7734

להקת המחול של יסמין ורדימון הופיעה בשבוע שעבר בבית האופרה בתל-אביב, במופע תיאטרון-מחול בשם 7734. ההופעה עוררה מעט תשומת לב תקשורתית, בעיקר בגלל התנגדות של האופרה להשמעת קטע של וגנר בפתיחה. יצירה של וובר הושמעה כתחליף.

בעבודה משולבים קטעים תיאטרליים ומומחזים, ואחד מהם מבוסס על "צלם", סיפור ישן שפורסם בקובץ "אוטוטו"' (זמורה ביתן, עורך: אסף גברון) בשלהי המאה הקודמת.*

אין לי יומרה או יכולת לכתוב ביקורת מחול, אבל היה מרשים מאוד. הקטע "שלי" עבר לגמרי בשלום, לדעתי. הייתי ממליץ בחום ללכת לראות, אבל אין הופעות נוספות באופק.

 

עוד וידאו

האתר של להקת יסמין ורדימון 

*אני חושב שאפשר למצוא גרסה מוקדמת של הסיפור ברשת, באתר במה חדשה. הסיפור "צלם" כבר הומחז ב-2008  ע"י תלמידי ניסן נתיב במסגרת הצגה המבוססת על "סיפורי "אוטוטו".

יסמין ורדימון בראיון:

"Besides, there is much more to this piece than Wagner. One part of the piece is an adaptation of a short story by [Israeli-born writer] Avner Shats, 'Photographer.' The story talks precisely about this point, about an artist's right to offend or be insensitive, and his role in society. The context in which it is presented can also apply to Wagner. I feel that the very fact that the subject even arose shows that there is an ongoing discussion about the connection between art and politics, which is a central element in the work. I could have said that I would not put on the show, but I realized that it actually throws a light on the problematic nature of the relationship between politics and art."

המופע הבא של להקתה של יסמין ורדימון – freedom – יהיה בנובמבר בלונדון, ואפשר להזמין כרטיסים. סתם.

בלב האפלה

על תרגום חדש של שולמית ויאיר לפיד ל"בלב האפלה" של קונרד

עוד קונרד

ואם כבר גם איזה מלוויל

 

כלב אדום

מאת רודיארד קיפלינג

מתוך ספר הג'ונגל

לְחָיֵי הַלֵּילוֹת הַלְּבָנִים, הַטּוֹבִים – לֵילוֹת שֶׁל רִיצָה מְהִירָה
לִגְמִיאַת-מֶרְחָבִים, לַמַּבָּט הַמַרְחִיק, לְעָרְמַת-צַיָּדִים מַזְהִירָה
לְחָיֵי נִיחוֹחוֹת טֶרֶם שַׁחַר, טְהוֹרִים, עוֹד הַטַּל לֹא יָבַשׁ!
חוֹמְקִים בְּמִסְתּוֹר-עֲרָפֶל, וְהַטֶּרֶף סוּמָא וְנִרְעַשׁ!
לְחָיֵי קְרִיאָתָם שֶׁל אַחֵינוּ, כְּשֶׁהַצְּבִי הַלָּכוּד מִשְׁתּוֹלֵל
לְלֵּילוֹת הַסִּכּוּן הַמְשוּלְהַב!
וּבַיּוֹם – לַנִּמְנוּם הֶעָצֵל,
זֶה הַזְמַן, וּפָנֵינוּ לַקְרָב.
יַלֵּל! הוֹ, יַלֵּל!


לאחר החזרה לג'ונגל החל החלק המענג בחייו של מוגלי. מצפונו נקי היה, כשל מי ששילם חוב; יצורי הג'ונגל כולם היו ידידיו, וחששו ממנו רק מעט. הדברים שעשה וראה ושמע כאשר נדד מעדה לעדה, מלווה בארבעת אחיו, או בלעדיהם, יכולים היו לפרנס סיפורים רבים-רבים, כל אחד מהם ארוך לפחות כמו זה שלפנינו. כך שלעולם לא תשמעו איך פגש את הפיל המטורף ממנדלה, שהרג עשרים-ושניים שוורים שהיו רתומים לאחת-עשרה כרכרות עמוסות כסף בדרך אל אוצר הממשלה, ופיזר את מטבעות הרופי הנוצצים באבק; ואיך לחם בג'אקאלה, התנין, לילה שלם וארוך אחד בביצות הצפון, ושבר את סכין-הפשיטה שלו על קשקשי-הגב של המפלץ; איך מצא סכין חדש וארוך יותר ליד צווארו של אדם שנקטל על ידי חזיר-בר, וכיצד עקב אחרי אותו חזיר-בר והרגו, כתשלום הוגן עבור הסכין; איך נלכד פעם, בעת הרעב הגדול, בין האיילים הנודדים וכמעט נמחץ למוות בינות לעדרים הלוהטים והמתנודדים; איך הציל בשנית את האטי השקט מנפילה למלכודת שבקרקעיתה כלונס מחודד, וכיצד, למחרת היום, נפל בעצמו למלכודת-נמרים משוכללת, וכיצד ריסק הַאטִי את סורגי העץ העבים לשבבים מעל ראשו; איך חלב את התאו הפראי בביצה, ואיך –

