חוצלארץ, מרץ 2011: פיראוס-מסינה-ליבורנו
ע. הלל על המעבר במיצרי מסינה, מתוך "חוצלארץ, חוצלארץ!", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1960.
חוצלארץ, מרץ 2011: פיראוס-מסינה-ליבורנו
נעמי שמר בגן החורף: עוד מסע נוסטלגי
לאזרחינו הצעירים יותר – ולקהל קוני הכרטיסים – אולי קשה להאמין, אבל היה פעם איזה הרף-עין היסטורי קצרצר שבו כמעט כולם אהבו אותנו, ואנחנו אהבנו בחזרה. את כולם, ובמיוחד את הצרפתים. ואם צריך לבחור סמל לתקופה הזאת, אי-אז במחצית שנות השישים, האוניה "שלום" מתאימה במיוחד. קיבלתי עכשיו תזכורות לעניין הזה בגלל כתבה ישנה על האוניה, שבשוליה צצה לפני שבוע בערך שאלה די פתאומית בחתימתה של ללי שמר – הבת של נעמי שמר – לגבי אחד האולמות באוניה: מהו "גן החורף" באונייה שלום, מה היה בו ומי עיצב אותו?
הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי
[מקור]
הַבָּלָדָה על אֵן בּוֹנִי
מאת אליסדיר גריי
עִוֵּר וְקַבְּצָן, אֲדוֹנִי, וְגַם שִׁכּוֹר מֻחְלָט
שֶׁמְּסַפֵּר סִפּוּרֵי סַבְתָּא. אַחֶרֶת מִי יִקְנֶה לִי שְׁתִיָּה?
אַל תֵּשֵׁב כָּל כָּךְ קָרוֹב – אֲנִי מַסְרִיחַ אֲבָל מֵת לִבְּרֶנְדִּי.
גַּם בִּירָה תַּסְפִּיק. תּוֹדָה! חַיִּים אֲרֻכִּים לְכֻלָּנוּ.
בּוֹא תִּשְׁמַע אֵיךְ נִהְיֵיתִי מַה שֶּׁאֲנִי.
בלב האפלה
"פרשת לקוניה"
אפרים צוק ו"פרשת לקוניה"
מאת רב-חובל הלל ירקוני
אפרים צוק (צוקר) שנפטר בינואר השנה בחיפה, נולד בשנת 1922 בגרמניה, בפרנקפורט-על-המיין. בשנת 1935 עלה לארץ עם הוריו. הוא התקבל למחזור הראשון בבית הספר הימי בחיפה, במגמת מכונאות, אך לפני שסיים אותו הצטרף, בשנת 1941, לצוות האנייה הבריטית ורבניה (Verbania), של חברת הספנות Shaw Savill, שהייתה אוניה איטלקית שנפלה שלל מלחמה (Prize Ship). הוא ורב-חובל גד הילב ז״ל היו בין עשרת הימאים הארץ-ישראלים שצורפו להפלגה זו על ידי הבריטים. האונייה הפליגה דרך תעלת סואץ, סביב כף התקווה הטובה, לנמל הליפקס בנובה סקושיה שבקנדה. בהליפקס הצטרפה האונייה לשיירה בת 120 אניות, אשר 118 מהן הגיעו בשלום ללונדון; ההפלגה כולה ארכה 9 חודשים. לאחר שהייה באנגליה, גויסו השניים, וימאי ישראלי נוסף בשם יוסף שפירו, לצוות אונייה דנית בדגל הולנדי ושמה קוניט ("Koenjit") אשר אמורה הייתה להפליג מליברפול סביב אפריקה לתעלת סואץ. ב-12 במאי 1942 פגעה באונייה הצוללת הגרמנית Plauen"- U-156" וטיבעה אותה.
כל 37 אנשי הצוות ניצלו בשתי סירות הצלה. הצוללת הגרמנית עלתה על פני המים, ומפקדה ציווה על הסירות להתקרב; הוא שאל לשם האנייה שטובעה, שאל האם ידוע להם המיקום הגיאוגרפי שלהם והאם יש להם פצועים. לאחר שקיבל תשובות מספקות, צלל ונעלם.
האוניה "קוניט" (בשמה הקודם)
הסירה של גד הילב, ובה 24 אנשי צוות, הגיעה כעבור שבוע בכוחות עצמה לאי דומיניקה שבאיים הקריביים. הסירה של אפרים צוק, עם 13 אנשי צוות, נאספה על ידי מיכלית אמריקאית אשר הגיעה בשלום לניו יורק.
אפרים צוק המשיך להפליג במהלך המלחמה באניות אמריקאיות, באחדות מהן ביחד עם גד הילב; סיום המלחמה מצא אותו בפיליפינים. כאשר הוצעה לו, על פי החוק האמריקאי – כמו לכל הימאים הזרים אשר שירתו באניות אמריקאיות – אזרחות של ארה"ב, דחה את ההצעה. עם שובו לארץ הצטרף להעפלה, היה המכונאי הראשי של אניות מעפילים "חיים ארלוזורוב" ו"פאן יורק" שעליהן פיקד רב-החובל גד הילב. עם הקמת המדינה הצטרף לחברת צים; אחרי שביתת הימאים הגדולה של 1951 התגייס לצבא הקבע בחיל-הים, אך השתחרר כעבור שלוש שנים וחזר לצי הסוחר. בשנת 1954 הוסמך רשמית כמכונאי ראשי; הוא החזיק ב"פנקס ימאי" מספר 173.
וורנר הארטנשטיין
אפרים לא שכח את התנהגותו האצילה של מפקד הצוללת הגרמנית שהטביעה את אוניתו בזמן המלחמה. הוא חקר וחיפש, עד שעלה על עקבותיו: הסתבר שהצוללת U-156 טובעה ב-8 במרץ 1943 על כל צוותה. מפקדה היה וורנר הארטנשטיין (Werner Hartenstein) – מפקד אשר עמד במרכזה של פרשה הידועה כ"מקרה לקוניה" או "פקודת לקוניה".
