יארנטון (ד) פולנים באוקספורדשייר; וודסטוק; השוק המקורה

הנדיב הידוע ג'ורג' סורוס, או שמא שורוש, הקים את האוניברסיטה המרכז אירופית בבודפשט. הרבה סטודנטים מזרח אירופאים באים משם לאוקספורד. ביארנטון יש קהילה קטנה ומגובשת של מזרח-אירופים, כי כשאומרים "מרכז אירופה" מתכוונים בעצם למזרח – צ'כיה והונגריה, אבל גם פולין, רומניה, מקדוניה, רוסיה. הם מעטים מכדי שיהיה אפשר לגזור איזו הכללה על קווי-אופי לאומיים, אבל אלה שפגשתי שם היוו חברה נעימה מאוד. משהו צנוע ורך היה בהם, עם ניצוץ של סקרנות אנושית, שאולי קשורה בכלל לגילם ולעובדה שהם, אחרי ככלות הכל, סטודנטים באוקספורד. עם הסטודנטית מפראג, החוקרת את יהודי צ'כיה שבין מלחמות העולם, דיברתי על ספרות צ'כית ועל מיכאל וויווג שפירסם פרוזה בעילום שם ברכבת התחתית של פראג (הגימיק לא מצא חן בעיניה) ובעיקר על קולנוע. אם צצה שאלה בנושא, פנינו לחבר הפולני של הסטודנטית לתולדות האמנות, שהוא אנציקלופדיה מהלכת בנושאי קולנוע ובעל ספריית סרטים ענקית. הוא גם חובב ג'ז, וכשבא לכאן התפלא להיווכח עד כמה לא ידוע כאן, במרכז אקדמי העוסק בעניינים יהודיים, אמן הג'ז ג'ון זורן: הוא וחברתו, הסטודנטית לתולדות האמנות מקטוביצה, מרבים להאזין לג'ז אוונגרדי שבו קל לזהות מנגינות חסידיות מוכרות. היא נראית, בשערה השחור, עיניה הבורקות ועורה החיוור, כמו הנערה היהודייה היפה בדרמה היסטורית המתרחשת בפולין של המאה התשע-עשרה, אבל היא אינה יהודייה – כמו לאחרים, גם לה יש איזה קשר משפחתי עמום ליהדות, על פי רוב סבתא אהובה שהותירה כמה זיכרונות ילדות מבליחים. הסטודנטית השלישית, חייכנית ועגלגלה, דוברת איטלקית טובה, והיא באה מקרקוב. כשסיפרתי לה שגם אמי נולדה שם, אורו עיניה, והיא אמרה שאני חייב, פשוט חייב, לבוא לבקר – זאת עיר מקסימה. האמת היא שמעולם לא עלה בי הצורך הדוחק בטיולי שורשים, שהצטיירו בעיני כסיור מאולץ בבתים ישנים בערים מדכאות רק מפני שפעם גרה שם אמא שלי. תמיד סברתי ששורשי הרוחניים האמיתיים נמצאים באיים הבריטיים, ואולי ממש כאן, ביארנטון. אבל המפגש עם הפולנים גרם לי לחשוב על כך מחדש.

הרקע הפולני שלי עניין אותם: כשהוטל עלי לשאת מעין הרצאה במקום, דיברתי על "עברית כשפת אם" וציינתי את העובדה המוזרה במקצת שאינני דובר את שפת האם של אמי, פולנית, ולא את כל שאר השפות שדיברו בהן האנשים הקרובים אלי בשנות ילדותי. אמרתי מה שאמרתי, ובסופו של דבר קם אדם מבוגר ושאל אותי אם אינני חש צער על השפות שאבדו לי ולשכמותי, ובעיקר על היידיש. עניתי מה שעניתי. אחר כך סיפרו לי שהיה זה מרצה ליידיש, ובשיעור שלו שנערך יום לאחר מכן תקף אותי בחריפות, כמי שנושא באשמת הציונות הבן-גוריוניסטית שדיכאה את היידיש בישראל עד עפר. ידידי החדשים נחלצו לסנגר עלי. אינני זוכר מה עוד שאלו אותי, רק את האשה התמהונית, אפורת-השיער, בבגד מסמורטט  – היא השתייכה לחבורה נשים קטנה, שהכל מניחים שהן באות להרצאות בגלל הכיבוד הניתן בחינם – שקמה ושאלה, בארשת רצינית מאוד: "אני נראית לך פולנייה?" עניתי שאין לי מושג איך אמורים פולנים להיראות.