להמשיך לקרוא כלב אדום

פרידה מברלין מאת כריסטופר אישרווד

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3422449,00.html

ראו גם: פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

אסקייפיזם

א. כאן ועכשיו
 
האזרחים הותיקים בינינו זוכרים אולי תקליטון שהופץ זמן מה לאחר מלחמת ששת הימים, "קול הרעם מקהיר" שמו, ועל עטיפתו קריקטורה מן העיתונות המצרית. "הוקלט בתל-אביב הבוערת" נכתב עליו, והיו בו הקלטות של קרייני קול קהיר, משדרים בעברית עילגת שקרים רהבתניים על המלחמה.
 
חלפו השנים, והמזרח התיכון לא השתנה הרבה. עכשיו מדווחים הכתבים מחיפה המופצצת. פצצה על הדואר בהדר, ליד הכרמלית. איזה אבסורד. קטיושות בבת-גלים: אגדות אורבניות.
 
האזעקות מקפיצות את רמת האדרנלין, מעירות ילדות קטנות משנתן בבהלה; הנפילות הקרובות מזעזעות את האוויר ומטרידות את החתולות; המקלט נמצא מרחק חמש קומות למטה, אבל לפחות פוגשים שם שכנים שמזמן לא ראינו: רובם חזרו, כמונו, מנופש בדרום הארץ, לחיפה הזויה-משהו. למשל, הדוא"ל של אנדרה סוידאן מ"ספשל ריזרב", שהזמין את קהלו ל"מפגש יינות ישראל – לבנון – חמישה יינות ישראלים מובילים מול חמישה יינות לבנונים מובילים מחמישה בצירים שונים. הטעימה תלווה במתאבנים לבנונים וגבינות ישראליות." מישהו סיפר לי על קשישה אנגליה, אלמנתו של רב-חובל ותיק בצי הישראלי, שנחרדה יותר מכל לשמוע בטלוויזיה שנמל חיפה נסגר: לא היה כדבר הזה מעולם, אמרה. וצדקה.
 
האינטרנט, או איך שלא קוראים לזה, הומה ומזמזם ידיעות ודיונים ותובנות על המלחמה. אני עצמי שרוי תחת הרושם שטרם נפתחה כאן מלחמה מיותרת כל כך, ושמעולם לא הופקר העורף באופן מחפיר כל כך, אבל זאת רק דעתי הבלתי מלומדת. אני לא כאן כדי להביע דעות או להתפלמס – מוטב שתקראו את יואב קרני, ותתרשמו מהפרויקט של עמי בן-בסט. אם לצטט את טריסטראם שנדי מאת לורנס סטרן, "אף ששיפוטי הוליכני שולל לא אחת בימי חלדי, עד שאני חושד בו תדיר בצדק או שלא בצדק, – לפחות אני רשאי לומר שלעתים רחוקות אני מתלהב מדברים שאין בהם להלהיב.. אולם אני סולד מויכוחים, – ועל כן (למעט אילו סוגיות הנוגעות לדת או לחברה), אהיה נכון להתחייב מראש כמעט לכל דעה שלא תעמוד בגרוני מן הנגיסה הראשונה, ובלבד שלא אגרר לפולמוס." (תרגום אסתר כספי.) 


צלצלתי לסניף המקומי של האוזן השלישית בעניין הסרטים שלא החזרנו, והודעה מוקלטת בישרה שהסניף סגור, ולא יחייבו אותנו על האיחורים. אחד הסרטים האחרונים ששאלתי היה "טריסטראם שנדי" של מייקל וינטרבוטום: סרט משעשע מאוד, שלא יענה מן הסתם על כל טעם, אבל מהווה סוג של אייסקפיזם.
  
