יארנטון (3) בלנהיים, ארמון בחורף

"הארץ" 22 במארס 2002

אוטובוס מספר 20 נוסע מאוקספורד ליארנטון, עוצר ליד הקוטג' שלי וממשיך צפונה, פחות מעשר דקות נסיעה, אל העיירה וודסטוק. אחוזת בלנהיים צמודה לעיירה. נסעתי לשם בלי לדעת דבר על המקום, ושילמתי בהיסוס את דמי הכניסה לאחוזה המוקפת חומה גבוהה. כשחוצים את הסף, מבעד לשער המקומר, מתגלה פתאום ארץ-אגדות הזויה הממתינה שם, כאילו עברת איזה סף דמיוני – זגוגית-המראה ומאורת-הארנב של אליס, או ארון-הבגדים של סי-אס לואיס, שניהם אנשי אוקספורד. נוף רך וציורי, אירופי בעליל אבל לאו דווקא אנגלי – גבעות מיוערות המשתפלות בעדינות אל אגם שוקט, שצבעי השלכת משתקפים במימיו, גשר אבן עתיק, משעולים נעלמים בין העצים, וכמובן ארמון. שלווה חלומית שורה על המקום בסתם יום של חול, כשאין מבקרים רבים. זוהי ארץ פלאות אריסטוקרטית בעליל, ויופיו הטבעי של הנוף אינו טבעי כלל, מן הסתם, אלא מתוכנן, מרוסן, מתוחזק, מטופח ומטופל יום יום על ידי צבא של גננים ואנשי תחזוקה. את האחוזה והארמון הקים הדוכס ממרלבורו אחרי שניצח באיזה קרב חשוב ליד כפר גרמני בשם בלנהיים, ומכאן השם. הדוכס הנוכחי ורעייתו מככבים על העלון המחולק בכניסה. הוא נראה קצת כמו אחד מחבורת מונטי-פייטון, ושניהם, כמו כוכבי קולנוע מזדקנים, חנוטים בשיזוף חופשת-הסקי האחרונה, אדומי-לחיים ומבהיקים כמו נמשחו זה עתה בקרם לחות יקר שנועד לשמור אותם צעירים לנצח. בהיתי בהם בעוינות פרולטרית מסוימת. העובדה שארמון כזה, ואחוזה של 2100 אקרים סביבו, היא רכוש פרטי שעובר בירושה היא כמובן עניין טבעי לגמרי באנגליה, אבל לאצילים שטרם התרוששו יש בעידן הפוסט-קומוניסטי והניו-לייבורי הצדקה ניצחת לעושרם, או לרגשי האשמה שלהם: הוא "מייצר מקומות עבודה". במשפט הקסם הזה משתמשים גם ציידי השועלים המתמודדים מול מאבקם החריף של המתנגדים לציד: המערך הלוגיסטי הגדול של הספורט האצילי העתיק מעניק עבודה לעשרות סייסים, כלבנים, משרתים, ברמנים וכיוצא בזה. אבל האמת היא שגם אני רוצה להיות בעליה של אחוזה כזאת. אם לדייק, של האחוזה הזאת ממש. למעשה, הכרזתי על עצמי ביני לביני כבעליה העשיר והנדיב של בלנהיים, שעה שטיילתי בשופי ובנחת על גדות האגם, סקרתי את עצי הסקוויה שהובאו לכאן מאמריקה, או לגמתי תה ליד חנות המזכרות ונגסתי בסנדוויץ' שהבאתי מן הבית. בארמון עצמו הייתי מסרב בתוקף לגור, בשל ממדיו המפלצתיים, הצנרת הישנה והעובדה שברוב חודשי השנה מסיירים תיירים בחדרי השינה.
בחורף הארמון סגור למבקרים, כך שכאשר באתי למקום שנית עם משפחתי החמיצו הבנות את ההדר הבלוי במקצת של האולמות, ובחוץ שרר קור מקפיא שגירש אותנו משם מהר מדי. אבל באוקטובר עוד נערכו סיורים מודרכים בתשלום בארמון. למרות חזותם הנפוחה והמגוחכת של המרלבורואים היום, מדריכי התיירים מפגינים הומור בריא ומרבים להתלוצץ על חשבון בני המשפחה המתים, שדיוקנותיהם תלויים על הכתלים הגבוהים, חלקם פרי מכחולם של אמנים כמו גיינסבורו. אבל האמת היא שאני שונא את גיינסבורו. רק על אחד אין מתלוצצים: צ'רצ'יל, גאוות המקום, הוא בן משפחה, ונולד בארמון הזה ממש, למרות שלא גדל בו. בלנהיים נותנת איזה ממד נוסף לנאומו המפורסם, "נילחם על החופים…" וגו'. איש לא ירצה להפקיר מקום כזה לפולשים זרים, למרות שמו הגרמני. ולאחד מדגמי המטוסים הבריטיים של מלחמת העולם השנייה קראו "בלנהיים", למדתי מפוסטר ישן באחת מחנויות הצדקה בעיר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה