לשוט אל השקיעה – פרולוג ופרק ראשון

פרולוג

"אם תפתח חלון, תשמע את רוחות הצפון"
(אהוד בנאי)

בדיחה

אי-אז בשנות השישים הגיש יהודי-רומני אחד בקשה
לשלטונות הקומוניסטיים, לעלות לארץ. אחרי תלאות
רבות נענה בחיוב, טס לראשונה בחייו במטוס סילון
משוכלל לארץ,  אבל כמה חדשים ביקש לחזור לרומניה.
הרומנים שמחו על הנצחון התעמולתי הצנוע, אלא
שאחרי כמה חדשי שהייה ברומניה הגיש שוב בקשה
לעלות. ושוב חזר למולדתו, ושוב ביקש לעלות.
'אתה צריך להחליט, – אמר לו בזעף הפקיד
הרומני – 'איפה יותר טוב לך: כאן או בישראל?'
'בדרך', ענה היהודי.
("במחנה", פברואר 1973)

שוב ושוב מצייר התה שלי קו-אופק זערורי חדש על דפנותיו הפנימיות של הספל. תנודות הספינה מתונות אך מורגשות היטב. אני יושב על כסא-עץ מצופה ריפוד פלסטי אדום, חיקוי-עור, ליד שולחן ששוליו מוגבהים, למנוע מהכלים להחליק ממנו אם יגברו טלטולי הספינה. ואני מרגיש נעימות של חולשה ומעין אחדות עם הסובב אותי: גופי, וכל המקיף אותו, נעים ימינה ושמאלה ומטה ומעלה באיטיות כבדת-ראש, וגוף הברזל שלווחיו נמתחים מתלונן וגונח: ראטאטאטאטאטאט.
בתוך הקפטריה האפלולית, הריקה והמנומנמת, במפלס התחתון של הספינה, אין אשנבים. אור היום האפור אינו חודר פנימה. הרפיון הנעים נובע אולי מסחרחורת קלה, פרי תנודותיו הקצביות של האטלנטי, השולח אלינו את שוליה הרכים של סערה, ואולי מכוס הבירה השחורה-מרירה, 'גינס', שלגמתי קודם. כך או כך, אותה תחושה של דחיפות וחוסר מנוחה עצבני שעיקצצה בי בעלותי על כבש ה'אָקֶרְבֶּרְג' במזח של סקלוווי לפני כמה שעות, נעלמה כליל.
לפָנַי עוד שמונה שעות הפלגה, וכבר נמנמתי קצת על הספסלים המרופדים שבקצה הקפטריה. אני עדיין עייף, אבל יכול כבר לערוך סדר במחשבותי.
תיק-המסע שלי לרגלי; מחברת שכריכתה נוקשה לפני. על עט-הפרקר השחור שלי יש הקדשה באותיות עבריות, לבנות, והן בוהקות אלי באפלולית: מין תשדורת מוזרה, מוכרת ורחוקה כאחת, בתוך הזרות מסבירת הפנים שמסביבי. אצבעותי אוחזות בעט נמוך מאד, קרוב לדף. בידי השניה סיגריה שריחה נוכרי. ואני צריך לעצור ולחשוב: איפה מתחילים?
חתול הספינה, שפרוותו עבה וסמיכה, מתחכך ברגלי. הוא בא כדי לעזור לי להבהיר את המחשבות. ובכן, חתולי השחור: אתה, שפרוותך בורקת, ועיניך איזמרגד הזורח בחשכה; שכפותיך – רכות כקטיפת-פחם –  עוטפות את הלהב החד של טפריך; שפיך המחייך ורטט-שפמותיך כּומסים את אודם-התופת של לועך, את לובן-הקרח המשונן של ניביך: אמור לי אתה – שידיעותיך אינן נובעות מעולמנו דל-הצבעים – היכן לחפש? האם יספרו לי המרחבים האפורים, האטומים, שאיש לא ישער את עומק תהומותיהם, את האמת? ואם אשאב את הים בכפיתי האומללה, האם תיחשף על קרקעיתו המפלצת הקדמונית, מפרפרת בסנפיריה ומחושיה בתווך הבלתי מוכר, מוטלת על גבה כצב נואש, חושפת את כרסה הרכה, הצהבהבה, לסכין הניתוחים שלי? ספר לי, פנתר-בית שעורו משיי, ששערו למשעי, המגרגר בפינוק, ומתמתח בפיהוק, המגיח בחשכה, וקוטל באיבחה, ספר לי אתה – שאופל-צבעיך עמוק כחשכת חכמתך הנסתרת – איך אחפש? האם אחטט בספריות מאובקות, בין ספרים מכוסי-עובש ירקרק, שעל אמיתותיהם הנצחיות כבר אבד הכלח? או בכתבי-עת נוצצים, שחדשות המחר כבר התיישנו בם עוד טרם הופרדו עמודיהם הבתוליים זה מזה? או שמא אחטט, בעזרת רופא מיומן, במדפים שבחדרי גולגלתי השנהבית, הנוקשה, ואבחוש בחומר הרך, בכאב עצום, כדי שיעלו מן התחתית הרסיסים הגבישיים שאחריהם אני מגשש?
אבל ספינקס-הזפת גמיש-האיברים שותק בזדוניות, נוצר את רזיו מאחורי ריצודי-האישונים המוארכים. והוא מרים את זנבו בבוז ומסתלק, מותיר אותי לבדי, נוסע בערבות השוממות של הים הצפוני, לתור שם אחר בבואה חמקנית, צל ערטילאי, שעשוי להתפוגג לאין עוד טרם אניח עליו את ידי.

אם מרי היתה קוראת את זה, היתה אומרת שזה אולי נחמד, אבל פיוטי מדי בשבילה. כבר בזבזתי עמוד ושום דבר לא קרה. שהיא מתה על חתולים, אבל מה פתאום להפוך אותם לבריות על-טבעיות: היא חשבה שכבר גמרנו עם השטויות האלה. אנשים כמוני גרמו פעם לכך שהעלו חתולים על המוקד, יחד עם מכשפות וכופרים. חתול זה חתול, והוא עושה מה שחתולים אמורים לעשות. אין לו שום סודות ושום ידע נסתר, פרט לידע שלו בלהיות חתול. ומה בענין החיפושים, והים, שאמור להיות – ככה נדמה לה שהבינה –  התודעה, או התת-מודע שלי, שבתוכו אני אמור לחפש משהו – את עצמי, היא משערת. האופנה של לחפש-את-עצמך נגמרה מזמן: היום צריכים לשמור על הפלנטה מפני הכחדה אקולוגית, ועל הגוף מכימיקלים מסרטנים, מזון שסותם את כלי הדם ואיידס. מי שמעסיק את עצמו בכל אלה, לא נשאר לו הרבה זמן לחפש את עצמו. וכדאי לי להיות עסוק, כי היכולת שלי להתבטל היא פנטסטית, פשוט דמיונית.

