דיוויד סֶדַאריס

דיוויד סדאריס, מתברר, הוא דמות די מוכרת בניו-יורק והסביבה – את רשימותיו וסיפוריו הגיש בתוכנית רדיו שהפכה פופולרית מאוד –  אבל לא שמעתי עליו מעולם עד שקיבלתי במתנה ספר שלו, "עירום." הוא סיפר שם בין השאר על אמו האקסצנטרית, על עבודתו בחנות הכלבו מייסיס בתחפושת של גמד בחג-המולד, ועל חוויותיו במחנה נודיסטים: אם תהיתם בעניין תפקידה של המגבת המפורסמת במדריך הטרמפיסט לגלקסיה, הסיפור של סדאריס מעניק למגבת משמעות קוסמית חדשה לגמרי.  
סיפוריו רובם ככולם אוטוביוגרפיים, משונים, ומצחיקים מאוד, אבל עם טוויסט טראגי. נדמה לי שלעיתים צוחקים ומיד מביטים הצידה בבהלה נכלמת, כי צחקנו ממשהו שאסור לצחוק ממנו. לא מזמן פרסם במגזין ניו-יורקר סיפור בשם "בעלות" שמדגים זאת היטב. הסיפור עוסק בתהליך הכאוב של חיפוש דירה בפאריס, בה השתקע עם בן זוגו.
לסדאריס יש קובלנות רבות על מסע החיפוש המפרך. בראש ובראשונה בשל העובדה שאין לו שום רצון לעזוב את דירתם הנוכחית. אלא שלבעל-הבית יש שתי בנות קטנות, והוא שומר את הדירה עבורן. זה אמור להתרחש רק בעוד חמש עשרה שנה, אבל בן-הזוג שלו לא מוכן לבזבז אהבה על מקרה אבוד, למרות שסדאריס עצמו עוד טיפח תקווה נסתרת: כל מיני דברים עלולים לקרות לילדות קטנות. השניים מבלים אם כן את ימיהם בחברת סוכנת נדל"ו קשישה ומהודרת שהוא מכנה "הסבתא", מחפשים ובסופו של דבר מוצאים, או ליתר דיוק מתפשרים, על דירה חדשה. אלא שהספק ממשיך לענות אותו: הוא לא בטוח שהוא מאוהב בדירה החדשה. בינתיים, חודשי החיפושים הותירו בו צלקת: הוא לא מסוגל להביט במקום בלי להעריך את יתרונותיו וחסרונותיו למגורים. שלושה חודשים אחר כך נוסעים השניים לטיול באמסטרדם. הם חולפים ליד בית אנה פרנק. הנה כמה קטעים מן הסיפור:

שדרת עצים, קרוב למרכז קניות ולתחבורה ציבורית: במונחי מיקום, מושלם. חודשים של ציד-דירות גרמו לי להביט בדברים בדרך מסוימת, וכשראיתי את הקהל בכניסה לא חשבתי "תור לכרטיסים" אלא "בית פתוח!"

נכנסנו למדור החבוי מאחורי כוננית הספרים המפורסמת, וכאשר חצינו את הסף הרגשתי את אותה תחושה שהסבתא כינתה "מכת ברק" – ודאות גמורה שזהו המקום בשבילי. שהוא יהיה שלי. לרכוש את הבניין כולו היה עניין לא מעשי, ויקר מדי, אבל החלק בו גרו אנה פרנק ומשפחתה, הטריפלקס, היה בדיוק בגודל הנכון, ופשוט נפלא – וזה דבר שאף פעם לא מספרים לך. בסרטים ובמחזות הוא תמיד נראה דהוי וקשיש, אבל פתח את הוילונות והמילים הראשונות שעולות במוחך אינן "אני עדיין מאמינה שכל האנשים טובים במהותם" אלא "את מי אני צריך לחסל כדי לקבל את הדירה הזאת?" לא שלא הייתי עושה כמה שינויים, אבל הרכיבים כולם היו שם, גלויים לעין, כי הם סילקו את הרהיטים והחפצים שבדרך כלל גורמים לחדר להראות הרבה יותר קטן…

..למטה, למבט נוסף בבית-הכסא, ואז למעלה כדי להביט שוב בשיש במטבח, שאותו, במחשבה שנייה, החלטתי להשאיר. ואולי לא. היה קשה לחשוב בגלל כל האנשים הבאים והולכים, מתנהגים כמו חזירים במדרגות. אשה אחת בסווטשירט של דיסנילנד צילמה את הכיור שלי, ובכוונה תחילה נתקלתי בה, כדי שהתמונות יצאו מטושטשות ולא מפתות. "היי!" היא אמרה.

"היי בעצמך!" הייתי בקריזה, ורק הדירה הזאת הייתה חשובה בעיני. זה לא היה העניין הסלבריטאי או ההיסטורי, לא כמו להיות בעליו של אחד הריסים המלאכותיים של מריה קאלאס או מלקחיים למנגל שהיו פעם בבעלות האפיפיור אינוצנטיוס השמיני. ברור, אני אזכיר מדי פעם שאינני הראשון שכתב יומן בדירה הזאת, אבל זאת לא הייתה הסיבה שבגללה התאהבתי במקום. אני מסתכן בכך שאשמע קצת יותר מדי דץ ודצה, אבל הרגשתי כאילו כאן נולדתי. תעלול גורל אכזרי הרחיק אותי מכאן, אבל כעת חזרתי כדי לדרוש את אשר מגיע לי בדין. זאת הייתה ההרגשה הנפלאה ביותר בעולם: התרגשות והקלה, עם תחושת הציפייה המסחררת שלפני קנייה, של הבאת הדברים על מקומם בשלום.

