לשוט אל השקיעה – ביקורות

להקליק על טקסט להגדלה

יורם מלצר, מעריב

שי צור

על "לשוט אל השקיעה" של אבנר שץ

שי צור

"יש פחד מפני הפשוט. עושים פיתולים והולכים במעגלים כדי לא לעמוד מול הפשטות. המשותף ביננו היא ההבנה שהדרך אל הפשוט היא מורכבת מאוד. המורכב הוא טכניקה להגיע אל אהבה אחת, סגנון אחד, אל הדבר…"
(דניאל שבתאי מילוא בתוך "הטיפקס והקישטא" – שיחה עם קובי אוז)

"…פעם סיפרה לו על אביר לבן, ועל נסיכה שלא היתה זקוקה להצלה. האם אני הנסיך? שאל אותה. לא, היא ענתה. אתה הוא זה שאני מספרת לו את הסיפור…."

(מתוך "99 סודות", קרל סטדמן)

לאורך 234 עמודים מספר אלעד, איש מוסד צעיר ומבריק, ביולוג, סופר מתחיל למרי – בחורה נורדית צעירה ונאה מן האי שטלנד , אהובתו האבודה , הדעתנית והמתעתעת, סיפורים. סיפורים דמויי סיפורי מתח, מסע, רומני משרתות, יומנים, מאמרים, סיפורי מדע בדיוני וסיפורי אהבה – בעיקר אהבה, תוך כדי שיט אמיתי או מטפורי, אליה. הסיפורים הללו מחקים באופן מפחיד כמעט כמה ז'אנרים של כתיבה, מסתבכים אלו באלו, מתערבים בחומרי המציאות וסיפורי המסגרת ובסיפורו של שץ הכותב עצמו, מערערים זה על זה ועל עצמם, מציבים אינסוף אלטרנטיבות למה שקרה, שיכל לקרות, שצריך היה לקרות ולבסוף מתפוצצים וקורסים.

הניסיון האובססיבי הזה לספר לאהובתך סיפור, ניסיון שנכשל ומנופץ כל פעם מחדש, הוא הוא הניסיון הנואש לאהוב, לגעת , להתחבר. נדמה שמתחת למעטה הפסטישים הפוסטמודרניים והשעשוע המבודח, זהו הנושא הבוער של הספר הזה. לא מדובר כאן בהשראה האורפאית של האני המגובש והנפרד שלגביו הכתיבה היא מעשה סובלימציה, של עיבוד חומרי האבל והחיים ובמידה מסוימת הרצון להישאר במקום של האובדן והכמיהה. כאן הכתיבה היא עצם מעשה האהבה, היא הדרך היחידה של האני המטושטש לספר, לסמל ולגעת באחר כאני בעל נרטיב משלו – גם אם שאול, רק שזוהי כמיהה המסכלת את עצמה מראש.

אנחנו חייבים להודות, יש באהבה מן היוהרה – היכולת להרגיש ייחודי כל כך בעיני אדם אחר, לראות את אותו אחר, אנושי, יומיומי בחד פעמיותו המיוחדת במינה. היכולת בעצם להביט באחר כאני מוגדר, מגובש ולגלות אותו, להמציא ולחוות מחדש את המעשים הבנאליים ביותר כאילו אף אחד לא עשה אותם לפנינו, כאילו הם אותנטיים ומלאי משמעות, להיות במקום בו אין צורך ובו גם לא נוכל להסתייע בשום מסך של תיאוריה. זהו המקום שבו אנו ממציאים דבר שלם בעל התחלה אמצע וסוף, שכדי לאמר אותו אנחנו יכולים לגייס את כל ניסיוננו, את כל פרטי הפרטים שבזיכרוננו. אבל האהבה בזמנים אלו, היא גם ההצלה היחידה שלנו, הדרך היחידה מחוץ לסבך ההתפתלויות התאורטיות והספקות, אל הבנאלי והסתמי והפשוט, אל החיבור בין שתי נשמות. בעצם, כמו כתיבת סיפור.

הדברים הבאים היא דרכי המפותלת שלי, להגיד את מעשה אהבתי אל הספר המופלא הזה.