אבל מרי איננה, ורכות התנועה העריסתית של הגלים, האפלולית, ריח הקפה הטוב שמוזגים בדלפק – מרַפּים את שרירי, והזכרונות מרפים מגופי ונותרים, שטוחים וריקים, על קירות מחשבתי, ולא מכאיבים עוד.

פרק ראשון: תעלומת העמודים החסרים
(הרפתקאה לבני הנעורים)

שָלוֹם רָב שוּבֵךְ צִפּוֹרָה נֱחמדת
מארצות החֹם אל חלוני.
אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה
בחורף בעֹזבך מעוני.

(ח.נ. ביאליק)

קודם כל, היינו צריכים להגיע הביתה. זה היה דחוף לי יותר מכל, למרות הלחצים, למרות שהייתי צריך בעצם לנסח את דו"ח הפעולה שלי, ולהתכונן לתחקיר, ולספק הסברים – די הרבה הסברים; בעיקר הסבר לך שלא חזרתי בזמן, ולא חזרתי לבד. אבל הכל נדחה. ידעתי שלא יחכו לי, שעדיין סומכים עלי, ומצפים שאתקשר ברגע שאנחת כדי לקבוע פגישה, שמירה מהמשרד תשאל אם הכל בסדר ומה שלומי ואיך אני מרגיש – אף פעם לא "איך היה" – ותגיד להגיע מחר בתשע, או שאולי אני רוצה יותר מאוחר, זאת לא בעיה, מחר יום די ריק. אבל אני הזמנתי מונית ודחפתי את התרמילים לאחור והתיישבתי עם מרי בספסל האחורי, ונמנמנו רוב הדרך הביתה, עד שהנהג העיר אותנו כדי לקבל הנחיות מדויקות יותר.
נכנסנו לחדר, ועל המיטה שמימין הטלנו את התרמילים והתיקים. מרי סקרה את החדר וגיחכה. מן התקרה, לכל אורכה, תלו דיגמי-מטוסים, מכוסים אבק עד שכמעט נכפפו כנפיהם. חוטי הניילון צברו גם הם אבק וקורי עכביש, עד שהוכפל עוביים ואבדה שקיפותם. המטוסים סודרו כרונולוגית – מן הפוקר התלת-כנפי ועד המיג23-. יכולתי לספר לה על תכונותיו של כל מטוס, באילו מערכות השתתף, על קרבות אויר מפורסמים. חלקם היו מפלסטיק, רובם – מקרטון. אסור היה באיסור חמור להסיר מעליהם אבק, פרט לנשיפה זהירה. אמא התייאשה מכך כבר לפני שנים. לצד שולחן הכתיבה עמד לוח עץ ישן, שנשא את צלקות סכין  הגילוח, שחתך – בהישענו על סרגל-מתכת –  את קוי המתאר של חלקי המטוס: קו רצוף לחיתוך, קו מקווקו לקיפול.
זה היה סכין-גילוח בן כלאיים, מהדור שלפני הסכין הכפול, הארוז בפלסטיק, שלא יצלח לדבר, פרט –  אולי – לגילוח. אבל הוא היה משוכלל יותר מהסכין הקלאסי (אצלנו זה היה בדרך כלל 'דיפלומט') שכן היה לו להב אחד בלבד. סכין-הפיפיות המסורתי סיכן תמיד את האצבע הלוחצת מלמעלה. במרכזו היה סדק אופייני שאני יכול לציירו תמיד לנגד עיני, סדק בעל צורה מובהקת שאיו לדמותה לשום דבר אחר. כובע-הצילינדר של 'דיפלומט' במודעת הפרסומת נשא את תוי הסדק המרכזי – תעלה צרה עם כמה מפרצים סימטריים. את הסכין ההוא, הדק והגמיש, אפשר היה להשיט בכיור כדי להדגים את תופעת מתח-הפנים של המים: ניסוי ידוע שהוצע ב'טכנאי הצעיר' וב'מעריב לנוער', במדור של יהודה פרדיס. אחר כך הופיע היפני החד-להבי, שיצא מתוך מחסנית משוכללת – צריך היה להצמיד את ראש הסכין למחסנית, לדחוף, הסכין המשומשת היתה נושרת הצידה והחדשה תפסה את מקומה. זה הסכין שבו התחלתי להתגלח. הסכין הישנה נועדה, מטבע ברייתה, לעשרות שימושים – חידוד עפרונות, גילוף, גיזום , קיטום והקצעה. אבל השימוש העיקרי היה ונותר בניית דגמי-קרטון. אני התחלתי להתגלח ביפני, וכעבור זמן קצר הופיע בשוק הסכין הכפול, שהיה עדין יותר כלפי פצעי הבגרות: הוא לא גדע אותם בבסיסם, מותיר פצע זב דם ומוגלה, אלא החליק בעדינות יחסית על הפנים, מותיר פציעה קלה. אני זוכר את הפרסומות: "רב שיפועי", עם בחורה גדולת שדיים; או "כמה פעמים אתה יכול" – להתגלח באותו סכין. הרמיזות המיניות היו בעיני מעורפלות לגמרי, אבל מיניות בלי ספק. תמיד פרסמו בחורות את המוצר הגברי לחלוטין הזה, וזה היה קצת תמוה בעיני. תמימות קדושה. אבל בבקו"ם שוב חילקו לנו את אותו סכין ישן, עם בורג בראשו וסכין דו-להבי, וגם מגל"ר, ראשי תיבות של מברשת גילוח לניקוי רובים, בדיחה צבאית מוזרה של עידן אחר.
היתה שעת אחר הצהריים. התריס היה מוגף. השמש הנמוכה החדירה מבעד לחרירי התריס קרניים אפקיות, שטלנדיות, שבפגען בקיר הנגדי קווקוו אותו במקפי-אור, כאילו לחץ מישהו על קליד המחשב ולא הירפה. מרי ניגשה אל התריס, הביטה בו, ולראשונה – מאז שהיכרנו, אני חושב – ראיתי בפניה מבוכה וחוסר בטחון. כמעט דקה עד שהבנתי: היא לא ידעה איך להפעיל את התריס.
ניגשתי ואחזתי ברצועה האפורה, המאובקת, שפסים אדמדמים הזדגזגו לאורכה. היא נראתה כמו דרך ישנה ומוכרת, כמו השביל למכולת, פרומה קצת בשוליים, עשב יבש בצידי הדרך. הרמתי את התריס, והתנועה היתה מדויקת, מדודה, אוטומטית: לא חזקה מדי, כך שיועמד בסכנה המנגנון הקפיצי או תסתבך הרצועה או תקרע; תנועה של משיכה, ובו בזמן – שחרור החלק התחתון, כדי שיתלפף סביב התוף הקפיצי שלמטה. אם מושכים בלי לשחרר, חוזר התריס למצבו ההתחלתי. זה קורה לא פעם למי שאינו בקיא בהנפת תריסים, כפי שנוכחתי כאשר ניסתה מרי, בימים הבאים, להגיף או לפתוח לרווחה את התריס. הוא התרומם ומיד צנח בליצנות מתגרה, ומרי פלטה קללה גסה והאשימה, שלא כהרגלה, את המנגנון המכני האדיש בהאשמות חסרות בסיס של התנכלות והתאנות מכוונת. הרגיזה אותה השליטה המוחלטת שלי בטכניקת ההנפה. מה גם שהתריס היה באמת פגום: על מנת להוריד אותו לא די היה להכיר את דרך התפעול הנורמלית – הווה אומר, אחיזה בנקודה נמוכה, משיכה כלפי חוץ ושחרור כלפי מעלה; התריס נטה להתקע בתוך ארגזו, כיוון שאחת מחוליות הפלסטיק שלו לא נחה כראוי במקומה, ולא החליקה אל מסילת-האלומיניום המובילה את החוליות במסלולן. המגיף הטירון היה נותר כשבידו רצועה רפויה ותריס שאינו זז, ומתוך רוגז עשוי היה למשוך בכוח, להרפות לגמרי ולמשוך שוב, באלימות, עד כדי גרימת נזק. למעשה, די היה במשיכה עדינה אחת בכיוון ההפוך – הרמה, לא הורדה – ובשחרור איטי אך בטוח כלפי מטה, כדי שהתריס יחליק לו בקלות לדרכו ויאפיל את החדר.
אני מכביר דברים על ענינים של מה בכך, אבל אני חייב לאשש את הזכרון, לצבוע אותו בפרטי פרטים, גם על מנת להבין – להבין את מידת הזרות המוחלטת שאליה הוטלה מרי. שאליה הטלתי את מרי.
אם כן, הרמתי את התריס, באותן דקות ראשונות שלנו בחדר הישן שלי, ומרי ניגשה לחלון והביטה החוצה. פעם היתה שם גם רשת צפופה, ירוקה-כהה, עוד חיץ מן החוץ, אבל כעת נעדרה. בחלון היו ברושים: כהים, זקופים וגאים, ירוקי-עד. מרי לא הבינה בעצים, כי אין עצים בשטלנד. היא הכירה אותם מסרטים ומספרים. ידעה איך נראים דובדבן, אלון, סקוויה, שיטה סוככנית, באובב, דקל. אבל לא היתה לה חולשה לזן מסוים – פרט, אולי, לאשוח של חג-המולד.
רציתי לומר לה משהו מבודח על הברוש, עץ ציוני, כמעט כמו האקליפטוס, אבל חשבתי שזה היה מתבזבז עליה – כמו התבדחויות על סוגי דגים, שהיו נתקלות באטימות מוחלטת שלי. מרי צימצמה את עיניה מול השמש שעמדה להסתלק מראש האילנות. זה היה יום שישי. היא נשמה את האבק ואת הריח הרחוק של גינה מושקית. (בתוך צלעות החלון ציירו צמרות הברושים גרף עולה ויורד ביחס לציר המשקוף.)
מרי חזרה והתיישבה על המיטה, נשענת על תיק המסע הגדול. היא קימטה את מצחה כשחשה בקפיציות שלה: רכה מדי. מיטת סוכנות עשויה ברזל, צבועה בכסף עמום, משטח קפיצים ומזרון גומאויר – צרוף גרוע. אני העדפתי לישון על הספה, גם משום שלידה היה שקע חשמלי, ויכולתי לשמוע רדיו-עם-אזניה עד מאוחר. היא הביטה בתמונה שעל הקיר: מעוף אווזי הבר של אשר. אחר כך ראתה את מדף הספרים וקמה שוב, כדי לבחון אותו מקרוב. היא לא יכולה היתה לוותר על סריקה מהירה של מדף הספרים, כפי שלא יכולה היתה להמנע מהסקת כל מיני מסקנות נחרצות על אופיו של בעל המדף. אלא שהפעם נתקלה במכשול לא מוכר, שכן כמעט כל הספרים היו בעברית. היא חלפה עליהם במהירות ובמשיכת כתפיים. במדף התחתון מימין היו מסודרים בטאוני חיל-האויר, שורה ארוכה ורכה, ואחריהם בטאוני חיל-הים, דקים וגבוהים יותר. מדף שלם הוקדש לספרי-כיס: הרבה רינגו וביל-קרטר, כמה פטריק קים, והישנים יותר – סטלגים, ספורי-מלחמה בהוצאת שלגי: "טייסת הנמרים" ו"מהלומת פתע". היה מדף מעורב ובו "טוברוק", "מזרחית ליאווה" "ירושלים לנצח", "מכניקה" של סירס-זימנסקי, "שאול ויוהנה", אגרות יוסף שפרינצק, זעקת-האמהות, גדעונים, אבא גוריו, דוד בן-גוריון, השמש לא עמד דום, האהבה היא נצחית, אנציקלופדיה תבל ומלואה (כרך אחד, דק) ואחר כך אלבומי נצחון: צה"ל בגבורתו, ירושלים השלמה, עם ישראל חי, אלבום הנצחון. בצד שמאל עמד, גאה וגבוה, משכמו ומעלה, הגיליון הישן והנדיר,  "בטאון חיל-האויר בקרב – נצחון ישראל". מרי פתחה אותו ודפדפה בו, ואני הבטתי מעבר לכתפה: כתמים שחורים של מטוסים שהושמדו על הקרקע, טנקים ומשאיות מרוסקים, הווי הטייסים, אגודלים זקורים, תמונה של מירז' וכיתוב: "מעט מטוסי קרב נראים כה אלגנטיים, כה הדורים.. אבל הברק הזה הפך בשמים לרעם נורא." במדף הבא היו ספרים אפורים-מנומרים, ספרי ילדים. אצבעה של מרי, שחלפה בעיוורון על פני הכריכות הסתומות, נעצרה. היא שלפה ספר והביטה בציור על הכריכה.
– הי! החמישיה המפורסמת?!
– החמישיה. כן.
– בעברית? יש לכם את החמישיה בעברית?
– בטח שיש. גם את השביעיה, הרביעיה, הבלשים והכלב..
– אני לא מאמינה.
– למה לא?
– כי זה כל כך..אנגלי. כמו תה-מנחה, כמו, אה, פיש-אנד-צ'יפס. הם הרי לא מפסיקים לאכול, החברה האלה. איזה צחוק! החמישיה! והם עוד אוכלים בייקון והאם כל הזמן. לא כשר. איך הרשו לכם לקרוא את זה?
– נדמה לי שלא כתבו את סוג הבשר. (או בעצם כן. קתלי חזיר, זה מה שכתבו. לא שהיה לי מושג מה זה. לא ידעתי גם מה זה אזוביון, שבו התבשמו הגיבורים. או ערדליים, או רקיקי חמאה. ופכסמים. ופשטידות. הם באמת לא הפסיקו לאכול כל מיני מאכלים מוזרים. אנחנו אכלנו: סלט, גבינה לבנה או צהובה, לחם, ביצת עין או חביתה או מקושקשת,  בצהרים קציצות או שניצל או עוף מבושל ואורז, או פירה או מקרוני או פתיתים, לקינוח פודינג או ג'לי או קומפוט. בערב כמו בבוקר ועוד זיתים וריבה. בשישי דג, בשבת חמין. זה הכל: רשימה מתמצתת כמעט לחלוטין של כל סוגי המאכלים שהכרתי עד גיל שמונה. התחילו להתגנב שמועות על חומוס וטחינה. ידעתי על עוד מאכלים רבים, מפי השמועה: צרפתים אוכלים צפרדעים. יפנים רכיכות ותמנונים. הונגרים פפריקה, גרמנים כרוב כבוש ובירה. הסינים וההודים רעבים. אה כן, והאמריקאים – סטייק עם קטשופ. ולנו יש פלפל, פלפל, פלפל. וגם נקניקיה של אייזן בלחמניה, עם חרדל מימי. אני נזכר בלי שום געגועים לטעמים וריחות רחוקים. שוקולד פרה אדומה. מישהו אמר לי פעם שהיצרן משפר את איכות השוקולד הזה באיטיות רבה, לאורך שנים, כדי שהצרכנים הקבועים לא יבחינו בשינוי. סבתא היתה עושה גפילטע פיש, שרק מראהו – עיניו המתות, הבוהות מתוך קריש צהבהב, גזר רכרוכי וחוור למעלה – היה מעורר בי בחילה. רק רגל-קרושה היתה מבחילה יותר, במראה ובשם. זה הריח כמו ערדליים, כמו אודיקולון, כמו אידיש. אידיש הריחה כמו מעיל צמר ונפתלין, כמו כובע עטוף ניילון נגד גשם, כמו ספת סלון מכוסה ניילון נגד אורחים וילדים, כמו שיניים תותבות ותרופות, כמו זיקנה. אידיש דיברו אנשים קטנים ומוזרים ונשים קטנות שזרועותיהן בצקיות, עם סלי פלסטיק תכולים וירקות מהשוק ורגלי עוף מציצות מנייר עיתון: צהובות ומקושקשות, עם צפרני-דרקון מעוקלות. רגלי עוף ערופות. גדמי עוף כרותים.)
– אז איך קוראים לספר?
– החמישיה המפורסמת בצרות.
– איך זה נשמע בעברית?
אמרתי. היא שאלה איך אומרים 'חמישיה' וחיככה את הח"ית כמה פעמים. חה-חה-חה, ככה צוחקים. הב-הב-הב נבח הכלבלב.
מרי התיישבה על המיטה, העיפה עוד מבט בציור העטיפה המוכר כל כך – הוא נלקח מן המהדורה האנגלית – ואחר כך פיהקה, נשענה לאחור, השתרעה, התפרקדה, התכנסה, הצטנפה, נרדמה. ישבתי על הרצפה בין התיקים התפוחים, נשען בגבי אל המיטה. פתחתי את הספר.

