עורי עור אחד עם בני-החורין,' התייפח מוגלי. 'אין זו אשמתי שאני אדם.'

'אתה אדם, אח קטן, זאבון החסות שלי. אתה אדם, שכן אלמלא זאת הייתה הלהקה נמלטת מפני כלבי הדול. אני חייב לך את חיי, והיום הצלת את הלהקה כפי שאני הצלתי אותך פעם. האם שכחת? כל החובות שולמו כעת. לך אל בני עמך. אני אומר לך שוב, עיניים שלי, הצייד הזה הסתיים. לך אל בני עמך.'


'לעולם לא אלך. אצוד לבדי ג'ונגל. כך אמרתי.'


'אחרי הקיץ בא הגשם, ואחרי הגשמים בא האביב. לך לפני שתגורש.'


'מי יגרש אותי?'


'מוגלי יגרש את מוגלי. לך אל בני עמך. לך אל בני האדם.'


'כאשר מוגלי יגרש את מוגלי, אלך.' ענה מוגלי.

'אין עוד מה לומר' אמר עקילא. 'אח קטן, האם תוכל להקים אותי? גם אני הייתי מנהיגם של בני-החורין.'

בזהירות ובעדינות הזיז מוגלי את גופות הזאבים והקים את עקילא על רגליו, שתי זרועותיו סביבו, והזאב הבודד נשם נשימה עמוקה והחל לשיר את קינת-המוות, שאותה חייב כל מנהיג להקה לשיר בעת מותו. השיר הלך והתגבר, עולה ועולה, מהדהד הרחק מעבר לנהר, עד שהגיע אל ה"ציד מוצלח!" האחרון, ועקילא התנער ממוגלי לרגע, זינק לאוויר ונפל אחורה על גופת יריבו האחרון והנורא מכל.


מוגלי ישב וראשו על ברכיו, אדיש לכל מה שסביבו, שעה ששרידי הדולים הנסים הוכרעו על ידי הלהיני. אט אט דעכו הקריאות, והזאבים חזרו בצליעה, דם פצעיהם מקריש, על מנת למנות את חלליהם. חמישה עשר מן הלהקה וחצי תריסר להיני שכבו מתים ליד הנהר, ולא היה בין הנותרים אחד שלא נפצע. ומוגלי ישב כל אותו זמן עד שהפציע השחר הקר, ואז  נדחק חרטומו הרטוב והאדום של פאו אל כף ידו ומוגלי נסוג וגילה את גופו הכחוש של עקילא.


'ציד מוצלח!' אמר פאו, כאילו היה עקילא עדיין חי, ואז, מעבר לכתפו הפצועה, אל האחרים: 'יללו, כלבים! זאב מת הלילה!'


אבל מבין מאתיים כלבי הדול של הלהקה, אלה שהתגאו בכך שכל הג'ונגלים שייכים להם, ושום יצור חי לא יוכל לעמוד בפניהם, לא נותר אפילו אחד כדי לחזור אל הדקאן לספר את הסיפור.

אולי תרצו לקרוא גם את:

3 תגובות בנושא “כלב אדום”

  1. ותרגום מרתק. שאלה תרגומית להדיוטות: למה הכוונה ב"הוא התקדם בסגנון הבנדר-לוג"?

השאר תגובה