אלעד ומרי, שני אנשים אינטיליגנטים להפליא, מודעים, ציניים, משתי תרבויות רחוקות להפליא, מפציעים פתאום זה לחייו של זה, כמו גיבורי סיפור קסום, מתחברים לרגע בגוף, בחלומות, בסיפורים כאשר אין גישור בין המעטה הדעתני של התיאוריות וההגנות שהן דבקים בהם לתום והרומנטיקה הבסיסיים שלהם. בהיעדר כלים הם מנסים לגייס לעזרתם שלל סצינות יסוד מן הספרות – בה הם בקיאים ובטוחים. מתוך הבושה להשתמש במילים ומחוות נבובים ושחוקים. הם משחזרים שלל חוויות ספרותיות ה'מושתלות' בהם ומנסים לשווא להיטמע בחיק החמים של ההיטשטשות לתוכן, בלי יכולת ליצור חוויה אותנטית, הדורשת זניחה של כל מאגרי הידע, הסטטיסטיקות והתאוריות שלא ניתן לגייס אותם כדי לאהוב, כדי באמת לספר סיפור. כשאתה מנסה לשחזר חוויה מתוך המפה הספרותית של עולמך , נקודת ההתייחסות הדינמית והרגשית היחידה שלך אולי, אתה נידון להתאכזב, להיבהל מכל חריגה, לא להצליח לשייך אותה אליך ולהפוך אותה לסיפור שלך. כך אנחנו נקלעים לפרדוקס – לספר סיפור היא הדרך היחידה לאהוב, אבל בהעדר מילים משלנו ובשל הפחד מן החשיפה והחולשה, מפני הסתמי והחוזר ומפני חוסר היכולת לנטוע משמעות ולהשתמש בסמל, אנו נדונים להשתמש שוב ושוב בסיפורים של אחרים, סיפורים שאיננו יכולים לנכס, איתם אנחנו מחמיצים, הולכים לאיבוד והם לא מצליחים לשרת אפילו את הצורך הראשוני ביותר שלנו לחמוק מתוך האני המבולבל שלנו אל אני אחר מובנה יותר, בטוח יותר, שמסוגל לעשות את הפעולות ההרואיות, הצפויות כל כך של אנשים בעולם אחר – עולם הסיפור, כמו לסכל לבדו מתקפה אווירית על ספינה או להגיד לאהובתו שהוא אוהב אותה.

"לכן אני כותב לך כפי שאני כותב: לא מכתבי אהבה; לא מכתמי אהבה. הם ריקים בעיני, מיופייפים ומזויפים, עמוסי קלישאות חסרות חן ומסורבלות. הרי הכול כבר נכתב ממילא: אם כן, די לצטט. אבל אם אני רוצה לומר לך יותר, ואם אני רוצה להיחשף בפנייך עד שורשי הנפש, ביטוי שאיני יודע כלל אם יש לו משמעות, אספר לך סיפורים; כאלה שכאשר שמעתי או קראתי אותם, הצרתי על כך שאינם פרי דמיוני, שלא אני כתבתי אותם…הכול תמיד קרה במקום אחר, או בזמן אחר. תמיד רציתי להיות במקום אחר, בזמן אחר, בגוף אחר: האמת היא שאני שונא גוף ראשון. לכן אני מספר לך את הכול, אבל בדרכי העקלקלה והמרוחקת. ואם נדמה לך שהכול מלא סתירות ואי דיוקים או הפלגות דמיון וסתם כזבים – את טועה. כל מילה, כל משפט ופיסקה, הם עלי, הם עלינו: איני יכול לכתוב שום דבר שאינו עלינו, אף כל פי שאני מנסה לעשות זאת בעקשנות הראויה, אני חושב, לשבחים." (מתוך לשוט אל השקיעה, עמ'182 ).