"הו ג'יפ, איזה יום נפלא – אין אף ענן בשמיים! היום מגיעה החבריה  , ומחר יקח  אותנו אבא לשייט! האין זה נהדר?" אמרה בטס. ג'יפ השיב בנביחת שמחה קצרה:"הב! הב!" וכשכש בזנבו. לבטס היה הרגל מצחיק שכזה – לשוחח עם ג'יפ, כלבה האהוב, כאילו היה אדם לכל דבר. והמוזר הוא, שנראה היה כאילו הוא מבין כל מילה שנאמרת!
    היה זה היום הראשון לחופשת הקיץ. בטס הסתירה רק בקושי את חוסר סבלנותה בימים האחרונים של הלימודים. רק היא וג'יפ נותרו בבית הגדול – שכן גם פול, אחיה המבוגר, נסע בתחילת השנה לפנימיה. היא כל כך התגעגעה אל החבורה: אל פטסי השמנמן והמצחיק, הזולל כל העת עוגיות-זנגביל; אל מרי החביבה והבהירה, היודעת לעזור תמיד ולעולם אינה מאבדת את שלות-רוחה; אל סנדי השחרחורת, קצוצת השיער וכהת העיניים, הנמרצת והסוערת שלעולם אינה יושבת במנוחה; ואל דייבי הגבוה, השקט, המנהיג הבלתי מוכתר של החבורה. וכמובן, אל אחיה פול, שלראשונה נפרדה ממנו לזמן כה ארוך.
את שיחתה עם ג'יפ קיימה בטס בבקר, אבל המשיכה בכך כל היום,  ובילתה זמן רב ליד החלון הגדול בחדר המגורים, המשקיף אל  הגן ואל  השער. אחר  הצהריים היה אלפרד הגנן בחוץ, גוזם במספרי-גינה את שיח הלילך המלבלב.
"שלום לך  עלמתי" – חייך  אליה בחביבות  והרים ידו אל  כובעו. "יום נפלא, האין זאת ?"
"בהחלט!" אמרה בטס.  "ועוד מעט  תגיע כל החבריה, והכל יהיה נהדר בהחלט!"  אלפרד הרים את ראשו והאזין, וקרא אליה: "נדמה לי שאני שומע את האוטובוס מתקרב".
ואכן, לא חלפו מספר דקות, והמולה עליזה נשמעה מכוון הכביש המוליך אל השער. "הנה הם!" קראה בטס, ופרצה החוצה, כשג'יפ רץ בעקבותיה, זנבו מטלטל באויר והוא נובח בהתרגשות.
"כמה נפלא שהגעתם!" – קראה לעברם – "כבר אבדתי את סבלנותי!" בשער הגן הופיעה החבורה כולה –  סנדי, מחייכת  בהתרגשות, נושאת תיק  גדול כמעט כמידתה, פטסי, נלהב כתמיד, משקפיו העגולות מאימות לגלוש מאפו; מרי מחייכת בנעימות, פול החסון והנאה, ודייבי, גבוה מכולם, מאחור. במשך כמה דקות לא ניתן היה להבין דבר מתערובת השיחות, קריאות ההתרגשות וההתפעלות. עד מהרה יצאה מפתח ביתם  אמם של פול ובטס, וקידמה את הבאים בחיבוק מקרב לב. "ועכשיו – הכנסו הביתה ושבו לשולחן, רוזי הכינה לכם רקיקים ותה, ואתם ודאי זקוקים לכך אחרי הנסיעה". החבורה התנהלה לה לעבר חדר-האוכל, מפטפטת ללא הרף. גם כשישבו במקומותיהם לא חדלו מתנועותיהם הנמרצות. רק בטס נשענה לה לאחור על כסאה, מחיכת באושר. סוף סוף כולם כאן!
"יש לי הרגשה שזו תהיה חופשת הקיץ הנפלאה ביותר שבילינו אי-פעם", אמר דייבי.
"גם לי!" קראה סנדי. "בעיקר אם מזג האויר ישאר כה נפלא!" רוזי המשרתת מזגה לכולם תה בחלב והגישה את רקיקיה הריחניים והנפלאים, שהכל התגעגעו לטעמם. אחר כך עמדה והקשיבה בחיוך לשיחתם העליזה.
"עכשיו הזמן לספר לכם על ההפתעה שהכנו לכם!" קראה בטסי, שלא הצליחה לשמור עוד את הסוד בקרבה. הכל הסתכלו בה בציפיה.
"מחר לוקח אותנו אבא לשייט!" קראה בחדווה, וכל השאר הריעו בהפתעה ובהתרגשות.
במהירות חלף לו היום הראשון לחופשה: תמיד נדמה שהזמן אץ כאשר מבלים בנעימים! החבריה ישבה אחרי ארוחת-הערב ליד האח, דייבי ופול שיחקו בשחמט, פטסי ומרי בדמקה, אך לסנדי ובטס לא היתה סבלנות למשחקים. "עלינו לתכנן מה נעשה במשך החופשה!" אמרה סנדי. "הרי לא יתכן שהיא תעבור עלינו בלי הרפתקאות!" סנדי הנמרצת חסרת סבלנות היתה, להוטה תמיד לפעולה.*
(כאו יקפצו מספרי העמודים)

