ערב עם נל זינק במשכנות שאננים, 24.1.17

אירוע

אולי תרצו לקרוא גם את:

אורות – קפקא

הופיע גיליון קפקא של אורות

יצירתו של פרנץ קפקא, הסופר המובהק של המאה העשרים, לכדה את רוח התקופה ואת מוראותיה. משפטו של יוזף ק., הטירה המתעתעת, גלגולו של גרגור סמסא, אמן הצום, מושבת העונשין – אך גם טקסטים פחות ידועים בכתבי קפקא – משמשים השראה ליצירות בגיליון השישי של אורות.

 הגיליון כולל סיפורים, שירה, מאמרים, תרגומים ותצלומים בעקבות קפקא.

מערכת אורות: טל ניצן, יונתן דורי, דינה שטנר info@orot-books.com

 kafka frontמשתתפים בגיליון: זהר איתן, רוני אמיר, אלכס אפשטיין, דרור בורשטיין, יעקב ביטון, ריצ'רד בראוטיגן, נוית בראל, נטע גוב, רונן גולדמן, הדס גליקו, אבי דבאח, יונתן דורי, וולפגנג הילדסהיימר, אילנה המרמן, אברי הרלינג, נל זינק, שמעון זנדבנק, נעם כהן, דוד לוין, צביה ליטבסקי, שבתאי מג'ר, עמוס נבון, חוה ניסימוב, טל ניצן, רוני סומק, דניאל עוז, אלישע פורת, יובל פז, לאה פילובסקי, דורית פלג, ענת פרי, ריימונד קארבר, טלי קונס, יורם קופרמינץ, ענבל רווה, אורלי רוזן, אבנר שץ.

 תצלומים: נטע גוב, רונן גולדמן, יורם קופרמינץ. תצלום השער: יורם קופרמינץ.

 יצירות מתוך הגיליון
להצטרף לדף בפייסבוק
לרכוש גיליונות בהנחה

תרומתי הצנועה: תרגום ל"זכרונות ממסילת קאלדה" מאת נל זינק

בשנת 1914, בימים שבהם כתב את "המשפט", התחיל פרנץ קפקא לכתוב סיפור נוסף בשם "זכרונות ממסילת קאלדה" (Erinnerungen an die Kaldabahn). בסופו של דבר נותר הסיפור בלתי גמור, ורק בשנות החמישים, עם פרסום יומניו ע"י מקס ברוד, הופיע בדפוס, לצד מעט דברים שכתב קפקא ביומנו על יסורי הכתיבה והניסיון שלא הבשיל.

הסיפור נכתב בתוך היומן גופא, ב-15 באוגוסט 1914. ב-21 באוגוסט כתב קפקא: "התחלתי בתקוות שכאלה, ואחר כך נהדפתי אחור על ידי כל שלושת הסיפורים, היום יותר מתמיד. אולי נכון הוא שעל הסיפור הרוסי לעולם אין לעבוד אלא אחרי "המשפט".

"זכרונות ממסילת קאלדה" הוא אם כן "הסיפור הרוסי" של קפקא שלא הושלם; לא רק תפאורת הערבות האינסופיות והריקות מעניקה לו את הניחוח הרוסי, אלא גם האבסורד העקרוני של מסילה שאינה מובילה לשום מקום, ודמותו של המפקח על המסילה – באלה אפשר למצוא הדים ברורים לסיפורי גוגול, ויש שימצאו אותם גם ביצירות אחרות של קפקא.

אחת הפרשנויות לסיפור הלא גמור מקשרת אותו ליחסיו הסבוכים והכאובים עם פליציה באואר; אירוסיהם בוטלו בפעם הראשונה בסתיו של אותה שנה, וכמו גיבור הסיפור – לטענת הפרשנות הזאת –  התלבט קפקא בין בחירה בחיי בדידות ויצירה לבין בניית קשרים חברתיים ואנושיים: "ככל שהמתה סביב אזני בדידות רבה יותר, היה זה טוב יותר בעיני, ולכן איני רוצה לקבול על כך גם עכשיו." (תרגום חיים איזק).

הסיפור של נל זינק נכתב בעקבות הסיפור שלא הושלם; הוא מאמץ את נקודת המוצא, ואת נקודת המבט, של המספר הקפקאי, אבל ממשיך למחוזות אחרים, אישיים ופיוטיים.