לסיפור הסיפורים האובססיבי הזה יש עוד תפקיד במערך האהבה – ההתמודדות עם האובדן, או נכון יותר חוסר ההתמודדות אתו. כך נטוות עשרות עלילות אלטרנטיביות ל"אירועים שאולי קרו, שיכולים היו לקרות, שצריכים היו לקרות, שטוב או חבל שלא קרו…" (שם, עמ' 228). על מנת לטעת משמעות בהחמצה – במקרה הזה שני סיפורי החמצה – של אמו של אלעד, שאהובה דיויד כהן נעלם במלחמת העולם השניה ומכתבי האהבה שלו אליה נמצאו דרך פלא באי שטלנד, אצל אביה של מרי, שהיה, כך מסתבר, חברו בימי השירות בצי באותה מלחמה, ואובדנה של מרי. חוסר היכולת להכיל את אובדנו הסתמי, המקומם , חסר המשמעות של האחר, האחר שרצינו להימזג בו ותמיד נותר לא ידוע , לא פתור, רחוק מאיתנו, גורר טויית עשרות אופציות, עלילות אלטרנטיביות, סיפורי גבורה ומוות, רק על מנת שלא להיחשף לאובדן ולחוסר הודאות במערומיהם הסתמיים, הטיפשיים, המיותרים. הפחד הזה מאובדנו של האחר ומן התעלומה שלו, למרבה הצער , הוא זה שמוביל כאן במידה רבה להיעדרו מחיינו. בהיעדר איזושהי הפנמה שלה מעבר לשברי זיכרונות, רגעים מהולים בפנטזיות, כמיהות וסיפורים שמספר אלעד לעצמו, מרי מתקיימת כל עוד הוא ממשיך לכתוב לה, לנהל איתה דיאלוג קשה, משעשע, מתנצח, כך היא עדיין שם , חייה, קיימת, מסופרת. ובמידה רבה כך הוא מסוגל להרגיש בקלות רבה יותר, כשכל חוויה, כל רגע אהבה, כל מפגש מועצמים ומשופצים לממדים דרמטיים ופומפוזיים של רומן ריגול או סיפור מדע בדיוני.

אבל כאמור, כל הסיפורים הללו מתפוצצים. יש בספר הזה יותר פיצוצים מבבית זיקוק ממוצע. הפיצוץ הזה מתרחש בכל הרמות האפשריות של הסיפור – ברמה הטכנית – עלילתית , כך עולה ספינתה של החמישייה הסודית בפיצוץ השמיימה וכך מתפוצץ המטוס הגרמני הענק אל מול דיויד כהן, המלח הגוסס וקטוע הרגל על סיפון אוניית המלחמה האנגלית, אבל גם במישור הלשוני – שפתי: כאשר מרי מגלה סוף סוף התפעלות כנה בהביטה בשירי הבוסר שמצאה במחברת ישנה של אלעד, הוא מגחך ואומר שלא יכלה להבין אותם מאחר והיא איננה קוראת עברית. הפיצוץ קורה גם במישור הפואטי – סמלי ממש. אף מעגל סיפורי ששץ פותח לא נסגר. הוא יוצר חיקוי מושלם של סיפור הרפתקאות או גבורה חלוצית לבני הנעורים ואז משתיל בתוכה הערה פורנוגרפית או מחליף את כיבוש האדמה או האישה ע"י הגיבור בכיבוש של דמות פטיש – בובה מתנפחת. המעגלים המודפסים של שץ אינם נסגרים – כך נמהלות עלילות צדדיות העולות מסיפור המסגרת של מרי ואלעד, שהוא בעצם המסגרת היחידה המתקבלת עלינו כאמינה ושקופה, בשלל הסיפורים הפנימיים שאלעד מספר, ממציא או קורא למרי. כך גם הפרק האמצעי, המציג את שץ כסופר בתהליך הכתיבה שלו ואמור להוות גרעין של משמעות לספר והסבר לדרך הכתיבה הכורכת סיפור בסיפור, רק יוצר טשטוש ומפרק יכולת לבנות אנלוגיה, משמעות ומדרג בין הסיפורים בעזרת כל טכניקות הפירוק שבהן השתמש שץ עד כה – טשטוש הזהות שלו עצמו בעזרת ערבוב פרטים אמינים ומופרכים, שתילה של שעשוע והומור השוברים את מסגרת הנרטיב ובעיקר – שילוב של איזה סיפור ריגול צדדי, שנכתב כאתגר מתחכם ע"י שץ וחברו למשרד, בעלילת סיפור המסגרת המרכזי – כך הופכות הדמויות הראשיות בסיפור שכבר דבקנו בו – למריונטות בידי סופר משתעשע, נתונות לקונספירציות פוליטיות במקום לעלילות אהבה ומתח, מוטלות למעגל רחב ומערער הרבה יותר, בו לא ברורים במהלך הספר כולו היחסים בין סופר, מספר, דמויות הנמהלים שוב ושוב זה בזה. את ההסבר לתופעה הזו נתן שץ כבר בסיפרו הקודם "מעגלים מודפסים: "בעולמו של ההומו סימבוליקום האמיתי (לא זה של קליפורד גירץ) הכול מסמל את הכול, והדברים מאבדים את משמעותם האמיתית בתוך הסחרחרה האינסופית של מסמל ומסומל. בעולם הזה הציור הפשטני של לולאות המקיפות כדור פינג פונג מסמל את האטום, אבל באותה מידה מסמל כל אטום את הציורים הפשטניים של ספרי הלימוד…הבעיה היא בעיה של מדרג: לאנשים שם נדמה שרצף של סימנים שחורים על נייר יכול להוות דבר בעל משמעות ונגיעה של ממש בעולם האמיתי. זוהי כמובן אשליה שתתפוגג מיד לכשיהפכו את הדף, או כשיעצור רגע לגרד באוזן, לחטט באף או בשיניים." (מעגלים מודפסים, עמ'80 ).