לא יצאתי מזה עד שעברתי בטעות לבניין הסמוך, שסופח למוזיאון. מעל לארגז תצוגה, באותיות ענק שאי אפשר להחמיץ, התנוסס ציטוט של פרימו לוי: "אנה פרנק אחת מרגשת אותנו יותר מאשר אינספור אחרים שסבלו לא פחות, אך פניהם נותרו בצללים. יתכן שמוטב כך. אילו יכולנו לספוג את כל הסבל של כל אותם אנשים, לא היינו מסוגלים לחיות."

הוא לא ציין במפורש ש"לא היינו מסוגלים לחיות בבית שלה" אבל הדבר בהחלט השתמע מדבריו, וריסק ביעילות את פנטסיית הבעלות. העניין עם אנה פרנק הוא שהיא כמעט שרדה, והיא מתה עם אחותה שבועות ספורים לפני שחרור המחנה. היא שרדה שנתיים במחבוא, והיא ומשפחתה יכולים היו להשאר בו ולהחזיק מעמד עד תום המלחמה, אלמלא אותו שכן, שמעולם לא זוהה, שהסגיר אותם. הבטתי מהחלון, תוהה מי יכול היה לעשות מעשה כזה, וקלטתי את דמותי משתקפת ומביטה בי בחזרה. הלאה משם, מעבר לרחוב, ראיתי דירה ממש נהדרת.

אולי תרצו לקרוא גם את:

13 תגובות בנושא “דיוויד סֶדַאריס”

  1. במקור זה היה "קומבאיה".
    (A the risk of sounding too kumbaya, I felt as if…)
    זה הדבר הראשון שבא לי לראש.

  2. חיפוש לא ממש רציני לא העלה שום תוצאה בעברית, ואני לא זוכר שנתקלתי בתרגום – הייתי שם לב.
    והוא בהחלט שווה תרגום לדעתי.

  3. אם זה נכון, לא נותר לי אלא להביע תנחומים ולאחל החלמה מהירה לפצועים (והנה אני מצטרפת למפלגת ה"מצחקקים ומביטים הצידה בכלימה")

    לגבי הקטע שהבאת
    – מעט מפוטפט-זחוח מדי לטעמי במובן הניו-יורקי של המושגים הללו.
    אם הייתי קוראת רק את הקטע המתורגם ונשאלת מנין הוא לדעתי לקוח: ביום טוב הייתי מהמרת על סיינפלד, ביום רע – על החמישיה הקאמרית
    לא מצאתי טראגיות, וחפשתי דווקא.

  4. קדימה, תציעי חלופה – שרהלה שרון? גבעטרון? או להשאיר את "קומבאיה" בהנחה שכולם היו בג'מבורי ויודעים מה זה?
    אולי יש בו משהו סיינפלדי, אבל סיפורי ילדותו – משפחה דיספונקציונלית למהדרין, סרטן וכאלה, ממש לא זחוחים.
    חוץ מזה, בהחלט עניין של טעם.

  5. "התיאור של צוחקים ומיד מביטים הצידה בכלימה" קולע למדי. הסיפור הזה כל כך מצחיק וכל כך מעיק בטראגיות שלו.
    אם לא הייתי מרגיש איש רע בשל כך הייתי מצטט משפטים מצחיקים במיוחד…

  6. צוחקים ומביטים הצידה הזכיר לי את עצמי כשקראתי את אדוארד גורי (ההוא שהרבה דברים טובים אי אפשר להגיד עליו)
    http://www.geocities.com/SunsetStrip/Stage/7535/gorey.html
    עדיין אני מרגישה לא נוח עם זה שגורי מצחיק אותי, אני לא בטוחה שזה תקין.

    למען האמת יותר קשה לי לבלוע "צחוקים" בקשר לאנה פראנק,
    כמו שקשה לבלוע את השימוש שיהודית קציר עשתה בה.
    אבל סיקרת אותי (מאיפה אתה שולף את הספרים האלה?) וזה גם עושה חשק לתרגם.
    הוא באמת מזכיר קצת את ההומור הסיינפלדי, כאילו של חוסר כבוד להכל, ואז קשה לראות את הטרגיות, מצד שני זה גם קצת חנוך לוויני – הכל בעיני הקורא, כרגיל.

  7. נדמה לי שפעם פירשו ככה בדיחות גרדום ובדיחות שואה למיניהן. הסבר שיש בו משהו – אם כי תלוי מי הצוחק.

    קומבאיה הוא שיר שמרמז על קיטשיות רגשנית, עדריות, משהו מתקתק ששייך לילדים במחנות קיץ או דודות קשישות; האם "כל עוד בלבב" עונה על ההגדרות האלה? מממ…קצת חתרני, לא?
    אבל אני לא יודע אם יש טעם להשקיע הרבה אנרגיה בפלפולי תרגום (לפני שחתמנו על חוזה וקיבלנו מקדמה שמנה (-: )

  8. כשמחפשים דירה ופתאום כל מקום הופך להיות מטרים רבועים + גובה הארנונה + נגישות + קרבה של מפגעי רעש… ו"דץ ודצה" – קולע, לטעמי.

השאר תגובה