לקוניה הייתה אניית נוסעים בריטית טרנסאטלנטית, בבעלות חברת הספנות הנודעת קאנארד, ובעת מלחמת העולם השנייה הפכה לנושאת-גייסות. ב-12 בספטמבר 1942, בדיוק ארבעה חודשים אחרי טיבוע קוניט, אונייתו של אפשרים צוק, במרחק של כ-500 מייל מערבית מהחוף המערבי של אפריקה, גילתה U-156 את לקוניה. בהיותו משוכנע על פי המודיעין שבידיו שהאונייה נושאת צבא, תקף אותה הארטנשטיין והטביעה. הנוסעים נטשו את האנייה והיא טבעה במהירות; כאשר ההתקרבה צוללת אל מקום טביעתה, נשמעו צעקות לעזרה באיטלקית. לתדהמתו של מפקד הצוללת הגרמני הסתבר שהאנייה נשאה 2732 נוסעים, ביניהם 1800 שבויי מלחמה איטלקיים, 136 אנשי צוות, 285 חיילים בריטיים, 80 אזרחים ו-160 שומרים פולניים. הארטנשטיין פקד על מבצע הצלה: הוא קרא לעזרה לצוללות גרמניות נוספות באזור, שידר בתדר החירום הבינלאומי באנגלית ובשפה גלויה את מיקומו, והודיע על הפסקת הפעולות המלחמתיות למשך זמן פעולות ההצלה. U-156 נשארה על פני המים במשך יומיים וחצי. הארטנשטיין העמיס על הצוללת מספר מרבי של ניצולים וגרר מספר סירות הצלה עם כ-200 ניצולים נוספים.
ניצולי "לקוניה" על צוללת גרמנית
אדמירל דיניץ, (Dönitz) במפקדת הצוללות בפריז הכבושה, אמנם נדהם מפעולתו של הרטנשטיין, אך ציווה על שלוש צוללות נוספות להצטרף לפעולות ההצלה. בנוסף לכך הצטרפה אליהם צוללת איטלקית ואוניית מלחמה של צרפת של ממשלת ווישי. מאות ניצולים עמדו על סיפונן של חמשת הצוללות, ומאות אחרות שהו בסירות הצלה סביבן. דגלי הצלב האדום נפרסו על כולן.
ב-16 בספטמבר גילה את ריכוז הצוללות והניצולים הזה, מפציץ אמריקאי מדגם 24-B. הטייס דיווח על המחזה למפקדה ושאל מה לעשות. הקצין האחראי פקד עליו לתקוף; המטוס חזר והפציץ את ריכוז הצוללות. הצוללות, בניסיון להמלט מההפצצה, זרקו את הניצולים לים וצללו. אחדות מהן נפגעו. עם תום התקיפה חזרו צוללות אחדות וגם אניית המלחמה הצרפתית הגיעה למקום, ואספה את שארית הניצולים. בסה"כ נספו באירוע כ-1621 איש וניצלו 1111.
בעקבות האירוע הזה הוציא אדמירל דיניץ את פקודתו הידועה לשמצה האוסרת על צוללות גרמניות להושיט עזרה לניצולים. פקודה זו מכונה "פקודת לקוניה". על פקודה זו הוא נתן את הדין בפני הטריבונל הבינלאומי בנירנברג. הוא חמק מעונש המוות בזכות עדותו של האדמירל האמריקאי נימיץ (Nimitz) אשר העיד שגם צוללות אמריקאיות לא עשו שום מאמץ על מנת להגיש עזרה לניצולים מהתקפותיהן.
אולי לא אופייני הדבר לרוח הצבא הגרמני, אך רבים ממפקדי הצוללות הגרמניות לא הקפידו על הפקודה הזאת. וורנר הארטנשטיין עצמו, ב-19 בספטמבר 1942, שבוע אחרי טיבוע "לקוניה", טיבע אנייה בריטית נוספת בשם
"Quebec city" והגיש לניצולים את כל העזרה הדרושה. פעולתו של הקצין האמריקאי אשר פקד על הטייס של 24-B להפציץ את הצוללות, נחשבה בעיני רבים כפשע מלחמה, אך שום צעדים משמעתיים לא ננקטו נגדו. מלחמה זה עסק מלוכלך.
וורנר הארטנשטיין לא היה נשוי ובן משפחתו הקרוב ביותר היה אחיינו, וורנר שופן (Schuppan). אפרים צוק גילה אותו בגרמניה ואירח אותו עם אשתו בארץ. בגרמניה, בעיר הולדתו של מפקד הצוללת, פלאואן, (Plauen – זהה לשם הצוללת), פועלת אגודת מוקירי זכרו של וורנר הארטנשטיין, ושני הימאים הישראליים אפרים צוק וגד הילב היו חברים בה.
—————————-
הרשימה מוקדשת לזכרו של אפרים צוק, שהיה בעל ידע היסטורי רחב ביותר, במיוחד בכל הנוגע לתולדות הספנות ולמלחמה בים. שימש מקור בלתי אכזב של אינפורמציה על אישים ואירועים ימיים, היה בעל תואר שני בגיאוגרפיה ופעיל בארגון GREENPEACE.
קטע עתונות ובו דברים של אפרים צוק על וורנר הארטנשטיין
ANU BONIM PO NAMAL, YA SIDI
התקבל, כמו שאומרים, במערכת, באדיבותו של מר בן-ציון מנו, אלבום תמונות משנת 1929 המתעד את בניית נמל חיפה. אני שמח להציג אותן כאן בהקרנת בכורה. התמונות מדברות, אני חושב, בעד עצמן; כמה מהן, לדעתי, יפהפיות גם ללא קשר לערך ההסטורי שלהן.
ורק למען ההקשר ההסטורי, ככה נראה החזון הבריטי האימפריאלי – המבט מופנה מחיפה מזרחה, לבומביי. 
צירפתי קישורים לגרסאות גדולות יותר בפליקר, וכמה תקריבים.
הגדלה ותקריב
וסדרת צילומים מאזור עתלית, שם הוקמה המחצבה לחומרי הגלם
זהו הבונגלו של המפקח ליד המחצבות בעתלית
תשובה לרב-חובל איטלקי
לפני יומיים נערכה הלוויתו של רב-חובל אנריקו לוי, ולמרות שלא הכרתי אותו היטב, נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלי אתו וחשבתי שכדאי לספר עליה. אנריקו לוי היה קצין ים איטלקי מפדואה, שנקלע כמעט במקרה למערבולת של תקופת ההעפלה, התגייס לעניין והחל לעסוק ברכש של כלי שייט ובפיקוד עליהם; הוא פיקד על אוניית המעפילים הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, "דלין", (נדמה לי שהוא זה המופיע בתמונה); שימש רב-חובל בצי הסוחר הישראלי בראשיתו, ואחר כך הפך לדמות מפתח בענייני חינוך ימי וספנות בכלל. הוא ניהל את בית-הספר לקציני-ים מ-1951 עד 1960; אחר כך מילא עוד שורה של תפקידים בכירים.