רשימה של ענת פרי על קאלדה

עוד קפקא

אולי תרצו לקרוא גם את:

בלב האפלה

על תרגום חדש של שולמית ויאיר לפיד ל"בלב האפלה" של קונרד

עוד קונרד

ואם כבר גם איזה מלוויל

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

הראבאל בחיפה

ממעמקי הגנזך שליתי – אוחז בגזיר העיתון המצהיב בקצות האצבעות, משתעל באבק המעופש – רשימה משנת 1994 על ספרו של בוהומיל הראבאל שרתתי את מלך אנגליה. הסרט של יז'י מנזל שמוצג כעת בפסטיבל חיפה נאמן מאוד לרוחו של הספר, כצפוי, וגם משחזר בדקדקנות ויזואלית מפתיעה כמה מהחזיונות  הכמעט-סוריאליסטיים של הראבאל. כל מה שהסכים הבמאי לומר לפני ההקרנה היה "אני רוצה להבהיר שהסרט הזה הוא לא על מלך אנגליה." מה שנכון. לאורי קליין הוא הסכים לומר קצת יותר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

פרידה מברלין מאת כריסטופר אישרווד

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3422449,00.html

ראו גם: פרשייה נעלמה: וילפריד ישראל, ברלין, קיבוץ הזורע

אולי תרצו לקרוא גם את:

מתוך "החיים הוראות שימוש" – ז'ורז' פרק

אולי תרצו לקרוא גם את:

עץ היניצ'רים

לפני שנות דור (באמת) למדתי את תולדות האימפריה העות'מנית אצל פרופסור דוד קושניר, אשר על כן אני כותב "עות'מנית" בתעתיק הרשמי. לא הרבה נשאר לי מאז, ותורכית לצערי לא הספקתי ללמוד, אבל הסכם קוּצ'וּק-קָאיינָרְגִ'י ("המעיין הקטן") נחרט היטב בזכרוני, לצד עוד מונחים מצלצלים כמו דֶוְושִירְמֶה (חטיפת ילדים לצבא) או בּאשִי בּוֹזוּק (ראשים שבורים – כינוי לחיילים תורכיים סדירים-למחצה בימי ירידת האימפריה.)   

הספר "חוכמת הסריס" העלה משום כך ניחוח נוסטלגי באפי – לאו דווקא לאיש החולה על הבוספורוס, לארמון טופקאפי או להרמון הסולטאן, אלא לקפטריה של הבניין הראשי, למדשאות האוניברסיטה ולמעונות הקמפוס. אבל האמת היא שהספר הזה בהחלט יכול להעניק רעננות מסויימת ללימוד פרשיות היסטוריות שעשויות לסבול ממידה של יובש.

באשי בוזוק, ציור שמן של האוריינטליסט הצרפתי לאון ג'רום, 1881.  [ מקור ]

כמו שורה של שרלוק-הולמסים היסטוריים – הזכור בהם הוא האב וויליאם מבאסקרוויל, גיבור "שם הורד" של אומברטו אקו – יאשים טוגאלו הוא אינדיבידואל חד-מחשבה הבקיא מאוד בצפונות החברה שבתוכה הוא פועל והחוקים התרבותיים שלה. אין פלא לכן שהוא מועמד הולם לפענח שורה של מעשי רצח מסתוריים, מזימות פוליטיות ותככים בהרמון הסולטאן מחמוד השני, שליט האימפריה העות'מנית. כל אלה מתרחשים בתקופה פוליטית קריטית – מעט לפני ההכרזה על רפורמות דרמטיות, שנועדו לענות על אתגרי המודרניות האירופית המאיימת על הקיסרות המוסלמית האדירה.
 