דייבי הרים את ראשו ואמר: "ובכן, הרפתקאות לא ניתן לתכנן – הן פשוט מתרחשות! אני בטוח שעוד תתרחש איזו הרפתקאה בחופשה שלנו, אבל הרי לא נוכל לתכנן אותן מראש!". דייבי תמיד היה הבוגר והנבון שבחבורה, מעשי תמיד. "אבל אל לך לחשוש, סנדי – " הוסיף – "בכל מקרה נבלה נפלא בחופשה הזאת. הרי כבר התחלנו לבלות, וזה לא היה רע כלל!"
"ומלבד זאת", הוסיפה מרי, "הרי השייט הוא הרפתקאה נפלאה. אני מעולם לא יצאתי לשייט על ספינה". כולם הסכימו איתה בלב שלם. הם ציפו בהתרגשות ליום המחר. עד מהרה החלו הכל לפהק, וחיש קל עלו אל חדריהם, נכנסו אל בין הסדינים הצחורים, מתחת לשמיכות, ונרדמו – חולמים, בלי ספק, על היום הנפלא שעבר – ועל היום הנפלא עוד יותר המצפה להם מחר!

מוקדם בבוקר, עוד טרם הגיעו מחלק העיתונים והחלבן, כבר פקחה בטס את עיניה. רוזי הופתעה כעבור מספר דקות כשראתה אותה במורד המדרגות, כל כך מוקדם – עוד טרם הוכנה ארוחת הבקר. אבל בטס כבר היתה עירנית לחלוטין, ועד מהרה הצטרפו אליה כל השאר. רק פטסי, כרגיל, קם מאוחר מכולם, ופיהק ושפשף את עיניו דקות ארוכות, מעורר צחוק של חיבה אצל החברים.
עוד בטרם כילו את ארוחת הבקר, שכללה שעועית אפויה במיץ עגבניות, ביצה, קדל, נקניקיות ולחם קלוי בהרבה חמאה, ירד אביהם של פול ובטס. ביום הקודם הגיע מאוחר, כך שלא הספיקו לברכו לשלום. כעת חייך אליהם חיוך רחב ואמר: "בוקר טוב חבריה! וברוכים הבאים!". דייבי ניגש אליו ולחץ את ידו ברצינות. בוקר טוב אדוני! נפלא לראותך שוב!" "תודה, דייבי, ותודה לכולכם." אמר אביה של בטס בכובד ראש. "אני מקווה שאתם מוכנים לקראת המסע הקטן שלנו?" כאן הגיבו הכל בבליל של קריאות, עד ששוב קם דייבי, השקיט את כולם בתנועת ידו, ואמר:
"למען האמת, אדוני, איננו יודעים מה בדיוק עלינו להכין. כולנו שמחנו מאד לשמוע שאתה עומד לצאת איתנו לשייט, אבל חוששני שאין לנו נסיון רב בכך, פרט לסירות-חתירה."
"הו, אל תדאגו – " אמר האב בעליצות. "על הצידה לדרך מופקדת רוזי, והבנות יצטרכו לסייע לה מעט. פרט לכך נסתייע בכם, הבחורים, לסחיבת הציוד – גם חכות הדייג. אשר לשייט עצמו, אל דאגה. מה שיש ללמוד תלמדו תוך כדי השייט. את כללי הבטחון נלמד מיד כשנגיע לספינה, וחשוב שתשימו לב אליהם ותקפידו בהם היטב. פרט לכך, כל מה שתצטרכו הוא מצב רוח טוב!". לכך הגיבו הכל בתשואות, ועד מהרה נגשו במרץ רב להכנות.
רוזי פרסה פרוסות דקות וישרות מהלחם הטרי, ומרי וסנדי הניחו עליהן נתחים דקים של בשר קר, מרחו מעט חרדל על כל פרוסה והוסיפו עלה חסה. גם כריכי גבינה הכינו, מלפפונים חמוצים, נתחי בשר מעושן ודג מעושן, ריבה ומרמלדה, שני תרמוסים ענקיים של תה, לימונדה קרה, ושתי פשטידות מפוארות שאפתה רוזי מבעוד יום. הכל נארז בזהירות בשני סלי-פיקניק קלועים ענקיים, ונישאו בזהירות הראויה על ידי הבנים. "שכחנו את עוגיות הזנגביל!" קרא פטסי פתאום, אבל מרי הצביעה על שקית נייר גדולה שאחזה בידה: "אל תדאג, פטסי! אני שומרת עליהן עבורך!."
אכן, כירה של ממש המתינה להם. אבל תחילה היה עליהם לעשות את הדרך הארוכה עד למכונית, שתביא אותם אל המעגן. למרבה המזל לא ארעו שום תקלות. הכל אוחסן בבטחה בתא-המטען, והחבורה הצטופפה במכונית. ליד ההגה כבר ישב אביהם של פול ובטסי, והמנוע פעל.
"היה זהיר, יקירי!" אמרה אמא, מודאגת.
"הו, את יודעת כי אין סיבה לדאגה," אמר אבא, "אפילו ממחלת-ים אין סיכוי שיסבלו החבריה. מזג האויר נפלא, הים שקט – וכך יהיו פני הדברים לפחות ביומיים הקרובים." הוא ליווה את דבריו בחיוך מרגיע, ואכן הצליח בכך. הרי הכל ידעו, וטוב מכולם אמם של פול ובטס, כי אביהם היה חזאי בכיר, מהאנשים שתכננו את הפלישה לנורמנדיה. אפשר היה לסמוך על דבריו!
כאשר הגיעו אל המעגן עצרו במרחק מה מהמזח. אבא ניגש אל בעל הספינה כדי לוודא שהכל כשורה. החבריה הביטו סביבם בהתרגשות.
הכל היה יפה כל כך! שמש בהירה זרחה, הים לבש גוון תכול, הבתים הישנים שקירותיהם מכוסים אזוב, ברחובות הצרים המובילים למעגן, נראו מרתקים וצופני סוד. אנשים מעטים היו בשעת בוקר זאת במעגן. כמה דייגים תיקנו רשתות וסירות, כמה מטיילי בוקר עם כלביהם, ועדת שחפים צווחנית ממעל.
האב נופף בידו מרחוק וסימן להם לבוא. בהתלהבות פרצו החוצה מן המכונית. רק דייבי הביט סביבו ועננה קלה הקדירה את תוי פניו הנאים. הוא צמצם את עיניו בהביטו אל דלת קטנה של אחד הבתים הישנים.
