קטגוריה: חדשות הספנות

לפני יומיים נערכה הלוויתו של רב-חובל אנריקו לוי, ולמרות שלא הכרתי אותו היטב, נזכרתי בשיחת הטלפון האחרונה שלי אתו וחשבתי שכדאי לספר עליה. אנריקו לוי היה קצין ים איטלקי מפדואה, שנקלע כמעט במקרה למערבולת של תקופת ההעפלה, התגייס לעניין והחל לעסוק ברכש של כלי שייט ובפיקוד עליהם; הוא פיקד על אוניית המעפילים הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, "דלין", (נדמה לי שהוא זה המופיע בתמונה); שימש רב-חובל בצי הסוחר הישראלי בראשיתו, ואחר כך הפך לדמות מפתח בענייני חינוך ימי וספנות בכלל. הוא ניהל את בית-הספר לקציני-ים מ-1951 עד 1960; אחר כך מילא עוד שורה של תפקידים בכירים.

על כל אלה ידעתי מעט מאוד, או כמעט כלום, כשפגשתי אותו, בהקשר די מוזר, אפילו משעשע: פעמון גנוב. הסיפור בקצרה: בשנת 1997 נערך מפגש ותיקים של האוניה "קדמה", אחת הראשונות של צי הסוחר, שאנריקו לוי היה רב-החובל שלה בשנת 1949. לוי הגה חיבה נוסטלגית רבה לאוניה הזאת, ובשנת 1955, כשפיקד על אוניה אחרת, ראה אותה, לגמרי במקרה, נגררת בדרכה האחרונה לחצר הגרוטאות, אי שם באנגליה. הוא הצליח להשיג את הפעמון שלה ומסר אותו לבית הספר הימי בעכו, שם נתלה אחר כבוד על ראש התורן במגרש המסדרים; אבל ברבות השנים – לא ברור בדיוק מתי – נגנב הפעמון, אולי בשל ערכו האספני ואולי כמעשה קונדס, קשה לדעת. שנים חלפו, ובוקר אחד הגיעה שיחה מוזרה משגרירות ישראל בבריטניה. איזה ג'נטלמן בריטי קשיש מטריד אותם בסיפור משונה על פעמון; בירור מהיר העלה שבגזוזטרת ביתו תלוי היה פעמון-אוניה ישן, שבאמצעותו הכריזה רעייתו על זמני הארוחות כשעבד בגינה. על הפעמון היה חרוט שמה הישן של קדמה. בבוא עידן האינטרנט חיפש האיש את השם החרוט על הפעמון ברשת, גילה את מקורו, והחליט להחזירו לבעליו החוקיים. הפעמון הגיע ארצה ואנריקו לוי הוזמן כדי לבחון אותו. הוא הביט בו משועשע ונרגש ואישר שלמיטב זכרונו כך בדיוק נראה הפעמון הישן. איך הגיע מעכו לפרברי לונדון? ובכן, כנראה שלא הגיע, ומדובר רק בהעתק זהה, ישן יותר, שנמסר לאחד מקציני האוניה עוד לפני שהפכה לאונייה העברית הראשונה.

מאז פגשתי את אנריקו לוי עוד כמה פעמים, אבל אחד הדברים שסירב להם תמיד היה להתראיין ולספר על הביוגרפיה הצבעונית והעשירה שלו; הוא היה צנוע וחסר מניירות במידה שקשה לתאר. היה לו עניין מסויים בהנצחת ההיסטוריה של הספנות, אבל את הסיפור האישי שלו נדמה שהצניע, כמעט החביא.

לפני כשנתיים, בדצמבר 2004, הגיעה שיחת טלפון פתאומית, נרגשת ומפתיעה; מיד לאחר שהכה אסון הצונאמי באסיה טלפן אנריקו לוי. הוא רצה רק ליצור קשר, להעביר מסר – שיחה אינסטרונמטלית לגמרי – אבל השיחה הזאת לימדה עליו יותר מכל הפגישות הנוסטלגיות אחרת. "מאז ששמעתי על מה שקרה אני לא ישן בלילה, בגלל הילדים," הוא אמר. "אני יודע מה קורה כשמתרחשים אסונות כאלה. אלה שנפגעים הכי קשה, אלה שחשופים לסכנות יותר מכולם, הם הילדים; הם הכי פגיעים, ולהם צריך לעזור, ומהר. אי אפשר לחכות לארגוני סיוע שייקח להם שבועות להגיע לשם." היה לו רעיון – להפנות כלי שייט, בתי-חולים צפים של ציים שונים, בעיקר של ארה"ב, לאזור האסון, ולפנות אליהם נפגעים, בעיקר ילדים, כדי שיהיו בסביבה מוגנת לפחות בתקופה הראשונה, עד שהרשויות באזור יחזרו לתפקד. אולי אתם זוכרים שממדי האסון הובהרו באיטיות יחסית, ושהסיוע הראשוני שהציע ממשל בוש היה מגוחך; אנריקו לוי דיבר כמי שהבין מיד מה קרה באמת, ומה צריך לעשות. 

ניסיתי להעביר את המסר הלאה; אני מניח שאנריקו לוי דיבר עם עוד אנשים, ואין לי מושג אם מישהו התייחס אל הרעיון שלו ברצינות, ואם יושם; לא החזרתי לו צלצול וזמן מה ניקרה בי תחושה לא נוחה, כאילו לא מילאתי איזו חובה ולא עשיתי מספיק, כאילו הפרתי את אמונו. אחר כך שכחתי מהעניין, עד ששמעתי שנפטר, ונזכרתי שוב בשיחה הזאת. אני מרגיש כאילו אני עדיין חייב לו תשובה.