"ברוך כישרונות אך נטול אשכים" – כך הכיתוב השנון-במפתיע על כריכת הספר; כראוי למותחן היסטורי מתוחכם, מצליח המחבר, ג'ייסון גודווין, 'לעגל' את דמותו של הגיבור ולהציגו בפני הקורא כאדם מורכב, חריף-שכל אך לא נטול חולשות, אאוטסיידר בעל מהלכים ומעמד בחלונות הגבוהים, שאינו זר גם בביבים של איסטנבול של המאה ה-19; אבל הסריסות נותרת בכל זאת אלמנט מסקרן במיוחד, וגודווין עושה מאמץ לספק את חדוות ההצצה של הקורא. מנהג הסירוס נפוץ בתרבויות שונות ובזמנים שונים; באימפריה העות'מאנית, מי שעבר את הניתוח המבעית ושרד, היה מועמד לקריירה נאה במסדרונות השלטון. גודווין מסביר – לידיעת רונית תירוש – שהסירוס יש לו דרגות שונות של חומרה, וליתר דיוק: היו כאלה שאיבדו את האשכים אבל לא את איבר המין, כמו גיבור הספר, יאשים; ולעומת זאת היו עבדים – על פי רוב נערים שחורים – שכל הגניטליה שלהם נכרתה; יש להניח שרבים מהם, אם לא רובם, מתו כתוצאה מכך. אבל רק הם יכולים היו להגיע לדרגת קיזלאר-אגא, סריס-ההרמון השחור הראשי – שהיה גם פונקציה פוליטית מרכזית, שניה בחשיבותה רק לווזיר הגדול. וגודווין מפנק אותנו בעוד פרט טריוויה מרנין: הסריסים הללו נעזרו בצינור עשוי כסף כדי להשתין. 

אנו לומדים אמנם מעט על התסכול וההחמצה הכרוכים בחיי סריסות – ליאשים אין ולא תהיה משפחה, והמיניות שלו פגועה – אבל מצד שני מרגיע אותנו המחבר בתיאור ליל-אהבים סוער עם אשתו היפהפייה של השגריר הרוסי באיסטנבול, ללמדנו שסריס אין פירושו אימפוטנט.  

 

הסריס הלבן הראשי, לאון ג'רום, 1874. [ מקור ]

 

יניצ'רים יוונים במסגד, ג'רום, שמן על בד, 1865. [ מקור ]

חובבי היסטוריה יתענגו בוודאי על האופן בו משלב גודווין את עלילת המתח והמסתורין עם בקיאות מרשימה – בעיני הדיוט, לפחות – בעידן ובמקום שבהם הוא עוסק. הוא מצליח להעתיר שפע של מידע בלי להפוך דידקטי מדי ולהסיח את הדעת מעלילת המתח, ומסביר מונחים ומושגים בלי להכביד; גם התרגום (המצוין, של אופירה רהט) אינו מניח ידע מוקדם כלשהו של הקורא בתולדות האימפריה העות'מנית, וזאת מן הסתם הסיבה לכך ששמו המקורי של הספר – עץ היניצ'רים – שונה בתרגום; היניצ'רים, "החיילים החדשים", היו אבן יסוד של עוצמת הסולטנות, ושמם נודע בכל אירופה. בינתיים הפכו לפרט טריוויה היסטורי, ונותרה רק התזמורת הנושאת את שמם, אבל בעת התרחשות העלילה הם זיכרון קרוב ומאיים: עשר שנים לאחר שנטבחו בהמוניהם מכיוון שהפכו לאיום פנימי על השלטון, מתרבים הסימנים שהם עומדים לחזור.   

יש חולשות בספר, והן מצויות באופן בו נפרשת עלילת המתח ובקצב העלילה; מחפה על כך הצבעוניות ותיאורי הרקע המרתקים. גודווין, מצויד בתובנות היסטוריות בנות-זמננו, לא מוותר אמנם על שום פרט של אקזוטיקה או ארוטיקה, אבל נשמר מכל רמז לשיפוט מערבי מתנשא ו"אוריינטליסטי"; השגרירים המערביים בבירה הם נבלים חורשי מזימות או ליצנים מגוחכים (להוציא את דמותו הסימפטית והמשעשעת של השגריר הפולני – נציג של מדינה שלא התקיימה כלל באותה עת, מפני שנבלעה על ידי שכנותיה.)

 

שיחה ליד האח – ג'רום, 1881. [ מקור ]

לעומת זאת המגוון האנושי של בני איסטנבול – מן הירקן ובעל בית הקפה ועד אמו של הסולטאן – מתואר באמפטיה נעדרת סטריאוטיפים; בולט בתבונתו הנאורה האימאם מן המסגד שבו מתפלל יאשים, המעניק לגיבורנו הסבר מלומד ואינטליגנטי על תולדות אמונתם הדתית הייחודית של היניצ'רים; ולצדו דמויות כמו הסריס האפריקני הצעיר והנבון העובד בארכיון המדינה, הידידה הרקדנית פרין, ועוד רבים – בהם שני כבאים ששמם הקורץ הוא אורחאן ופאלמוק. אבל בראש כולם ניצב כמובן יאשים: אמיץ, חכם, איש רעים ואפילו טבח מצוין (אפשר היה לצרף, נדמה לי, חוברת מתכונים מלבבת לספר.) כמו גיבורו, גם גודווין משתמש בספרו במבחר מרשים של חומרי גלם משובחים, בהרבה מאוד תבלינים מעוררים, ומוציא ממטבחו ארוחה ספרותית שאולי איננה גורמה אליטיסטי, אבל בהחלט מספקת סעודה חורפית טעימה ומשביעה.    

"רחוב הפחחים עבר קצת ממערב ומעל למסגד רוסטם פאשה…שוק הפח לא היה מקום שפשטו עליו המונים. רוב הפחחים עבדו בפתחי החנויות, קרוב ככל האפשר לאור ולאוויר ורחוק מהכבשנים המעשנים שלהטו מאחור. מכאן, בנקישות אין-סופיות בפטישיהם, הוציאו מתחת ידם סדרת מוצרים…"

חרשי המתכת – שמן על עץ, רודולף ארנסט, 1888.

 

[גירסה של רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות"]
 

אולי תרצו לקרוא גם את:

שוב צדים את הסְנַרְק

פרטים על הקונצרט:יום שבת 6.11.2004 11:00 בבוקרבשיתוף עם שגרירות נורבגיה בישראל:
צלילי טרומבון
אמה ג'ולייט בויד – טרומבון (הפילהרמונית הישראלית)
עם יגאל מלצר – חצוצרה יוני פרחי – פסנתר
מיצירות ובר, גרונדהל, נורדהיים ,סן-סנס
כרטיסים: 40-60 ש"ח

לפני שבוע בערך הזכירו לי לפתע את "ציד הסנרק" של לואיס קרול: קול המוזיקה מקליט קונצרט שייערך במרכז למוזיקה עין-כרם, בשבת הקרובה, ובו יצירה של מלחין נורווגי בשם נורדהיים, המבוססת על הסנרק; חלקים מן הפואמה הנצחית הזאת, יצירת-מופת של אי-גיון בריטי, יוקראו בקונצרט, והם משתמשים בתרגום שלי. אני קראתי לסְנַרְק "כַּרְנָש", ועל כך בהמשך.

[בסוגריים, למי שאינו מכיר: "ציד הסְנַרְק" הוא יצירה בחרוזים מאת מחבר "אליס בארץ הפלאות" המתארת חבורה מוזרה היוצאת למסע ימי על מנת לצוד סנרק, אשר למרות תיאורים די מפורטים בגוף הטקסט, מאוד לא ברור מהו בדיוק. ואם לא די בכך, מזהיר מנהיג החבורה, יש סנַרְקִים שהם בעצם בּוּגַ'מֶים, וזה כבר מסוכן – במיוחד עבור אחד הגיבורים. הם מגיעים לחוף שומם, ומתחילים בציד, בשיטות מסורתיות, כלומר בעזרת מזלגות ותקווה, מניות רכבת — ]

קיימים לפחות שלושה תרגומים לעברית של הסנרק. אני תירגמתי אותו באמת מזמן, וסביר להניח שהייתי ראשון, אבל עוד כשהיה התרגום רק כתב-יד יצא לאור התרגום של ניצה בן-ארי, ואני הטמנתי את התרגום שלי במגירה, בהנחה שאיש לא זקוק לשני סנרקים מתורגמים. מתברר שטעיתי, ומאז יצאו עוד תרגומים. מן המגירה הוצאתי אותו רק כדי להעלות אותו לרשת, ושם מצאו אותו אנשי קול המוזיקה.