מרי, שתמיד היתה ערה לכל שינוי אצל דייבי, נשאה אליו את עיניה התכולות בשאלה.
" הרואה את את האדם ההוא, במעיל החום, הנשען אל הקיר?" שאל אותה דייבי בקול נמוך. מרי הביטה לכוון שציין. עמד שם אדם נמוך קומה, שמנמן, חום שיער וממושקף. מהמקום בו עמדו קשה היה לראות את הבעת פניו, אבל נדמה היה כי חיוך של זדון מעטר אותם. לבוש היה בגדים מוזרים למדי – מעיל מחומר שקשה לדעת מה טיבו, מכנסיים כחולים דהויים. בידו החזיק פנקס ורשם בו דבר מה.
"מה בקשר אליו?" שאלה מרי, שלא ראתה באדם דבר יוצא דופן, אולם הכירה את חריפותו של דייבי וידעה שלא לשוא הופנתה תשומת לבו לאותו האיש.
"נדמה לי שאני מכירו, אבל איני מצליח להזכר מנין" אמר דייבי.
" הו, אל תדאג, דייבי", אמרה מרי, "הבה נלך – כולם כבר הקדימו אותנו. הבה נהנה מן היום ולא נטריד את מוחנו בדאגות!" דייבי הסתכל בה בחיוך. "כתמיד, את צודקת, מרי. בואי ונלך." אבל הוא לא יכול היה שלא להזכר בקיץ שעבר.
*************************************
היה זה בעת חופשת חג-הפסחא. החבריה השתעממה. דבר לא ארע בשלושת ימי החופשה הראשונים, פרט למקרה גניבת העמוד-של-מר-פיבודי: היה לו בגנו עמוד-אבן בעל כותרת מגולפת, – קורינתית, כפי שטרח לציין שוב ושוב פיבודי הנרגז באזני כל מי שאבה לשמוע – שפאר את גן הבית. לא היה זה, כמובן, עמוד אמיתי. הוא נקנה במקום בו מוכרים גם גמדים חביבם להציבם בגינה, והיה עשוי גבס.
החבורה החליטה לצאת ולשוטט קצת על אופניהם. בדרכם פגשו את השוטר פאדי החביב.
"מה שלומכם חברים? איך אתם מבלים את החופשה?" שאל.
"נפלא!" ענו לו הכל.
"ולאן אתם מטיילים?"
"ובכן", אמר דייבי, "חשבנו ללכת אל חוות-הסוסים ולצפות ברוכבים".
"יפה, יפה." אמר לו פאדי. "בלו בנעימים, אבל סעו בזהירות." הם נסעו הלאה, וחלפו על פני הבית הקיצוני של העיירה, כמעט חורבה, שעשבים שוטים צימחו פרא בגינתו. להפתעתם, ראו אדם יוצא מן הבית, אך משהבחין בחבורה, נכנס שוב בחפזון וסגר את הדלת מאחוריו.
"האמנם גר משהו בבית כזה?" התפלאה מרי.
"הו, האינך יודעת? אמרה בטס, שתמיד ידעה את כל החדשות המקומיות. "הרי זה ביתה של התמהונית".
"התמהונית?" שאלו החברים בקול אחד.
"הו כן, האינכם יודעים? אשה מוזרה היא, מדברת במבטא מוזר ולבושה בגדים ישנים ובלויים, שאיש אינו יודע ממה היא מתפרנסת. היא משוטטת לעיתים, כאילו ללא מטרה, ברחובות. היא מפחידה מעט. יש הטוענים שהיא גנבת. "
"לא אתפלא כלל". אמר דייבי.
"אבל האם לא שמתם לב" אמר פול, "כי מן הבית יצא גבר, לא אשה? האם לתמהונית הזאת יש בעל?"
"לא", קימטה בטס את מצחה. "היא גרה לבדה תמיד, ואין לה כל מכרים או קרובים".
"מוזר" אמר דייבי. "אם כך, מי עשוי לבקרה בבית החרב שלה?
התעלומה הקטנה המשיכה להציק להם גם כשחזרו מטיולם. הפעם נסעו באיטיות רבה ליד הבית הקטן והעזוב, אולם הוא נותר אילם וצופן סודותיו.
גם בדרכם חזרה פגשו את פאדי השוטר. "שלום!" קרא אליהם. "האם נהניתם מטיולכם?"
"הו כן, אדוני! בהחלט!" ענו לו. אבל אז הרצין פאדי השוטר ואמר להם: "שמעו נא, מן הראוי שתאמרו להוריכם: לאחרונה התרחשו כמה מקרי גניבה. המזמרה של מרת פיש, מכסחת-הדשא של מר פאברשאם – זאת היתה רק ההתחלה. אבל זה הולך ומחמיר: מישהו גונב ציוד גננות מסככות-הגינה של אנשים."
"אם כך, עלינו לאמר לאלפרד הגנן להקפיד ולנעול את הסככה. הרי אבא מאחסן שם גם כמה מחפציו הישנים!" אמר פול. "תודה לך, פאדי! נפקח עין!".
כשחזרו, התברר להם כי גניבת ציוד הגינה הפכה לשיחת הכל.
הגנב האלמוני כבר ביצע כשש גניבות שונות – פרט למרת פיש ומר פאברשאם נגנבו את ומעדר ממשפחת סמית, כפפות-גינה וסליל חוטי משיחה ממשפחת ברנדברידג', צינור ההשקייה של בית נורטון ומשפך לעציצים ממר דוקינס. כשישבו ולגמו תה אחר-הצהרים שוחחו ביניהם על אודות המאורעות. מדוע מתרכז הגנב האלמוני בציוד-לגננות? ומי יכול הגנב להיות?.
לפתע אמר דייבי:" מוזר! האם אתם זוכרים את שמות האנשים שבוצעה אצלם גניבה? האם שמתם לבכם לדבר מה מיוחד?
"לא" – אמר פטסי. "למה אתה מתכוון?"
"ובכן", אמר דייבי, והכל נרכנו לעברו. – "בדרכנו הביתה הרי עברנו על פני כל הבתים שבוצעה בהם פריצה. ראו…"- והוא פרש נייר ושרטט עליו שני קוים מקבילים מלמעלה למטה. "אם זהו הרחוב שלנו, אצייר את הבתים משני צידיו. הוא הוסיף מלבנים קטנים לאורך הקוים. "וכעת" – פנה אל בטס – "אמרי לנו בטובך את, בטס, מי בדיוק גר בכל בית." בטס נקבה בזריזות בשמות המשפחות, ודייבי כתבם בקפידה בתוך הריבועים שצייר.