אנריקו לוי ליד הפעמון האבוד של "קדמה", 2001.

מכתב של אנריקו לוי מ-1948, עם הצטרפותו לצוות הקדמה.

(אגב, אין לי חיבה מיוחדת לכתיבת הספדים, והרצף הזה הוא תולדה מקרית של הנסיבות.)

לפני כמעט עשור ראיינתי את פרודרומוס פאפאוואסיליו, שנודע בכינוי פאפא, קפריסאי שהיה אז בשנות השבעים לחייו. פאפא אינו דמות מפורסמת מאוד, אף על פי שבמהלך השנים נכתבו ושודרו עליו מדי פעם כתבות עיתונאיות, בארץ ומן הסתם גם בקפריסין; הוא נפטר ביום שישי, ולא זכה לחזור לעירו פמגוסטה, שאליה התגעגע מאז נאלץ לעזוב אותה במלחמת האזרחים בקפריסין ב-1974, אז הפכה לחלק מן האזור התורכי באי.
 
פאפא היה איש רב-קסם ושופע חום אנושי שבו אפשר היה לחוש אפילו במפגש קצר ומזדמן. היו לו חברים קרובים רבים בארץ. הוא היה מעורב, מתוך בחירה אידיאולוגית, בתהפוכות ההיסטוריות של האזור מגיל צעיר; סיפור החיים שלו מרתק ונוגע שוב ושוב בפליטות, גירוש ועקירה. פאפא שפע סיפורים ואנקדוטות אינספור, בין השאר על גולדה ועל יצחק שדה, על בן-גוריון (שעבורו השיג עותק של כתבי הפילוסוף אאורופידס, במקור היווני) ועל דמויות נשכחות יותר; הנה תקציר קורותיו – – 
 

הוא נולד ב-1919 בלימניה, כפר סמוך לפמגוסטה, ונהנה לתאר ילדות פסטורלית בכפר מסורתי; אחר כך נשלח לבית-ספר תיכון בעיר ודי מהר פיתח מודעות פוליטית והפך לאקטיביסט. מיד עם תום לימודיו, ב- 1937, היה ממייסדיה של תנועת האיגודים המקצועיים בקפריסין, שנחשבה בלתי ליגלית בעיני השלטון הקולוניאלי הבריטי אבל הפכה חוקית בתוך שנה, אחרי שהוגשה לשלטונות הבריטיים עצומה בה נטען שאין הגיון לאיסור במושבה בריטית בה חלים חוקי הממלכה, המתירים התאגדות כזאת. ההיתר הזה היה לדבריו תפנית שהשפיעה ישירות ובאופן עמוק על חייהם של תושבי האי: הוא תרם לשיפור תנאי העבודה ותנאי החיים בכלל של רוב התושבים.
 
ב-1941 הצטרף למפלגת AKEL – מפלגת הפועלים הדמוקרטית, מפלגה סוציאל-דמוקרטית שנוסדה באותה שנה; המפלגה תמכה במאמץ המלחמתי נגד הנאצים, במקביל לשאיפה להשתחרר מהשלטון הבריטי – מצב המזכיר את עמדת היהודים בארץ באותה עת. פאפא התגייס, מתוך מניעים אידיאולוגיים, לצבא הבריטי והוצב במצרים, ובעת שירותו הצבאי התחיל סיפור האהבה שלו, ההזוי-משהו, עם היהודים, שכמה מהם פגש בצבא הבריטי; המאורע המכריע, לדבריו, התרחש ברחוב פנורמה בחיפה, בעת  חופשתו הראשונה מן הצבא הבריטי. האונייה שלו הפליגה ממצרים דרך חיפה, והוא עמד עם חבר על הכרמל והביט בנוף, ואחר כך באנשים – שנראו לו נוגים וטרגיים, בניגוד בולט לנוף המקסים – ומשהו קרה לו. זה קרה ב- 25 בדצמבר, ערב חג המולד, 1945. אז החל להתפתח העניין המתגבר שלו בשואת יהודי אירופה ובלאומיות היהודית.  
 
ב-1946 נודע לו בחשאי מפיו של איש ארגון הג'וינט, צ'רלס פסמן, על התוכנית הבריטית לבנות בקפריסין מחנות עבור המעפילים היהודים שנמנעה כניסתם ארצה; פסמן ביקש את עצתו, ופאפא הציע לפעול בשני מישורים. ראשית, לארגן מחאה בקרב הקפריסאים נגד התוכנית הבריטית – אולם הסיכוי שהדבר יביא לשינוי ההחלטות הבריטיות היה קטן. במקביל, הציע להתארגן במישור המעשי – לדוגמא, לרשום את הג'וינט כארגון פילנטרופי מוכר; כסוכן מנוסה הכיר היטב את החוקים וההטבות של רישום מסוג זה. הרישום איפשר לפתוח משרדים מקומיים, להעסיק עובדים – בהם רופאים ואחיות – במחנות, העניק פטור ממסי יבוא, להביא לקפריסין ציוד ואספקה. השניים ניסחו מכתב למזכיר הקולוניאלי בניקוסיה; התשובה התעכבה, ופאפא החליט לפנות לעתונות הבריטית. ידיד מן הצבא הבריטי, ג'ורג' בואלר, היה עתונאי ב"דיילי הראלד", שופרה של מפלגת הלייבור השלטת בבריטניה, ויזם את מינויו של פאפא לכתב המקומי של העתון בקפריסין; הוא העביר אם כן לעיתון ידיעה מנוסחת בדרמטיות, ובה פרטים על התוכנית הבריטית להביא פליטים יהודיים לקפריסין, ודיווח על התנגדות הקפריסאים ליישומה. עוד לפני שפורסמה הידיעה, העביר אותה העיתון למשרד החוץ הבריטי, ובאותו לילה, בחצות, אושרו כל בקשות ארגון הג'וינט.  
 