הטשטוש והפיצוץ הזה קיים גם בעוד מישור, אולי החשוב ביותר בספר, מישור הדיאלוג הבלתי פוסק של המספר עם מרי, אהובתו. כפי שהוא מכריז, הוא שט אליה, אבל השייט הזה אינו המובן הקלאסי של השיט אל האהובה הפסיבית והמצפה. מרי, דמות מושחזת ואסרטיבית היא המנווטת בעצם, מעשית ומטאפורית את המסע כולו. מאז ומעולם כפי שמודגש הייתה בעלת כושר ניווט והתמצאות יוצא דופן, היא זו המנחה את הספינות הצפוניות בערפל ובמידה רבה הסיפורים נכתבים ונעים אליה, בעקבותיה ומתוך דיון בלתי פוסק איתה. באחד מסיפורי המדע הבדיוני הם אפילו מניעים יחד ספינה בכוח מחשבותיהם, תנועה שמסתיימת כמובן – בפיצוץ, כמו גם הפנטזיה הבלתי פוסקת של אלעד חסר הביטחון בהתמזגות טוטאלית של שניהם, כאשר לא ניתן להיפרד לרגע ולהתחבר כשנים, פנטזיה שמרי מסכלת שוב ושוב . אבל מעבר לעובדה שההערות הבלתי פוסקות שלה לא מניחות לנו לשקוע עד הסוף במנגנון הסיפור וחושפות אותנו שוב ושוב לתפאורה ולמסגרת (בדיוק כפי שמתייחס אלעד לסצינות האהבה שלהם) יש לדיאלוג הזה תפקיד נוסף. מרי היא דמות שמטילה וטו, מתקוממת כנגד המספר שלה השולט בה ומקפיא אותה לתוך תשבץ הסיפור, לתוך התבנית הנוחה לו. כאשר היא מערערת על העובדה שהחליף את עזיבתה במיתה טראגית, ועל הניסיון שלו לשלוט על הנסיבות והסיפור, למשל, הוא משתיק אותה ע"י כך שהוא מכניס את הקול שלה לתוך הראש שלו, משעבד אותו לדמיונו וטוען שמשם הוא נשמע . אבל במידה מסוימת הדיאלוג הזה הוא המפתח לסיכוי היחיד, הפרדוכסלי משהו בכל זאת להצליח לאהוב.

זהו גם תפקידן הנוסף של כל ההתפוצצויות – רק כאשר 'נרצח' הסיפור האלטרנטיבי, הזיכרון החיצוני – המושאל, ניתן לרגע לגעת באיזו הזדהרות קצרה של אמת, באדם אחר, באהבה או בסיפור שלך. רק לאחר שמתפוצצת המסגרת הסיפורית המושאלת והנוחה שנוטעת משמעות רגעית באובדן ובסתמיות ניתן להישאר לרגע עם הבנאליה של החרדה והאהבה. כי : "אני מתגעגע אליה עד מוות ונגמרו לי הסיפורים שאני יכול לספר לה, ונגמרו השירים, ואני כבר לא בטוח שהיא אוהבת אותי, שהיא לא הולכת לחפש לה איזה גבר חלומות אחר, מישהו רגיש וחכם ויפה שייקח אותה בספינה שלו לאיים דרומיים …והיא תמיד תדע לאיזה כיוון להפליג.." (לשוט אל השקיעה, עמ'230 ). רק במקום הזה, של הויתור המוחלט, מרי מסוגלת פתאום לומר שהיא באמת אהבה את אלעד, למרות כל התיאוריות שלה על כך שאין באמת אהבה, רק משיכה והוא יכול להודות בדרכו המפותלת שאולי היא חיה לה היכן שהוא בעולם הגדול ולא באמת מתה. רק אז פתאום, עם הויתור על ההטמעות הטוטאלית והשליטה יכולים להתאחד פתאום הקולות המסוכסכים שלהם לקול אחד ובמקום הזה "המסע רק מתחיל" (עמ'234 ).

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה