א. התנצלות
ראשית, סליחה על ההפרעה.
תכננתי לכתוב משהו, שטרם התנסח כראוי, על המחויבות הבלתי-מוצהרת לכתוב באופן סדיר ותדיר באתר אישי/בלוג, ועל כך שאני מתנער בלי נקיפות מצפון מן המחויבות הזאת.
כיליתי לאחרונה את זמני המתמעט בהתקנת תוכנה לניהול בלוגים באתר שלי. (כבוד ויקר למתרגם התוכנה.) רק מי שהתעסק בכתיבת html עברי על קלף, עם נוצה וקסת, יכול להעריך אותה כערכה; אבל נאבקתי בה ארוכות בניסיון לעקוף ולהעלים, עד כמה שאפשר, את תכונת-היסוד שלה: היותה בנויה על ציר הזמן, ושאיפתה הבלתי נלאית להציג תמיד לעין הקורא את הדבר האחרון שנכתב באתר. אני כופר בתוקף בחשיבותו של העדכני, החדש, האחרון, זה שקפץ לפני שנייה לקורא ה-rss שלי.
לא כתבתי כאן חודשים רבים מכל מיני סיבות שאין טעם לפרטן, ומדי פעם צצו דברים שחשבתי שראוי לכתוב עליהם: יריות וקידוש-לבנה ברחוב מסדה, למשל, או הפגישה עם חנינא תדיר, בן 87 שכותב דוקטורט; על סופו המר של החתול נפתלי; ואפילו על זוטות חביבות, כמו הזבן בצומת בספרים, שלא שמע על תרגום חדש של דידרו, אבל "אתה בטח מתכוון לדרידה –?" – כאלה ועוד דברים שאינם ברומו של עולם. אבל כיוון שהחמצתי את השעה, ויתרתי ולא כתבתי. עכשיו אני חושב – למי אכפת התאריך?
ההתנצלות,כמובן, היא על כך שהפסקתי, זמנית, את ההפסקה.
ב. סיפורים
רב-חובל אקסל ושלום אש על האונייה "קדמה", 1951. הכרות מעמיקה עם מפת כרתים.
ומכאן אמשיך בלי להסס לשני סיפורים טריים, רעננים, עכשוויים ועדכניים כמו תוכנית ראליטי סאטירית לנוער בערוץ ביפ. אוצר הטבע העיקרי של מדינתנו העצמאית הוא כידוע מרבצים שופעים של סיפורים. חלקם נשזר בנאראטיב הזרם-המרכזי, המקליש והולך; אחרים אורגים נאראטיב- אלטרנטיב למינהו. אבל ביסודו של דבר, סיפור הוא סיפור: לא מזמן התגלגל אלי אחד כזה, של אליעזר אקסל, שהיה רב-חובל ידוע וכתב זיכרונות; הוא סיפר על הפלגתו ארצה של סופר היידיש שלום אַש. לא קראתי מילה של שלום אש מימי, אבל היו שם שתי הפתעות: בקיאותו של אש בטופוגרפיה של כרתים, וחוסר הצניעות המסוים שלו, לפחות על פי דו"ח רב-החובל: אַש טען שהרומן שלו על פאולוס הוא "אחד הספרים הגדולים שנכתבו אי-פעם"; יצביע בבקשה מי שקרא אותו.
שלחתי את הסיפור על פני המים והוא פורסם ב"הארץ". אגב, היו לרב-חובל אקסל סיפורים טובים יותר, לדעתי; אחד על לידה בלב ים; אחר על טביעת אונייתו; ובעיקר – סיפור מרהיב, מין תסריט אה-לה-קזבלנקה, על הברחת הממשלה היוונית הגולה מתורכיה מתחת לאפם של הנאצים; העלילה כוללת קציני-אדמירליות בריטיים, ספינה זעירה ורעועה בשם ענטר, מסעדה בנמל מרסין, מלאה פליטים נואשים וסוכנים נאציים, והופעת-אורח של אילזה, מין מאטַה-הארי לעניים, המנסה לפתות את גיבורנו רב-חובל בבית-מלון תורכי כדי לשאוב ממנו מידע.
קליגר-עליאב: מאטה הארי או בבה אידלסון?
הסיפור השני הוא על רות קליגר-עליאב (השם עליאב אמור לאזכר את עלייה ב') שהופכת – בזכות הסרט 'דילמת הדָרְיַין' – למאטה-הארי מעודנת וערכית של היישוב היהודי. גם היא נתקלה בפליטים נואשים בתורכיה בימי מלחמת העולם השנייה; אחד מהם היה חיים לאופר, שעם בנו ארז יצרו את הסרט התעודי-דרמטי הזה, שכבר נכתב עליו בכמה מקומות.
נתקלתי פה ושם בדברים שכתבה קליגר – נוסטלגיה נרגשת ונמלצת לימי הזוהר שלה. קשה היה לזהות בהם את עלילות הגבורה והאימה (אם כי אלה קיימות בשפע בספר שכתבה, "המפלט האחרון"). אומרים לי שעדותה על פרשת האונייה דריין לוקה באי דיוקים; כך או אחרת, הסרט מציג אותה באור מרשים, ובמידה מסוימת – מתונה למדי – הוא חלק מאותו נאראטיב אלטרנטיבי, המטיל משא של אשמה ועיוורון על מנהיגות המדינה-שבדרך בימי מלחמת העולם השנייה. תום שגב כתב ש"דמעותיה לא הצליחו לגבור על קשיחות הממסד הציוני הגברי בראשותו של חיים ויצמן עצמו, והפליטים הופקרו."
הסרט מצא חן בעיני הן בזכות הסיפור, והעובדה שמי שהצטיירה בעיני, ממפגש שטחי עם טקסטים אקראיים שכתבה, כמין עסקנית-מפא"יניקית – מתגלגלת בו לפאם-פאטאל הירואית; והן מפני שהוא גם סיפורו של המתעד, חיים לאופר, והתעסקותו הכמעט אובססיבית בדמותה של רות קליגר-עליאב. יש בסרט מין תום חובבני-לכאורה, ולעומת זאת הקטעים המבוימים עשויים היטב והדס קלדרון מרשימה. שווה צפייה.
אתה יכול לרמות את וורדפרס על ידי שינוי התאריך המקורי של מה שהוצג בעבר לתאריך מאוחר יותר. אתה אפילו יכול לקבוע תאריך עתידי שבו יתפרסם אותו קטע שוב ושוב ושוב.
ודווקא אשמח לקרוא על היריות ברח' מסדה, חנינא תדיר וסופו המר של החתול נפתלי.
התגעגעתי לפולקלור החיפאי. ברוך הבא!
לכרמית – תודה. בסוף גיליתי את הפטנט.
למיכל – בהזדמנות, אולי, אכתוב.
עמי – תודה