זאת הייתה תחילת פעילותו המחתרתית-למחצה, שבמהלכה הפך למעין דמות-אב מיטיבה של הפליטים היהודים במחנות בקפריסין וסייע לארגוני המחתרת השונים שפעלו שם. מחאת תושבי האי נגד הקמת המחנות נבעה ממניעים שונים, אבל קל להאמין לפאפא כאשר סיפר שיותר מכל נגע ללבו מראה המון הפליטים שירדו מן האוניות הרעועות, והוודאות שפיעמה בו, שאין לכלוא שוב את פליטי המחנות הנאציים. כמו ותיקי מחתרת רבים פאפא שמר על חשאיות בעניינים מסוימים גם כעבור שנים רבות, אבל נראה שיצר קשרים בין המחתרת הקפריסאית EOKA לאנשי ההגנה, לאור זהות האינטרסים של הארגונים – המאבק בשלטונות בריטים. בו בזמן היה סוכן מקומי רשמי של הג'וינט. ב-1948 ביקר בארץ, ישב בכסית ונפגש עם גדולי האומה, "מבן-גוריון ומטה." 

פאפא מימין (כנראה) על סיפון האוניה פאן יורק, ברקע פאן קרסנט, סמוך לפמגוסטה, 1948.

בסרט "אקסודוס" מופיעה דמות שנדמה לי שהיא מעין קריקטורה המבוססת במשהו על דמותו; אבל האונייה אקסודוס לא הגיעה כלל לקפריסין; מעורבותו העיקרית הייתה באחד משיאיה האפיים האחרים של התקופה, הגעתן אוניות המעפילים הגדולות ביותר, פאן-יורק ופאן קרסנט לקפריסין. הוא לא טיפל רק בפליטים אלא חבר לקברניטי שתי האוניות, גד הילב ואייק אהרונוביץ', ויחד טיפלו באוניות ושמרו על כשירותן על מנת שישמשו בעתיד את הצי. הנפת דגל ישראל על האוניות עם הכרזת העצמאות הוא אחד הזיכרונות הטעונים ורבי העוצמה ביותר שנשא עמו כל חייו.   
 
בתום המלחמה החליט להקים עסק משלו – סוכנות אוניות; הסוציאליזם שלו לא הפריע לו להצליח בעסקים. הוא הפך לסוכן של חברת צים וקרא לחברה שבבעלותו בשם העברי "שֹהם" (כשמה של סוכנות האוניות הישראלית של צים דאז.) עם השנים התרחק מפעילות פוליטית אבל שמר על מעורבות ציבורית במועצת העיר של פמגוסטה ובגופים רבים נוספים, כמו הצלב האדום. אבל ב-1974 פרצה מלחמת האזרחים בקפריסין והצבא התורכי פלש לצפון האי.
 
פאפא היה בלונדון עם פרוץ הקרבות; בארץ התארגנה, באורח ספונטני לחלוטין, רשת סיוע התנדבותית. פאפא רצה, יותר מכל, להגיע בהקדם לקפריסין, אולם על האי הוטל מצור ימי ואוירי ולא היתה כל דרך מוסדרת להגיע לשם. חבריו נערכו למבצע שהיה בו משהו מאווירת הימים הרחוקים של המאבק במחתרת. ספינת הדיג "גלים" של הקבוץ המאוחד נבחרה לשמש כפורצת המצור. הפעיל אותה צוות מתנדבים (פאפא נשא בארנקו רשימה עם שמותיהם: דוד מיימון מעין חרוד, נתן הכהן מדפנה, נסים כהן ממעגן מיכאל, אלון אונגר וגלעד אמיר משדות-ים) והספינה יצאה לדרכה בלילה. עם שחר הגיעו ללרנקה. זוהי מחווה שגם עליה דיבר פאפא בהתרגשות עצומה.
 
המצב באי טרם התייצב; פאפא עוד הספיק לחזור לביתו בפמגוסטה, ניהל מגעים עם כוחות האו"ם וטיפול בבעיות מקומיות שונות. הוא ביקר גם בביתו, והאמין שמצב המלחמה הוא זמני ושבקרוב יחזרו הדברים לקדמותם. כשיצא מפמגוסטה, היה בטוח שישוב אליה תוך כמה ימים. "הטעות הגדולה שלי", הוא אמר, "הייתה שלא לקחתי באותו ביקור אחרון את רשימותיי וניירותיי, בהם מכתבים מבן גוריון". למעשה, לא לקח עמו דבר. "מעולם לא דמיינתי שמישהו יכול להישאר הרחק מביתו נגד רצונו". הוא המשיך וסיפר איך הוא נסע לכיוון לימסול עם בתו ובעלה. בדרך רצו למלא דלק, והתברר לו שיש ברשותו רק 5 פאונד, ואז הכתה בו לפתע ההכרה במצב: אי ודאות, חוסר בטחון, ערעור פתאומי של כל המוכר והידוע – תחושות של פליט.
 
פאפא התיישב בלימסול, והחל בתהליך של שיקום. הוא עסק בסיוע לגולי פמגוסטה, ששמרו על מערך ארגוני שפאפאואסיליו היה אחד ממנהיגיו. הוא מונה לאחראי על הטיפול והשיקום של הפליטים הקפריסאיים. אחת ההחלטות המרכזיות של הגולים מפמגוסטה היתה לשמור את כל החברות והמוסדות המוניצפליים פעילים: קבוצות ספורט שמרו על שמן, וכן מפעלים תרבותיים, אגודות רופאים, עוד"ים, אגודים ספנותים וכ'. הגולים קיבלו מן הממשל בנין בו מתרכזות הפעילויות. נערכות בחירות ופעילויות שונות. פאפאואסיליו מונה לראש העיר של פמגוסטה בגולה. כ-60,000 גולי פמגוסטה מפוזרים כיום בעיקר בערים לימסול, לרנקה, ניקוסיה ופאפוס. רבים הגרו לארצות אחרות.
 

כאמור, זה רק תקציר תמציתי ביותר של תולדותיו. הוא היה דמות מרתקת ומקסימה ואני מקווה שעוד ייכתב עליו יותר.

 

אל הים הדרומי

פעם שאלו אותי באיזה משאל פומבי על מקום שאליו הייתי רוצה מאוד לנסוע, ועניתי שאני רוצה לנסוע אל האנטיפודים – הנקודה המרוחקת ביותר על פני כדור הארץ  מן המקום שבו אנו נמצאים. לא בהכרח הנקודה הגיאוגרפית, כמובן – גם זאת הנפשית היא יעד לא רע. אני קורא עכשיו לראשונה, בהשתאות ובהנאה גדולה, את ספרו הראשון של הרמן מלוויל, טאיפִּי, המתרחש לא רחוק מהאנטיפוד הגיאוגרפי הממשי שלנו (שהוא בערך 32 מעלות ו-48 דקות דרום, 145 מעלות ודקה אחת מערב) אי שם בדרום האוקיינוס השקט.

מפת איי המרקיזה בעמוד הפתיחה של טאיפי, בהוצאה הראשונה

איי המרקיזה רחוקים מאוד. מלוויל הגיע אליהם לאחר ששה חודשים תמימים על סיפון אונייה:

ספינה קשישה ואומללה! חזותה חושפת את תשוקותיה: כמה אומללה היא נראית! הצבע על דופנותיה, צרוב בשמש הקופחת, התנפח ונסדק. ראה את עשבי-הים שהיא גוררת עמה, ואילו אשכולות מכוערים של ספחת ימית נצמדו לירכתיה; בכל פעם שהיא מתרוממת עם הגלים היא מגלה את כיסויי הנחושת שלה, קרועים או תלויים בפסים משוננים.
ספינה קשישה ואומללה! אומר זאת שוב: שישה חודשים הטלטלה והתנדנדה לכאן ולשם, לא נחה אף לרגע. אבל אזרי אומץ, בחורתי הקשישה; אני מקווה לראות אותך כמטחווי השלכת-רקיק מן היבשת המתוקה, רוכבת בנחת על עוגן במפרץ ירוק, מוגנת מסער הרוחות.

מפרץ טאיוהאה, נוקו-היבה, שם עגנה אונייתו של מלוויל. רוב התמונות מקורן ב-http://tahitinui.blog.lemonde.fr

טאיפִּי פורסם לראשונה ב-1846 בלונדון, והוצג כסיפור אמיתי על הרפתקאותיו של מלוויל הצעיר וחברו טובי, שערקו מציידת-לווייתנים אמריקאית בעת שעגנה באיי המרקיזה, קבוצת איים השייכת לפולינזיה הצרפתית של ימינו, וחיו תקופת מה בין ילידי האי. (הספר יצא לאור בתרגום עברי של  י. רביקוב, ב-1940, בהוצאת מזרחי; לא ראיתי את התרגום ואני לא יכול להעיד על טיבו.)

נערה  מהאיים עם מניפה – ציור של גוגן. "..פאיאוויי, ישובה לצדי, אוחזת ביד המניפה שנארגה מענפי עץ הקוקוס…"

למרות שהסיפור מבוסס על אירועים אמיתיים, חוקרים סמכותיים טוענים בתוקף שחלק הארי שבו בדוי. כך חשבו גם חלק מראשוני קוראיו, אבל הוא התקבל בהתלהבות, עורר סנסציה ופולמוס – בין השאר בשל הביקורת החריפה שמתח על המיסיונרים באיים – והיה ספרו המצליח ביותר של מלוויל. (מובי דיק התקבל והתקבע בקאנון רק אחרי מותו.) הקריאה בו היא בעיני הנאה צרופה, בכמה רבדים: מלוויל, שבוי בתפיסות הארכאיות של תקופתו, סבר שספר צריך להיות בעל עלילה מרתקת. טאיפי אכן בנוי כסיפור הרפתקאות קלאסי, כמעט ילדותי; מפתה לקרוא בו קריאה תמימה לחלוטין, נעדרת פרספקטיבה היסטורית ופוליטית; זה כמובן בלתי אפשרי בפועל, ואכן הספר נותר נתון בוויכוח בין פרשניו – האם, למשל, הוא מחזק ומקבע תפיסות גזעניות, או בדיוק להפך? עד כמה מנותקת הראייה הרומנטית של ילדי הטבע היפים והמאושרים מן המציאות? מה שברור הוא שמלוויל היה בין הראשונים שיצרו את הדימוי המערבי של "הפרא האציל", והשפיע עמוקות על רבים שנסעו בעקבותיו אל האיים המופלאים – הידועים שבהם הם רוברט לואיס סטיבנסון, שנקבר בסמואה, ופול גוגן, הקבור באחד מאיי המרקיזה, קצת דרומית לטאיפי של מלוויל. גם ז'ק ברל שהה שם בסוף חייו, כתב שיר ידוע על האיים ונקבר שם.

האי היבה-אואה בדרום איי המרקיזה, שם חיו – ונקברו – פול גוגן וז'ק ברל

הפראים האצילים כבר נעלמו: הם נטבחו, נמכרו לעבדות, הומרו לנצרות בכפייה ובעיקר מתו ממחלות מערביות: מאוכלוסיה של 100,000 נותרו באי כאלפיים בסוף המאה ה-19. השורדים – לא ברור אם הם אכן צאצאי התושבים המקוריים – מתפרנסים כיום מתיירות, כנראה; הרומן טאיפי, גם אם חלקו בדוי, הוא מצבה מדהימה לחיים באי ולתרבות הפולינזית בכלל.

ילדים באיי המרקיזה, 2006

גן-עדן?

מעניינות כמעט כמו הספר עצמו הן הפרשנויות שלו. יש הטוענים שהמסע המיני-ארוטי הוא לב לבו של הרומן. טיעון סביר, אם נזכור שמלוויל היה כבן 22, והגיע מסביבה פוריטנית למדי, מן הסתם; מה גם שבילה זה עתה לא פחות מששה חודשים על מעין כלא צף בחברת גברים בלבד. תיאוריו הארוטיים עשויים להשתוות בעיני קורא מודרני, בתמימותם הזוהרת, לתמימות שהוא מייחס לילידי האי. הנה הפגישה הראשונה עם בנות איי הדרום:

תחילה חשבתי שלהקת דגים היא הרוגשת על פני המים, אבל ידידינו הפראים הבטיחו לנו שזוהי עדת "ווינניס" (נערות צעירות) המתקדמות בדרך זו מן החוף כדי לקדם את פנינו. שעה שהלכו והתקרבו לעברנו צפיתי בגופן העולה ויורד, ראיתי את זרוע ימין המורמת מעלה, מחזיקה מעל המים חגורה מבד 'טאפה', את שערן השחור הארוך מתפתל במים לצדן כששחו, וכמעט דימיתי לעצמי שלא יתכן שאינן בנות-ים; וממש כמו בנות-ים אכן נהגו.

עדיין היינו מרחק מה מהחוף, מתקדמים באיטיות, כאשר הפלגנו היישר אל בין הנימפות השוחות, והן עלו אלינו מכל הכיוונים; רבות אחזו בלוחות החיבל וקיפצו אל הכבלים; אחרות, תוך שהן מסתכנות בכך שהספינה תדרוס אותן במהלכה, תפסו בחבלי מוט-החרטום, ופיתלו את גופן הדק סביב החבלים, תלויות באוויר. בסופו של דבר הצליחו כולן להגיע אל צד הספינה, נוטפות מי-מלח ונוצצות מן הרחצה, תלתליהן השחורים כפחם זורמים אל כתפיהן ועוטפים-למחצה את גופן, העירום למעט הכיסוי הזה. שם נחו, מרצדות בחדוות-חיים פראית, צוחקות בשמחה זו אל זו ומפטפטות בצהלה אינסופית. והן לא נותרו חסרות מעש, שכן כל אחת מהן שירתה את חברתה במשימות הפשוטות של התמרקות הדדית. התלתלים השופעים, מפותלים וסבוכים לחלוטין, נשטפו מן המלח; הן ייבשו את גופן, ומתוך קונכייה עגולה קטנה שעברה מיד ליד, סכו את עצמן בשמן ניחוחי: ההתייפייפות הושלמה בענידת כמה פיסות בד טאפה לבן שהקיף בצניעות את מותניהן. לאחר ההכנות האלה לא היססו עוד, דילגו מעבר ללזבזת וחיש מהר פיזזו על הסיפונים….איזה חיזיון עבורנו, מלחים רווקים!

ההתלהבות מתחלפת בהמשך בהרהורי חרטה, אולי צדקניים משהו –

…שום גבול לא הושם בין התשוקות הלא-קדושות של הצוות לבין הגשמתן המלאה. הפקרות מוחלטת והוללות מבישה, בהפסקות קצרות בלבד, במשך כל העת שהאונייה עגנה שם…אבוי לפראים האומללים הנחשפים להשפעת הדוגמא המזהמת הזאת!…מאושרים פי כמה הם אלה החיים באיים שטרם נתגלו ולא באו במגע המטמא עם האדם הלבן.

הסיפור מתחיל בעצם לאחר שמלוויל וחברו טובי מחליטים להימלט מחיי העינוי והפרך על האונייה, והשניים יוצאים למסע תלאות אל עמק האפּאר, מסע בן ארבעה ימים השם ללעג את קשייהם המפוברקים של משתתפי העונה הרביעית של תוכנית ה"מציאות" הישרדות, שצולמה בנוקו-היבה, המקום בו עגנה אונייתו של מלוויל; (אם כי מומחה אחד, רוברט סאגס, שעוד ניתקל בו, טוען שהמסע הזה בדוי גם הוא, ומלוויל כנראה נעזר במדריך מקומי שהוביל אותו למחוז חפצו בתוך ארבע שעות.) בתום המסע הנורא הם מגיעים, תשושים וכמעט גוועים, אל כפרם של אנשי טֶאיפִּי – הדבר ממנו חששו יותר מכל, בשל המוניטין הקניבלי שיצא להם; לכל אורך הספר עולה שוב ושוב מחדש הפחד הקמאי הנורא מפני הקניבליזם, שהוא מנהג נפוץ, על פי השמועה, אצל בני האי. מלוויל מתאר בפליאה מהולה בלגלוג חלק מן המנהגים שהוא נתקל בהם – אבל חיש מהר נכבש בקסם שאין לעמוד בו של אנשי טאיפי. הכנסת האורחים והנדיבות האינסופית של מארחיו, אורח חייהם הרגוע, העצלתני והמאושר, מעוררים בו מחשבות פילוסופיות –

נאלצתי להודות שעל אף החסרונות שבמצבו, הפרא הפולינזי, המוקף בכל שפע המותרות של הטבע, נהנה מקיום לאין שיעור מאושר יותר, גם אם אינטלקטואלי פחות, מאשר האירופי הזחוח. יתכן שאותו אומלל חסר-בגדים, הגווע מרעב תחת שמים קודרים בשממות העוינות של טיירה-דל-פואגו, יהפוך מאושר יותר באמצעות הציוויליזציה, שתקל על מצוקותיו הפיזיות; אבל האינדיאני החושני שכל צרכיו מסופקים, שההשגחה זימנה לו שפע כזה של מקורות הנאה טהורים וטבעיים, וכל כך הרבה מפגעי החיים וכאבם נמנעו ממנו – מה כבר יכול הוא לבקש מהציוויליזציה? היא עשויה "לשפר את תודעתו", יתכן ש"תרומם את מחשבותיו" – נדמה לי שאלה הם הביטויים המקובלים – אבל האם יהיה מאושר יותר? תנו לאיי הוואי, המחייכים והומי-האוכלוסין בעבר, על תושביהם הגוועים מרעב וממחלות היום, לענות על השאלה. המיסיונרים ינסו להסוות את המציאות הזאת ככל שיוכלו, אך העובדות אינן ניתנות להפרכה.

שמועות על מלחמות עם שבטים שכנים נותרות בגדר שמועות, ממש כמו הקניבליזם, המרחף בירכתי מוחו של המספר כל העת; המיסתורין המאיים מפנה את מקומו לשלווה ואושר. לפי תיאוריו של מלוויל, רק מעט עבודה נדרשת על מנת להתקיים בכבוד באי; פריט מזון עיקרי הוא פרי עץ הלחם, המעובד בכמה צורות; הם דגים לעתים, ומלקטים, עוסקים במלאכות שונות, אבל נדמה שלילידי האי יש לא מעט זמן למנוחה ופעילות פנאי.

,…אגם זעיר, שאליו נשפך הפלג העיקרי בעמק…סביב גדותיו התנחשל גודש שופע של צמחיה טרופית שממנו נראה מתנשא פה ושם גזע סימטרי של עץ קוקוס, מעוטר ציציות של ענפים חינניים, התלויים אוויר כמו נוצות יען מתנופפות … הקלות והחן שבה שחו נערות העמק במים והיכרותן הקרובה עם התווך המימי היו מדהימות באמת. לעתים נראו מחליקות קרוב מאוד לפני המים, כביכול בלי להניע יד או רגל – ואז הטילו עצמן על הצד, נורו כחץ בתוך המים, גופן מתגלה לרגעים כאשר בתנועתן המהירה גחו לרגע אל האוויר…ביהירותי, ומתוך שסמכתי על כוחי הגופני העדיף, ניסיתי לגרור כמה מהן אל מתחת למים, אבל חיש מהר התחרטתי על פזיזותי. היצורים האמפיביים הצעירים התקהלו סביבי כעדת דולפינים…לא היה לי סיכוי מולן, כלווייתן מסורבל המותקף מכל צדדיו על ידי לגיון של דגי-חרב…הן צחקו לניסיונותיי הגמלוניים להגיע אליהן."

מלוויל הגיע לכפר פצוע ברגלו, והצ'יף המקומי ממנה בחור עטור-קעקועים בשם קורי-קורי למעין משרת-שומר-ראש-מטפלת; אבל בני השבט כולם מתגייסים להקל עליו ולהנעים את זמנו. מהר למדי מתברר כי מכל נערות העמק, גבירת לבבו היא נערה בשם פאיאוויי:

אוכל להצליח, אולי, לפרט כמה מן התווים של יופיה של פאיאוויי, אבל את נועם הופעתה בכללותו, שאותו יצרו כל אלה במשותף, לא אנסה אפילו לתאר. החן הקליל, שאינו נלמד, של ילדת-טבע כזו, הנושמת מלידתה אווירה של קיץ נצחי, ניזונה מפירות הארץ הפשוטים; חופשייה לחלוטין מדאגות ומצוקות, נעדרת למעשה כל נטיות פוגעניות, כובש את עין המתבונן באופן שלא ניתן לתארו. איור זה איננו פרי הדמיון; הוא שאוב מזיכרונות בהירים וחיים של האדם המתואר.

מלוויל מתפעל כל כך מיופייה והליכותיה עד שהוא מצליח לשכנע את מנהיגי השבט וכוהניו להתיר לה לשוט עמו בקאנו על פני האגם, בניגוד לטאבו השבטי המוחלט על מעשה שכזה.