ציידי הסְנַרְק

על קיומו של הסנארק נודע לי, אם אני זוכר נכון, מכתבה בעיתון הסטודנטים של הטכניון, שהתגלגל לידי כשהייתי בתיכון; כשתרגמתי, השתמשתי בסְנַרְק המוּעַר של מרטין גרדנר; באחרית הדבר שלו מובאות כמה פרשנויות משעשעות במיוחד ליצירה. רציתי לסכם אותן כאן בקיצור, אבל היום חיפשתי את הספר בבית, לשווא. טענו שהסנרק הוא פארודיה על מסעות-המחקר לקוטב הצפוני, על בתי-המשפט הויקטוריאניים, על מחלוקות בכנסייה האנגליקנית; אני זוכר פרשנות פילוסופית – לפיה מדובר בפרודיה על האסכולה הפילוסופיה הגרמנית, המחפשת – לשווא – אחר המוחלט; פרשנות כלכלית, המעמתת את היד הנעלמה של סמית עם תפיסות מרקסיסטיות (שהרי הציד מתבצע, בין השאר, בעזרת מניות) וכמובן פרשנות פרוידיאנית, שבה לשורות "הוא לרגע ניצב, זקוף ונשגב,/ ואז, כעקוץ דבורה/ צלל, העמיק, לתוך הנקיק" יכולה להיות רק משמעות אחת: תיאור מטפורי של משגל. (בפועל, מדובר בחלק מפרשנות יותר מורכבת. מראה המקום הרלוונטי הוא
Beach, F. A. (1950), The Snark was a Boojum, American Psychologist 5, 115-124. ) מאז נכתב הספר של גרדנר הצטרפו לחגיגה, אני מניח, גם אנשי "התיאוריה" מצרפת – לאקאן, דרידה ושות'. הסנרק הוא בהחלט כוס-התה שלהם. יש כמה התייחסויות עקיפות לכך ברשת.

חלק מן הפרשנויות עוסקות בניתוח העלילה (למשל, זאת הטוענת שהבורסקי – boots – היה בעצם רוצח;) ועוד אחת, מעניינת לא פחות, טוענת שאחד הגיבורים הוא בן דמותו של לואיס קרול, ומביאה תימוכין לכך. לואיס קרול היה בן 42 כשכתב את הסנרק, והגיבור האלמוני, שיש לו כמה כינויים אבל תפקידו בצוות הוא אופה (אצלי הוא הבשלן), שבהגיעו לספינה שכח 42 ארגזים על החוף.
עכשיו מצאתי מאמר הטוען לפתרון חד משמעי של תעלומת הסנרק: Robert Wilfred Skeffington Lutwidge, דודו האהוב מצד אמו של לואיס קרול, היה עורך-דין ומפקח על המוסדות לחולי-נפש באנגליה. באחד מביקוריו במוסד בסליסברי התנפל עליו חולה ופגע בו בעזרת מסמר מחודד בראשו, והוא מת כעבור כמה ימים. לטענת בעל התיאוריה, הסנרק הוא חולה-נפש, אשר, כנאמר ביצירה, "על אף שבדרך כלל אין הוא מזיק/חובתי להיות גלוי-לב: /בחלקם הם בּוגַ'מים – " וכאן הוא הפסיק/ כי פתאום הבשלן התעלף." חברי הצוות אינם אלא חברי ועדת הפיקוח על בתי-המשוגעים, עמיתיו של הדוד. מנהיג החבורה, הבלן, הוא בן דמותו של הלורד שפטסברי, יו"ר הועדה, רפורמטור חברתי חשוב אבל טיפוס די אנאלי. וכן הלאה: הסְנַרְק, לדעת הכותב, הוא, בדרכו הייחודית של קרול, ביטוי לאבל על מותו הטראגי של הדוד.

הסיבה לעיסוק הרב – יש יאמרו, האובססיבי – בסְנַרְק, היא כנראה אופיו האפל, החידתי: למרות שאני סבור ש"אליס בארץ הפלאות" נהנה מתדמית עליזה ובהירה שלא בצדק (הוא מלא יצורים אגרסיביים ועויינים) הנה בְסְנַרְק אין אפילו גיבור ילדותי אחד; מנהיג החבורה, שקראתי לו "הבָּלַן", הוא קצר-רוח, בור וחסר רגישות – למרות שאנשי צוותו מתארים אותו כ"רב-חן ועניו."