על כל אלה ידעתי מעט מאוד, או כמעט כלום, כשפגשתי אותו, בהקשר די מוזר, אפילו משעשע: פעמון גנוב. הסיפור בקצרה: בשנת 1997 נערך מפגש ותיקים של האוניה "קדמה", אחת הראשונות של צי הסוחר, שאנריקו לוי היה רב-החובל שלה בשנת 1949. לוי הגה חיבה נוסטלגית רבה לאוניה הזאת, ובשנת 1955, כשפיקד על אוניה אחרת, ראה אותה, לגמרי במקרה, נגררת בדרכה האחרונה לחצר הגרוטאות, אי שם באנגליה. הוא הצליח להשיג את הפעמון שלה ומסר אותו לבית הספר הימי בעכו, שם נתלה אחר כבוד על ראש התורן במגרש המסדרים; אבל ברבות השנים – לא ברור בדיוק מתי – נגנב הפעמון, אולי בשל ערכו האספני ואולי כמעשה קונדס, קשה לדעת. שנים חלפו, ובוקר אחד הגיעה שיחה מוזרה משגרירות ישראל בבריטניה. איזה ג'נטלמן בריטי קשיש מטריד אותם בסיפור משונה על פעמון; בירור מהיר העלה שבגזוזטרת ביתו תלוי היה פעמון-אוניה ישן, שבאמצעותו הכריזה רעייתו על זמני הארוחות כשעבד בגינה. על הפעמון היה חרוט שמה הישן של קדמה. בבוא עידן האינטרנט חיפש האיש את השם החרוט על הפעמון ברשת, גילה את מקורו, והחליט להחזירו לבעליו החוקיים. הפעמון הגיע ארצה ואנריקו לוי הוזמן כדי לבחון אותו. הוא הביט בו משועשע ונרגש ואישר שלמיטב זכרונו כך בדיוק נראה הפעמון הישן. איך הגיע מעכו לפרברי לונדון? ובכן, כנראה שלא הגיע, ומדובר רק בהעתק זהה, ישן יותר, שנמסר לאחד מקציני האוניה עוד לפני שהפכה לאונייה העברית הראשונה.
מאז פגשתי את אנריקו לוי עוד כמה פעמים, אבל אחד הדברים שסירב להם תמיד היה להתראיין ולספר על הביוגרפיה הצבעונית והעשירה שלו; הוא היה צנוע וחסר מניירות במידה שקשה לתאר. היה לו עניין מסויים בהנצחת ההיסטוריה של הספנות, אבל את הסיפור האישי שלו נדמה שהצניע, כמעט החביא.
לפני כשנתיים, בדצמבר 2004, הגיעה שיחת טלפון פתאומית, נרגשת ומפתיעה; מיד לאחר שהכה אסון הצונאמי באסיה טלפן אנריקו לוי. הוא רצה רק ליצור קשר, להעביר מסר – שיחה אינסטרונמטלית לגמרי – אבל השיחה הזאת לימדה עליו יותר מכל הפגישות הנוסטלגיות אחרת. "מאז ששמעתי על מה שקרה אני לא ישן בלילה, בגלל הילדים," הוא אמר. "אני יודע מה קורה כשמתרחשים אסונות כאלה. אלה שנפגעים הכי קשה, אלה שחשופים לסכנות יותר מכולם, הם הילדים; הם הכי פגיעים, ולהם צריך לעזור, ומהר. אי אפשר לחכות לארגוני סיוע שייקח להם שבועות להגיע לשם." היה לו רעיון – להפנות כלי שייט, בתי-חולים צפים של ציים שונים, בעיקר של ארה"ב, לאזור האסון, ולפנות אליהם נפגעים, בעיקר ילדים, כדי שיהיו בסביבה מוגנת לפחות בתקופה הראשונה, עד שהרשויות באזור יחזרו לתפקד. אולי אתם זוכרים שממדי האסון הובהרו באיטיות יחסית, ושהסיוע הראשוני שהציע ממשל בוש היה מגוחך; אנריקו לוי דיבר כמי שהבין מיד מה קרה באמת, ומה צריך לעשות.
ניסיתי להעביר את המסר הלאה; אני מניח שאנריקו לוי דיבר עם עוד אנשים, ואין לי מושג אם מישהו התייחס אל הרעיון שלו ברצינות, ואם יושם; לא החזרתי לו צלצול וזמן מה ניקרה בי תחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי איזו חובה ולא עשיתי מספיק, כאילו הפרתי את אמונו. אחר כך שכחתי מהעניין, עד ששמעתי שנפטר, ונזכרתי שוב בשיחה הזאת. אני מרגיש כאילו אני עדיין חייב לו תשובה.
אנריקו לוי ליד הפעמון האבוד של "קדמה", 2001.
מכתב של אנריקו לוי מ-1948, עם הצטרפותו לצוות הקדמה.
(אגב, אין לי חיבה מיוחדת לכתיבת הספדים, והרצף הזה הוא תולדה מקרית של הנסיבות.)
פאפא
לפני כמעט עשור ראיינתי את פרודרומוס פאפאוואסיליו, שנודע בכינוי פאפא, קפריסאי שהיה אז בשנות השבעים לחייו. פאפא אינו דמות מפורסמת מאוד, אף על פי שבמהלך השנים נכתבו ושודרו עליו מדי פעם כתבות עיתונאיות, בארץ ומן הסתם גם בקפריסין; הוא נפטר ביום שישי, ולא זכה לחזור לעירו פמגוסטה, שאליה התגעגע מאז נאלץ לעזוב אותה במלחמת האזרחים בקפריסין ב-1974, אז הפכה לחלק מן האזור התורכי באי.
פאפא היה איש רב-קסם ושופע חום אנושי שבו אפשר היה לחוש אפילו במפגש קצר ומזדמן. היו לו חברים קרובים רבים בארץ. הוא היה מעורב, מתוך בחירה אידיאולוגית, בתהפוכות ההיסטוריות של האזור מגיל צעיר; סיפור החיים שלו מרתק ונוגע שוב ושוב בפליטות, גירוש ועקירה. פאפא שפע סיפורים ואנקדוטות אינספור, בין השאר על גולדה ועל יצחק שדה, על בן-גוריון (שעבורו השיג עותק של כתבי הפילוסוף אאורופידס, במקור היווני) ועל דמויות נשכחות יותר; הנה תקציר קורותיו – –
הוא נולד ב-1919 בלימניה, כפר סמוך לפמגוסטה, ונהנה לתאר ילדות פסטורלית בכפר מסורתי; אחר כך נשלח לבית-ספר תיכון בעיר ודי מהר פיתח מודעות פוליטית והפך לאקטיביסט. מיד עם תום לימודיו, ב- 1937, היה ממייסדיה של תנועת האיגודים המקצועיים בקפריסין, שנחשבה בלתי ליגלית בעיני השלטון הקולוניאלי הבריטי אבל הפכה חוקית בתוך שנה, אחרי שהוגשה לשלטונות הבריטיים עצומה בה נטען שאין הגיון לאיסור במושבה בריטית בה חלים חוקי הממלכה, המתירים התאגדות כזאת. ההיתר הזה היה לדבריו תפנית שהשפיעה ישירות ובאופן עמוק על חייהם של תושבי האי: הוא תרם לשיפור תנאי העבודה ותנאי החיים בכלל של רוב התושבים.
ב-1941 הצטרף למפלגת AKEL – מפלגת הפועלים הדמוקרטית, מפלגה סוציאל-דמוקרטית שנוסדה באותה שנה; המפלגה תמכה במאמץ המלחמתי נגד הנאצים, במקביל לשאיפה להשתחרר מהשלטון הבריטי – מצב המזכיר את עמדת היהודים בארץ באותה עת. פאפא התגייס, מתוך מניעים אידיאולוגיים, לצבא הבריטי והוצב במצרים, ובעת שירותו הצבאי התחיל סיפור האהבה שלו, ההזוי-משהו, עם היהודים, שכמה מהם פגש בצבא הבריטי; המאורע המכריע, לדבריו, התרחש ברחוב פנורמה בחיפה, בעת חופשתו הראשונה מן הצבא הבריטי. האונייה שלו הפליגה ממצרים דרך חיפה, והוא עמד עם חבר על הכרמל והביט בנוף, ואחר כך באנשים – שנראו לו נוגים וטרגיים, בניגוד בולט לנוף המקסים – ומשהו קרה לו. זה קרה ב- 25 בדצמבר, ערב חג המולד, 1945. אז החל להתפתח העניין המתגבר שלו בשואת יהודי אירופה ובלאומיות היהודית.
ב-1946 נודע לו בחשאי מפיו של איש ארגון הג'וינט, צ'רלס פסמן, על התוכנית הבריטית לבנות בקפריסין מחנות עבור המעפילים היהודים שנמנעה כניסתם ארצה; פסמן ביקש את עצתו, ופאפא הציע לפעול בשני מישורים. ראשית, לארגן מחאה בקרב הקפריסאים נגד התוכנית הבריטית – אולם הסיכוי שהדבר יביא לשינוי ההחלטות הבריטיות היה קטן. במקביל, הציע להתארגן במישור המעשי – לדוגמא, לרשום את הג'וינט כארגון פילנטרופי מוכר; כסוכן מנוסה הכיר היטב את החוקים וההטבות של רישום מסוג זה. הרישום איפשר לפתוח משרדים מקומיים, להעסיק עובדים – בהם רופאים ואחיות – במחנות, העניק פטור ממסי יבוא, להביא לקפריסין ציוד ואספקה. השניים ניסחו מכתב למזכיר הקולוניאלי בניקוסיה; התשובה התעכבה, ופאפא החליט לפנות לעתונות הבריטית. ידיד מן הצבא הבריטי, ג'ורג' בואלר, היה עתונאי ב"דיילי הראלד", שופרה של מפלגת הלייבור השלטת בבריטניה, ויזם את מינויו של פאפא לכתב המקומי של העתון בקפריסין; הוא העביר אם כן לעיתון ידיעה מנוסחת בדרמטיות, ובה פרטים על התוכנית הבריטית להביא פליטים יהודיים לקפריסין, ודיווח על התנגדות הקפריסאים ליישומה. עוד לפני שפורסמה הידיעה, העביר אותה העיתון למשרד החוץ הבריטי, ובאותו לילה, בחצות, אושרו כל בקשות ארגון הג'וינט.
זאת הייתה תחילת פעילותו המחתרתית-למחצה, שבמהלכה הפך למעין דמות-אב מיטיבה של הפליטים היהודים במחנות בקפריסין וסייע לארגוני המחתרת השונים שפעלו שם. מחאת תושבי האי נגד הקמת המחנות נבעה ממניעים שונים, אבל קל להאמין לפאפא כאשר סיפר שיותר מכל נגע ללבו מראה המון הפליטים שירדו מן האוניות הרעועות, והוודאות שפיעמה בו, שאין לכלוא שוב את פליטי המחנות הנאציים. כמו ותיקי מחתרת רבים פאפא שמר על חשאיות בעניינים מסוימים גם כעבור שנים רבות, אבל נראה שיצר קשרים בין המחתרת הקפריסאית EOKA לאנשי ההגנה, לאור זהות האינטרסים של הארגונים – המאבק בשלטונות בריטים. בו בזמן היה סוכן מקומי רשמי של הג'וינט. ב-1948 ביקר בארץ, ישב בכסית ונפגש עם גדולי האומה, "מבן-גוריון ומטה."פאפא מימין (כנראה) על סיפון האוניה פאן יורק, ברקע פאן קרסנט, סמוך לפמגוסטה, 1948.
בסרט "אקסודוס" מופיעה דמות שנדמה לי שהיא מעין קריקטורה המבוססת במשהו על דמותו; אבל האונייה אקסודוס לא הגיעה כלל לקפריסין; מעורבותו העיקרית הייתה באחד משיאיה האפיים האחרים של התקופה, הגעתן אוניות המעפילים הגדולות ביותר, פאן-יורק ופאן קרסנט לקפריסין. הוא לא טיפל רק בפליטים אלא חבר לקברניטי שתי האוניות, גד הילב ואייק אהרונוביץ', ויחד טיפלו באוניות ושמרו על כשירותן על מנת שישמשו בעתיד את הצי. הנפת דגל ישראל על האוניות עם הכרזת העצמאות הוא אחד הזיכרונות הטעונים ורבי העוצמה ביותר שנשא עמו כל חייו.
בתום המלחמה החליט להקים עסק משלו – סוכנות אוניות; הסוציאליזם שלו לא הפריע לו להצליח בעסקים. הוא הפך לסוכן של חברת צים וקרא לחברה שבבעלותו בשם העברי "שֹהם" (כשמה של סוכנות האוניות הישראלית של צים דאז.) עם השנים התרחק מפעילות פוליטית אבל שמר על מעורבות ציבורית במועצת העיר של פמגוסטה ובגופים רבים נוספים, כמו הצלב האדום. אבל ב-1974 פרצה מלחמת האזרחים בקפריסין והצבא התורכי פלש לצפון האי.
פאפא היה בלונדון עם פרוץ הקרבות; בארץ התארגנה, באורח ספונטני לחלוטין, רשת סיוע התנדבותית. פאפא רצה, יותר מכל, להגיע בהקדם לקפריסין, אולם על האי הוטל מצור ימי ואוירי ולא היתה כל דרך מוסדרת להגיע לשם. חבריו נערכו למבצע שהיה בו משהו מאווירת הימים הרחוקים של המאבק במחתרת. ספינת הדיג "גלים" של הקבוץ המאוחד נבחרה לשמש כפורצת המצור. הפעיל אותה צוות מתנדבים (פאפא נשא בארנקו רשימה עם שמותיהם: דוד מיימון מעין חרוד, נתן הכהן מדפנה, נסים כהן ממעגן מיכאל, אלון אונגר וגלעד אמיר משדות-ים) והספינה יצאה לדרכה בלילה. עם שחר הגיעו ללרנקה. זוהי מחווה שגם עליה דיבר פאפא בהתרגשות עצומה.
המצב באי טרם התייצב; פאפא עוד הספיק לחזור לביתו בפמגוסטה, ניהל מגעים עם כוחות האו"ם וטיפול בבעיות מקומיות שונות. הוא ביקר גם בביתו, והאמין שמצב המלחמה הוא זמני ושבקרוב יחזרו הדברים לקדמותם. כשיצא מפמגוסטה, היה בטוח שישוב אליה תוך כמה ימים. "הטעות הגדולה שלי", הוא אמר, "הייתה שלא לקחתי באותו ביקור אחרון את רשימותיי וניירותיי, בהם מכתבים מבן גוריון". למעשה, לא לקח עמו דבר. "מעולם לא דמיינתי שמישהו יכול להישאר הרחק מביתו נגד רצונו". הוא המשיך וסיפר איך הוא נסע לכיוון לימסול עם בתו ובעלה. בדרך רצו למלא דלק, והתברר לו שיש ברשותו רק 5 פאונד, ואז הכתה בו לפתע ההכרה במצב: אי ודאות, חוסר בטחון, ערעור פתאומי של כל המוכר והידוע – תחושות של פליט.
פאפא התיישב בלימסול, והחל בתהליך של שיקום. הוא עסק בסיוע לגולי פמגוסטה, ששמרו על מערך ארגוני שפאפאואסיליו היה אחד ממנהיגיו. הוא מונה לאחראי על הטיפול והשיקום של הפליטים הקפריסאיים. אחת ההחלטות המרכזיות של הגולים מפמגוסטה היתה לשמור את כל החברות והמוסדות המוניצפליים פעילים: קבוצות ספורט שמרו על שמן, וכן מפעלים תרבותיים, אגודות רופאים, עוד"ים, אגודים ספנותים וכ'. הגולים קיבלו מן הממשל בנין בו מתרכזות הפעילויות. נערכות בחירות ופעילויות שונות. פאפאואסיליו מונה לראש העיר של פמגוסטה בגולה. כ-60,000 גולי פמגוסטה מפוזרים כיום בעיקר בערים לימסול, לרנקה, ניקוסיה ופאפוס. רבים הגרו לארצות אחרות.
כאמור, זה רק תקציר תמציתי ביותר של תולדותיו. הוא היה דמות מרתקת ומקסימה ואני מקווה שעוד ייכתב עליו יותר.
קולות הימאים
[וריאציה על רשימה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות."]
בארצות הים יש דבר כזה, ספרות ימית: אם תשאלו איזה מומחה אקראי מה זה בדיוק, בטח ישלוף מיד את ג'וזף קונרד, ומיד ייזכר ויאמר מובי דיק, ואולי יציין את רוברט לואי סטיבנסון, ויפשפש עוד מעט בזיכרונו ויעלה באוב את המרד על הקיין מאת חביב התשחצים, סופר אמריקני בשלוש אותיות, מתחיל בו"ו ונגמר בקו"ף; ויתלבט אם לכלול גם את רובינזון קרוזו והאודיסיאה; אלא שכל הנכסים הקאנוניים הללו שייכים בעצם לספרות הכללית, ולא לאיזו סוגה נפרדת ששמה ספרות ימית; הסוגה הזאת בהחלט קיימת, אפילו פורחת, אבל על פי רוב מצטנעת בגבולותיה המובהקים: זאת ספרות פנאי לקהל-נישה, בדומה לבלשים, מרגלים ורומנים גותיים.
ויש כמובן גם סתם ספרים, טובים יותר או פחות, שיש בהם אלמנט ימי בולט. במקומותינו צריך לציין את ג'ון אורבך המנוח, לא בדיוק סופר עברי – כמו קונרד, הוא היה פולני שבחר לכתוב באנגלית – אבל מהמשובחים והנשכחים בסופרים שפעלו כאן; ויש עוד ספרים ימיים, נשכחים עוד יותר. לרשימה הקצרה למדי של ספרי ים עבריים מצטרף ספרו של אבשלום קווה, "הים הזקוף."
ומכיוון שנטלתי על עצמי – בלי שאף אחד ביקש ממני – להתייחס מדי פעם לעניינים ימיים-ספרותיים, ביחד ולחוד, ראיתי חובה לעצמי לרכוש בכסף מלא את הספר, ועד עכשיו אני לא מצטער: קווה היה קצין שני בצי המסחרי, בימים שבהם עוד היו קולות לימאים העבריים. היה היה מלח עברי עם כתובת קעקע, כדברי השיר – אם אני לא טועה היה לו את הרצל בפרופיל ועוד אייקונים ציוניים על כל הגוף – והספנות העברית, מונעת ע"י מיתוסים מפוברקים על אודות עבר ימי יהודי רב-תהילה, לצד רווחים קלים מהברחת נקניקים איטלקיים וג'ינסים אל ארץ ישראל הקטנה והספרטנית, הייתה בשיא תהילתה. זהו פרק שולי ונשכח, אבל צבעוני ומרתק, וטוב שקם מישהו לספר את מקצת הסיפור הזה.
בסיפורי הים והמלחים של קווה אין הרבה התמודדות מול איתני הטבע הכבירים, אלא, כיאה וכראוי, הרבה סיפורים על בארים וזונות, מפני שעולמם של הימאים בימים שבהם עגנו האוניות משך ימים ושבועות בנמלים היה מורכב בעיקר משכאלה. כך עוקף קווה כבדרך אגב את מה שמהווה בעיני את אחת המהמורות העיקריות של ספרות ימית – המחסור בנוכחות נשית. העדרה של רומנטיקה ימית קלאסית מתבטא גם בשמות. אצלנו אין לונג ג'ון סילבר או קוויקווג; קברניטיו הקשוחים של קווה נקראים שייקה רייזמן או שייע קוזניץ – שמות מן העיירה היהודית או מקופת חולים זמנהוף. הסיפורים גדושים טיפוסים קיצוניים, ובלתי שפויים למדי, וגם זה, יעידו אנשי הים הותיקים, מייצג ואותנטי עד מאוד. אנשי הצוות התלושים והתימהוניים שלו נושאים על גבם מבלי משים את כל תולדות הגולה והתקומה, ממש כפי שאוניותיו המואנשות נושאות את סממני מדינת היהודים הצעירה: שלושה טנקים פגומים, שעל מנת להפטר מהם מחפשים לאורך חופי אפריקה איזו מלחמה תורנית, ומבטיחים לרוכש כבונוס גם את מכונית הסוסיתא הנרקבת על הסיפון באין קונה. כל אלה מצחיקים מאוד, ולעתים גם נוגעים ללב.
לקהל המצומצם של יודעי-ח"ן, כלומר אנשי ים בעבר או בהווה, מזומנים בספר אלמנטים של רומן מפתח: מי היא באמת האונייה המכונה כאן "לולה ליפשיץ", "על שם סבתו של יהודי חביב שייסד את החברה בשנת תרפפ"ו" – אולי זאת לוסי בורכארד הנודעת – שם שהוענק ליותר מאונייה אחת, אם כי בניגוד לנימת הזלזול, לוסי בורכארד המקורית היא סאגת ספנות בפני עצמה; והאם "עתליה" היא האוניה "עטלית" ששמה נכתב באותם ימים בטי"ת? ומיהי אותה "גלוריה 4", שבעליה פשטו רגל, אבל זעקה ציבורית מנעה את מכירתה לצאצאיו של אנטיוכוס הרשע, באמצעות סיוע ממשלתי? ומי הם הבעלים ש"מקווים שהסבתא הזקנה תטבע יום אחד כדי שיוכלו לגרוף בשקט את דמי הביטוח?" מיהו החובל השני ההומו, והימאי החולם לפתוח מספרה בהדר הכרמל? לוותיקי הקהילה הימית היושבים בכמה פאבים נבחרים של העיר התחתית בחיפה פתרונים.
אבשלום קווה כבר קנה לו כמה אוהבים מובהקים, כך עולה מחיפוש מהיר ברשת (בעיקר בפורום ספרים של YNET) לצד כאלה שחולקים עליהם בתוקף; יש לו סגנון קל לזיהוי, אבל יותר מכך, נדמה לי שהוא כותב בלי טיפת מורא, בלי עכבות, בלי לחשוש מהתגחכות; נדמה לפעמים שזאת מין כתיבה אוטומטית, השופכת אל הדף את זרם-התודעה הקונדסי והשופע כל-טוב מילולי של המחבר. לפעמים התוצאה היא בליל משעשע ("עם "חוג ידידי לולה" נמנו יורדי ים בני לאומים שונים, נתבים, עובדי מספנות, זמרי עם, לווייתנים…שומרונים, שענים..קראים, ציפורי נוד…צדוקים, סבוראים" וכן הלאה) ולפעמים כמעט פיוט -"בוקר לח, רווי וילונות שקופים של רקב ענברי…" או "השלג ירד במשך כמעט יומיים רצופים וקבר תחתיו את כל הגרמנים, להוציא את הנשיא וילי ברנדט…". לפעמים זה עובד נפלא, ולפעמים פחות; אולי עריכה רגישה ונחושה הייתה עוזרת כאן. ההחלטה לכלול את הספר במסגרת סדרה של ספרי-מסע מעידה אולי על התלבטות של ההוצאה – האם הסיפורים שבו הם רק ממוארים משודרגים ומשעשעים, או הרבה יותר מכך? ובכן, תלוי איזה פרק קוראים. סיפור מותו של חשמלאי האוניה זוכוביצקי, למשל, הוא בעיני ספרות משובחת, כמעט עילאית: סיפור קצר שבו מזקק קווה את הסגנון המובהק שגיבש לעצמו לכלל מטח דחוס של רגש. סיפור יפהפה, מדויק, עצוב ומצחיק, אפקטיבי ומטריד על ימאי ש"היו לו ידי זהב ולב מר, והוא אף פעם לא גילה מה לא טוב לו" ועל ילדיו, ששאלו אותו בכל פגישה מתי כבר יבוא "לראות את הפוסטרים בחדרם ואת האופניים החדשים שקנה להם בשלט רחוק." ויש עוד הרבה.
גם אם יש לקווה, תווי-היכר של מספר-סיפורים פולקלוריסטי, סיפורי הים והמלחים שלו בפירוש אינם רק פלאברה על כוס בירה; הכתיבה שלו חורגת בקלות מכלל זיכרונות נוסטלגיים, ומפליגה לא אחת למחוזות של כתיבה ספרותית מצוינת. והרי לפנינו ספרות ימית.
ומכאן אסוציאציה חופשית: אבשלום קווה נוטה, כמו הרבה ימאים מאז ימי דרייק, ואולי אודיסאוס, להאניש את אוניותיו, שהן תמיד ממין נקבה (באנגלית כידוע אוניה היא she). כך "מריה גרנדה פון-פומרנץ" סבלה תקופה ארוכה מדיכאון שלאחר הפלגה ושואלת את נפשה למות, ולולה "נולדה במספנה בהולנד…ילדותה ונעוריה המאושרים, יש לומר, עברו עליה בפנימייה של הים התיכון." הרמן מלוויל, כותב על אונייה סרבנית המתעקשת לסטות לכיוון היבשה, מפני שלאחר ששה חודשים בים אפילו העצים שמהם נבנתה מתגעגעים אל היבשה שעליה גדלו. מלוויל הוא כמובן אחד מאבות המזון של הספרות הימית, קיימת או לא קיימת; קראתי עכשיו לראשונה את ספרו הראשון, טאיפי, ועוד מעט אעלה פוסט על אודותיו (גם אם אכביד בכך על המשאב הציבורי של עמוד הפתיחה. אני מתנצל מראש.)
נוסטלגיה ציונית: הפלגת הבכורה של "תיאודור הרצל"
(עוד מזכרונות רב-החובל אליעזר אקסל – הביא לדפוס ר.ח. הלל ירקוני)
בסוף אפריל 1957 הושלמה בנייתה של "תיאודור הרצל" אניית הנוסעים השלישית של צים, והיא נמסרה לנו מידי המספנה, דויטשה וורפט (Deutsche Werft) בהמבורג. הוחלט להביאה ללונדון, לקראת חגיגות יום העצמאות של ישראל, כדי לערוך עליה כמה קבלות פנים ולהעלות את הנוסעים לארץ בהפלגת הבכורה.
ביקור מהסקוטלנד יארד
במשך הימים בהם עגנה האונייה בלונדון ביקרו על סיפונה כ-8000 אנשים, וביום העצמאות עלו עליה שגרירים רבים כדי לכבד את שגריר ישראל בלונדון, מר אליהו אילת. מקבלת הפנים הזאת זכורה במיוחד הערתו של השגריר הסובייטי, יקוב מליק, שהתבדח ואמר שאם האנייה תפליג יחד איתו, הוא בטוח שנשיא מצרים, נאצר, ירשה לה לעבור בתעלת סואץ.
ראש עיריית לונדון מקבל מתנה
סדרת החגיגות שהתקיימו על סיפון האנייה במשך ימי שהותה ב"ווסט אינדיה דוקס" הסתיימה בארוחת צהרים רשמית בחדר האוכל של האנייה, ובו בזמן הסתיימה גם העלאת הנוסעים. לאחר שכל הנוסעים עלו לאונייה (משימה לא קלה, בהתחשב בעובדה שהיה עליהם לטפס על כבש צר במיוחד באותו רציף של נמל לונדון, שהיה רציף אניות מטען ולא אניות נוסעים) התקיימה קבלת-הפנים אחרונה והחשובה מכולן, לכבוד ראש העיר של לונדון וכ-250 אח"מים. רשימת האורחים נראתה כרשימת "המי ומי" בבריטניה דאז. אני עדיין זוכר אותה: היא כללה, כמובן, את הלורד מאיור עצמו, בבגדי השרד המתחייבים מהמשרה הרמה; את נשיא לשכת הסחר של בריטניה, סיר דויד אקלס; הויסקונט וויורלי, יו"ר רשות נמל לונדון; הלורד נתן; סיר סיימון מרקס; סיר רוברט בוטלי; סיר ויקטור רייקס ועוד מספר חברי הפרלמנט.
מספר נאומים נישאו לפני הארוחה, והארוך ביותר וקרוב לוודאי גם החשוב ביותר היה של השגריר אליהו אילת. הוא הצהיר שיש משמעות לכך שקבלות-הפנים התקיימו על סיפון האנייה הנושאת את שמו של האדם אשר הניח את היסוד למושג המדינה היהודית, ויצר את המוסדות אשר בלעדיהם ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל. לא פחות סמלי הוא, שקבלת הפנים של יום העצמאות שלנו, אשר בדרך כלל מתקיימת על "אדמת ישראל" – בשגרירות, התקיימה הפעם על סיפון אנייה, ובכך מזכירה לנו ולידידינו את הקשר הימי של מדינתנו הקטנה, המדינה היחידה באסיה (אם מקבלים את העובדה שמצרים היא מדינה באפריקה), בעלת מוצא לים התיכון והים האדום, ומהם אל עורקי הסחר הימי הגדולים ביותר, האוקיאנוס האטלנטי וההודי.
היו עוד מספר נאומים לפני הארוחה, ועם הגשת היין אמור הייתי להרים כוס ראשונה לכבוד הוד מעלתה מלכת בריטניה. אבל בדיוק כאשר עמדתי לעשות זאת, מישהו טפח על כתפי ולחש באזני "…קפטן, אנא צא החוצה, זה מאד חשוב". הסתובבתי וראיתי את הכלכל הראשי שלי. הוא הוסיף שאנשי הסקוטלנד יארד, משטרת לונדון, הם אלו אשר רוצים לדבר איתי.
איכשהו הצלחתי לצאת מהאולם, ומיד ניגשו אלי מספר אנשים והודיעו לי שנתקבלו כמה קריאות טלפון אשר טענו שב"תיאודור הרצל" הונחה פצצה. הם הוסיפו שלדעתם זו מתיחה, והם מבטיחים לעזור לי בכל אשר ניתן, אבל זו עדיין אחריות שלי, וההחלטה על מה שיעשה כולה שלי, מאחר שאני, ורק אני, אחראי לחייהם של 560 נוסעים, כ-200 אנשי צוות ו-250 מוזמנים לקבלת פנים. ועלי להחליט מיד.