כיצד השקיטו כוהני הדת של טאיפי את מצפונם בעניין זה איני יודע; אבל כך היה, ושחרורה של פאיאוויי מחלק זה של הטאבו הותרה. נדמה לי שדבר מעין זה לא אירע מעולם בעמק; אבל הגיע הזמן ללמד את בני האי קצת אבירות, ואני מאמין שהדוגמה שהצבתי בפניהם הביאה השפעה חיובית…ערכתי מסיבה קטנה ונעימה על האגם – העלמה, קורי-קורי ואנוכי… משרתי הנאמן אחז במשוט וגלש בעדינות לאורך שפת מים, מתחת  לצמחייה המצלה. פאייאווי ואני נחנו בירכתי הקאנו, נהנים עד אין קץ זה מחברתה של זו; הנימפה העדינה קירבה מעת לעת את מקטרתה אל שפתיה, ונשפה ענני טבק דליל, שהבל-פיה הניחוחי הוסיף לו בושם רענן…אוחזת בידה השברירית שגונה כעין הזית את הקנה הצהוב והארוך של המקטרת, בעלת הגביע המגולף הנאה…"

חדוות הפרשנות

אלא שתיאוריו של מלוויל לעולם אינם הופכים מפורשים יותר. מאמר חביב בשם "דגים, סקס וקניבליזם" (מאת הנרי יוז) מציין שעדויות היסטוריות ואנתרופולוגיות תומכות בסבירות הגבוהה לכך שכל גבר הטרוסקסואלי לבן יכול היה לחגוג את מיניותו באיי המרקיזה של ראשית המאה התשע-עשרה; הוא מצטט חוקר בשם ג'ון בריאנט, אשר בניגוד לפרשני-מלוויל מוקדמים, המייחסים לו – בעקבות התיאור המאופק והרומנטי של יחסיו עם בת-האיים פאיאוויי – אין-אונות, קרירות מינית ועוד מרעין בישין, מסיק את ההפך הגמור.

יום אחד, לאחר שחתרתי אנה ואנה זמן מה, הורדתי את קורי-קורי וחתרתי לעבר צדו המוגן מהרוח של האגם. בעת שסובבתי את הקאנו נראה היה שפאייאווי, שנשארה עמי, הגתה לפתע רעיון עליז. בקריאת עונג פראית הורידה מעל גופה את גלימת הטאפה השופעת שהייתה קשורה מעל לכתפה (על מנת להגן עליה מפני השמש), ותוך שהיא פורשת את הבד כמפרש, עמדה זקופה וידיה מורמות בחרטום הסירה. אנו, המלחים האמריקאיים, גאים במוטות-התורן הישרים והחלקים שלנו, אבל תורן קטן ונאה יותר מאשר זה שעיצבה פאיאוויי מעולם לא הורם על סיפונו של איזה כלי שייט.
בתוך רגע מתחה הרוח את בד הטאפה – תלתליה החומים הארוכים של פאיאוויי התנופפו באוויר – והקאנו גלש במהירות במים, נורה אל עבר החוף. ישבתי בירכתיים ונהגתי את הקאנו באמצעות המשוט, עד שאצנו במעלה הגדה המשתפלת ברכות, פאיאוויי, בזינוק קל, ירדה אל הקרקע; בעוד קורי-קורי, שצפה בהערצה בתמרון שלנו, מחא כעת כפיים וצעק כמטורף. פעמים רבות לאחר מכן חזר המבצע הזה על עצמו.

ובכן, על פי ג'ון בריאנט, סצנת הקאנו המפורסמת היא איחוד אורגזמי המסמל את שיא יחסיו המיניים של טומו/מלוויל עם המאהבת בת-האיים שלו. האמת היא שלא כל כך קשה להאמין בזה, אבל ההנחה שלו היא שמלוויל כפה על עצמו צנזורה, והגניב לא אחת תיאורים מטעים במכוון – למשל, תיאור טכני מפורט של קורי-קורי מדליק אש בשיטות מקומיות, שאי אפשר – לדעת הפרשן –  שלא לראות בו תיאור של אוננות; התיאור שלעיל, לדעתו, עמוס רמזים, וברור לו שלא רק התורן ניצב זקוף בקאנו של השניים. אבל שיא אקסטטי נוסף עדיין לפנינו, והוא מגיע רק בפרק 28 –

איור לסצנת הדג מתוך אחת המהדורות המוקדמות שלו.

דג נא! האם אשכח אי פעם את תחושותיי כשראיתי לראשונה את יפהפיית-האי שלי מכלה אחד שכזה? אלוהים! פאיאוויי, איך יכולת לסגל לך מנהג מתועב שכזה? אולם לאחר ששכך ההלם הראשוני, הפך העניין פחות מוזר בעיני ודי מהר התרגלתי למראה. אל תטעו לחשוב, עם זאת, שפאיאוויי היפה נהגה לבלוע דגים גדולים והמוניים למראה: הו לא; בידיה הקטנות והיפות אחזה דגיג קטן, עדין וזהוב, ואכלה אותו באלגנטיות ובתום כאילו היה רקיק נפוליטני. אבל אבוי! עדיין היה זה דג נא; וכל מה שאני יכול לומר הוא שפאייאווי אכלה אותו באופן היאה לליידי יותר מאשר כל נערה אחרת בעמק.

 טומו לא מסתפק בכך, ורוצה לגמול באותו מטבע:

ברומא התנהג כרומאי, תמיד סברתי שזהו פתגם הולם, ובעת שהותי בטאיפי הקפדתי לנהוג כבני טאיפי. כך אכלתי פואי-פואי כמנהגם; התהלכתי בלבוש פשוט ביותר; ישנתי על מחצלת משותפת; ועשיתי עוד דברים רבים על פי מנהגיהם; אבל יותר מכל הרחקתי לכת בכך כאשר, בכמה הזדמנויות, סעדתי את לבי בדג נא.

כמו שודאי חשבתם, מדובר בסקס אוראלי; על פי מחקרים אתנוגרפיים, מין אוראלי נחשב אצל בני האיים – בניגוד גמור לתרבות אמריקאית בת-זמננו, למשל – לאקט מיני המחייב דרגה גבוהה בהרבה של אינטימיות, בהשוואה ל"סתם" סקס. על פי החוקר רוברט סאגס, פלאטיו – "קאי טה פיה" ( kai'i te pia) בלשון המקומית – וקונילינגוס – "קאי מה טה טואה"  (kai ma te to'e) – הם חלק מדפוס של התנהגות מינית בוגרת ובשלה יותר, ומהווים גם מחווה של אינטימיות גדולה. כאשר ערים לאיסטרטגיות הרטוריות של מלוויל, שמטרתן להסוות ארוטיקה באמצעות מחוות סימבוליות והומור, פרק זה חושף ככל הנראה את המפגש העמוק והמענג ביותר של טומו/מלוויל עם אהובתו. הפירוט הרב נועד להסיט את תשומת הלב ממה שהוא מתארבאמת – שכן על פי תיאורים אחרים של בני האיים האוכלים דגים נאים, אין הם נוהגים להכניסם בשלמות אל פיהם, כפי שעושה פאיאוויי על פי מלוויל.

ומכיוון שספרות העולם משופעת בדימויי דגים/סקס, מליזיסטרטה ועד שקספיר, אומר מחבר המאמר, ומלוויל עצמו המשיך וערך קישורים כאלה גם במובי-דיק (!) – קל להשתכנע שהארוטיקה המתונה והויקטוריאנית לכאורה של טאיפי אינה אלא הסוואה דקה לסקס פעלתני וגועש.

אגב, מי שודאי אינו סבור שיחסיו של המלח הצעיר מלוויל עם פאיאוויי היפה היו אפלטוניים בלבד הוא, למשל, הובאו טאיקיטקהיוהו (Hu'uveu Teikitekahioho), תושב איי המרקיזה המציג את עצמו כבנו המאומץ של הצאצא האחרון של הרמן מלוויל ופּאואה (Peue) – שמה האמיתי של פאיאוויי. "היו הרבה סיפורים על פאואה ומריבי [מלוויל] ; המשפחה שלי סיפרה לי שפאואה הייתה יפה מאוד, ושהיא ילדה בן למלוויל. זאת היסטוריה מקומית ידועה מאוד." יש להניח שכמו בשאר הסיפורים מותר להטיל ספק גם בזה; תיירות מלוויל אולי אינה מפותחת כמו תיירות גוגן (על שמו קרויה אוניית נוסעים מפוארת המפליגה בין האיים) אבל יש לה פוטנציאל.

כאשר נשא מלוויל לאשה את אליזבת שאו ב-1847, פורסמה בניו-יורק דיילי טריביון ידיעה שבה התבדחו עורכי העיתון בעניין פאיאוויי הנטושה, שודאי תתבע את מלוויל על הפרת התחייבות לנישואין.

ועוד קטע מקסים לסיום:

באחד הימים, בלווית קורי-קורי, ירדתי למעיין להתרחץ, וראיתי אשה יושבת על סלע באמצע הזרם, ומביטה בעניין רב בפיזוזיו של דבר-מה שבמבט ראשון נראה לי כזן גדול במידה לא-מצויה של צפרדע משתעשעת במים לידה. סקרן בשל החידוש שבמחזה דידיתי אל המקום בו ישבה, ובקושי יכולתי להאמין  למראה עיני כשנוכחתי שתינוק קטן, שלא יכול היה להיות בן יותר מימים מעטים, משכשך לו כאילו צף ועלה זה עתה אל פני המים לאחר שבקע אל העולם מן הקרקעית. מפעם לפעם הייתה האם המאושרת מושיטה את ידיה לעברו, כאשר היצור הזעיר, פולט קריאה חלושה ומניע את זרועותיו הפעוטות, הצטודד אל עבר הסלע, ונאסף כעבור רגע אל חיק אמו. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב, והתינוק נותר במים כדקה בכל פעם. פעם או פעמיים העווה את פניו כשבלע מים מלוא פיו, השתנק וירק כאילו היה על סף חנק. אולם אז הייתה אמו חוטפת אותו, ובאופן שלא אפרט אילצה אותו לפלוט את הנוזל. במשך כמה שבועות ראיתי את האשה מביאה את תינוקה למעיין בכל יום, בקרירות היום והערב, ומעניקה לו אמבט. אין פלא שבני האיים של הים הדרומי הם גזע אמפיבי כל כך, שכן מושקים אל המים מיד עם בואם לעולם. אני משוכנע שהשחייה טבעית לבני האדם ממש כמו לברווז. ולמרות זאת, בקהילה המתורבתת, כמה בני אדם בריאי-שגוף מתים, כחתלתולים אלה שהוטבעו, בהתרחש התאונות הקלות ביותר!

הטקסט המלא של טאיפי בפרוייקט גוטנברג