הסנרק, במפתיע או לא, מחייב החלטות תרגום לא קלות: ראשית כל, השם, שאותו החלטתי לעברת, אבל אני כבר לא זוכר למה (כאמור, המון זמן עבר.) אולי בגלל הקרבה המופרזת למילה "סמַרק", ואולי בגלל אובדן ההדהודים שיש למילה באנגלית (היא מזכירה כריש וגם נחש.) עוד החלטה עקרונית הייתה השמירה על האות בי"ת, שבה מתחילים כל משתתפי מסע-הצייד; חוץ מזה נצמדתי באופן נואש למקור, והשתמשתי ביתרון היחסי שלי, ידע מסוים בספנות וניווט. השורות החביבות עלי עוסקות במפה הימית שבה השתמשו משתתפי המסע –

הוא מפה של הים בפניהם שָטַח
בלי שום יבשה בקצותיה:
והצוות כולו עלז, כשנוכח
כמה קל להבין צפונותיה.

"מה החפץ בקוטב או קו-המשווה,
קווי-אורך, חוּגִים וּתְחומים
שמֶרְקָטוֹר המציא?" כך קראו זה אל זה –
אלה סתם סימנים מוסכמים!

מפות אחרות הן צוּרוֹת צְרוּרוֹת
שוניות ואיים מלוא שטחן!
אך תודות לקברניט – לנו יש את עילית
חכמת הניווט: דף לבן"!

זה היה מהולל ומקסים, אבל
חיש נודע – הקברניט המושלם
מלבד לצלצל בענבל, לא שמע על
שום שיטה לשייט בים.

וכן הלאה. הרשת עמוסה קישורים סנרקיים ולא אביא אותם כאן; הרבה כלי שייט וטיס קרויים על שמו של הסנרק, כמו גם טיל גרעיני אמריקאי, תיאוריות במתמטיקה ועוד כהנה וכהנה. ויש כמובן שני סנרקים עבריים למהדרין –
israblog.co.il/3969
www.snark.co.il

ציד מוצלח.

אולי תרצו לקרוא גם את:

מילון סמבטיון, או טלוויזיה עם ירח.

עוד בשולי הביקור בפראג:

ידיד אנגלי שלנו מצא פעם, בעת שלמד עברית בלונדון, עותק ישן של מילון אנגלי-עברי עלום שם. זה היה מילון מתקופת ההשכלה, והוא היה דק מאוד, ומלא מילים מסתוריות, מוזרות ונשכחות. את חלקן המציא כנראה המחבר. הידיד שלנו צהל על כל תגלית חדשה במילון המוזר, והבלתי-שימושי בעליל, שאותו כינה "מילון סמבטיון," על שום אחד הערכים בו.

חלפו שנים, ונראה שהמילון ההוא התגלגל אל הרפובליקה הצ'כית, ואולי היה עותק שלו חבוי שם, מאז ומעולם, באיזו עליית-גג ברובע יוספוב; ואיזה צ'כי דל אמצעים, אולי סטודנט שמשלים הכנסה, תרגם בעזרתו עלון פירסומי של מלון מכובד באזור מרחצאות-המרפא, עבור המגזין של חברת התעופה הצ'כית. דקות של נחת עברו עלינו בעת שפענחנו את הטקסט המרנין הזה:

סנטוריום *** משתייך למקומות שלהם החנחות הטוֹבות ביותר ללן מספק. עוֹזר לזה המקום שמביא יתרוֹן במקום טיול בקרלובי ברי וממֹשוּת שקרוֹב לשֹּדרות עמודים עם מעיינות מינרליים…כל החדרים מצוּידים בחדר אמבטיה, 15 ֹשּירותים, טלפוֹן וּבחלקוֹ במכֹשּיר יבוֹשּ לשֹּער. מקרר, טלוויזיה עם ירח.

ריפוּי – מובטח פה למשל עיסוֹת תוֹך – מימי, שטיפות סקוטיות, מרחצים תוֹססים, מרחצים מכרכרים, םדרים באמבטים מיוחדים…דקוּר מחתים של חמֹשּל, אויר, ֹשּמיעה ושּל שּרֹף חלתית, ריפוי על ידי קוֹר, ריפוי במגנט, סדרים של ריפוי חמֹשּלי, שּטף של קרבים, תחבֹשּת מכוסה-עשֹּב, מרכז לכֹשּירוּת….