ב. פעם, הרחק מכאן
 
טריסטראם שנדי של סטרן הוא יצירת מופת, כלומר רבים מכירים את שמה אבל מעטים קראו אותה; היא שייכת למאה ה-18, שהניבה עוד יצירות פוסט-מודרניות הרבה לפני היות המודרניות, כפי שמעיר השחקן הראשי בסרט; סטרן הושפע מרבלה, סרוונטס ומהאנטומיה של המלנכוליה של רוברט ברטון; והשפיע על "ז'אק הפטליסט" המופלא של דני דידרו – אולי גם ממנו יעשו פעם סרט?

העיבוד של מייקל ווינטרבוטום, כפי שמעידה המבקרת של סלייט, הוא אחד העיבודים הקולנועיים המצוינים ביותר שנעשו ליצירה ספרותית, למרות שאינו נאמן כלל למקור; ווינטרבוטום החליט להישאר נאמן לרוח המקור, ועל כן רבות בסרט הדיגרסיות – הסטיות ממסלול העלילה – והוא עוסק לא מעט בניסיון לעשות סרט, ממש כפי שסטרן עוסק בניסיון לכתוב רומן, ומשתף את הקורא בקשיים הרבים הכרוכים בכך. בספר, לצד עוד הרבה שעשועי טיפוגרפיה ודפוס מופיע דף שחור; בסרט, דנים התסריטאי והבמאי בשאלה אם כדאי לעשות מחווה לדף המפורסם הזה באמצעות מסך שחור. "לא נראה לי שמסך שחור יעניין את הקהל במיוחד", אומר התסריטאי, על רקע מסך שחור, כמובן. סטיבן פריי, בהופעת אורח מבריקה, מנסח פרשנות-בזק נאה לשנדי: על מה הספר? על כך שהחיים (כפי שאנו נוכחים לדעת גם כאן ועכשיו) הם כאוס; כל מה שמתכננים, משתבש; ואז מתים.
הסרט מלא וגדוש שעשועים מילוליים, קטעי סלפסטיק וסטירה ארסית על עולם הקולנוע; וכמו בספר, לא נרתע גם מנושאים טעונים יותר וסצנות – כמו סצנות הלידה וברית-המילה-הבלתי-מתוכננת-בהחלט – שהן – איך אומרים מבקרי קולנוע – טורדות מנוחה. כמו אצל סטרן, כל השעשועים וההתפרעויות מתוכננים להפליא ומבוצעים בקפדנות מופתית. וכמו הרומן, גם הסרט מצחיק בהחלט. והצחוק כידוע יפה לבריאות הנפש בימים מערערים שכאלה. 

 

עוד על הסרט 
 
 
 

אנגליה אנגליה

ביקור קצר בממלכה המאוחדת העלה אצלי זמנית את רמת ההורמונים האנגלופיליים. הנה כמה פתיתים  – – 
 
 קולג' סומרוויל (Somerville College): באדיבות מר א. ח-ו, אסקוויר, סעדתי באולם האוכל של קולג' סומרוויל באוקספורד, היחיד שהעומדות בראשו היו תמיד נשים. יש משהו מנחם ויפה באולם אוקספורדי ישן ומכובד שהפורטרטים הניבטים מכתליו אינם רק של גברים לבנים מתים. הגברת מן הפורטרט המודרני (מתחת לצוהר העגול) היא המנהלת הנוכחית.  

 

קולג' ג'ורדן, לעומת זאת, קיים רק באוקספורד המקבילה, אוקספורד של ליירה, גיבורת 'חומריו האפלים,' הטרילוגיה של פיליפ פולמן. עוד מעט יעשו ממנה סרט; משהו באוויר של אוקספורד, כנראה, מניב יותר פנטסיות מיער של פטריות אקזוטיות: כאן גרו לואיס קרול וטולקין, וגם סי. אס. לואיס, שסרט המבוסס על נארניה שלו יצא זה עתה לאור. אומרים שהטרילוגיה האנטי-כנסייתית של פולמן היא תגובת-נגד לסי.אס. לואיס והסימבוליקה הנוצרית שלו. כך או אחרת, פעמיים ביום עברתי ליד כיכר עם דשא ועצים שבה, אם לא טעיתי בהרבה, נמצא החלון שדרכו עוברים אל היקום המקביל בו נמצא קולג' ג'ורדן.

 

 

ארתור וג'ורג': 'חומריו האפלים' הוא ציטוט מתוך 'גן העדן האבוד' של המשורר ג'ון מילטון. היצירה הזאת היא גם אחד הרמזים בדרך לפתרון תעלומה בלשית אמיתית שארתור קונאן-דויל, יוצרו של שרלוק הולמס, ניסה לפתור, והצליח, פחות או יותר. ג'וליאן בארנס (התוכי של פלובר, תולדות העולם בעשרה וחצי פרקים, אנגליה אנגליה) כתב רומן המבוסס על האירוע, מלא וגדוש באנגליוּת, שכמובן נוצרה לא אחת ע"י זרים שאימצו את אנגליה אל לבם. דויל היה סקוטי, אבל אנגלי של כבוד, בעל תואר אצולה, מפורסם ואהוב; ג'ורג' איידלג'י היה עו"ד צעיר, בנו של כומר יליד בומביי ואם סקוטית. איש מסוגף, מסוגר ויבש, שנאלץ לצאת למאבק על חפותו. הולמס הוא לא יותר מהערת שוליים בספר, כי דויל כידוע זלזל בו ותיעב אותו; דויל של הרומן מתאהב נואשות באשה אחרת, סובל מדיכאון, עוסק בספיריטואליזם, והמסע לטיהור שמו של איידלג'י מחזיר אותו לחיים. ויש כמובן תעלומה – מקברית, אכזרית ואפופה ערפל, בלב הכפר האנגלי השליו-לכאורה.  

 

משחיז הסכינים הקהילתי: בית-עלמין ישן בלב הכפר האנגלי מזכיר לי בדרך כלל את הפרק ב"שלושה בסירה אחת" שבו רוצה האריס ללכת להמפטון צ'רץ ולראות את הקבר של גברת תומס:

"מי זאת גברת תומס?"
"מנין לי לדעת?" השיב האריס. "היא גברת שיש לה מצבה מצחיקה, ואני רוצה לראות אותה." 
התנגדתי. אולי אני בנוי לא כשורה, אבל נראה שמעולם לא השתוקקתי אל אבני-מצבות. אני יודע שהדבר הראוי לעשותו בהגיעך לעיר או כפר הוא למהר אל חצר הכנסייה ולהתענג על הקברים; אבל זהו סוג של בילוי שאני תמיד מונע מעצמי. אני לא מעוניין לזחול בכנסיות אפלות וצוננות בעקבות קשישים מתנשפים ולקרוא כתובות על מצבות. אפילו מראה של לוח נחושת סדוק הטבוע באבן לא מעורר בי תחושה שאוכל לקרוא לה אושר אמיתי."
(אחר כך הוא מאיים ברצח על קשיש נתעב המתעקש להפר את שלוותו ולגרור אותו לראות קברים.)

תמיד הזדהיתי עם העמדה הזאת, ובכל זאת לא התאפקתי למראה המצבה הזאת ביארנטון ושלפתי את המצלמה, תוהה איך בדיוק הלך מר שפרד לעולמו.

 

חגים ומועדים: מה כבר אפשר ללמד ישראלים על ימי זיכרון? מסתבר שלא מעט. במהלך נובמבר עונדים הרבה אנגלים פרגים על דש בגדם לזכר הנופלים במלחמות. (בפֶּנִי-לֵיין של הביטלס, כזכור, The pretty nurse is selling poppies from a tray). הדגש הוא על מלחמת העולם הראשונה, והפרגים מסמלים את קורבנות מלחמת החפירות ההיא, שמניינם התקרב למיליון. ותיקיה היא עדיין משתתפים בטקסי זיכרון: גילם עבר מזמן את המאה. לפני כמה ימים נפטר הותיק בהם בגיל 109.

ועוד חג ישראלי למהדרין נחגג שם בחמישי בנובמבר, ל"ג בעומר. יש אמנם סיפור רקע, על איזה גאי פוקס שניסה לפוצץ את הפרלמנט, אבל בעיקרו זהו חג של פירומנים, כמו אצלנו. ושורפים בובה על המוקד, בדומה למסורת הנאה במקומותינו (האם היא עוד קיימת?) לשרוף את היטלר או נאצר, ולשים קרטושקעס מלמטה. ההבדל הוא שהקומזיץ האנגלי התרחש על כר דשא לח בלילה קר וערפילי, ואחר נכנסו כולם פנימה לשתות יין חם.  