"יפה! ועכשיו, שימו לב: הגניבה הראשונה התרחשה אצל פיש" – הוא סימן צלב גדול על הריבוע שסימן את ביתה. "אחר כך בוצעה גניבה אצל פאברשאם" – שוב סימן צלב, וכך המשיך, בית אחר בית. אחר כך חיבר את הצלבים בקו.
"רואים?"
מפי כולם נפלטו קריאות השתאות. לנגד עיניהם נתגלה דפוס ברור: קו זיגזג שהתמשך מבית אל בית. הגנב האלמוני ביצא את פשעיו לפי תבנית מדויקת: הוא החל בבית הראשון מימין, עבר לבית השני משמאל, המשיך לשלישי מימין, לרביעי משמאל וכך הלאה. הגניבה השישית התבצעה התבצעה בבית השישי משמאל. דייבי המשיך באצבעו את הקו אל הבית השביעי מימין. בטס פלטה צווחה קלה, וכולם נרתעו לאחור והביטו זה בזה בתדהמה. "זה הבית שלנו!" אמר פטסי בקול חנוק.
"ובכן", אמר דייבי בקור-רוח, "אם הגנב שלנו ימשיך לפעול לפי אותה תכנית, הוא צפוי לבקר אותנו הלילה".
שעה ארוכה שוחחה החבורה, עד אשר החליטו על תכנית מפורטת. הם נותרו ערים אחרי שעת-השינה, ועסקו בשעשועי המיטה החביבים עליהם כדי להעביר זמן מבלי להרדם. שעה שכל בני הבית כבר נמו קמו מהמיטות והתלבשו בחשאי, ובתוך דקות היו מוכנים. הם נשאו עימם חבלים, פנס גדול, פול סחב פטיש כבד ודייבי – משרוקית. דייבי סקר אותם, כמפקד הסוקר את חייליו לפני היציאה לקרב. אז פתחו בשקט מוחלט את הדלת ויצאו.
הם מצאו את מקומותיהם בגן והשתופפו ארצה. המארב החל! שעה ארוכה של המתנה חלפה, ודבר לא ארע: רק קולות לילה מקריים הפרו את הדממה. תינוק בוכה, צרצרים, עוף לילי. החבורה האמיצה לא הוטרדה מכל אלה. מאומנים היו היטב למצבים שכאלה: האפילה לא הפחידה אותם: להפך. הם ידעו שהיא מעניקה להם מחסה.
לפתע דחקה סנדי, בעלת השמיעה החדה, במרפקה בצידו של דייבי.
"אני שומעת צעדים מתקרבים!" לחשה.
"היו נכונים!" לחש דייבי. "אבל אל תקומו בטרם אתן את האות, פן ימלטו מידינו!".
אלא שנכונה להם הפתעה. לא דמות אחת, כי אם שתיים, חמקו אל תוך הגן האפל, פוסעות בשקט ובזהירות, ואינן יודעות כלל על החבורה האורבת וצופה על כל מעשיהם. קשה היה להבחין בפרטים כלשהם, אולם הדמויות נגשו בלי היסוס אל סככת הגינה. אכן, מוחו השנון של דייבי קלע שוב היישר אל לב המטרה! מרי הביטה בו בהערצה. אבל כעת היו כולם דרוכים לפעולה. אחת הדמויות רכנה אל דלת הסככה, התעסקה בו זמן מה – וחיש קל נפתחה הדלת. הדמויות חמקו פנימה. כעת רמז להם דייבי להתקרב את הסככה. מתוך הסככה בקעו רחשים שונים .
ואחרי דקות אחדות הגיחו שתי הדמויות מן הפתח, אחת מהן אוחזת חבילה גדולה וכהה.
החמישיה נותרה בשקט ובדריכות במקומה, כפי שתיכננו. משיצאו הגנבים מן השער, החלו במעקב חשאי, מסתתרים בחשיכה ושומרים על שקט מוחלט.  איש לא הופתע כאשר פנו הדמויות אל ביתה של התמהונית ! הם נכנסו אל החצר המוזנחת וראו את שתי הדמויות נכנסות אל הבית. אור עלה באחד החלונות, וצלליות שחורות הצטיירו בברור על רקע הוילון המוסט למחצה. היו אלה גבר ואשה. החבורה התקרבה, בשקט מוחלט אל החלון. אחרי זמן קצר כבה האור, אבל עדיין נשמעו קולות של שיחה, ואחר כך קולות מוזרים אחרים – רשרוש של בדים, מעין נאקה או נהימה, ונשימות כבדות, וקולות של הזזת חפצים. אחר כך נאמרו כמה מילים בלחש – הם לא הצליחו להבין את הנאמר, אולם ברור היה להם כי זהו קול של אשה. הקולות המוזרים נמשכו עוד זמן מה, וכל אותה עת סימן להם דייבי להיות נכונים, אך לא להסתער. כאשר נתן סוף סוף את האות, פרצו כולם פנימה כסופה! פטסי הסתער במלוא כובד משקלו על אחת הדמויות, שפרצה בצרחה מבוהלת ונאבקה להמלט. אלא שפול כבר החל לכרוך את החבלים סביבה, ומרי האירה בפנס. כעת יכלו לראות את פניה המעוותים והמבוהלים ואת שערה הפרוע של התמהונית! היא היתה מבוהלת כל כך עד שלא השמיעה הגה. היא הדיפה ריח מוזר. אחרי כמה דקות החלה ממלמלת, במבטאה המשונה, ולהתחנן שיניחו לה. "לא עשינו שום דבר רע, באמת!" אמרה. לפתע נזכרו כולם שבמהומה הגדולה שכחו את הדמות השניה. מרי הניפה את הפנס והאירה סביב, ואז ניתק לפתע גוש כהה מצד הדלת, ובטרם יוכל איש מהם להגיב – פרץ החוצה ונמלט אל החשכה!. דייבי הביא את המשרוקית אל שפתיו ושרק שריקה חדה, וצעק: "אחריו!". אולם זה היה מאוחר מדי. עד שהספיקו לצאת, כבר נעלם האיש, שאת פניו ראו רק בחטף, בחשכה.

