יומן-בזק ממסע קטן בחופי הלוונט

יום ד', בוקר: א.מ. דֶלְפִין שינתה את שמה למען הקהל המקומי, ונקרא שמה בישראל club II. עלינו בנמל חיפה, ועל הסיפון חיכו לנו, במדים לבנים ומעומלנים, כל האולגות, הסווטלנות והטניות, לצד היורים, הדימיטרים, האיבאנים. בתא יש מיטה מתכווננת, ו-5 ארוחות ביום, אם רוצים או לא רוצים. שלטי ההכוונה והאזהרה – בגרמנית.

שש בערב: תרגיל חירום. אולגה החדרנית, נושאת שלט, מובילה את צאן מרעיתה אל סירת הצלה מספר 7. אולג, הקצין השני – קצת לחוץ (הפלגה שנייה עם ישראלים) – מסביר באנגלית. מישהו מהדיוטי-פרי מתרגם. פ. לא לובשת את חגורת ההצלה כי התסרוקת שלה גבוהה מדי, וצריך להשחיל את הראש אל החור שבחגורה. בעלה, ע., ששפמו עבות, מתלונן בעברית על מחסור בכרית, אבל אולגה לא מבינה. היא חושבת שזה קשור לתרגיל החרום. אני מתרגם.

אחר כך מכנסים את כולם באולם המופעים ומציגים את צוותי הבידור. רובם, משום מה, מהונגריה.

לילה: פותחים את הדיוטי-פרי וגם את הקזינו, אבל עליו אני לא יכול לדווח (קזינו משעמם אותי.) ליד הבריכה, בירכתיים, תמיד שר מישהו – ברזילאי, יווני, תורכי – בלווי מוקלט הבוקע ממערכת קול צורמנית, ובווליום אדיר. אפשר לברוח לעבר החרטום. ירח מלא זורח על הים. לידו, באור חזק ויציב, כוכב הלכת מאדים.

בתא יש טלוויזיה. באחד הערוצים משדרים לסירוגין צילום של חרטום האנייה, ומפה ימית בקנה-מידה משתנה, בה מסומן המיקום שלנו, המהירות וכיוון ההפלגה. (תחושה חזקה מפעפעת בהדרגה לתודעתי: רק אני מגלה עניין במסלול ההפלגה. התחושה תקבל חיזוקים בהמשך.)

יום ה', בוקר: מבעד לאובך הקבוע המכסה את האופק הים-תיכוני מצטייר קו-רקיע פרוע וזוויתי: הרי הטאורוס.

פסגה מושלגת אחת מתנשאת מעל כולן, קצת שמאלה מן החרטום. בנמל הקטנטן מחכות מוניות צהובות. מו"מ קטן, והנהג סוליימן, בעל שפם אפור הדור, ממריא מזרחה, אל מפלי דוּדֶן הנודעים, שמעולם לא שמעתי את שמעם. סוליימן אינו דובר אנגלית. "איירקונדישן?" "קאפוט," הוא מחייך. מגיעים: הרוכלים צועקים בעברית ומוכרים סברס, מלפפוני ענק ותירס. תיירים ותלמידי-בית-ספר תורכיים יורדים אל המחילות שמאחרי המפלים ומתענגים על הנתזים והקרירות. סוליימן יושב עם נהגים אחרים ליד הכניסה לאתר, ומציע לי להתבשם מעלה-דפנה שקטף משיח שנראה כמו עץ קטן. "דפנה," הוא אומר. תורכית או עברית? אני נזכר בצמד מילים תורכיות: קוּצ'וּק קַיְינַארְגַ'ה. פירושן מעיין קטן. היה חוזה מדיני חשוב בשם זה. מה עוד אני יודע בתורכית? כמעט כלום. בַּאשִי-בּוּזוּק פרושו ראש-שבור. קראו כך לחיילים פשוטים של הצבא התורכי. צ'וֹרְבַּאגִ'י הוא שמה של דרגה צבאית עות'מנית, ומשמעות המילה: האחראי על המרק. גצ'ה-קונדו. ושמות של קבוצות כדורגל.

לתמהונו של סוליימן אנו מסרבים לעצור בקניון הממוזג של מוצרי העור והטקסטיל. ממשיכים העירה. הוא מביא אותנו למסעדה. אנו הלקוחות היחידים. מלצר ראשי עדין-הליכות ומהוסס מציע תפריט ומביא אל השולחן נתחים של בשר נא על שיפוד, כדי שנבחר. ההצלחה המפתיעה: צ'יפס פרוס למטבעות דקות. מנה עילאית של יוגורט עם שום. מחיר לתיירים.

סיור קצרצר בשוק. סיסמאות עבריות נפוצות בקרב התגרנים: "פיני בללי תותח", "מה נשמע אחי", "נעשה לך הנחה." אבל מרבים גם לדבר גרמנית. המחירים לתיירים, והחום נורא. בדרך חזרה רואה א. ילד נכה, כפות רגליו מעוותות, יושב על המדרכה. עיניו ירוקות זוהרות והוא צועק משהו, כמכריז על מרכולת. נותנים לו כסף ואחר כך מתחרטים שלא נתנו יותר. פרנסת-אוויר מקומית: שרות של משקל נייד. בכל עת תוכל לדעת מה מצב הדיאטה שלך. אנו מבחינים בשתי פרוטומות של אתאתורק. סוליימן מחכה ליד המסעדה ומחזיר אותנו לאנייה עוד לפני ארוחת-ארבע. בדלפק הקבלה צעקות עד לב השמיים. אשה אחת דורשת שיגישו לה ולטפה ארוחת צהריים. היא הגיע לאחר ששערי חדר-האוכל ננעלו, בדיוק בשעה הנקובה. הם רגילים לקהל גרמני.

יום ה', לילה: מפליגים מערבה ולאור הירח נראים היטב ההרים של החוף התורכי. אבל אסיה הקטנה האמיתית הומה בתוך חיקה החמים של הדלפין. מופע הקסמים והאלוזיות של בוריס [?] המופלא מותיר את ע. המשופם פעור פה: מספרים לי, שכאשר נעלמה הנערה היפה מן הארגז שלתוכו הכניס אותה הקוסם, נבהל ע. באמת ובתמים וקם לחפש אותה על הבמה. אשתו, פ., שלבושה תמיד שמלה כתומה, רקדה אחר כך ריקודי בטן. ליד חדר האוכל אפשר להצטלם עם רקדניות בלבוש מסורתי של הפולי-ברז'ר: הרבה נוצות.

תורכיה, מבט מרודוס

יום ו', בוקר: עוד לא הייתי ברודוס, ולא ידעתי שהחוף התורכי נראה בברור למלוא רוחב האופק הצפון-מזרחי. נוכחות ברורה ואולי מאיימת. לנהג המונית (שחורה, והפעם ממוזגת) קוראים ג'ורג'. הוא דובר אנגלית טובה, שזוף, חסון, קצת מתוח, והוא מבהיר לנו שרצועת-הים הצרה היא גבול החוצץ בין אסיה לאירופה. ברודוס לא מתמקחים; העיר העתיקה מטופחת ונקייה. בחנויות מעדיפים שנשלם ביורו, לא בדולרים.

היום חג: יום ההולדת של הבתולה. אבל חנויות העיר העתיקה פתוחות ברובן. ג'ורג' נולד בעיר העתיקה ועבר לא מזמן לאזור חדש. יש לו תאומים, בן ובת, בני שנה. "I am blessed", הוא אומר, שיניו מבהיקות. אבל יש בו משהו עצבני: אולי חוסר שנה. מחירי הנדל"ן כאן, לדבריו, הם "בדיוק כמו בישראל." הוא לוקח אותנו לאזור של מלונות-פאר ואכסניות לתיירים, וקובל על התנהגותם הפרועה של אנגלים וגרמנים, שיכורים ומתירנים מדי לטעמו. הוא משבח את חיי האי ואת פילוסופיית החיים הנינוחה והצנועה של בניו. ויתרנו על לינדוס הרחוקה ועמק הפרפרים (זכרתי פיליטון של קישון שבו מחפשים לשווא פרפרים, אבל בכרתים) כדי שלבנות יהיה זמן לקניות. גם ברודוס חם, אבל בצל חומות העיר החום פחות מעיק. בכיכר המרכזית יש אנדרטה שחורה לקורבנות השואה מרודוס ומקוס. קונים מזכרות. זבנית צעירה ויפה בחנות אריגים אומרת לנו בעברית: "ישראל ורודוס זה אותו דבר."


רודוס יפה, אבל אין ספק שטוב יותר לבקר בה באפריל או באוקטובר.

שבת, בוקר: הפלגנו בלילה דרום-מערבה מרודוס, ומשמאל לאנייה נראה החוף המערבי של קפריסין, אבל אנשים על הסיפון שואלים זה את זה בדרך אגב: "זה תורכיה?" הם נותנים מן הסתם אמון עיוור בצוות – לא, האמת היא שהם באו להמר, ואחת היא להם לאן מפליגים. שמעתי פעם על רעיון למטוס הימורים, שממריא מנתב"ג וחוזר לשם בלי להגיע לשום יעד אחר. אם הדבר היה תלוי בהם היינו מסתובבים בים שנים בלי להגיע לנמל, כמו ספינת-הארורים.

מזהירים אותנו שבלימסול 38 מעלות ושמונים אחוז לחות, וכדאי לקחת את הטיול המאורגן להרים הקרירים. לקחנו. כעונש אנו נאלצים לשמוע את המדריכה מנהלת דיאלוגים מבודחים עם ע. ופ. שכבר נזכרו לעיל, ושרה שוב ושוב במיקרופון את "איך את מסובבת אותי." פ. שוב רוקדת. מדריכה קפריסאית מספרת לנו שיש באי 750,000 תושבים. יוונים. התורכים יוק. המדריכה העברית מתרגמת ל-75,000. מטפסים לכפר נחמד שמתפרנס מתיירות. כבר הייתי כאן, ואני יודע להיזהר מיין הקומנדרייה האיום שלהם. אני מתלבט אם לקנות סירופ חרובים. תושבי המקום באים לכנסייה ומנשקים לפי תור פיסת אריג מעוטרת. תיירים מביטים בהם. הילדות קונות מתנות לחברות: צמידים ורודים. ברודוס קנו חולצת סופרמן. ועגילים, וכן הלאה.

אחר כך עוד כפר, שאליו ברחו כל עשירי האי מן החום, וברחובותיו נדחקות באיטיות מכוניות-פאר והאוטובוסים אינם מוצאים חנייה. ארוחת צהריים נערכת בחוות פורלים, ושם אני נתקל בעוגיית-מדלן לא צפוייה. אל השולחן מוגש ממרח בהיר, וטעימה אחת ממנו מעלה, כמו קסם, קשת זכרונות ססגונית – טעמו הנושך, הפוגעני, ועם זאת בלתי נשכח, יחיד במינו, נושא-זכרונות, של חומוס מקופסת שימורים.

בדרך חזרה אנו רואים מסוקים יורדים אל מאגר מים וטסים לעבר שרפת יער גדולה. ענני העשן ליוו אותנו גם אחרי שהתרחקה האנייה מן החוף בדרכה הביתה.

יום א', עלות השחר: הכרמל באופק. את התאור האחרון של הגעה לארץ, אי-אז בשנות החמישים, קראתי בספר "וולפי ואופי השטרודלים", אבל יקר לי במיוחד התאור של ע. הלל ב"חוצלארץ, חוצלארץ": "עם שחר, אי-שם, בפאתי-קדם, מחוירה-נשאת במרחק כעין דמות הר, רכס מארך, מוכר…לבי נצבט, הכרמל! שלי! הכרמל! ואחר כך: "…וקול קורא: חיימקה, חיימקה! (וחמישה עונים: מה!) רגלי דורכות שוב על קרקע מוצקה, ומכפות רגלי עד שער ראשי עולה מציפני רטט של חמסין!..ומישהו כבר דוחפני: "נו, אתה זז כבר שמה?" ואני כמעט מנשקו במצחו: "נו-נו, בבית!" "נו אתה זז כבר או שאני…"

אנחנו, כמובן, לא עזבנו אף לרגע את הטריטוריה הישראלית, וכל הרגשנות הזאת זרה לנו. וישראל של ע. הלל כבר מזמן לא קיימת. העיקר שאנחנו בבית.

 

 

אולי תרצו לקרוא גם את:

3 תגובות בנושא “יומן-בזק ממסע קטן בחופי הלוונט”

  1. מזכיר את עלילותינו עם סמי המדריך במפלי דודן
    ובבזארים הלוהטים של אנטליה.

    טוב שסירבת לעצור בקניון-העור הממוזג. סיוט.

  2. אבנר,
    עלילותיך בספינה הזכירו לי עלילות בספינה אחרת, רחוקה בזמן שנעה…באויר ולא על פני המים. כאשר הספינה ההיא התקרבה לחיפה, האנשים שבסיפון ראו את הכרמל מרחוק. …אני הופך את הסיפור לפוסט בימים הקרובים, ראה הוזהרת!

השאר תגובה