 Cock and bull story – עלה על דעתי לתרגם ל"קשקוש בַּלַבּוּש", בגלל המצלול – הוא סרט שעוד לא ראיתי, אבל אני מתכוון לראות ברגע שאוכל. זהו ניסיונו של הבמאי מייקל ווינטרבוטום, המחליף ז'נרים כמו גרביים, (המפצח, סרייבו, אנשי המסיבות, העולם הזה) לעבד לקולנוע את טריסטראם שנדי, יצירת המופת הקומית של לורנס סטרן, שבמהותה בהחלט לא ניתנת לעיבוד קולנועי. עבור אלה שדילגו על הכותר הזה במהלך חיי הקריאה שלהם אומר בקצרה ש"חייו ודעותיו של טריסטראם שנדי, ג'נטלמן" הוא ניסיונו המתסכל של טריסטראם לספר את קורות חייו. אלא שטריסטראם שנדי סוטה ללא הרף מדרך הסיפור הישר אל שבילים פתלתלים, ארוכים ומעגליים, עד כדי כך שהוא מצליח להגיע ליום לידתו רק לקראת אמצע הספר. בדרך הוא מספר על אביו ואמו ועל דודו טובי, איש מתוק ונפלא וחובב דגמי ביצורים. טריסטראם שנדי הוא יצירה פוסט מודרנית שנכתבה עוד לפני שהייתה מודרניות שאפשר יהיה להדביק עליה את הפוסט. הסרט עוסק כאמור בעצמו, כלומר במתרחש מאחורי הקלעים של ההפקה הבלתי אפשרית הזאת, אבל הגארדיאן מספר שהסרט ממש מצחיק. 
 

ניצבים היא סדרת טלוויזיה של ריקי ג'רוויס (המשרד) שגם היא מתרחשת מאחורי הקלעים של הפקות קולנוע וטלוויזיה. ג'ון קליז דיבר על הפחד ממבוכה פומבית ככוח מניע מרכזי בחייו של אנגלי טיפוסי. סיטואציות של מבוכה פומבית הן הציר המרכזי של 'ניצבים': לפעמים מתחשק לך לקום וללכת לחדר אחר או סתם להרביץ לעצמך, חזק, מרוב הזדהות עם המבוכה הבלתי אפשרית, והמצחיקה עד ייסורים, של גיבוריה. החלק המתוק ביותר בכל פרק הוא הקטע שבו איזה כוכב ידוע (קייט וינסלט, בן סטילר, סמואל ג'ונסון, הכפיל ההוא של צבי ינאי ממסע בין כוכבים) עושה מעצמו אידיוט קוסמי, בתפקיד עצמו. בקרוב בלווין, נדמה לי.   
 
 

 

שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

חמשיר

חבורה די ביזארית החליטה:
מילון – זה לא רק לאליטה
בניגוד לתקשי"ר
הם כותבים כחמשיר
את כל מילון אוקספורד. הביטו!

ולפעמים יותר מחמשיר אחד לכל מילה – למילה הנודעת aardvark יש שבע גירסאות.
ומה עם אבן-שושן? מי ירים את הכפפה?

[קרדיט: לינק לכתבה על היוזמה המופרכת נשלח היום ברשימת התפוצה של ASMI ע"י ד"ר גבי דותן, ראש המגמה ללימודי מידע במכללת בית ברל ]

בְּלֶקְוֶול

כנראה שיש אנשים שאף פעם לא הייתה להם בעיה להשיג את כל הספרים שהם רוצים.

 

התמונה נמחקה בטעות

 
 
אשאיר את המסקנות ההיסטוריוסופיות, או הפיננסיות, לאחרים, אבל כשראיתי את המסמך השכוח הזה הזדקר לעיני  מיד השם "בְּלֶקְוֶול" – הסניף האוקספורדי המופלא שחזותו לא מרמזת כלל על העושר שבפנים. גם בית-הקפה שבתוך החנות נהדר, אבל אני משער שהוא תוספת מאוחרת – אולי על מנת להתחרות ברשת בּוֹרְדֵרְס המופלאה לא פחות, ואולי יותר.
 
 
 

שטלנד

לפני שבועיים קיבלתי מייל ששימח אותי: אחד, אנדרו מוריסון, הזדמן לאתר שלי. אנדרו עורך כתב-עת בשם "שטלנד לייף" – משהו דומה, נניח, ל"ידיעות עפולה" (אם כי בעפולה יש יותר תושבים מאשר באיי שטלנד) אבל הרבה יותר אקזוטי, כמובן. הוא ביקש ממני לכתוב מאמר קצר על הספר שלי ועל הקשר שלו לשטלנד.

לרובנו יש סדרת דימויים פשוטים, המתעצבת מן הסתם בגיל מוקדם, על אודות מקומות בעולם, עם קשר מפוקפק למציאות: אני מתכוון להקשרים כמו הולנד = צבעונים וטחנות-רוח, הודו = טאג' מהאל ומשביעי-נחשים, או בלגיה = שוקולד ופדופילים (בדיחה גנובה, אבל אני לא זוכר מניין.) כשנתקלתי, אי-אז בשנות השמונים העליזות, בחוברת תיירות צבעונית שקילסה את יופיים הצפוני, הלוט בערפל, של איי שטלנד, אימצתי את מוחי והעליתי שני דימויים כאלה: סוסי-פוני וצמר. החוברת סיפקה לי עוד כמה דימויים נבחרים, באדיבות עמותת התיירות של שטלנד: פַּאפִינים, ציפור חמודה ומגוחכת המכונה גם תוכי-הים, על שום מקורו הצבעוני; מורשת ויקינגית; לילות לבנים; יונקים ימיים; צוקים אדירים הצונחים אל האוקיינוס האטלנטי; ודיג-הֶרינג. אני בטוח שיש אלפי חובבים נלהבים של דיג-הֶרינג שטרם יצאו מן הארון.

האמת היא שהחוברת עשתה את העבודה, כי בהשראתה נסענו לשם לכמה ימים, ב-1985, בסיומו של טיול בסקוטלנד. שטלנד הקסימה אותי לפני שהגעתי לשם, והקסם נותר הרבה אחרי הביקור הקצרצר: אם אנסה לתמצת את המשיכה אליה, אומר שהיא האנטיפּוֹד המנטלי של ישראל. אנטיפוד גיאוגרפי הוא כידוע הנקודה הנמצאת בדיוק בצדו המנוגד של כדור הארץ; שטלנד רחוקה מכל מקום, ובעיקר מן התודעה הבינלאומית. את תושביה מעסיקות בעיקר שאלות של מזג אוויר, צמר ודגים. היה בכך משהו מעורר קנאה לפני שנים, ומאז, אני חושב, התחושה הזאת רק התחזקה אצלי. הערגה מצאה ביטוי בספר שכתבתי, ובפרסומת העצמית חסרת-הבושה שעשיתי לו באתר שלי; אני מניח שזה עשוי להפתיע את השטלנדי הממוצע, פטריוטי ככל שיהיה. מכאן בקשתו של עורך "שטלנד לייף."

שטלנד מהווה חלק מסקוטלנד, באופן פורמלי, אבל אנשיה מתגאים במסורות סקנדינביות, דיאלקט מקומי ואופי ייחודי. "נדמה לי שעניין כלבי-הים גם כן יעניין את הקוראים, בהתחשב באגדות ה"סֵלְקִי" שלנו," כתב לי אנדרו מוריסון. סֵלְקִי היא גירסה שטלנדית של בת-הים: יצורים בעלי עור של כלב-ים הלובשים צורת אנוש ביבשה. באגדות העם גנבו בני האיים את עור כלב-הים של הסלקי יפות-התואר, ואז נשאו אותן לנשים והולידו ילדים; הסלקי ערגו אל הים, ואם מצאה הסֵלְקִי את עור כלב-הים הנגזל, מיהרה לעטות אותו ולחזור אל הים, נוטשת מאחור את משפחתה האנושית. אצלי בספר מופיעים כלבי-ים, אבל בהקשר אחר לגמרי. כך או אחרת, נעניתי בשמחה לבקשתו של אנדרו מוריסון, וכתבתי קצת עלי, וקצת אפולוגטיקה ספרותית. ועכשיו הוא הודיע לי שהמאמר פורסם. למגזין (שהוא חלק מהעיתון היומי שטלנד טיימס, עד כמה שהבנתי) אין גירסה מקוונת, ולכן העליתי אותו, עם התמונות ששלחתי, לכאן.

"אני במצב רוח מעולה, ואני הולך מן המשרד ישר לסירה. בעוד 14 שעות אהיה באבֶּרְדִין. יהיה טוב," כותב לי מוריסון. הא, אבֶּרְדִין – הדרום שטוף השמש, הדקלים, האננס…הייתי שמח לפגוש אותו באיזה פאב שם, ולדבר על מכסות דייג ההרינג.

ובלילות החורף הארוכים מעלה מישהו במוזיאון שטלנד תמונות ישנות לרשת.