"ובכן, בחורי, אני חייב לציין שאף על פי שאני מתנגד לפעולות עצמאיות מעין אלה – פעלתם היטב ובאומץ!" אמר המפקח סטיבנס, שנפגש למחרת עם החבורה, יחד עם פאדי השוטר. "הגברת-הנוכלת שעצרתם הבהירה, לאחר חקירה, את כל התעלומה. ידיד שלה, נכרי גם הוא, פתח חנות לכלי גינה בעיר הסמוכה, ועלה על דעתם להרחיב את העסקים על ידי כך שיצרו מחסור בציוד כזה. הידיד ההוא הבטיח לה שיהפוך את גינת ביתה המוזנחת לקנאת כל הסביבה! אין פלא שסייעה לו להכנס לחצרות ולגנוב. אבל תודות לראיית הנולד שלכם, מנעתם מהנוכלת הנכריה וידידיה להמשיך לשוטט ברחובותינו. אמנם לא הצלחנו עדיין להניח את ידנו על שותפה, אבל איש לא יאלץ עוד לנעול את מגפי-הגן והמעדרים שלו  מאחורי מנעול ובריח! ועל כך, הידד, בחורי!"

*          *           *            *

דייבי ומרי הצטרפו במהרה לחבורה שליד הספינה, מוחים מלבם את זכר האיש. היתה זאת ספינה לתפארת! לבנה, זה עתה נצבעה מחדש, וכל מעקי העץ, הסיפון והמבנה מבהיקים בשמש, מכוסים לכה.
ג'ורג', בעל הספינה, היה גאה בה מאד. הוא הסביר להם מהם כללי היסוד בעת ההפלגה, והראה להם היכן נמצאים האבזרים השונים. אחרי שירדו בזהירות בסולם הקטן אל הסיפון, וחשו את ההרגשה הלא מוכרת של דריכה על סיפון ספינה מתנודד, החלו להסתגל במהירות. בפנים היה תא ובו שתי מיטות קומותיים, מטבחון קטנטן וחביב, מצוחצח למשעי, ארון מטבח ובו כלים צחורים מסודרים יפה-יפה, ושולחן וכסאות מתקפלים. חיש מהר החלו הבנות לפרוק המטען ולסדרו בארונות. "לאט לכן" צחק אבא. "הרי איננו מתכוונים להשאר כאן חדשים!". בינתיים סיירו דייבי, פול ופטסי את סיפון הספינה, מחרטום עד ירכתיים, נכנסו למחסן-החרטום, בחנו את החבלים ומוטות הקשירה המבהיקים, ואחר כך עלו אל גשר-הפיקוד והביטו בסקרנות בהגה, במצפן ובמכשירים השונים.
בעל הספינה, ג'ורג', עלה אל הגשר ואמר מילים אחרונות לאביהם של פול ובטס. "ובכן, מתיו קשישא" אמר (הוא פנה אליו דרך ידידות שכן היה מכר ותיק מימי המלחמה) – "נראה שמזג האויר לטובתכם. אני יודע שבכל האמור בהשטת ספינה אין לי מה ללמד אותך  – למעשה, אתה יכול ללמד אותי!"
"הו, אל תגזים, ג'ורג' בחורי. אתה הוא הספן האמיתי מבין שנינו." אמר אבא של פול. אבך פול זקף חזהו בגאוה לא מוסתרת למשמע דבריו של ג'ורג'. " אתה והשישיה שלך תתגברו בקלות על כל המכשולים"
"אהם, למעשה, אנחנו חמישיה" ציין דייבי.
"הו" אמר ג'ורג' בתמיהה, "הייתי בטוח שיש כאן שישה מכם".
"ובכן, זה נכון, אלא שאנחנו חמישיה ס ו ד י ת" אמר דייבי בהנמכת קול.
ג'ורג' הנהן בהבנה, והמשיך:"באשר למסלול ההפלגה – כדאי היה לפנות קודם דרומה, לאורך לשון היבשה, ואז לפנות מזרחה. בדרככם תוכלו לדוג, וכפי שתוכל לראות במפה, יש אזורים נוחים לעגינה." הבחורים הקשיבו קשב רב לדבריו של ג'ורג'. הם חשו כמו קצינים אמיצים על אניתו של נלסון, מתכוננים לקרב. דברי הפרידה של ג'ורג' רק הגבירו תחושה זאת: "ושימו לב – כמה דייגים אמרו שראו מוקש ימי גדול מימי המלחמה הנסחף בים. זה עלול להיות מסוכן, ולכן, פיקחו עין. זכרו – חייב להיות צופה בכל עת! הפלגה נעימה!"
משסיים את דבריו קפץ בזריזות אל המזח והתיר את החבלים.
"ובכן – הבה נחלק תפקידים!" אמר האב. פול – אתה תהיה ימאי החרטום – אחראי על החבלים ועל מגיני-ההתנגשות".
"איי-איי, סיר!" התמתח פול, מעשה ימאי ותיק, ואץ אל מקומו.
"דייבי – אתה השאר בבקשה כאן על הגשר ותסייע לי בהעברת פקודות ובתצפית". סנדי, שעלתה מן התא, שאלה: "ומה אעשה אני?"
"ובכן, סנדי" השיב באב בכובד-ראש , "את תאחזי במוט ותהדפי את דופן הספינה מן המזח בעת שנתחיל בהפלגה. שימי לב, זה קשה למדי!"
"אל תדאג, אדוני! אוכל לעשות זאת!" פלטה סנדי בהתלהבות, וירדה אל הסיפון.
"ובכן, מלחי – להתיר את החבלים! לדרך!
וכך יצאה לה החבורה לדרכה, אל הרפתקאה ימית נהדרת!

*       *        *          *         *

מרחוק צפרה להם סירת-הדייג צפירות ארוכות, חוזרות ונשנות. מלאי עליצות עמדו על הגשר ונופפו לשלום אל הדייגים הנחמדים, ואבא אף צפר בצופר הספינה, בתשובה. כולם הביטו אל סירת הדייג, ולא אל העצם האדמדמם העגול, בעל מעין קרניים בולטות, שצף במים ממש מול חרטומם.
הדייג חדל מלצפור. פיצוץ אדיר החריד את שלוות הבוקר הימית.
במקום בו היתה הספינה לא נותר כמעט דבר. הדייג כיוון את ספינתו אל השברים, והודיע במכשיר הקשר אל החוף. בנמל המוצא החלה התרוצצות. איש נמוך קומה ושמנמן, ממושקף, עמד והביט זמן מה במהומה, ופנה ללכת משם, רוכס את מעילו המוזר, החום.

השאר תגובה