הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין ‏‏‏ ‏‏‏- ‏המשך

הדֹב

הדֹב, (urso) כך אומרים, מקבל את שמו מפני שהנקבה מעצבת את גוריה שאך נולדו בעזרת פיה (ore) וכך מעניקה להם את ראשיתם. אומרים שהן יולדות עובר חסר-צורה, גוש בשר. האם יוצרת את חלקי הגוף שעה שהיא מלקקת אותו. הגור חסר צורה הוא מפני שנולד טרם זמנו. הוא יוצא לאוויר העולם רק שלושים יום לאחר ההתעברות, וכתוצאה מן החופזה הזאת הוא נולד חסר-צורה. ראשו של הדב אינו חזק; עיקר כוחו בזרועותיו ובחלציו; זאת הסיבה שדובים מזדקפים לעתים ועומדים על שתיים. כאשר מוכים הדובים מכת-מחץ או נפצעים, יודעים הם כיצד לרפא את עצמם. הם נוגעים בפצעיהם בעשב המכונה מולאין – פלומוס, כפי שמכנים אותו היוונים – ומגע העשב לבדו מעלה להם ארוכה. כאשר הוא חולה, אוכל הדב נמלים. דוביה של נומידיה נבדלים מן השאר בפרוותם העבה והסבוכה. כל הדובים, תהא מכורתם אשר תהא, מזדווגים באותה דרך: שלא כמו שאר הולכי על ארבע, הם מחבקים זה את זה בעת ההזדווגות, כמעשה בני-אנוש. החורף מגביר את תשוקתם. הזכרים מכבדים את הנקבות ההרות ומניחים אותן לנפשן. זמן ההריון מואץ – אכן, בתוך שלושים יום יוצא העובר מן הרחם…הוא נולד כגוש בשר, צבעו לבן, ללא עיניים. אלה צומחות בהדרגה, והנקבות מחזיקות בגורים סמוך לחזה כך שהגורים מתחממים על ידי החיבוק המתמיד ושואבים מן האמהות את רוח-החיים. בזמן זה אין הדובים אוכלים כלל במשך שבועיים; הזכרים ישנים שינה כה עמוקה עד שאינם מקיצים אפילו אם פוצעים אותם, ואילו הנקבות, לאחר שהמליטו, מסתתרות משך שלושה חודשים. לאחר מכן, כשהן יוצאות אל אוויר העולם, אין הן רגילות לאור השמש ונדמה כי התעוורו. הדובים תוקפים כוורות דבורים ומנסים בכל כוחם להשיג חלות-דבש. אין דבר שיתאמצו כל כך להשיגו כמו דבש. אם יאכלו מצמח הדודא, ימותו. אולם הם מונעים את האסון ואוכלים נמלים כדי להחלים. אם הם תוקפים שוורים, יכוונו תמיד אל הקרניים ואל האף: האף הוא המקום העדין ביותר והכאב בו חד יותר.

 

ההידרה

ההידרה היא חיה השוכנת בנהר הנילוס. היא אוייבת לתנין היאור. כשהיא רואה תנין ישן ופיו פתוח, מתגלגלת ההידרה בבוץ כדי להפוך חלקלקה, ואז נכנסת לפיו של התנין על מנת שיבלע אותה. אחר כך היא אוכלת את התנין מבפנים ויוצאת מבטנו של התנין, וכך הורגת אותו.

 

הזאב

השם הלטיני לזאב, לופוס, נובע מן היוונית. כי היוונים קוראים לו ליקוס, מן המילה היוונית "נושך", שכן, מטורפים מתאווה, קוטלים הזאבים את כל מי שימצאו. אחרים אומרים שהמילה לופוס באה מלאופוס, שכן כמו האריה, לאו, כוחם בכפותיהם – פוס. כל מה שנופל לידם אינו שורד. הזאבים זכו בשמם בשל חמסנותם: בשל כך אנו קוראים לזונות lupae, זאבות, שכן הן מפשיטות את מאהביהן מכל רכושם. הזאב הוא חיית-טרף צמאה לדם. כוחו טמון בחזהו ובמלתעותיו, ובמידה הפחותה ביותר בחלציו. הוא אינו יכול לסובב את צוארו לאחור. אומרם שהוא מתקיים לעתים על טרפו, לעתים על עפר ואדמה ולעתים, אפילו, על הרוח. נקבת הזאב ממליטה רק בחודש מאי, שעה שיש רעמים. ערמומיותו של הזאב גדולה ולכן אינו לוכד טרף לצאצאיו סמוך למאורתו, אלא הרחק ממנה. אם נאלץ הוא לצוד בלילה הולך הוא, ככלב מאולף, אל מכלאת הכבשים, ומגיע אליה במעלה הרוח, פן יריחו אותו הכלבים ויעירו את הרועים. ואם יתפצפץ זרד תחת כפותיו וירעיש, נושך הוא את כפו כדי להענישה. עיני הזאב בוערות בלילה כפנסים. אחת מתכונותיו היא שאם הבחין ראשון באדם, גוזל הוא מן האדם את כוח הדיבור, והזאב מביט באדם בשאט-נפש, כמנצח המביט בחסר-הקול. אם חש שהאדם הבחין בו קודם, מאבד הוא את פראיותו ואת כוח ריצתו. סולינוס, שיש לו רבות לומר על טבע הדברים, טוען שלחיה הזאת יש ציצת-שיער בזנבה, המשמשת קמיע לאהבה. אם חושש הזאב שייתפס, קורע הוא את קווצת השיער בשיניו; לקמיע אין ערך אלא אם נלקח מזאב בעודו חי. לשטן יש טבע זאבי; תמיד יביט בעין-רעה על בני האדם ויקיף במעגלים את דיר-הכבשים של שלומי-אמוני הכנסייה, כדי להרוס ולהחריב את נשמותיהם. העובדה שהזאבה יולדת שעה שנשמע הרעם הראשוו בחודש מאי, מסמלת את השטן, שנפל מן השמיים כשהפגין לראשונה את גאוותו. העובדה שכוחו שוכן בחלקו הקדמי ולא האחורי גם היא מסמלת את השטן, שהיה בעבר מלאך-האור בשמיים והפך לבוגד בשאול תחתיות. עיני הזאב דולקות כפנסים בלילה משום שמעשי בשטן נדמים יפים וטובים, כדי לעוור ולשטות בבני האדם.
ומה יש לעשות כאשר לוקח הזאב מן האדם את הכוח לזעוק, כשאיבד אף את כושר הדיבור; את עזרתם של הרחוקים. מה ניתן לעשות? האדם צריך לפשוט את בגדיו ולרמוס אותם ברגליו, ולקחת שתי אבנים ולהכות בהן, זו כנגד זו. מה קורה אז? הזאב מאבד את אומץ לבו ונמלט. האדם ינצל בזכות פקחותו ויהיה חופשי כמקודם.
זאבים מזדווגים שנים עשר יום בשנה. הם מסוגלים לרעוב זמן רב, ולאחר הצום לאכול כמות גדולה. באתיופיה יש זאבים בעלי רעמה, כה צבעוניים, כך אומרים, ששום גוון אינו חסר. זאבים אלה, כך אומרים, מסוגלים לזנק כה גבוה עד שנדמה כי יש להם כנפיים. הם אינם תוקפים בני אדם לעולם. בחורף מצמח שיערם; בקיץ הם קרחים. האתיופים קוראים להם theas.

 

——————————————————————–

 

זה התחיל כאן: http://notes.co.il/avner/1944.asp

אולי תרצו לקרוא גם את:

4 תגובות בנושא “הבֶּסְטִיַארְיָה של אָבֶּרְדִין ‏‏‏ ‏‏‏- ‏המשך”

  1. קרברוס והרקולס
    קרברוס מילא תפקיד חשוב במיתוס היווני המפורסם, המספר אודות תריסר המשימות שהוטלו על הרקולס. לאחר שהאלה הרה הוליכה שולל את הרקולס הגיבור, הוא ביצע פשעים מחרידים. הרקולס נענש על כך ונאלץ לרצות את עונשו במשך תריסר שנים, כמשרתו של מלך שלא היה ראוי לתוארו. המלך דרש מהרקולס לבצע תריסר משימות שונות שנחשבו קשות לביצוע, ורובן היו כרוכות בהריגת חיות פרא או בלכידתן. הרקולס נאלץ להיאבק *בהידרה*, היצור בעל מספר הראשים הרב. לבסוף הוטלה עליו המשימה האחרונה והקשה ביותר: הוטל עליו ללכוד את הכלב קרברוס, להסיח את דעתו מן השמירה בפתח השאול ולהובילו אל המלך. באופן מפתיע, הצליח הרקולס לעמוד במשימה כשהוא משתמש בשריריו החסונים.
    מזל שאני לא משליכה לסל ספרים ערוכים, אה?

  2. אלא שההידרה הקלאסית בעלת הראשים (שלושה צומחים על כל אחד שנכרת, נדמה לי? ( כנראה שונה מן ההידרה, או הידרוס – יש כמה שמות – של ימי הביניים. התאור מזכיר לי, יותר מכל, את הנוסע השמיני. וכמאמר הבדיחה הנודעת, מסכן הקרורודיל.
    (אם שכחת את הבדיחה, אספר(

  3. חשבתי למשל על הזאבים. ידעתם למשל שאם הזאב מבחין ראשון באדם, הוא גוזל ממנו את כוח הדיבור, שנקבת הזאב ממליטה רק בחודש מאי (שעה שיש רעמים) ושזאבים מסוגלים לנתר כה גבוה עד שנדמה כי יש להם כנפיים…
    קטע נחמד במיוחד הוא כיצד הזאב מייסר את עצמו כאשר הוא מפשל…"ואם יתפצפץ זרד תחת כפותיו וירעיש, נושך הוא את כפו כדי להענישה".
    הנאה מרובה אתה גורם לנו אבנר…

  4. הלוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו למה אין כלום על הרקולס

השאר תגובה