 סימן – מחלות עיכל ותרסרין, מחלות תורת הגידורים, מחלות מרה, מחלות כבד, מחלות לבלב, מחלות של קרבים, סוכרת אמתית, פודגרה, מחלות התנועעות (ראשית עמוד השדרה  ופרקים אצבע גדולים), תכניות ריפוי מיוחדות ובאופן לא-רגיל לילדים.

שרותים נוספים: בתי מרזח, חנות ממתקים, חנויות, במקום יש גם טרסה קיץ עם מוסיקה לריקוד, פדיקיר ומניקור ואפשרות ללן במשך הפסחה.

הניקוד – במקור. אין לי מושג למה כל השיני"ם דגושות.

אבל, למען האמת, סביר יותר שמאן-דהוא השתמש באחת מאותן תוכנות-תרגום אוטומטיות, שכמותן יש גם באינטרנט, המוכיחות חדשות לבקרים שעדיין יש לאן לשאוף בתחום הבינה המלאכותית. דוגמה מרהיבה במיוחד: המשפט הגרמני der Regisseurin Angela Burger, כלומר הבמאית אנג'לה בורגר, מתורגם כך:

the rain eating urine Angela citizen.

נסו לפעמים את האופציה translate this page. ההנאה מובטחת.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

פראג, סימני דרך

ביקור בפראג, אוגוסט 2004

אין ברירה, ביום מן הימים תהיה חייב לנסוע ולהסתכל לפחות באחדים מן המקומות בעולם שבהם אתה חש עצמך בבית; או אז תימלא נפשך פליאה ותמיהה.

[קארל צ'אפק, מסעות בצפון]
< קברו של קארל צ'אפק וישהראד, פראג

"…ולפתע חשתי קינאה עזה, אדון בּוֹהוֹמִיל היקר,בשיעורי הנהיגה שלך באופנוע יאווה, כי אתם בטח חלפתם, אתה והמורה שלך, אדוני, על פני המקומות היפים ביותר בעולם; עלו בזכרוני קַמִפֶּה, מאלָה סְטְרָנָה, הראדָצָ'נִי, סְטארֶה מֶסְטוֹ, יוֹזְפוֹב, וינוֹהְרַאדי, הגנים המוצלים בקיץ של המסבאות ובתי הבירה, הסֶצֶסיוֹן המתחרה בקלאסיציזם והבארוק כמעט בכל פינה…"
[פַּאבֶל הילֶה, מרצדס-בנץ. תרגום מירי פז.]

"…למעשה, כשביל קלינטון הגיע לפראג, הרי זה רק כדי ללגום בירה בנמר הזהב יחד עם בּוֹהוֹמיל הראבַּאל, כי הבאדוויזר האמריקאית היא פשוט שתן בהשווה למשקה האלים הנושן הזה."

"שעה לפני עלות השחר ב-7 במרץ 1974, מת קספר יוֹאכִים אוּץ משבץ שני וצפוי-מזה-זמן, בדירתו שברחוב שירוֹקה מס' 5, הצופה אל בית הקברות היהודי הישן בפראג."
["אוּץ", מאת ברוס צ'טווין. תירגם דורי פרנס.]

"..דיון על מעלותיו (או להיפך) של קפקא, שאוּץ סגד לו כבורא עולמות ואורליק ביטל אותו בתור זיוף. לפי הצדק צריך לבטל את ספריו.
"לאסור, אתה מתכוון?" אמרתי. "לצנזר?"
"אני לא מתכוון," אמר אורליק. "אמרתי לבטל."
"פאף! פאף! " הניף אוץ את ידיו. "איזו מין טפשות זאת?"

טענתו של אורליק כנגד קפקא הייתה מבוססת על מעמדו האנטומולוגי המפוקפק של החרק. בסיפור הגלגול…"

"בילינו את שארית אחר-הצהריים בשוטטות ברחובות דלילי-האוכלוסין של מאלה סטראנה, משתהים מדי פעם להתפעל מחזיתו המעוטרת של בית-סוחר, או מארמון בארוק או רוקוקו – הורטבה, הפלאפי, הלובקוביץ': הוא נקב בשמותיהם כאילו היו הבנאים חברים אינטימיים."