וודסטוק וביקורת מוסיקה

בעיירה וודסטוק, בפאתיה של אחוזת בלנהיים, דרה משפחה אחת של ישראלים לשעבר, ובה ניצב מוזיאון אזורי צנוע המציג את תולדות פלך אוקספורד מאז ימי הממותות שרעו כאן לפני עידן הקרח, דרך הקלטים, הרומאים, הסקסונים וכן הלאה. לוח גדול מציג את התקופות ההיסטוריות וציוני דרך חשובים בתולדות האזור. את סוף המילניום מציינת פריצתה לתודעה העולמית של להקת הרוק האוקספורדית "רדיוהד". אנשי אוקספורד גאים מאוד ברדיוהד, אם לשפוט על פי מגאזין המוסיקה "משמרת לילה", המחולק חינם בפאבים. כותביו, סטודנטים אוקספורדיים, מצטיינים בחדוות ניסוח קטלנית ובאירוניה ארסית מצד אחד, ובגאווה פטריוטית לוהטת מצד אחר. קונצרט ה"חזרה הביתה" של רדיוהד התקיים לפני שהגעתי, והחמצתי גם את ההזדמנות לראות בציר של להקות מקומיות כמו "טראביס" "רוק אוף טרבולטה" ו"בינתיים, הרחק ברוסיה הקומוניסטית". אבל הצלחתי להגיע לערב של להקות אלמוניות בפאב-מועדון בשם ה"פוינט", לא הרחק מן הגנים הבוטניים. אווירה נעימה וידידותית להפליא שרתה שם. רוב הקהל, למען האמת, היה מורכב מנגני הלהקות, שגם ניסו למכור זה לזה דיסקים. האווירה, המוסיקה והבירה השרו עלי עליצות עצומה. בת לווייתי זיהתה מכר ותיק, בסיסט של אחת הלהקות, וכך נכנסתי לשעה קלה לסוד-שיחם של מוזיקאים מן השוליים האלטרנטיוויים ושמעתי רכילות משני צדי האטלנטי, בין השאר על אודות להקה בשם Ennui Malaise. שוחחנו עם אנגלי חביב בחולצה אדומה בוהקת. "הם נשמעים כמו אנגליה ב-1962", אמר על הלהקה שניגנה באותה עת. הסכמתי אתו בשמחה, שטוף התרוממות רוח, אלכוהול ואחוות אנוש. אני אוהב מוסיקה אנגלית מ-1962. אבל באותו רגע אהבתי את הקוסמוס כולו.

זמן קצר אחר כך הסתבר שהפאב נסגר, כדי להיפתח בשנית כפאב לחברים עם אופי ספורטיווי – כלומר, טלוויזיה בכבלים המשדרת את ערוץ הספורט וקליעה למטרה בחצים. הצעד העסקי הזה גרר מטח כמעט לא-ייאמן בעוצמתו של עלבונות צורבים ומצחיקים להפליא כלפי מקבלי ההחלטה, שזוהו בשמם ונמשחו בזפת ונוצות מטאפוריים על פני דפים רבים של "משמרת לילה". הסטודנטים נקראו להחרים את המקום החדש, ואת כל עסקיה של החברה שמדובר בה.

ב"זודיאק" הלכתי לראות המלצה אחרת של "משמרת לילה", "טראנסאטלנטיק". גם הפעם נתקפתי איזה שיכרון שמחה, הפעם מסיבות אחרות. ללהקה היה קהל אוהד שחשתי אליו קירבה והזדהות: רבים נראו בני גילי ולמעלה מזה. בכתבה נאמר שחברי הלהקה שירתו בלהקות רוק-מתקדם נודעות, כמו ספוקס בר, דרים תיאטר, פלאואר קינגס ומריליון. רק השם האחרון עורר בי אנחה נוסטלגית: גבי, מגבי תקליטים, חנות התקליטים המתקדמת של חיפה, ראה בהם הבטחה גדולה בשנת 1978 . בעצם, הם היו מין חיקוי של ג'נסיס, והלהקה המצוידת היטב שעל הבמה, על הזמר המוביל שלה, מסופר ומגולח למשעי ולבוש חליפה צנועה של סוכן ביטוח, היתה מין חיקוי של כל מיני להקות דינוזאוריות של ימי נעורי, שבהם השתייכתי למחתרת אנגלופילית שהחליפה בהתלהבות מידע ותקליטים של להקות אנגליות אלמוניות, ששמותיהן המוזרים נהפכו מאז לנכסי צאן ברזל של התרבות המערבית. בסופו של דבר פצחה הלהקה בביצוע ארוך של הצד השני של "אבי רואד" של הביטלס, משובץ ביצירות מופת אחרות, וסאת הפאתטיות נגדשה. כמובן שנשארתי ושרתי עמם בקול, אבל כשהקרשנדו האורגזמי המסיים את היצירה נמשך, כך נדמה, שלוש שעות, עזבנו, אוזני מצלצלות ומבטיהם המבזים של המעריצים שרצו עוד הדרן מלווים אותנו.

השוק המקורה

השוק המקורה של אוקספורד הוא קטן וצבעוני, ויש בו בתי קפה, מאפיות, ירקנים וקצבים. בטיול באפרים הירוקים מחוץ לעיר אפשר לראות לעתים בחטף ארנבונים שפרוותם החומה-אפרפרה רכה ופלומתית למראה, אלא שהם פחדנים ומהירים ונעלמים מן העין מיד. בשוק, לעומת זאת, אפשר להתבונן בהם באין מפריע, פרוותם עדיין רכה ומזמינה, כשהם תלויים על אנקול, ורק מראה ראשם המכוסה שקית אטומה ומדממת, כמו אסירים שהוצאו להורג, חונק את דחף הליטוף. יצורי הים המוצגים בחנות הדגים על מצע של קרח טחון – חסילונים מנומרים, סרטנים שחורים גדולים שמחושיהם עדיין נעים, רכיכות וצדפות וצלופחים – מרתיעים בחייהם ממש כמו במותם; החזירים הנחורים התלויים שם, כמו כבשים ועופות באטליזי העיר התחתית בחיפה, הם דברים שמתרגלים לקיומם – הם נהפכים לחלק מן הנוף. אבל בבוקר יפה ובהיר של נובמבר נכנסתי לשוק כדי לקנות תה משובח בחנות מתמחה, ומיד נתקל מבטי בשתי חיות גדולות ובלתי מזוהות תלויות אצל הקצב. לא היו אלה חזירים או בני-צאן. גדולים מחזיר אך קטנים מפרה התנאו בעלי החיים הללו בפרווה יפהפייה, אפורה-אדמדמה ומנוקדת בהרות לבנות. גדמי הצוואר שלהן הזדקרו בזווית חדה. הרגליים נכרתו. לאחר מחשבה הגעתי למסקנה שאלה הם איילים או צבאים – ליתר דיוק, שזהו בשר-צבי: זכרתי שהיתה בי פעם איזו גאווה משונה על כך שאני מכיר את המלה האנגלית venison . בהיתי זמן מה בפגרים, תוהה מי בא לשוק המקורה לקנות קצת בשר-צבי, ואם אי אפשר למכור אותו ארוז ונקי בקופסאות קטנות ובלתי מזוהות. אבל נראה שההצגה לראווה היא חלק מן החן של השוק המקורה. הלכתי לקנות תה במקום אחר.

אולי תרצו לקרוא גם את:

השאר תגובה