העלאת הנוסעים לאונייה ארכה ארבע שעות תמימות; תיארתי לעצמי מה עלול להתרחש אם תינתן הוראה לפנות את האנייה, כאשר אלף אנשים ינסו לעזבה בבהלה. החלטתי להישאר רגוע ולעזור למשטרה, עם כל הצוות שעמד לרשותי, לחפש את הפצצה. המפקח הראשי של משטרת רשות נמל לונדון הסכים איתי לחלוטין, וקבוצה גדולה של בלשי משטרה, כולל מספר אנשי צפרדע, עלו על האנייה ובעזרתם של עשרות אנשי הצוות החלו בסריקה מדוקדקת, אשר ארכה חמש שעות. דבר לא נמצא, אך אני נתבקשתי להניף דגל B (סימן, בקוד בינלאומי, שהאנייה נושאת חומר מסוכן) בזמן הפלגת האנייה במים טריטוריאלים של בריטניה, כאשר הדגל האדום מזהיר את כל האניות שבסביבה להתרחק מה"תיאודור הרצל".
רק כוסית או שתיים
לאחר שאחרון האורחים עזב את האנייה הודיעו לי שהכל מוכן להפלגה. עליתי לגשר הפיקוד, שם עמד נתב הנמל מוכן להוציאנו, בעזרת שתי גוררות, מה"ווסט אינדיה דוקס" אל נהר התמזה, שם יחליף אותו נתב אחר שיוביל אותה לאורך הנהר עד לגרייבסנד. אז מתחלף שוב הנתב המוביל את האונייה עד היציאה לים. היינו עדיין בתחום הנמל כאשר קיבל הנתב השני את התפקיד, ניגש לטלגרף למכונה, שלח הוראה לחדר המכונות – "מלא קדימה" – והתמוטט. הוא היה שיכור כלוט!
הנתב, אדם בשנות השישים לחייו, נראה מרשים ביותר במדים הנוצצים של שרות הנתבים היוקרתי "טריניטי האוז". הוא עלה לאונייה עם האורחים המוזמנים לקבלות הפנים. אני עצמי הזמנתי אותו להצטרף למסיבה, אך הוא סרב בנימוס ואמר שהוא מעדיף להסתובב באנייה וליהנות מהקישוטים הנהדרים של האולמות הציבוריים. וכך, בטיילו באנייה, הוצע לו משקה באחד הברים. הוא דחה את ההזמנה, וטען שהוא בתפקיד ועליו להיות מאוד צלול כאשר הוא מנתב את אניית הפאר הזאת לאורך הנהר. הזמנה שנייה למשקה הוא קיבל, בתנאי שזה יהיה קטן מאד. אחר כך ביקש משקה נוסף – וכך הלאה, עד שהשתכר לגמרי.
למזלנו היו לנו מפות של נהר התמזה, שאותו לא הכרתי היטב, שכן לא הגענו עד אז עם אניות נוסעים ללונדון. נטלתי את גורלי בידי, ובתנועת "לאט קדימה", עם נתב שתוי וחסר הכרה, ניתבתי את "תיאודור הרצל" המניפה את דגל התחמושת האדום, המזהיר את כל האניות להתרחק – ואכן היו לכך מספיק סיבות – עד שהגענו בשלום לגרייבסנד. מאחר ולא היה מסוגל לרדת בעזרת סולם הנתב הרגיל, הורד הנתב השיכור לסירת הנתב בעזרת מנוף האנייה. הנתב המחליף עלה על האנייה, ובראותו את המחזה, פקח את עיניו לרווחה, אך לא העז לשאול שאלות. כפי שהתוודה לפני מאוחר יותר, הנסיבות נראו לו פנטסטיות מדי מכדי להאמין.
אני מעולם לא דיווחתי על התקרית הזאת לאיש. הנתב השיכור, קרוב לוודאי זקן הנתבים, בוודאי לא היה רחוק מגיל הפרישה ולא רציתי להזיק לו. שנים מאוחר יותר, סיפרתי את הסיפור לידיד, יהודי אנגלי, אשר היה כה נסער ומזועזע ממנו עד שדיווח על כך לרשות נמל לונדון. תגובתם הייתה, כפי שידידי כתב לי, אופיינית למנטאליות אנגלית קולוניאלית, כה מוכרת לי מזמני בפלסטינה של שנות המנדט: הם השיבו שהם פשוט אינם מאמינים לסיפור הזה, אבל – וכאן בא החלק הטוב ביותר – אם הסיפור בכל זאת נכון, אין להם אלא לברך אותי על הדרך שבה פעלתי.
לראות את נאפולי
דון אדאמס? זה מה שגוגל מצא
הגענו לים הפתוח בשפך נהר התמזה. הנתב עזב את האנייה ולאחר הפלגה שקטה הגענו בשלום לנאפולי. בנאפולי שוב אורגנה קבלת פנים למכובדים מקומיים וכמה ישראלים. האישיות שקיבלה את מירב תשומת הלב וההערצה שלנו הייתה הנסיכה בורג'סה, לשעבר שחקנית אנגליה בשם דון אדמס, שנישאה לנסיך איטלקי. אורח הכבוד היה ראש העיר של נאפולי, אדון לאורו, ממשפחת אנשי ספנות מקומית – בעלי אותה אניית נוסעים ידועה וחסרת מזל, "אקילה לאורו" (ACHILE LAURO"). ראש העיר, משך אותי הצידה ושאל אותי באיטלקית:
"MI DICA, COMMENDANTE, CHI E O CHI ERA QUESTO TEODORO COME SI CHIAMA" ("אמור לי קפטין, מי זה, או מי היה, אותו תיאודור – איך שקוראים לו"). סיפרתי לו בקיצור האפשרי על חוזה מדינת ישראל.
הדובר הראשי בקבלת הפנים הזו היה, כמובן, ראש העיר עצמו – והוא נאם את הנאום הציוני המלהיב ביותר שאי פעם שמעתי. התפלאתי שלאחר נאום תעמולה ישראלית שכזה מפיו של ראש העיר של נאפולי, לא הביע אף אחד מהאורחים האיטלקים את רצונו לעלות לארץ.
לחיפה הגענו כעבור שלושה ימים ו"תיאודור הרצל" נכנסה לשרות הפלגות שיגרתי בים התיכון. כמובן שהפלגת הבכורה, לפחות עבורי, נותרה בלתי נשכחת.
עוד זכרונות ר.ח. אקסל:
המבצע הסודי במרסין או משימתה האחרונה של ברונהילדה