"…התיישבנו בגן מתחת למזר סטראהוב. גבר בתחתונים השתזף על הדשא. אניצי הצפצפות ריחפו ונחתו על בגדינו כפתיתי שלג."

"…המוזיאון, מבנה גרנדיוזי מהימים הטובים ההם של פראנץ-יוזף, נקרא על שם הקיסר רודולף בכדי להנציח את תשוקתו לאמנויות הדקורטיביות.
"תגידי לי," שברתי את השתיקה, "למה המוזיאון שלכם תמיד סגור?"
"למה אתה חושב?" היא פלטה צחוק חפוז, גרוני. "כדי שאנשים לא יכנסו!"

"למטה, עמוק מתחתיו, זוהרת פראג הלילית, מלאה נהגי מוניות חסרי אחריות, בתי קפה ובארים מפוקפקים…"
[מיכאל ויווג, רושמי אהבת אב, תרגום רות בונדי]

"..אני לוגמת תה ומביטה בו מהצד. הוא תופס את מבטי ומחייך אליי חיוך קטן. זה שוב אותו חיוך יפה.
"את  רוצה לשמוע מה התגלית האחרונה שגילו תחקירי הכתבים של לידובה נוביני?" הוא שואל.
אני מהנהנת.
"התיירים נמשכים אל אתרי העבר של פראג," הוא קורא באוזניי כותרת גדולה. "האם העלית דבר כזה על דעתך?"

"..אני שוכבת עם כמה בנות מהכתה, על המזח של קמפה, אנחנו משתזפות ומפטפטות. הוולטאווה הומה ברקע."

"…פינצ'ר פראגאי אופייני. כזה יצור גמדי ערמומי, שנראה כמו מיזעור כושל של איזו איילה חולה מאד, אבל אחותי הייתה מאוהבת בו עד הגג."

"…שווייק פנה אליה:

תסלחי לי, גברת, איך הולכים מפה לז'יז'קוב?"

נעצרה והסתכלה בו כדי לראות אם הוא מדבר בכנות ופניו הטובים של שווייק אמרו לה, כי אכן חייל זה רוצה, כנראה, באמת להגיע לז'יז'קוב.

…אחר כך אמרה לו שהיא באה לכאן עם הכלב גם כל ערב בשעה שש, שהיא לא מאמינה לשום גבר בפראג, שפעם נתנה מודעה לעתון לצרכי נישואין וענה רק מסגר אחד והוציא ממנה שמונה מאות כתר בשביל איזו המצאה ונעלם."

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, שווייק כמשרת לסרן לוקאש, תרגום רות בונדי וחיים איזק]

"..צ'יזיק עשה עוד נסיון אחד להוסיף לו חזות מאיימת. מכיוון שהכלב היה צהבהב ולבן, בעצם אפור, הוא צייר לו פסים שחורים גדולים על פני הגוף, כך שהיה דומה לתן.

האיש, שבא למחרת לקחת אותו, נסוג מבועת כשראה אותו.

"זה כלב נורא!" קרא."

[יארוסלב האשק, המכון הקינולוגי, מתוך מפקד העיר בוגולמה, תרגום רות בונדי]

 

 

 

 

 

 

 

"..אני לא מכניס את האף שלי לעניינים כאלו. שישקו לי כולם בתחת!" ענה בנימוס מר פאליבץ והצית את מקטרתו. "בימינו אדם שמתערב בעניינים כאלו יכול לשבור את הראש. אני בעל עסק וכשבא מישהו ומזמין בירה, אני מוזג לו. אבל איזו סארייבו, פוליטיקה או איזה ארכידוכס, נשמתו עדן, זה לא בשבילנו. מזה לא יצא שום דבר חוץ מפַּאנְקְרַאץ.* "

[יארוסלב האשק, החייל האמיץ שווייק, התערבות החייל הטוב שווייק במלחמת העולם. תרגום רות בונדי וחיים איזק]

* פַּאנְקְרַאץ – בית כלא.

"בפראג חיים למעלה ממיליון בני-אדם, ואין בדעתי למנות כאן את כולם בשמותיהם."

[לודביק ואצוליק, חזירי-הים. תרגום צבי ארד. ]

אולי תרצו לקרוא גם את: