שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

אולי תרצו לקרוא גם את:

5 תגובות בנושא “שוב צדים את הסְנַרְק”

  1. "היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא"

    אני לא מתפלא. לספר הזה יש נטייה חמורה להיעלמות. גם לי ולשניים מחברינעלם עותק שרכשנו במשותף – דומני שסיפרתי לך על כך במייל לפני שנים.

    שמח שהתרגום שלך יוצא מן המגירה.

  2. קודם כל, ברכות.

    תוך כדי קריאת הטקסט שלך (קראתי ונהניתי מאד,כרגיל) חלף בתוך ראשי קליידוסקופ של צפורים כחולות וגיזות זהב, גביעים קדושים, פרחי לב-זהב ואיי מטמון – פתאום עלה בדעתי שרובם המוחלט של החָפָּשים הספרותיים, מאז ומעולם – הוא ממין זכר. החיפוש האובססיבי אחר היפה, האידיאלי, המוחלט, הנדיר – הוא נחלתו של הגבר. נשים לא. האם יש נשים במשלחת ציידי הסנרק? כשאני מעלה בפני חברותיי את הטענה אודות היעדר סיפורים נשיים בתרבות שלנו (כלומר היעדר קול נשי, גירסה נשית לסיפורים קיימים), אני מתקשה להדגים להן את כוונתי, כי איך מסבירים את מה שאין. הדוגמא של היעדר ספרות חיפושים נשית (חיפוש חתן לא ממש נחשב, עם כל הכבוד לג'יין אוסטן)
    מדגימה היטב את עניין הדומיננטיות של נרטיב גברי-יחיד בספרות המקובלת.

  3. אני מסכים איתך לחלוטין. לא ציינתי את העובדה שבסנרק אין דמויות נשיות (האשה בציור היא כנראה דמותה הסמלית של "התקווה" שבאמצעותה צדים את הסנרק) אבל נזכרתי באי המטמון של סטיבנסון, שנכתב, אם אני זוכר נכון, לבקשתו המפורשת של בנו, בלי נשים, כדי להמנע מרכרוכיות-יתר. הקווסטים למיניהם הם על פי רוב מורשת הגברים הלבנים המתים לדורותיהם. His story וכיו"ב.

    ובכל זאת, קצת אפולוגטיקה: קרול, שהיה אקצנטרי אפילו על פי הקריטריונים המרחיבים של אנגליה הויקטוריאנית, יצר גם את אליס, בל נשכח – ילדונת אמיצה ואסרטיבית; והסנארק, אם כבר, הוא פארודיה פסיכית על ההירואיקה האינפנטילית, תרתי משמע, של המחפשים למיניהם.

  4. אני מצטערת להפריע לדיאלוג המדהים על חפשנות גברית.
    עלי להודות שבתחילה כעסתי על הזלזל בנשים ואחר כך הפכתי בתודעתי ולא מצאתי אישה אחת , למעט אותה ילדה קטנה של קרול, שהלכה לחפש אחר משהו. ויש גם את בילבי שחוזרת ממסעות עם אביה השודד ים. שתיהן ילדות קטנות. אפילו אני חטאתי פעם בכתיבת סיפור על ילדה שיוצאת למסע חיפוש. כנראה שחפשנות זה עיסוק של ילדים וילדות קטנים. אז אולי הנשים פשוט מתבגרות יותר מהר ומבינות שכל מה שאנחנו מחפשים נמצא ממש מתחת לאפנו.

השאר תגובה